מדוע אנו זקוקים לישראל? מחליא לראות את הישראלים בוחרים בממשלות המזלזלות בכל אחת מהמצוות. השולטים הישראלים הפכו את עריכת דיוני המשא ומתן לשלום בשבת לתחביב, הטמיעו חינוך אולטרה-שמאלני בבתי הספר, שם שטיפת המוח האתיאיסטית גוברת אפילו על המדיניות של הקומוניסטים הרוסים, מברכים לשלום את “יושבי הארץ” במקום לגרשם, וכעת נותנים את ארץ ישראל לעובדי אלילים.
במהלך סימבולי במיוחד, ממשלת אולמרט הסכימה להעביר פיסת נדל”ן חשובה ביותר בירושלים, מגרש הרוסים, לידי הממשלה הרוסית. לא מדובר אפילו בסוגיה של זכויות חוקיות – לרוסים אין כל זכויות, הנכס נרכש על ידי הנדבה הצארית שנכחדה מזמן. ישראל נשלה בעבר מספר רב של כפריים ערביים רבים להם היו זכויות חזקות הרבה יותר על הקרקע מאשר לסלאבים. הממשלה הישראלית חסרת האמונה נמנעת בפחדנות מהריסת הכנסיות האורתודוקסיות הפזורות ברחבי ירושלים, על אף שלא ברור במה שונות הכנסיות מאנדרטאות לזכר היטלר. היו אלה הנוצרים, ולא המוסלמים, ההינדים או תושבי מאדים שהשמידו את היהודים במשך מאות שנים. הכנסיות בירושלים הן סמל פוליטי, של דיכוי ממסדי מצד הנצרות כלפי היהודים. הנאצים היו בשלטון במשך שנים אחדות, אבל הכנסייה האורתודוקסית ניהלה תעמולה אנטישמית וערכה מסעות טבח מאורגנים במשך מאות שנים. המוני הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה, שאחזו את הצלב האורתודוקסי בידם, השמידו את היהודים. מעבר לסוגיות הפוליטיות, ישנה מצווה מפורשת להימנע ממכירת קרקע יהודית לעובדי אלילים. והם הנוצרים האורתודוקסים אינם עובדי אלילים? הם סוגדים לאיקונות בוכיות! זה נכון, חלק מהאיקונות הנוצריות הנערצות ביותר בעולם הנוצרי “בוכות” לעיתים, וסוגדים להם בגלל פעולה זו. הבה נניח שהיוונים העתיקים היו כה טיפשים עד כדי כך שהאמינו שפסליהם באמת קמו לתחייה – עובדי האלילים סגדו לאיקונות כסמל של אלוהות – בדיוק כמו שהנוצרים האורתודוקסים סוגדים לאיקונות המתארות את אלוהיהם (למעשה, אלוהיהם היה יהודי טוב). גרוע מכך, הכנסיות הנוצריות האורתודוקסיות בירושלים מסמלות את מה שהם מאמינים בו כאלוהים. לא משנה כיצד נפרש את איסור עשיית פסל או מסיכה, אין ספק שאיסור זה כולל דמות שקרית של האל.
הסכמה ל”אירוח” הכנסיות הנוצריות האורתודוקסיות, הדמי-נאציות, בהן מתבצעת בפועל עבודה אלילים, היא – מעל הכול – חסרת תוחלת. הרוסים סרבו להחזיר מאות אלפי נכסים יהודיים שהחרימו לאחר שהנאצים טבחו בבעליהם, או לשקם את אלפי בתי הכנסת היהודיים שהוחרמו על ידי הקומוניסטים. הרוסים רוכשים בשמחה נכסים, כמו מגרש הרוסים, אבל עובדים עם איראן על פיתוח תוכנית גרעינית, ומחדשים נוכחות מסיבית של חיל הים שלהם ברוסיה.
היהודים לא ירוויחו דבר שום דבר על ידי שיפרו באופן בוטה את מצוות התורה.

אל-קעידה אינו ארגון טרור, אם בוחנים אותו על פי התדירות שבה הוא מבצע פעולות טרור באמצעות אנשיו שלו. במקום זאת, אל-קעידה מתקיים כחברת הון סיכון המתעסקת בתחום מימון יוזמות, אימון עודף, יחסי ציבור ולוגיסטיקה. בתמורה לשירותים אלה, אל-קעידה חולק בקרדיט על פעולות טרור שמבצעים הקבוצות שהן הלקוחות שלו. לפעמים, אל-קעידה טוען להשתתפות באותן פעולות טרור – זה קורה לרוב כאשר טרוריסטים בודדים חסרי ארגון, מארגנים פיגוע מתוצרת “ביתית” בכוחות עצמם. לעיתים קרובות עוד יותר, אל-קעידה פשוט משבח פעולת טרור, כמו שקרה ב-11 בספטמבר, מבלי לחטוף לעצמו את זרי הדפנה. יכול להיות שאוסמה הוא חסר פחד, אבל הוא אינו חייל – הוא בסך הכול ערבי עשיר שהכניס את עקרון הקפיטליזם המערבי לתחום הטרור האנטי-מערבי. בואו נבחן את הפרטים.
סרטי האימה ההוליוודים מציירים את הצד התוקפן באמצעות מאפיינים ביזארים – התקשורת מתייחסת לטרוריסטים באופן דומה. אבל הם לא מהווים מופע חריג של המנטאליות האנושית. הם לאומנים דתיים רגילים המוכנים למות למען מטרה, אך הם אינם מחפשים את המוות כאילו היו חברים בכת מוות - אוסמה מתחמק מניסיונות ההתנקשות האמריקנים. בצבאות רגילים, חיילים משתתפים במה שלמעשה מסתבר כמשימות התאבדות בהגנה על חבריהם ועל המדינה – הטרוריסטים פועלים באופן דומה. אנשים המזדהים באופן נחוש וחזק עם רעיונות עשויים למות בגופם, אך הם ימשיכו לחיות דרך רעיונותיהם – השהדין מתים, אך חיים כחלק מהאומא. הטרוריסטים הם גם לא מפלצות – אם חושבים על האזרחים ההרוגים בפיגועי ה-11 בספטמבר, יש להיזכר בהרוגי דרזדן וטוקיו. היעדר המשיכה לאל-קעידה מצד מוסלמים לא מוכיח שאוסמה אינו צודק: ג’ון בראון נכשל בניסיון לאסוף מאחריו מספר מספיק של עבדים אך חרף התנאים הצליח לקדם מאוד את מטרת ביטול העבדות.
המערבים מתעבים את אוסמה בגלל חוסר הסובלנות הברברית שלו. אנשים מתורבתים ומשפיעים מפחדים להפגין חוסר סובלנות כיוון שהיא מסכנת את סגנון החיים שלהם: קורבנות חוסר הסובלנות שלהם עשויים להשיב מלחמה. האנשים העסוקים במרדף אחר העושר החומרי נוטשים את המאבק על הערכים המוסריים ומוצאים את ההיגיון שבפחדנותם על ידי נטישת האבסולוטים המוסריים. אנשים של מעוניינים להשיג ולהגשים מטרות מוסריות, חותרים להשגת מטרות אחרות במידה פחותה אף יותר. הם מעדיפים רווחה על עבודה, כניעה לממשלה במקום אחריות.
אוסמה הוא אחראי מאוד. המערבים מבקשים להנות מכל רגע מחייהם, והם נעשים חסרי סבלנות. הם רוצים שכל קווי המדיניות המיושמים יביאו לתוצאות מידיות. אוסמה, המשרת את האל הנצחי, הוא בעל סבלנות רבה מאוד – לא בגלל שהוא על אנושי, אלא מכיוון שהוא לא יכול לשנות את המצב הפוליטי מיד. גם אמצעיו אינם מיושנים. המערביים פתחו במתקפות מאסיביות באלג’יר, וייטנאם, אפגניסטן ועיראק אבל הם מאמינים שעידן המלחמה תם. תושבי המדינה הרומאית חשבו באופן דומה. היהודים ב-1939 חשבו שמלחמות על רקע אתני או דתי הן מעבר לגבול המחשבה. אוסמה הוא הרבה יותר ריאליסטי.
הבאת המלחמה לאמריקה אינה שיגיון אפוקליפטי, אלא הדרך היחידה האפשרית לנצח במלחמה. הסובייטים הפסידו במלחמה באפגניסטן חרף אכזריותם כיוון שלמוג’הידין היה מקום מבטחים בפקיסטן – הם יכלו להתגבש מחדש, להתחמש ולהרגע. ישראל מפסידה באופן דומה במלחמתה נגד הטרוריסטים בגדה המערבית כיוון שהיא מניחה להם לבסס מחוז מבטחים דומה בג’נין ובמקומות אחרים. על אוסמה לתקוף את אמריקה אם ברצונו לשלול מאויביו מחוז מבטחים – מתח מתמשך שובר את הרצון להלחם.
אוסמה אינו גאון שאסף מאחוריו את האומות המוסלמיות. הקהילה המוסלמית היא ענקית, מגוונת ומפזרת מכדי לחוש קשרי אחווה קהילתיים. מוסלמים ברחבי העולם לא סייעו לבני בריתם האינדונזים שנפגעו מהצונאמי, מוסלמים אחדים הגיעו לאפגניסטן כדי להלחם בפולשים הסובייטים. הג’יהאד שנערך במאה השביעית נועד למטרת איסוף השלל ולא למטרות דתיות, ומאז הערבים לא הראו כל קנאות דתית המובילה למלחמה. הערבים רוצים ויזות לארה”ב ומעדיפים אותם על מדינה פלסטינית. אוסמה משך לשורתיו אלפית אחוז מהעולם המוסלמי. רבים נוספים מעריצים אותו כסמל אבל אין להם כל כוונה להצטרף אליו. אוסמה מושך אליו הרפתקנים ולאו דווקא מוסלמים. זה לא אשמתו של אוסמה – זו תכונה אנושית. הרב כהנא נכשל באופן דומה לאסוף אחריו מספר מספיק של יהודים אמריקנים בכדי להתעמת מול רוסיה בנושא הגבלות ההגירה על יהודים סובייטים. אוסמה הצליח אפילו פחות באיסוף תמיכת העולם המוסלמי במטרת המרד הפלסטיני. הוא גינה חזור ושוב את הממשלות המוסלמיות ואת הממסד הדתי המוסלמי על כישלונם לתעל את התמיכה הצבאית לפלסטינים, ויקיר ליבו, החמאס, הוכיח עצמו כאכזבה כשלא הביע עניין במאבק המוסלמי הגלובאלי.

הפיגוע שיהפוך את אל-קעידה לארגון הטרור הבכיר ביותר מסוגו הוא ה-11 בספטמבר. הגרסא הרשמית מכילה הרבה מאוד פרטים לא מבוררים, בכלל זה שלוליות של פלדה מותכת שלא מגיעה לנקודת ההתכה בטמפרטורה של 1500 מעלות פרנהייט – הטמפרטורה המקסימאלית הנוצרת כתוצאה משרפת קרוסין, התמוטטות הבניינים זמן רב לאחר שהקרוסין התכלה והעדר שריפות אוחרות, ועד לסיפור האבסורדי הטוען שכנפי מטוס הבוינג הותכו לפני שזה התרסק על בניין הפנטגון. הנקודה הכי חשובה היא שאף ארגון טרור לא נטל אחריות על המתקפה. לעולם לא קרה כדבר הזה בכל מתקפה גדולה בעלת מטרה כוללת. להפך, לעיתים קרובות מספר קבוצות נטולות אחריות על מתקפה אחת. עניינו של הטרור הוא פרסום, והימנעות מלפרסם את עצמך במעורבות במתקפת טרור גדולה היא חסרת הגיון. מנהיגי הטרור לא מפחדים מתגמול, אבל מייחלים להיווצרות אפקט התעמולה. זה לא יאומן שאף קבוצה לא נטלה על עצמה את האחריות לפיגועי ה-11 בספטמבר. אפילו בקלטות הוידיאו המפוקפקות שלו, אוסמה לעולם לא נטל אחריות על ארגון המתקפה. הוא רק שיבח אותה, באופן דומה לדרך בה שיבח מתקפות טרור רבות לפני ה-11 בספטמבר. שבחיו של אוסמה אינם קשורים להשתתפותו באירוע, או אפילו למערבות המוסלמית: הוא ברך את הלוחמים הצ’צ’נים על מתקפת הטרור בתיאטרון נורד-אוסט ברוסיה, אותה רואים רבים כניסיון של הקג”ב ושירות הביטחון הפנימי של רוסיה להפליל את הצ’צ’נים. שבחיו של אוסמה על ה-11 בספטמבר התפרסמו רק ב-7 באוקטובר, כמעט חודש לאחר המתקפה – עיקוב בלתי צפוי – ובאופן שלא אופייני לאוסמה, הוא הדגיש את הצורך בשחרור פלסטין לפני הצורך בשחרור מכה. ממשלת ארה”ב מייחסת לאוסמה רק כמה ימים של ידיעה על הפיגוע טרם התרחשותו – לא מדובר בתכנון. מסקרן אם כן, שמשפחתו של אוסמה בערב הסעודית הוקיעו אותו ארבעה ימים אחרי המתקפה – שלושה שבועות לפני תגובתו הראשונה בנוגע ל-11 בספטמבר: תחת לחץ אמריקני, הם ידעו מי היה הפושע עוד לפני שזה התוודה על פשעיו. אוסמה היה מהיר בנטילת האחריות על המתקפות על שגרירויות ארה”ב בקניה וטנזניה, ואפילו נטל את האחריות על ההתקפה על ה-USS Cole, אותה הוא לא באמת ארגן. קבוצות הטרור האסלאמיות נוטלות דרך קבע אחריות על פיגועים של ארגונים אחרים – התנהגות שמיושמת מתוקף העובדה שקיימת חברות חוצת ארגונים בין חבריהם – ארגוני טרור רבים נטלו אחריות על הפיגועים בטאבה ב-2004. לא יאומן שאוסמה נמנע מלקחת אחריות על מתקפת ה-11 בספטמבר כתוצאה מפחד ממתקפת תגמול אמריקנית. לעצם בחירת התאריך, 9/11 – כנגד מספר החרום 911, יש ריח של הומור אמריקני שחור.
גם הפיגועים על הרכבת הספרדית הם מוזרים. כל מי שגר בספרד יודע שהרכבות המקומיות לעולם לא מגיעות בזמן. לא יכול להיות שארבע הרכבות הגיעו יחד לתחנת הרכבת ושם פוצצו את הגג. ההתקפה תוכננה על ידי מישהו שחי במדינה שבה הנורמה היא שהרכבות מגיעות בזמן – זה שולל את ישראל. כל החשודים הרגו עצמם והעדיפו למות מאשר להיתפס על ידי הממשלה הספרדית. זה מוזר, כיוון שטרוריסטים היו יכולים להשתמש בשימועים בבתי המשפט כבמה תקשורתית והיו יכולים לקוות להינצל במסגרת חילופי שבויים. המשטרה מצאה הרבה חומר נפץ שלא נעשה בו כל שימוש: מדוע לא השתמשו בו הטרוריסטים בפיגועים נגד הרכבת, והשאירו אותו כראיה חותכת? מדוע נשארו בספרד לאחר המתקפה? לא הוכח כל קשר של “עובד-מעביד” בין הטרוריסטים המתים לבין אל-קעידה.
מתקפה נוספת הקשורה לאל-קעידה, זו של מחבל הנעליים, היא מוזרה מעל לכל דמיון. יכול להיות שחוזה פדילה הוא מטומטם, אבל אדם שפוי אחר חייב היה לעזור לו. כל מי שעזר לו להכין את הפצצה הבין שפצצה כזו לא יכולה לגרום למטוס להתרסק. תקרית מחבל הנעליים מריחה ריח של קדימון לפני הצגת ה-11 בספטמבר.
שרשרת מתקפות היא לא אופיינית לטרוריסטים שחייבים לחזור למחתרת לאחר המתקפות, אבל היא טיפוסית ביותר לחבלה שמתוכננת על ידי שירותים חשאיים כאלה ואחרים. לדוגמא, שירות הביטחון החשאי הישראלי ארגן ככל הנראה שורה של מעשי רצח כפולים בהתנחלויות כדי לזרוע טרור בקרב היהודים המקומיים, אלה שהיו יותר מדי פעילים פוליטית. במקרה טיפוסי, שני חברי אותה משפחה ירצחו כביכול על ידי ערבים בתקריות לא קשורות בתוך זמן קצר – עצם אי הסבירות בהתרחשות כזה אירוע יוצרת טרור. ואז כמובן יש ההיכרות של פדילה עם מקווין, שבאופן מפתיע הרס מבנה גדול באמצעות חומר נפץ אמוני בעל חוזק נמוך, אבל זה סיפור אחר לגמרי.
הגרמנים הבעירו את הרייכסטאג על מנת להפליל את הקומוניסטים. היהודים הרגו את רבין כדי להפליל את הימנים. הרוסים פוצצו את בתי הדירות במוסקבה כדי לפתוח במתקפת תגמול על צ’צניה. ביום מתקפה הוא סטנדרט הסטורי לזיוף עילה למלחמה.

מדוע הטרור לא יכול להיות בכול מקום, כל הזמן? לא נדרשים חוכמה או אימונים בכדי לשכור דירה, להדליק גז בתנור הביתי, ולפוצץ בניין. לא נדרשת חוכמה, וכמעט שאין צורך באימון בכדי לשכור משאית, לקנות שלושה טון של דשן אמוניום, לערבב אותו עם אתם-יודעים-מה, להחנות את המשאית בחזית בניין כלשהו, ולפוצץ את הבניין. נדרשת חוכמה מועטה בלבד ואימון מוגבל בכדי להוריד מהפסים רכבת הנושאת מכלי כלור. טרוריסטים יכולים לרכוש באופן חוקי נשקים ובאופן קל באותה המידה לרכוש חומר נפץ תקני על ידי רישום כחברה להריסת מבנים. ניתן לרכוש בלוני גז פרופן בחנויות רבות מבלי להסב את תשומת ליבו של אף אחד. ה-FBI עובד בצורה טובה מאוד ומצליח לחשוף הרבה ניסיונות לפיגועים מצד טרוריסטים. אבל סוג הטרור הביתי שתואר לעיל מתאים לביצוע על ידי תאים בני שניים או שלושה אנשים ובדרך כלל אי אפשר לגלות ניסיונות לטרור מסוג זה מראש.
אחד ההסברים להעדר טרור “ביתי” הוא המניעה המוסרית המובנית. לדוגמא, הצבא האמריקני יכול באופן מעשי להשתלט על המדינה, בדומה להרבה הפיכות שהתרחשו במדינות אחרות, אבל הוא לא עושה זאת. כנופיות פשע יכולות לחטוף פוליטיקאים מקומיים על מנת לבצע חילופי שבויים כנגד חברי כנופיה כלואים, כמו שהמורדים הגרמנים חטפו את פיטר לורנץ ב-1975, אבל מקרים שכאלה הם מעטים. אוכלוסיות במדינות מרובות אוכלוסין הן בדרך כלל קונפורמיסטיות עד לרמה שבה הן שולחות את בניהן למלחמות בוייטנאם ובעיראק, ולא סביר שתנגדנה לממשלה. הביטוח הלאומי הרס את הסיבה החשובה ביותר שבגינה אכפת לאנשים מילדיהם: הסיבה הפיננסית. אנשים לא סומכים על ילדיהם שידאגו לביטחונם הפיננסי לעת זקנה. בהעדר קשרים פיננסים, הסוגיות המוסריות אינן חזקות מספיק מכדי לגרום להורים לקטוע את אצבעות ילדיהם לפני שיתירו להם להתגייס לצבא למטרת מלחמה חסרת היגיון.
אנשים מפחדים לצאת כנגד כל מערכת שלטת לבדם, אבל הם מתאגדים לקבוצות – ואז שירותי הביטחון מגלים אותם. אנשים רבים תומכים בטרוריסטים אבל מעטים יכולים לצאת להרוג את עצמם כזאבים בודדים. האומה האמריקנית בת שלושת מליון האזרחים מפיקה מעט רוצחים פסיכופטים, ולא סביר להניח באופן סטטיסטי שחמשת מליון המוסלמים שחיים בארה”ב יפיקו מחבלים מתאבדים רבים. אבל אפילו לא אחד? קשה להבין מדוע, חרף הכמות העצומה של ההטפות באינטרנט, אף אדם לא יצא כנגד המערכת באמצעות טרור. אנשים כמו רסקולניקוב הם נדירים כיוון שהם עומדים בשוליים של החוקים המוסריים האוניברסאליים, אבל “טרוריסט לאדם אחד הוא לוחם חופש לאדם אחר” ומטרות נעלות מספיק מקדשות את האמצעים – לא אמור להיות חוסר בטרוריסטים בודדים.
אנשים לא מתעבים טרור באותו האופן שבו הם מתעבים רצח. טרור הוא רק כלי, ויכול להניב פירות טובים בצורת חופש – אך הוא יכול גם להניב פירות באושים. מאמציו של אוסמה נדונו לכישלון. לוחמי החופש כמו תומאס ג’פרסון השתמשו באלימות על מנת לשבור את השלשלאות שהעיבו על סדר עולמי חדש קיים. אוסמה עשה שימוש לרעה בטרור על מנת ליצור סדר עולמי חדש – גישה כזו לא יכולה לעבוד במערב. לטרור יש יותר פוטנציאל במדינות מוסלמיות הרוויות באופוזיציה אסלאמיסטית. אוסמה יכול לזרוע טרור בממשלות רודניות על מנת שאלה יאפשרו לאיסלאמיסטים לעלות לשלטון במסגרת בחירות חופשיות. אפילו בעולם המוסלמי, לטרור אין פוטנציאל לטווח הרחוק.
טרוריסטים מחפשים חסות מצד מדינה לא רק בשביל הכסף או הנשק, אלא בראש ובראשונה מסיבות פסיכולוגיות: התמיכה מעודדת ומחזקת אותם. זה אפילו לא קשור לבטיחות: טרוריסטים רבים מוכנים למות. הבעיה שלהם היא אי הנוחות האנושית העמוקה בהתייצבות בפני ישות מאיימת לבדם.
אם האמירה לעיל אכן נכונה – ואין כל גישה אחרת המסבירה את היעדרות הטרור הביתי – אזי אל-קעידה מצטייר כארגון מוזר יותר ויותר. לאל-קעידה לעולם לא הייתה מדינת חסות. אף ארגון טרור לא שרד ללא תמיכה של מדינה או ישות דמוית מדינה. החל מהמתנקשים של ימי הביניים שמאחוריהם עמדה ישות דמוית-מדינה ועד צבא האדום שנתמך על ידי הגרמנים, כל הטרוריסטים נסמכו על “אחיהם הגדולים”. אל-קעידה רכש לעצמו מקום מבטחים בסודן ובאפגניסטן, אבל לעולם לא היה לו “אח גדול” עליו היה יכול לסמוך. או שאל-קעידה הינו ארגון ייחודי היסטורית – הנחה לא סבירה בעליל – או שהוא אינו מעצמת טרור.

האסלאם הוא סובלני באופן יחסי. הוא מקבל את הנוצרים, לפחות כדימי. היהדות אוסרת בתכלית האיסור כל פולחן זר בארץ ישראל: שום מזבחים, מקדשים או מקומות תפילה. האסלאם סובל את קיומן של כניסיות. היהדות, אם אי פעם תתחדש בארץ ישראל, תהרוס את הכנסיות כאן.
היהדות היא הפך הסובלנות. עניינה של היהדות הוא טהרה, והטהרה היא בכלל, אבל בכלל לא סבלנית כאשר מה שהיא רואה הוא טומאה. האמרה “חיה ותן לחיות” נוגדת את היהדות בארץ ישראל. “תן לחיות” נוגע לגויים בכל מקום אחר: אלוהים נתן להם את שבע מצוות בני נוח, אבל מעבר לכך, הם יכולים לחיות על פי רצונם. היהדות גזרה לעצמה פיסת קרקע, וייחסה לה נהלים אזוריים. אותה קרקע צריכה להיות טהורה לחלוטין: אי של טהרה בים של ערבוביה.
עניינה של הטהרה הוא עשייה. סובלנות משמעה הימנעות מפעולה. סובלנות היא אינדיבידואלית – כל יחיד יכול להיות סבלן. טהרה נוגעת באופן הכרחי לכלל: האדם הטוב ביותר לא יכול להישאר טהור בסביבת רשע. אפילו לוט היה חייב לעזוב את סדום. אנשים מודרניים לא יכולים להתחבא בדירותיהם ולהתקיים מחקלאות למחייה, כפי שקרוב לוודאי עשה לוט. האינטראקציה המתמשכת עם הרשע לא מותירה לטהרה כל סיכוי.
התורה ביססה את הדת הקולקטיבית האולטימטיבית. כל מצווה חשובה מנוסחת בלשון רבים. כל יהודי אחראי לכל מה שקורה בסביבתו. היזכרו במילים שאותן אנו חוזרים ואומרים כל שבת: “לא-תעשה כל-מלאכה אתה ובנך-ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך.” חיות לא חייבות במצוות – בעליהן חייבים בהן. כל יהודי אחראי למה שקורה מסביבו: בדיוק כמו שאסור לבהמותיו לעבוד, כך גם כל מי שבספרת השפעתו, החל מאחריותו הישירה על “עבדיו” ועד ל”גרך אשר בשערך” – כולם חייבים לציית למצוות התורה. בדיוק כמו שהיהודים חייבים להעניש גנבים ורוצים שלא עשו רע להם עצמם, כך עלינו להעניש כל חוטא, אפילו אם חטאו היה פרטי ובלתי אלים.
עיקרון הגדרת האזורים המוסריים הוא מקובל לרוב. האמריקנים הסבלנים מסירים מתוכם מועדוני חשפנות אלימים לפאתי עריהם או לאזור מרכז העיר. האירופאים לא ידמיינו לעצמם התאספות של הומוסקסואלים בקתדראלות בבעלות הממשלה. חוסמי תכנים למבוגרים, חוסמים תכנים שבמונחים ליברטיניים הם ניטראליים: אין כל פסול בלהראות לילדים סצנות סקס. חברות אוסרות פוליגמיה שהיא התנהגות בלתי מזיקה לחלוטין.
גם היהודים, מקבלים אחריות זה על זה. לכן, לדוגמא, נטורי-קרתא צודקים בעיקרון בכל הנוגע לביקורת שיש להם כלפי המדינה הציונית. דובר נטורי-קרתא שנאם בועדת השואה האיראנית נקט בעמדה עקרונית ויצא חוצץ כנגד הניסיונות הרוויזיוניסטים. ועדיין, נטורי-קרתא גונו על כך ששיתפו פעולה עם אויביי הציונות, אפילו אם הממשלה הציונית עצמה היא אויבת היהודים. גורלם המשותף של היהודים עולה בחשיבותו על חופש אישי כזה או אחר. כל ארגון דורש מחבריו להסכים לצ’רטר שלו. הם מגויסים מסכימים לנהליי הצבא בעודם חולקים על מדיניותו, עוד כמה יהודים חייבים להסכים לדתנו?
היהדות לא דורשת לעצמה את כל העולם או יבשות שלמו, אלא רק שבריר אדמה בה תוכל לכונן חברה מוסרית לדוגמא. אנשים בעלי דעה שונה יכולים לגור בדמשק או טורונטו.
את אלה שיישארו יש להכריח לקיים יהדות מתונה.

מעטים הם האנשים המספיק גאים או צדקנים מכדי לעמוד על דעתם על חשבון אחרים. לגבי רוב האנשים, הפחד הוא פרובוקטיבי. אדם טיפוסי מרגיש את הצורך להכות אדם חלש שלא קורא ומתחנן לעזרתו. בני אדם מתקפים את הווייתם באמצעות שליטה, ודוחפים את האחר עד כמה שניתן עד לרמה בה הם יבחינו או יצפו להבחין בהתנגדות. הם מקבלים בלהיטות את חלושי האופי המתחננים ליחסי אדון-עבד. חלושי אופי כאלה מקבלים הגנה אדיבה. אבל היהודים מהווים מקרה בו אותם חלושי אופי נותרים שונים לגמרי, ולכן גם עצמאיים. היהודים נכנעים מבלי שיכניעו אותם. היהודים לעולם לא מקבלים אוטוריטה כפויה כדבר אבסולוטי כיוון שיש להם רעיונות משל עצמם. עם זאת, היהודים הם חלשים ומלאי פחד. הפחד של היהודים מעורר ויוצר אנטישמיות. כולנו ראינו מצב דומה בבית הספר: הילדים החלשים ביותר הם השנואים ביותר, ובדרך כלל גם אלה שמתעללים בהם. הם עושים זאת כדי לבסס לעצמם בטחון עצמי, אבל גם כאמצעי ענישה. חולשה פחדנית פוגעת או לפחות מעצבנת את הסובבים כיוון שהיא טומנת בחובה את ההנחה שהם עוינים ומבקשי רעה. חולשה פחדנית מחליפה בנוסף לכך את המסגרת הקוגניטיבית: אנשים רגילים למצבים בהם אנשים אחרים מפחדים מהם מסיבה כזו או אחרת, כשהם אשמים ומחכים לעונש. אדם חדור פחד נראה בתת מודע כאשם, ככזה שמגיע לו להיענש.
מיעוטים רבים הם חלשים, אך היהודים הם גם פחדנים כיוון שהיסטורית, חסרה להם ההגנה הממסדית. ברוב המקרים, היהודים דוכאו מצד הממסד, ולא סתם הושארו כשהם בלתי מוגנים. יש להם סיבה טובה לפחד. אבל הפחד יוביל לכך שהדיכוי יתגבר.
מעטות הן האומות, כמו אותן אוכלוסיות המתגוררות בהרי הקווקזים, שאין בהם כל אנטישמיות. עבור האומות, החולשה הישראלית, המרדף שלה אחרי השלום – אלה מתאימים למסגרת הקוגניטיבית של פחד, מה שמוביל לעוד אנטישמיות.

הרגש של הרוסים בעד פוטין יכול להשתנות במהרה. רבים בחרו בפוטין כמה שנראה כאלטרנטיבה היחידה לכאוס שנוצר בזמן שלטונו של ילצין. לאחר מספר שנים של קיום מדינה מסודר תחת שלטונו של פוטין, רבים המצביעים שכבר לא רואים במדיניות היד החזקה כעדיפות עבורם. האונס שביצע פוטין על החוקה הרוסית, בין אם על ידי כך שנשאר בתפקידו לתקופת כהונה שלישית ובין אם מדובר בעובדה שהעביר את כוח השלטון במדינה לתפקיד ראש הממשלה שלקח לעצמו – אונס זה לא יהיה פופולארי. הרוסים זוכרים בבירור את שנות הכאוס תחת השלטון הסובייטי, אבל רבים לא מברכים על מהלכיו הבלתי חוקיים של פוטין שמטרתם להשאירו בשלטון. פוטין, כמנהיג נצחי, מעלה בקרב מבוגרים רבים זכרונות כואבים אודות המזכירים הכלליים של האיחוד הסובייטי. לפוטין אין עוד הזדמנויות להמשיך ולהפגין את כוחו האטרקטיבי. האוליגרכים מושפלים, המלחמה בצ’צ’ניה נכנסה לשלב הפסקת האש, ופוטין עומד על קצה התהום שתוביל אותו לתוך התבנית הקוגניטיבית של ג’נרליסימו פשוט. הסביבה היחידה בה פוטין עדיין יכול להפגין את כוחו היא הפוליטיקה האנטי-אמריקנית, אך העם הרוסי, על אף שהם נהנים ממנה, אינם מעוניינים להיכנס למרוץ חימוש או לעימות פוליטי.
פוטין, המנהיג היוצא, עורר סימפטיה בקרב הרוסים. הם זכרו את הישגיו שביניהם היו הפחתת הגנבה המשתוללת של נכסי המדינה, והם העריכו את הגינותו בכך שעזב את בית הנשיא בזמן שהוגדר לפי החוקה. אותו פוטין שבגד בתקוותיהם ולא הוכיח עצמו כמנהיג שומר חוק – כזה פוטין יהיה הרבה פחות פופולארי.
מספר רוסים שיצביעו לפוטין בבחירות לנשיאות גדול מזה שהצביעו עבור מפלגתו. אבל בקרב שליש מהאוכלוסייה שהצביעה עבור מפלגתו, רבים הופחדו והוכרחו לעשות כן, אחרים נכנעו לתעמולה המסיבית שהשפעתה כבר נכרת פחות ופחות, והשאר רואים במפלגתו של פוטין ככוח הפוליטי האמין היחיד לעומת הליברלים המתועבים של רוסיה. בקושי רבע מהרוסים תומכים בפוטין תמיכה מלאה. זה הרבה פחות מהתמיכה הנדרשת בכדי לקיים רודנות אדיבה.

לאחרונה, הצעתי שהממשל האמריקני יגיע להסכם שלום נפרד עם איראן. על פי עסקת השלום בין ארה”ב ואיראן, איראן הפחיתה את תמיכתה בארגוני הגרילה העיראקים, וארה”ב הבטיחה שלא תפציץ את מתכני הגרעין של איראן. איראן קיימה את הבטחתה, והעניקה לארה”ב ניצחון יחסי-ציבור בדמות מספר מופחת של הרוגים בעיראק. הממשל האמריקני חיכה עם מימוש חלקו בעסקה עד אחרי מצגת השלום באנאפוליס. אם היו מסרבים להתקיף את איראן בגין תוכנית הגרעין שלה מוקדם יותר, הדבר היה מוביל קרוב לוודאי לביטול מחויבותה של ישראל להשתתף בשיחות באנאפוליס.
מיד אחרי אנאפוליס, במהלך מאוד בלתי אופייני, הממשל האמריקני אפשר את פרסומו של דו”ח בלתי מסווג של המודיעין האמריקני שהעריך שאיראן עצרה את תוכנית הגרעין שלה… ב-2003, וכעת היא “רק” עוסקת בהעשרת אורניום ברמה המספקת ליצור נשק. הדו”ח האבסורדי עדיין טוען שאיראן “עשויה” לבנות נשק גרעיני לפני 2015. יותר מגוחך מכך, הדו”ח טוען שאיראן זקוקה עדיין לעוד מספר שנים על מנת לייצר מספיק חומר גלם גרעיני שיספיק לבניית פצצה. למעשה, 3000 הצנטריפוגות של ארגן מייצרות מספיק דלק לייצור שתי פצצות בשנה, והכור בבושהר שנבנה על ידי הרוסים מאפשר לאיראן לייצר מספיק פלוטוניום ליצירת פצצה גרעינית תוך ארבעה חודשים. ייצור שכזה דורש מהאיראנים בסך הכול להפסיק את פעילות הכור למשך שלושה שבועות – זה לא משהו שהם יהססו לעשות אפילו אם הדבר יבוא על חשבון הורדת אספקת החשמל ברשת החשמל הלאומית.
התוצר שמשיג המודיעין האמריקני אודות תוכניות פיתוח גרעין הוא מגוחך: המודיעין האמריקני פספס את הפיתוח הגרעיני בפקיסטן, צפון קוריאה, לוב וסוריה. המודיעין הישראלי מעריך שלאיראן תהיה פצצה גרעינית בסוף 2008 או 2009. לאיראן יש טילים בליסטיים המתאימים לנשיאת ראש נפץ גרעיני, ובידם כל הטכנולוגיה הנחוצה ליצירת ראשי נפץ גרעיניים מפקיסטן וצפון קוריאה.
הממשל האמריקני הסכים “לסבול” את הנשק הגרעיני הפקיסטני. ההסכם בין אמריקה לצפון קוריאה בעניין הגרעין כמוהו כקנוניה: צפון קוריאה בסך הכול סגרה את הכור שלה, העבירה את הטכנולוגיה למדינות צד שלישי, והיא מוכנה להתניע מחדש את תוכנית הגרעין שלה בכל רגע נתון. באופן דומה, לממשל האמריקני אין בעיה שלאיראנים יהיה נשק גרעיני. משמעות העימות בין ארה”ב לאיראן בסוגיית הגרעין הייתה רק לדחוף את איראן למשא ומתן בנושא עיראק. אמריקה תמשיך לדחוף לסנקציות רחוק מתוכן נגד איראן, אבל לא להתקפות על מתקני הגרעין שלה. הממשל האמריקני מכר את ביטחון ישראל בתמורה לעזרה האיראנית בעיראק.

החג היהודי המקביל לחג המולד אינו נוח לממסד הפוליטקלי קורקטי. החג המשמח מהלל מלחמת אזרחים.
יהודה הייתה מדינת חסות הן לפני והן אחרי מרד המקבים. היהודים היו מרוצים בכל הנוגע לכיבוש ומרדו רק כאשר היוונים הוציאו את היהדות אל מחוץ לחוק. היהודים לא השיגו עצמאות – השינויים היחידים נגעו לדת. הקנאים השמידו את היהודים המתקדמים שביקשו לרכך את הדרישות הקשות של קיום השבת ושמירת הכשרות. המלך היווני רצה להפוך את היהודים המוזרים לחברים בחבר המדינות העצמאיות ההלניות. הוא הציע הטבות כלכליות רבות בתמורה לזניחת ההרגלים הדתיים המוזרים. היהודים נלחמו וניצחו. היהודים המודרניים עוברים לצידו של המלך ובוחרים בתהליך הפשוט - התבוללות.
מתתיהו התחיל במלחמה על ידי כך שהרג בוגד יהודי. מה היה חטאו? הוא ערך את הקורבן על פי המנהגים היוונים. לכמה יהודים אתיאיסטים היום היה אכפת?
קרוב לוודאי שהסיפור המפורסם ביותר בספר המקבים הוא אודות האימא היהודייה שדחקה בשבעת בניה לדחות את הדרישה היוונית לחטוא. כשסירבו, כל אחד מהם עונה עד למוות לעיני אימו, ולאחר מכן הוצאה היא להורג. היהודים החוגגים את חנוכה כיום לועגים לאמהות הפלסטיניות האצילות המעודדות את ילדיהן למות בפיגועי התאבדות.
אדם זקן צווה לאכול חזיר וסירב. חבריו היהודים בעלי ההיגיון הציעו לו בשר פרה, כך שהוא לא יחטא הלכה למעשה אלא רק יראה כעושה כן. הוא סירב, שמא יראה הנוער ויעשה כדוגמתו ויאכל חזיר. הוא הוצא להורג. היהודים החוגגים את חנוכה כיום, מי מביניהם מסרב לאכול חזיר במסעדה, שלא לדבר על מצב בו הם יעמדו בפני הוצאה להורג? הם בוגדים בזיכרון אותו גיבור.
תמונת המשפחה היהודית החוגגת את חנוכה יכולה להפוך לתיאור המושלם בערך האנציקלופדיה – צביעות.

[מאת דני: התגובות שאנחנו מקבלים כוללות 95% ספאם, ולרוב מדובר במכתבי שנאה. קרוב לוודאי בגלל אנאפוליס, אנחנו חווים שטף של מכתבי שנאה משלומניקים כאלה ואחרים. אני מוחק את כולם, כיוון שלדבר איתם זה חסר טעם. עם זאת, להלן סיכום קצר הסיבות שלנו להתנגד לתהליך השלום].
תהליך השלום לא מוביל לשלום. וויתורים לערבים והתחינה לשלום רק מגרות אותם להיגרר למצב של מלחמת המוצא האחרון. הקורלציה ברורה מאז הסכם אוסלו.
תהליך השלום לא יכול להוביל לשלום. אם ההיסטוריה תעיד, השלום הוביל רק לתבוסה מוחצת בצד האויב.
תהליך השלום הוא חריג ביותר. כל אומה אחרת השמידה את המקומיים שחיו בארץ שבה ביקשה להקים מדינה.
תהליך השלום הינו בלתי-חוקי. הסידור המקורי עבור המדינה היהודית כלל טרנס-ירדן, אבל הבריטים ביטלו חלק זה בהסכם באופן בלתי חוקי. לאחר מכן האו”ם המשיך לחלק את ישראל על מנת להעניק מקום לערבים הפלסטינים.
תהליך השלום הינו בלתי מוסרי. הערבים הפלסטינים לא נחשבים לאומה. ההצעה לתת להם מדינה היא מזימה נגד היהודים.
תהליך השלום לא יוביל לביטחון. היהודים זקוקים למדינה בטוחה ולא לרצועת חוף צרה.
תהליך השלום מנוגד ליהדות ולהיסטוריה היהודית. היהודים מחוברים לארץ אותה מעניק תהליך השלום לפלסטינים: יהודה, שומרון, חברון, שכם והר הבית. אזורי החוף של ישראל המודרנית אינם רלוונטיים לדת או להיסטוריה היהודית. היהודים יכולים להתיישב באותה מידה באוגנדה או באריזונה.
תהליך השלום אינו אמיתי. הממשלה הישראלית מתעסקת בתהליך השלום מתוך מטרה אחת ויחידה שהיא השמדת האופוזיציה היהודית הדתית והלאומית לשלטונה. בטחון המדינה היהודית והגשמת המטרות היהודיות אינן מטרות תהליך השלום.
תהליך השלום הוא חסר טעם. ישראל יכולה להגיע להסכם עם הממשלה הפלסטינית, אבל מספר מספיק של ערבים פלסטינים תמיד יהיו ממורמרים על כך שהיהודים עדיין כובשים את אדמת אבותיהם כביכול. כמה אלפי ערבים תמיד יהיו כאן, ותמיד יתקיפו את ישראל באמצעות הטרור.
תהליך השלום אינו מטפל בסוגיות עיקריות הנוגעות ליהדותה של ישראל. הערבים הישראלים תמיד היוו יותר משליש הנוער הישראלי. הערבים מונים רוב בהרבה אזורים חשובים בישראל. אזור לוד ליד שדה התעופה בן גוריון הוא עוין לישראל בדיוק כמו עזה. הבעיה של ישראל אינה הרשות הפלסטינית אלא הערבים הישראלים שעלולים לגבש את המפלגה הגדולה ביותר בכנסת תוך עשר שנים.
השלום אינו בר קיימא במקרה שלנו. לאחר החתימה על הסכם השלום עם מצרים, ישראל ממשיכה להוציא הוצאות ביטחון ענקיות. מצרים ממשיכה בתעמולה האנטי-ישראלית ובונה צבא שמטרתו היחידה היא ישראל.
השלום אינו מטרה ראויה. היהודים עברו לישראל על מנת להגשים את מטרותיהם הדתיות והלאומיות. אם שלום וביטחון הם המטרות הנעלות, על הישראלים לעבור לקנדה.