Samson Blinded

אונס, אז והיום

Obadiah Shoher — Mon, 28 Jan 2008 16:04:18 +0000

המסורת היהודית טוענת בנחישות שאבותינו שמרו על המצוות עוד לפני שאלה ניתנו למשה בסיני. אם כן, מדוע טבחו בני יעקב באנשי שכם כיוון שאנסו את אחותם, במקום להתיר לשכם לשאת אותה כפי שביקש לעשות? הרקע הוא פשוט: עם חזרתו לכנען, רכש יעקב שדה קרוב לשכם: הערבים הפלסטינים קוראים למקום נאבלוס וטוענים שליהודים אין כל חזקה על המקום. בנו של “מושל” שכם אנס את דינה, ולאחר מכן הציע לשאת אותה לאישה. באותה נקודה, שמעון ולוי עשו עצמם כאילו קיבלו את הצעת הנישואין, אבל דרשו שכל תושבי שכם יימולו. בעוד שהתושבים היו מוגבלים לאחר הניתוח הכואב, בני יעקב הרגו את כולם, לקחו את נשותיהם לשפחות ובזזו את רכושם.
הבעיה הברורה בנוגע להצעתו של שכם לשאת את דינה הייתה העובדה שהוא החזיק אותה כשבויה. שכם לא העביר את דינה למשפחתה ואז ביקש בהכנעה את רשותם לשאת אותה, אלא פשוט החזיק אותה בביתו, מה שהפך את הצעתו לנישואין למזויפת. בהתאם לכך, למשפחתו של יעקב היו את כל הסיבות לחשוד בהצעתו של חמור לגור באותו חלק בארץ. התחבולה של ברית המילה היא חשודה: זמן רב לפני כן, אברהם צווה למול עצמו לפני הכניסה לארץ כנען כדי להיות דומה ליושבי הארץ, וכך גם העבריים בזמן יהושע. בפרספקטיבה היסטורית, סביר להניח ששבטו של שכם כבר היה מהול. בין אם שמעון ולוי היו מעודדים מתוקף החולשה שלאחר המילה שנחתה על אנשי שכם ובין אם לא, הם בחרו לשחוט אותם.
בכך שעשו מעשה זה, הם מרדו נגד שיקול הדעת הטבעי. יעקב שתמיד פחד גוער בהם על ביצוע הפשע הברוטאלי הנוראי שיגרום לשבטים אחרים להלחם במשפחתו. פחדו של יעקב הוא מוזר כיוון שבניו פעלו במה שהיה מקובל אז כעקרון החוקי של נקמת דם: הם נקמו בשם אחותם. ואכן, אף שבט כנעני לא תקף את יעקב באותה הפעם. עם זאת, שמעון ולוי חרגו מהגבולות החוקיים בכך שהרגו את כל אוכלוסיית הגברים בעיר. הם גם דחו את הצעת האירוח של שכם. סביר להניח שבדיוק בגלל סיבה זו, הסיפור מכיל אינטרפולציה חשודה: לאחר ששכם משמיע טיעונים מהימנים בפני אנשיו בכדי שיקבלו בברכה את שבטו של יעקב, הוא מוסיף הערה מוזרה: “מקניהם וקניינם ובהמתם הלא לנו הם?” כוונה מרושעת שכזו מצדיקה התקפה.
אבל מה אם שכם לא התכוון לשום דבר רע? מה אם הוא החזיק בדינה רק מתוקף טבעו הבריוני ולא כמעשה מפורש של חטיפה? סביר להניח שזה היה המצב.
המתקפה של יעקב על שכם לא הייתה מעשה של כיבוש: מיד לאחר ההתקפה, שבטו עבר לבית-אל, והשאיר את הטריטוריה הגדולה של שכם כניטראלית. שמעון ולוי בזזו את שכם, באופן אופייני למתקפות התגמול של העבריים. הם הונו את יושבי שכם, והתנ”ך נותן חסות מפורשת להונאה צבאית: “בתחבולות תעשה לך מלחמה”. שמעון ולוי לא פעלו שלא מתוך כעס, אבל התורה מהללת את פינחס שהרג יהודי כשזה עסק ביחסי מין אליליים – בניגוד לרבנים המודרניים, פינחס הרג את עובר העבירה מבלי להעביר את הסוגיה לבתי המשפט – עבירות ברורות וניכרות לעין לא דורשות הליך תקין.
פעולותיהם לא צריכות להתאים לנורמות החוקיות או למעשיות. שמעון ולוי פעלו במישור מוסרי גבוה יותר, המישור המוסרי של הנקמה. וכך אנו קוראים את תגובתם הלקונית לאבלו של יעקב: “הכזונה יעשה את אחותינו?”
השיעור ששמעון ולוי מלמדים אותנו הוא ברור: ישנם מקרים שבהם הכוונות וכל חרטה לא מועילים. החברה יכולות לטפל באופן רחום בפושע בודד, אפילו באנס, על ידי כך שהיא מאפשרת לו לשאת את הקורבן. בעניינים לאומיים, אין פשרות. כמו שמופיע בצ’רטר של נאט”ו: מתקפה על יהודי יחיד היא מתקפה על כל יהודי.
הערבים הישראלים אונסים תדיר נשים יהודיות.

הארץ המובטחת היא המינימום שבמינימום

Obadiah Shoher — Thu, 24 Jan 2008 19:12:21 +0000

התנ”ך מבטיח לאומת ישראל מדינה ענקית, מנהר הנילוס ועד הפרת. מדינה שכזו אינה ניתנת לתחזוק וכלל לא הייתה נצרכת ליהודים הקדומים. בתחום “מנהר הנילוס” נכלל גם סיני, אבל אפילו מצרים לא שלטה בסיני בתקופה העתיקה למעט רצועת יבשה צרה. הארץ המובטחת הייתה קונספט בלתי אפשרי מבחינה טכנית ועול בכל הנוגע לתחזוק. הארץ לא נחשבה לפרס, אלא הורכבה ממדבריות ומערבה צחיחה. אם היה רצון לפתות את העבריים באמצעות הבטחה כזו או אחרת, השתלטות על מצרים הייתה יכולה להיות הרבה יותר אטרקטיבית.
רק בסוף המאה העשרים הבנו את הרציונאל שעמד מאחורי רעיון הארץ המובטחת. ישראל זקוקה נואשות לסיני כעומק בטחוני נגד מצרים המוסלמית. בלעדי סיני והנגב, הדחף הראשוני של מלחמת יום כיפור היה עלול להטביע את היהודים בים. כעת המצרים רוכשים טילים ומטוסים מתקדמים, העומק הביטחוני שסיני יכול להעניק למדינה רק הופך לחשוב יותר.
הארץ המובטחת כוללת את לבנון, ארץ הפרנקנשטיין. היהודים נכשלו עד כה להבין את הציווי לכבוש את הארץ, ולגרש את השבטים הלבנונים הלוחמים לסוריה – והשבטים הלבנוניים מוכיחים עצמם כמקור מתמשך לצרות ליהודי הגליל.
כך גם בנוגע לפרת. המונרכיה הירדנית לא תמשיך להתקיים לאורך זמן. הרוב הפלסטינית ישתלט על מדינת המדבר הזו, ומתוך חוסר יכולת ליצור שם כלכלה יציבה, הוא יפנה ללאומנות ולמיליטנטיות. ירדן תהפוך לעזה ענקית, שופעת במחנות אימון לטרוריסטים. הירדנים יפעילו את השפעתם על אותם הערבים שישראל נכשלה לגרש מתוקף הציווי המזהיר שאותם יושבי הארץ יהפכו ל”…שִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם…”. על מנת לקיים את בטחונה, לישראל לא תהיה ברירה אלא להתרחב לכיוון הפרת, תוך מיקום מחדש של כל הערבים העוינים לעיראק. כאילו קראה לישראל לקיים את המצווה הזו, עיראק, המדינה החזקה והמיליטנטית חוותה פלישה ללא כל סיבה והושמדה – כעת קיימת דרך למקם מחדש את הפלסטינים ואת הירדנים.
ישראל זקוקה כמו כן לטריטוריה גדולה על מנת לפזר בה את אוכלוסייתה. המגדלים הגבוהים בערים הישראליות יהפכו למלכודות מוות במקרה של רעידת אדמה רצינית – ישראל ממוקמת באזור בו הפעילות הטקטונית היא רבה. היהודים חייבים לגור בבתים קלים, בעלי קומה אחת. פיזור האוכלוסייה הוא גם הדרך הטובה ביותר להימנע מהשמדה כתוצאה מפצצת אטום שישלחו המוסלמים. לפקיסטאן, הנצורה תחת מצור המוסלמים, יש מספר לא ידוע של פצצות אטום, ככל הנראה יותר מחמישים. לערב הסעודית מסתירה קרוב לוודאי ראשי נפץ גרעיניים רבים שקיבלה בתמורה למימון התוכנית הגרעינית. לאיראן, לוב, מצרים, אלג’יר ומרוקו יש מידע קריטי הנוגע לטכנולוגיות גרעינית, וצפון קוריאה מוכנה לעזור להם. אין ספק שהטרוריסטים המוסלמים יניחו ידם על נשק גרעיני בקרוב. פצצות אטום גולמיות וגסות הן לא כל כך אפוקליפטיות: פצצה פרימיטיבית שתפוצץ על הקרקע בתל אביב תהרוג בערך 10,000 יהודים – מספר מצער, אך חסר משמעות מבחינה סטטיסטית. אם נבחן את המקרה בנגסאקי, נבין שניתן לסבול גם את התופעות המתמשכות של הפצצה הגרעינית. אז במקום להיכנס לפניקה, על היהודים להתפזר בתצורה של חברה המתגוררת בקומות יחידות, המחוברת יחד באמצעות רשתות התקשורת המתקדמות ביותר במקום באמצעות הטיילות של תל-אביב. וזו הסיבה שלשמה אנו זקוקים לארץ המובטחת בשלמותה.
יהיה זה מצוין לגור בשלום. היהודים, שנרדפו במשך אלפי שנה, הושמדו לאחרונה, ושסבלו מקרבות בעשורים האחרונים, מייחלים לשלום יותר מכל אומה אחרת. היינו מוכנים לנשק את סאדאת כשהגיע לישראל, כאיתות לשלום. אנחנו מקבלים החלטות חשובות מאוד למען השלום. למרבה הצער, בתוך ים של מוסלמים, ישראל לעולם לא תחייה בשלום. זו קביעה קורעת לב, אך היא אמיתית על אף הכול.
לכן התורה מורה לנו להלחם על ביטחוננו.

יגאל, קורבן לרשעות

Obadiah Shoher — Thu, 17 Jan 2008 16:15:28 +0000

הטייקונים היהודים לא יכולים לקבל את כבוד ההמון היהודי, שבסך הכול מקנא ברווחיהם הבלתי חוקיים, ומבקשים לעצמם כבוד מצד הגויים על ידי כך שהם מציגים את עצמם באופן שקרי כמנהיגים יהודיים. הטייקונים עושקים את הכבוד המגיע ליהודים כעם, ופוגעים באמינותם של היהודים כעם באמצעות רשעותם חסרת המצפון.
המנהיגים היהודים מדמיינים לעצמם שהם יכולים לשטות בעמיתיהם הגויים. רבין כמעט ולא הלך לאוסלו על מנת להעניק לערבים מדינה, ואולמרט שניהל מערכה נגד כוונתו של ברק לחלק את ירושלים בשנת 2000 לא התכוון באמת לחלקה ב-2007. הבטחות בלתי ממומשות הן אסטרטגיה יישומית ברמה האישית, לפחות באופן זמני. לא אלה הם פני הדברים ברמה הקהילתית כיוון שהבטחות יוצרות ציפיות. הבטחות או דוגמאות ביזאריות מכווננות מחדש את סולם האופציות האפשריות. נישואי תערובת היו נדירים בשנות ה-40, אבל ברגע שהקהילה היהודית קיבלה את קיומם של זוגות מוזרים, טווח ההתנהגויות המקובלות כוונן מחדש והחל שטף של נישואי תערובת. באופן דומה, רבין היה הפוליטיקאי הראשון מהזרם המרכזי שהבטיח לפלסטינים וויתורים קונקרטיים על חשבון הרעיון היהודי. האוכלוסייה הישראלית התרגלה במהרה להצעה זו – בעוד שהרוב מתנגד לחלוקת ירושלים, מעטים הם המפגינים נגד החלוקה. הבטחות פוליטיות, אפילו כשהן אינן ממומשות, הן מסוכנות. ההבטחות המרושעות והבלתי-יהודיות גורמות נזק גדול במיוחד בהינתן המנטאליות היהודית המעוותת. חלק מהיהודים מהווים את המשואות המוסריות הגדולות ביותר – הם סטיית התקן בקרב הרוב שיעדיף לנטוש את יהדותו, הרוב שנשאר בישראל עד עתה כיוון שהוא לא יכול להשיג ויזה קנדית. אלף שנות הרדיפות לא היו צינור להעברת טוב – בסביבה רודנית, רשעות היא תכונה אבולוציונית מועילה. יהודים מרושלים מכווננים בשמחה את יהדותם בהתאם להבטחות המרושעות שמבטיחים פוליטיקאים תבוסתניים.
לא מפתיע אם כן, שהסקרים מראים שבערך מחצית מהאוכלוסייה הישראלית מתנגדת לשחרורו של יגאל עמיר. לא אכפת להם מרבית: מעטים הם היהודים המשתכנעים מהפולחן ההיסטרי שיצרה הממשלה סביב אישיותו של רבין. הוא היה דמות מכוערת בכל קנה מידה. ההמונים התנגדו ליגאל כיוון שהוא יהודי טוב, וההמון מעדיף יהודים תבוסתנים ומתבוללים הדומים לו. הדאגה אודות נטילת חייו של רבין היא מגוחכת: כל העמים מציבים את הערכים מעל החיים. מכל העמים, היהודים הם אלה שמרימים את הערכים אל מעל לחיים: אחרת, מדוע סבלנו רצח ורדיפות במקום להתנצר? מותר מוסרית להרוג אנשים טובים לגמרי במלחמות חסרות היגיון לחלוטין שלהן חסות מצד הממשלה, אבל נראה שזה ראוי לגינוי להוציא להורג אנשים שרשעותם ניכרת, כאשר אין כל בית משפט צודק, ירא שמים, שיכול להרשיעם. מלחמת העולם הראשונה, שסבבה סביב עקרונות אידיאולוגיים גבתה את חייהם של 20 מיליון בני אדם. עשרים מיליון אנשים נהרגו בגלל סוגיות מסתוריות הנוגעות לפוליטיקה המונארכית. העיסוק בסוגיית מותו של רבין הוצאה מכדי פרופורציה.
זהו עניין מנדטורי על פי החוק היהודי להרוג יהודים המשתפים פעולה עם הגויים, אפילו באופן חוקי, אם הדבר מסכן את הקהילה היהודית. זהו עניין מנדטורי לקיים את הערכים היהודיים על ידי הוצאה להורג את אותם אנשים הזוממים נגדם. אסור לציית לרוב הדמוקרטי ההולך בדרך הרשע.
בכל דרך שנסתכל על זה, מחצית מהישראלים המעוניינים לשחרר את יגאל עמיר, צודקים בדעתם.

האם שליט שווה אלף טרוריסטים?

Obadiah Shoher — Tue, 15 Jan 2008 15:26:46 +0000

הברונים והאבירים מימי הביניים נלחמו רק לעיתים רחוקות בבנדיטים שהתקיפו את טירותיהם. כופר היה בדרך כלל התוצאה השכיחה. כמו כן, התורה דורשת מהיהודים לפדות את אחינו על ידי מתן כופר. אנחנו, עם זאת, טוענים שמתן כופר אינו מקובל.
האפקט של הכופר הוא העברת הסיכון המרחף מעל ראש הקורבן הנוכחי אל מעל לראשם של חפים מפשע אחרים. הכופר מסייע להציל את חייהם של אחדים, אבל מעודד את הטרוריסטים לקחת בשבי חטופים אחרים. במקרה שלנו, החטופים האחרים יהיו גם הם יהודים, ואכפת לנו מהם.
עם זאת, הברונים בימי הביניים היו מעטים מדי מכדי לבסס חברה. לכל אחד מהם לא היה אכפת מהאחרים, והוא התגבר על הסיכון שעמד לפגוע בו בכך ששילם את הכופר ועודד את הפושעים לפגוע באחרים.
המקרה המוגדר בתורה שונה גם הוא. לחטופים המודרניים אין כל ערך פרט לכופר. פדיון הכופר עליהם רק מעלה את ערך הכופר שיהיה לשלם על חילופי החטופים הבאים, בעוד שסירוב תשלום הכופר רק מרפה את ידי החוטפים מניסיונות עתידיים. בימי קדם, לחטופים היה ערך אינהרנטי – היה ניתן למכור אותם כעבדים. הסירוב לתשלום הכופר לא היה מרפה את ידי החוטפים שהיו יכולים לקבל את כספם על ידי מכירת היהודים החטופים לעבדים.
כאשר לחטוף לא היה כל ערך אינהרנטי (לדוגמא, זקן או חולה) ונחטף רק לצורך סחיטה, הוא לא נפדה על מנת לא ליצור תקדים לחוטפים. כך, רבי מאיר מרוטנברג מהמאה ה-13 אסר על קהילתו לשלם את תשלום הכופר עליו. הרבנים הכירו מזמן בבעיה של הערך האינהרנטי, והתלמוד (גיטין, פרק ד’) אוסר על פדיון יהודים בתשלום שעולה על ערכם בשוק כעבדים. החכמים הכירו שאין כל חוק שיכול למנוע מקרובי החטוף לנסות להציל את יקירם – מותר לבעל לפדות את אשתו בהזדמנות הראשונה עבור פי עשר מערכה בשוק כשפחה, אבל זו היא זכותו ולא חובת הקהילה.
סירוב לפדות יהודים מידי הטרוריסטים לא מעורר התנגדות מוסרית יותר מאשר תקצוב מוגבל של תוכניות רפואה ללא תשלום או בטיחות בכבישים. אנחנו שומרי אחינו רק עד רמה מסוימת. מדוע על הממשלה הישראלית להבטיח להימנע מלירות על אלפים מאויבנו בשדה הקרב בתמורה לכך שהם לא יירו בחייל אחד שלנו?
הדבר היחיד שהוא יותר גרוע מתשלום כופר על חטופים הוא חילופי אסירים.

הצדק לא יכול להרשות לעצמו להיות עדין

Obadiah Shoher — Sun, 13 Jan 2008 15:26:07 +0000

רוב המצוות הן נצחיות. חלק מהמצוות משקפות אמיתות נצחיות, אך את רובן יש לראות מתוך הקשרן. כזו היא מצוות הנישואין של קורבן אונס לאנס. אין הרבה נתונים לגבי שיעור מקרי הפשע ביהודה העתיקה, אבל פשעים אלימים היו נפוצים בפרברים הרומאיים ובאירופה הפיאודלית. הגיוני להניח שיהודה העתיקה הייתה גם היא מקום אלים. נשים היו צריכות לצאת אל מחוץ לחומות העיר בכדי לרעות את הצאן, להביא מים לבית ולצורך מסעות למקומות כאלה ואחרים. הפשע האלים היה בלתי נמנע. חברות עד לעידן המודרני נידו את קורבנות האונס, וחברות פרימיטיביות עדיין נוהגות כך. הם עשו זאת מתוקף סיבות הגיוניות. אונס הוביל בדרך כלל להיריון, מחלות מין חשוכות מרפא, או אפילו לפגיעה ביכולות הולדת צאצאים. הקורבן היה בדרך כלל רשלני לגמרי (ולכן התורה מתירה את האשמת הקורבן בפשע), ולכן לא הפכה לאישה טובה לבעלה.
נותן החוק, אם כן, פתר את הבעיות שנוצרו מהצורך לשלב את הקורבן חזרה בחברה, בכך שהעניש את התוקף ומנע את הפשע. הוא השיג את מטרתו באמצעים חמורים – וביעילות רבה מאוד. התורה תוקפת בראש ובראשונה רשלנות וכניעה פחדנית לפושעים. אנסים בדרך כלל מפחידים את קורבנותיהם לכדי שתיקה בזמן שצעקה יכולה להועיל. בהתאם לכך, התורה הופכת את השתיקה בזמן האונס לפשע חמור. לפני כינון אותו חוק, לקורבנות הייתה בחירה. הן יכלו לצרוח ולעמוד בפני הסכנה של הרג בידי האנס, אבל היה להן את הסיכוי להבריחו. הן גם יכלו לשתוק, להיכנע, אבל להבטיח את הישארותן בחיים (כמנודות). התורה שללה את הבחירה הזו. הקורבנות שלא צעקו הוצאו להורג. איום הרצח מצד האנס החוויר בהשוואה להוצאה להורג המובטחת לאישה שלא צעקה בעודה קורבן אונס. אם כן, האנסים ידעו שכל קורבנותיהם יצעקו באופן וודאי. על ידי האמצעי הקשה של האשמת הקורבן, התורה יצרה גורם מרתיע במיוחד לאנסים. (אותו היגיון נכון לבעיית חטיפות מצד טרוריסטים. בדיוק כמו שנאסר על קורבנות האונס לשתף פעולה עם תוקפיהם, כך אסור על לממשלה לשתף פעולה עם החוטפים. ריפוי ידי התוקפים ומניעה ברמה החברתית חשובים יותר מהצלת היחיד).
האונס מסכן את חיי הקורבן, וללא ספק הורס את חייה החברתיים. בהתאם לכלל “עין תחת עין”, התורה מגדירה אונס כפשע חמור שעונשו מיתה. אולי הדבר קיצוני וחמור, אבל זה יעיל. אפילו בחברה המודרנית, קורבנות האונס וקרובי משפחותיהן ישמחו להרוג את האנס.
שילוב הקורבן חזרה לחברה הוא העדיפות שנותנת התורה באופן מובהק על כל שאר השיקולים המוסריים. על האנס לשאת לאישה את קורבנו, ואסור לו להתגרש ממנה לעולם. באופן חכם במיוחד, התורה מתירה את אפשרות הנישואין רק לפושעים בעלי הון. אין היגיון להשיא את בתך לפושע אביון. לפני הנישואין, על האנס לשלם למשפחת האישה חמישים שקלים – סכום השווה למס המקדש שעל אדם לשלם במשך מאה שנה. כמו כל התחייבות כספית אחרית, החייב שלא מצליח להחזיר את חובו (שנחשב למעשה לגנב) הופך לעבד. אם כך, התורה מאפשרת באופן מפורש למשפחת הקורבן לשעבד את האנס.
בהיגיון ומתוך התחשבות, התורה מבדילה בין מקרים בהם האישה היא מאורסת לבין מקרים אחרים. במקרה שהיא אינה מאורסת, הנישואין לפושע עשיר הם הגיוניים כאשר נידוי מהווה את האפשרות הנוספת היחידה. במקרה שהאישה אכן מאורסת, אין ספק שיהיה זה בלתי אתי להכריח את הכלה להינשא לאנס. האנס מוצא להורג, אבל מה קורה לקורבן במקרה זה? התורה מודה שאין כל פיתרון אוניברסאלי. האישה נחשבת לקורבן תאונה, המקרה שלה מושווה למקרה בו אדם תוקף את חברו והורג אותו. במונחים מודרניים, מקרה הכלה הנאנסת מושווה למקרה של כלה שעוברת תאונת דרכים קשה במיוחד. אין תשובה אחת לבעיה המוסרית הזו. הדבר היחיד שהתורה יכולה לעשות הוא להכריז על הקורבן כעל נקי מפשע ומניעת אחרים מלפגוע בקורבן. השאר נמצא באחריות משפחתה ובעלה לעתיד. קיצוני? בהחלט. אבל ראליסטי ופרקטי לימינו אנו בדיוק כמו לפני 3000 שנה.
התורה לא מפרטת מה העונש לאונס הומוסקסואלי, שלא היה שכיח ביהודה.

שיכוני הנפט

Obadiah Shoher — Thu, 10 Jan 2008 15:16:25 +0000

אומות אינן דומות האחת לשנייה. השוני ביניהן הוא בדרך כלל בלתי נתפס, אבל במערכות מורכבות ומסתגלות, הבדלים קטנים מובילים לתוצאות הרות משקל. קוריאה התפתחה בזמן שוייטנאם עמדה במקום. סינגפור מקיימת כלכלה מתקדמת בעוד שכלכלתה של מלזיה היא נחשלת ומבוססת על כוח עבודה. יפן התפתחה לכדי מרבץ טכנולוגי, אבל סין הסמוכה לה לא התפתחה באופן דומה. במבט לאחור, ניתן למצוא את ההבדלים בכל אחד מהמקרים הללו. לקוריאה יש תרבות לימוד חזקה, המנהיגות המצוינת בסינגפור משכה אליה את רוב המהגרים הסינים וההודים החרוצים, ויפן הייתה תרבות המודעת לעיצוב במשך אלף שנה. וייטנאם כרעה תחת נטל הממשלה הקומוניסטית, סין היא ענקית מדי מכדי שתחווה מחסור בכוח עבודה מה שיוצר בדרך כלל לחץ על משכורות – תנאי מקדים הכרחי להמשך התפתחות הכלכלה, וסביר להניח שמלזיה מנועה מהתקדמות כתוצאה מהתרבות האסלאמית שלה.
כלכלה מתפתחת במקבצים. הצלחה נבנית על בסיס הצלחה. כלכלות מצליחות עוברות תהליך של שדרוג מתמשך. חברות חסרות חיוניות נתקעות מאחור. התעשייה או החקלאות המודרנית לא דורשות הרבה ידיים עובדות, ואומות רבות מתחרות על פעילויות פרימיטיביות הדורשות כוח עבודה בעולם ההתמחות הכלכלית. מספר אומות אסייתיות זכו הזדמנות להשתחל לפער שנפער בכלכלת העולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. משכורות בארה”ב היו גבוהות מאוד ביחס למדינות אחרות והביקוש העולמי היה אדיר, לעומת היצע בלתי מספק, היו יותר מדי טכנולוגיות חדשות וגבולות התעריפים היו בינוניים. אותו חלון ההזדמנויות נשאר סגור ויישאר סגור לזמן רב, עד המשבר הבא או המהפכה הטכנולוגית הבאה.
האקדמאים יכולים להתווכח לנצח על מה שהשתבש בחברות המוסלמיות. אקלים חם, בלתי יעיל לחקלאות ולבניית חברות מהווה תשובה ברורה אחת. תשובה זו לא עונה מדוע, בהינתן אקלים חם ביותר, התאילנדים הם ידידותיים בעוד ששכניהם האינדונזים הם קסנופוביים. הדבר מסביר את הביצועים הבלתי מרהיבים של ערב הסעודית אבל לא אילו של איראן. איראן היא חברה בה תרבות החקלאות היא בת אלף שנה, בעלת תשתית פיתוח של מדינה, דתית מתונה ולא ערבית. איראן מתקדמת מאוד יחסית לשכנותיה הערביות אבל הרבה פחות מפותחת ממערכות הכלכלה האסייתיות האחרות. קיימים הרבה הסברים אפשריים, אבל למי אכפת מהם? העובדה היא שהחברות המוסלמיות נמצאות תקועות מאחור במרוץ הכלכלי העולמי ולא יחזרו למצב סביר בעתיד הנראה לעין. ישראל מוקפת בציביליזציות נחשלות, כעיר פנימית גלובלית.
החשק לשלום הוא אוטופי.

אין בורים* בכנסת

Obadiah Shoher — Tue, 08 Jan 2008 13:26:23 +0000

“טווח אפשרויות המדיניות האמריקנית באזור הצטמצם לכדי שתי אפשרויות, שתיהן אין מספקות: התקשחות או נסיגה.” ברנרד לואיס, נשיונל רוויו.
הדוגמה של דרום אפריקה אינה ישימה במקרה של ישראל. לשחורים האפריקנים יש כבוד סנובי מסוים כלפי הלבנים. השחורים טובחים האחד בשני אך נתגלו כבלתי מתלהבים להשמיד את הלבנים אפילו ברודסה – הסטריאוטיפ של האדונים הלבנים הוטבע על המסגרת הקוגניטיבית של השחורים האמריקנים. אם כן, השאלה אם דרום אפריקה יכולה לשאוף לקידום מדיניות של אפרטהייד מפורש בו השחורים שווים פוליטית אך חסרי עתיד כלכלי, אינה חשובה. יש לחכות ולראות אם אותה מערכת ניתנת לשימור אם שמא השחורים, כמו אומות אחרות, יתעלמו בסופו של דבר מהיתרונות הכלכליים ויפטרו מאדוניהם. לערבים יש שני סטריאוטיפים בנוגע ליהודים: האדונים הקולוניאליים האירופאים או הדימי הכנועים. הערבים הישראלים מקבלים על עצמם את הסטריאוטיפ הראשון, הקיצונים המוסלמים את זה השני. הלאומיות הערבית הגוברת שוחקת במהירות את הסטריאוטיפ הקולוניאלי ומעודדת את הערבים להלחם במתיישבים היהודים. המנטאליות הערבית היא שונה מזו של השחורים: חיוך פתאומי הוא מראה שבשגרה באפריקה, אבל כמעט שלא רואים חיוכים שכאלה בקרב הערבים. הערבים שומרים על המנטאליות הבדואית של צבועים רצחניים ולא הולכים בצעדיה של דרום אפריקה של הסכמה לקיום מדינה דו-לאומית. והשוויון האמיתי? זה לא יקרה, הן מכיוון שהערבים הם בלתי פרודקטיבים באופן תורשתי והן כתוצאה מהמחשבה שהמדינה היהודית מתיימרת להנחיל שליטה ממסדית יהודית. רבע מהאירופאים עונים בסקרים שישנם יותר מדי יהודים בסביבה (בערך 0.1). המספר הרב של היהודים בישראל מרגיז את הערבים.
הבדל משמעותי נוסף בין ישראל ודרום אפריקה הוא המנטאליות של הלבנים. הבורים הם חזקים כמו הקיבוצניקים הראשונים וציניים כמו ההופיודן. הם חותרים לכינון קולוניאליזם כלכלי לבן בדרום אפריקה, מוזמביק, זימבבואה ומדינות שכנות אחרות. הקליקה הישראלית השלטת, מהאקדמאים השמאלניים והשיפוט האקטיבי ועד לפוליטיקאים חסרי כל מחשבה אסטרטגית – אינה יכולה ליישם מדיניות צינית כלפי הערבים. השמאלנים הישראלים, עיוורים מתוקף הצהרותיהם שלהם, דורשים שוויון אמיתי ואפליה מתקנת לטובת הערבים. בן-גוריון ומספר מנהיגים ששלטו אחריו הנהיגו מדיניות דומה מאוד למדיניות הדרום אפריקה כשהעיפו את השוויון מהחלון וגרשו את הערבים מישראל. לפני שנות ה-70, השמאל הישראלי היה שמאל כלכלי אבל ימין פוליטי. עליית הימין לשלטון גרמה לשמאל להפוך להיות שמאל פוליטי. על מנת להצליח ולהבדיל את עצמו מהליכוד בנוגע לסוגיית הערבים (כיצד יכול היה השמאל להתעמת עם הליכוד בבחירות אם המצע שלו היה דומה?), העבודה קיבלה על עצמה את השמאלנות הפוליטית ואת הגישה הפרו-ערבית. במקור, הסלוגנים השמאלניים של דמוקרטיה עיוורת לאתניות כוונו רק כלפי ההמונים היהודיים, והעבודה חיזקה את ההתנחלויות ודיכאה את הערבים. לבסוף , לחץ המצביעים הערבים, האקדמאים השמאלנים, והדעה הציבורית הפוליטקלי קורקטית בעולם גרמו לעבודה לאמץ את עקרון השוויון המלא בין יהודים וערבים. על מנת לבסס שוויון שכזה על בסיס המצב הקיים, העבודה החלה ליישם מדיניות פרו-ערבית. אנשי עסקים משירותי הביטחון הישראליים פעלו על פי המודל הדרום אפריקני של קולוניזציה כלכלית, אבל הממסד הישראלי בכללותו נכנע לאידיאליזם מוסרי ופחד מצעדים שאינם פוליטקלי קורקטיים.
הבורים, החיים בדרום אפריקה מזה דורות, הם לאומנים הבטוחים בזכותם על הארץ. הפוליטיקאים הישראלים בזים למוצאם היהודי ולזכותם התנ”כית על הארץ, והם לחוצים לרצות את עמיתיהם הפוליטיים בעולם על ידי ביזוי הערכים היהודים. הבורים הם בעלי מנטאליות חלוצית בעוד שהשליטים היהודים הם בעלי מנטאליות של זוממים פחדנים. היהודים לא יכול לאזן את המדינה שלנו בין שוויון אתני ובין הבדלה כלכלית בפועל, בין פוליטקלי קורקטיות כלפי חוץ והבדלה מעשית, הכרזה על חתירה לשלום לעומת אימפריאליזם כלכלי אכזרי המגובה על ידי מטוסי קרב.
בין אם המודל הדרום אפריקאי של פסבדו-שוויון ניתן לקיום אם לא, היהודים אינם מישמים אותו. אנחנו צריכים משהו פשוט יותר.
טרנספר לערבים, לדוגמא.

*בּוּרִי, דרום אפריקאי ממוצא הולנדי

האם אנחנו בכלל צריכים שופטים ישרים?

Obadiah Shoher — Tue, 08 Jan 2008 10:50:37 +0000

ב-1947, ה-BBC דיווח שההצבעה באו”ם התבצעה תחת לחץ ושהקהל הרחב שהיה נוכח הפגין את תכונותיו היהודיות בכך שהריע כשהאו”ם אישר את ההצהרה. אותו BBC “אובייקטיבי” מעצב את דעת הקהל העולמית כלפי ישראל כיום.
ארה”ב משכה במהירות את הצבעתה ב-1947 בעד הקמת מדינת ישראל. בריטניה המשיכה ליישם את מדיניותה הרגילה במסגרתה צידדה בצד החלש ומחצה את החזק: לעיתים נהנו מכך היהודים, ופעמים אחרות – הערבים. המטרה היחידה שהייתה למדיניות החוץ של רוסיה נשארה לבחוש בקלחת האירועים ובכך להציק לכולם. צרפת נשארה נאמנה לפרנויה האימפריאלית שלה והיא בונה ברית אימפריאלית עם המוסלמים, אותה היא אינה יכולה לממן או לקיים. הנהגת האו”ם מתרוצצת בין המעצמות העולמיות, מתחננת לכסף וממקמת את עצמה כבת ברית של כולם – כמובן שבעל ברית של כולם הוא אויב של ישראל. לא קיים כל רצון טוב ברמת הממשלות כלפי ישראל: האירופאים תמכו בישראל כדרך להפטר מהיהודים, אותם יהודים שהשמדתם המוחלטת כשלה, ובריטניה פינתה את כוחותיה מארץ ישראל כיוון שלוחמי הגרילה היהודים ביצעו אלפי פעולות טרור בשנות ה-40 של המאה ה-20.
מתווכים הם מקובלים כאשר אין להם אג’נדה משל עצמם. אנו מצפים מחברינו לצדד באג’נדה שלנו. אמריקה ובמיוחד רביעיית עושי השלום, אינם חברים ואינם מתווכים. רוצי טובתה של ישראל בממשל האמריקני מעוניינים שישראל תתקיים בשקט ובשלום. לא לכך זקוקים היהודים. הרעיון המקורי של הציונים – ביסוס מקום מבטחים ליהודים – עלה בעשן באושויץ, ולציונים לא היה אכפת ממנו כלל. לאחר שמותו של סטאלין קטע את התוכניות הרוסיות לסיים את העבודה שהתחילו הגרמנים - השמדת שארי היהודים בסיביר – והביטחון כבר לא היווה בעיה מידית עבור יהודי אירופה. התוכנית לבסס מדינה יהודית על אדמות מוסלמיות יצרה בעיות ביטחוניות אדירות לקהילות היהודיות במדינות הערביות, שבעבר חיו בבטחה. שישים שנות הלחימו הוכיחו שבמונחי ביטחון, ישראל היא כישלון חרוץ. הסיבות היחידות שבגינן היהודים צריכים להישאר בישראל ולא לעבור לקנדה הן דתיות או לאומיות. סיבות אלה לא מעניינות את הממשל האמריקני בהקשר לתהליך השלום, והן לחלוטין מנוגדות לתפיסת העולם של רוסיה והאו”ם.
ישראל בסופו של דבר שוטחת את טענותיה בפני שופטים אנטישמים לגמרי. אפילו אם השופטים הללו יפעלו באופן אובייקטיבי, היהודים לא יכולים לקבל את החלטתם כיוון שהיהודים מעוניינים בפיתרון סובייקטיבי. הגישה האובייקטיביות הבריטית טענה שהמהגרים היהודים לא זקוקים לטרנס-ירדן, והסירו אותו מהשטח שהוגדר בהצהרת בלפור. לאחר מכן, הגיב האו”ם באופן אובייקטיבי וטען שהערבים הפלסטינים הנותרים זקוקים למדינה משל עצמם, וחילק את השטח שנותר מהמולדת היהודית. מצד שני, המתיישבים האירופאים שנדחו באופן אובייקטיבי באמריקה “ניקו” באופן אובייקטיבי את השטח, וביססו מדינה משל עצמם. היהודים, גם כן, חלוקים בינם לבין עצמם לגבי האינטרסים שלהם עצמם. מדינה יהודית בארץ ישראל נראית כאי-צדק בעיני הערבים והרביעייה, אבל זוהי דרישה מוצדקת עבור היהודים.
כמו שציין מאו צה טונג, טענה יכולה להיות נכונה ושגויה באותו הזמן: נכונה בעבור אחדים, שגויה עבור אחרים. מדוע לנו לרצות במתווכים שיחליטו שהטענה היהודית היא שגויה?

חינוך נגד יהדות

Obadiah Shoher — Fri, 04 Jan 2008 15:47:30 +0000

אנשים אחראים לוקחים את העניינים לידיהם ובונים מדינה – יהיה המחיר אשר יהיה. אחר כך, הם הופכים להיות חסרי אחריות והם מאבדים את מדינותיהם. היסטורית, התגברות חוסר האחריות קושרה לעושר: אנשים, כאשר הם בטוחים פיזית וכלכלית, מרחיקים את עצמם מענייני המדינה. הם יכולים להרשות לעצמם טעויות עיתיות של הפוליטיקאים ולא אכפת להם לוותר על חובתם העיקרית כאזרחים: השליטה במדינה. העשורים האחרונים מציגים דרך חדשה להפגנת אותו חוסר אחריות אזרחי: חינוך המוני ארוך במיוחד.
ישראל, כמו האימפריה הקומוניסטית בראשיתה, משתמשת בבתי ספר על מנת לשטוף את מוחם של הילדים, הלומדים את כל הערכים הקומוניסטים – החל מאתיאיזם מיליטנטי דרך ג’ינגואיזם ועד מתירנות מינית. זה האחרון הוא חשוב במיוחד: גם הקומוניסטים הרוסים וגם הקומוניסטים הישראלים הבינו שחוסר מוסריות מינית (היעדר מעצורים) מהווה את הדרך המובטחת להשמיד את המוסריות המסורתית.
אנשים היו רגילים לעבוד החל מילדותם – הם היו אחראים למחייתם שלהם. החינוך המודרני, הנפרס על 12 שנות לימוד שינה את התבנית ההתנהגותית הזו. מבוגרים בני 18 שנה הם חסרי אחריות לחלוטין: אין להם תחומי אחריות משמעותיים. החינוך הבית ספרי מתעסק בלמידה במקום בשאלה, והמבוגרים הצעירים גדלים כאנשים כנועים בפני הרשויות, כאלה הרגילים להסכים להצהרות מצד הרשויות מבלי להקדיש לדבר מחשבה נוספת. בדומה לכך, תלמידי הישיבות מקבילים את הסמכות הרבנית ומשתתפים בהפגנות אלימות. שתי הקבוצות כנועות בפני אדוניהן. האיכרים הרוסים הבורים התקוממו נגד הצאר, אבל היהודים המחונכים מקבלים את העובדה שהממשלה מוותרת על עומק ההגנה הישראלית לאויב הערבי ומחלקת את ירושלים עם הפלסטינים. הפלסטינים הבורים מתעלמים מהשאיפות היהודיות, היהודים המחונכים מתייחסים לשאיפות הפלסטיניות – איפה הפשרה?
החינוך הבית ספרי הוא בזבזני. התלמידים לומדים דברים שהם לעולם לא יצטרכו, ולומדים אותם לאט. בתי הספר הם כמעט הדרך הכי פחות יעילה לאוריינטציה. לא רק שאוריינטציה בת 12 שנה היא אבסורדית, אלא שרוב התלמידים בוחרים במקצוע לעתיד באופן אקראי, על בסיס נסיבות חיצוניות. רק לעיתים נדירות בתי הספר גורמים להם להבין את נטיית ליבם המקצועית. ההחלטה להפוך לרופא או לעורך דין אין שייכת למה שאדם למד בבית הספר. מצד שני, אריסטו הבין שהוא רוצה להיות פילוסוף, ניוטון הבין שהוא רוצה להיות פיזיקאי – מבלי ללכת לתיכון כלל.
הלימוד היהודי היה מפורסם במעשיותו וכל כך טוב עד כדי שאפשר ליהודים להגיע להישגים יותר גבוהים מכל אומה עלי אדמות במונחים של פרודוקטיביות אינטלקטואלית. התחלת הקריאה והשינון בגיל שלוש עד חמש, לימוד כתיבה זמן קצר לאחר מכן – לאחר מכן, בחירת מקצוע, כשאשר לאורך הדרך עובדים ולומדים תורה. שלא כמו הישיבות הגרועות היום, המחנכים היהודים המסורתיים לימדו את היהודים לחשוב, לנתח סוגיות מורכבות תוך שימוש בדוגמאות דתיות. לומדי התורה היו מוכנים לכך מקצוע.
הרעיונות הסוציאליסטים עיוותו את החברות. אנשים היו רגילים לעבוד כל חייהם, אבל עכשיו הרעיון של עבודה בגיל 70 או 12 כבר אינו מקובל. האם עדיף לבזבז את הזמן במשחקי ומחשב וצפייה בטלוויזיה? האנרגיה של הילדים, שכעת מבוזבזת, יכולה להירתם לעבודה. ילדים בני 12 יכולים לעבוד מספר שעות בבתי קפה, בשדות – בהרבה עבודות. יתר על כך, הם יכולים להתחיל בחינוך מקצועי, ללמוד באוניברסיטאות. הם יכולים להינשא בגיל 15 ולא בגיל 35. אנשים צעירים יכולים לחיות חיים נורמאליים ומלאים במקום להידחף בעל כורחם לקיום אינפנטילי.
אבל הממשלה זקוקה לאזרחים חסרי אחריות, והיא מקדמת בברכה אינפנטיליות.

היהודים לא צריכים להיות מושלמים

Obadiah Shoher — Thu, 03 Jan 2008 16:39:34 +0000

אנחנו לא רעים. יהודים הם אף פעם לא מושלמים. היו לנו הרבה פלגים והרבה גישות שונות. האפוקריפה היהודית כמו הספרים שנמצאו בקומראן מנותקת מהיהדות המסורתית אפילו יותר מהנצרות. היהדות הרבנית רחוקה מאוד מהיהדות הכוהנית של הצדוקים. היהדות של התורה לעולם לא יושמה על ידי כל הקהילות היהודיות: אי אפשר לחשוב שהיהודים בישראל עלו לירושלים בפסח וחמישים ימים לאחר מכן בשבועות, או שהם הלכו בדרך הארוכה והמסוכנת למקדש כדי לשחוט כל חיה בכדי לתת לכהן את חלקו. שמירת המקדש ומצוותיו נגעו רק ליושבי יהודה, ולא לכל היהודים. היהדות הומצאה מחדש פעמים רבות לאורך ההיסטוריה. יהדות המקדש החליפה את יהדות המשכן. היהדות של יהודה העניקה מקלט לפליטים שהגיעו מישראל. עזרה ונחמיה ביססו את היהדות ללא הארון, וסביר שגם ללא הכוהנים. הישראלים עלו לשילה לכל אורך ההיסטוריה שלהם, ללא הארון וללא המקדש. המקבים התמודדו עם החילול החוזר ונשנה של המקדש, בו לא שרתה השכינה. חכמי המשנה הגדירו מחדש את היהדות, ליהדות החסרה את התקווה שהמקדש יבנה או שתהיה אפשרות להגיע לשליטה תיאוקרטית. הרבנים המאוחרים יותר יצרו את יהדות הגטו. היה זה אפילו לפני שהבעש”ט הפך את היהדות לדת מיסטית שמזכירה את אתם-יודעים-מה. הבניה המחודשת המודרנית של היהדות מגעילה באתיאיסטיות שלה, אבל דברים מסוג זה הם מחויבי המציאות אם היהודים מעוניינים להמשיך ולהתאים את עצמם לנסיבות. הקראים צודקים במידה רבה, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך לשחוט כבשים במאה ה-21, אנחנו לא יכולים לשחוט אותם בהעדר המקדש, אם לדבר באופן פוליטקלי קורקט.
היהודים לעולם לא היו קנאים בדתם. רוב האוכלוסיה לא הצטרפה לקנאים המקבים או לבר כוכבא. ללא ספק, רוב אנשי הכפר העניקו תשומת לב מוגבלת במיוחד לשמירה על המצוות הנוגעות למקדש, הקשות והמייגעות מדי לאלה החיים רחוק ממנו. היהודים הקריבו קורבנות על ראשי הגבעות, עברו על האיסורים הנוגעים לאיסוף חובות ושחרור עבדים, לא קיימו את חובת תשלום המזונות תוך הסכמה רבנית דרך הקידושין, התערבבו עם היוונים, נישאו בנישואי תערובת, ועברו באופן שגרתי על שאר המצוות והאיסורים הדתיים. המצב הנוכחי של ישראל המאוכלסת באתיאיסטים, שמאלנים, ערבים ומשוגעים דתיים מכל סוג וצבע, שהגלו את האלוהים שלהם לתוך בתי הכנסת, ומספר קטן של קנאים ומאמינים ראויים, הוא קרוב לנורמה של הקהילה היהודית בארץ ישראל. אם לשפוט לפי דבריו של יהודה הלוי, קהילות הגטו היו הרבה יותר קוסמופוליטיות והרבה פחות פנאטיות בנוגע לנושאים דתיים. קהילות הגלות באימפריה הרומית היו מספיק פתוחות לעובדי אלילים, שתרמו כסף לבתי הכנסת, נשבעו שם, וערכו שם את ויכוחיהם הדתיים בפני הרבנים.
היהודים לא יחלו לביסוס מדינה. ראו את היהודים המודרניים ממלמלים “לשנה הבאה בירושלים!” אך בה בעת נשארים בניו יורק. ליהודי הגלות העתיקה לא הייתה את הנוסטלגיה של ירמיהו לארצם, והתיישבו בניחותא ברומא ובבל. הם המשיכו לשלוח את תרומת מחצית השקל למקדש, בדיוק כמו שהאמריקנים המודרניים רוכשים אגרות חוב ישראליות. סטאטוס הדימי בחברות המוסלמיות הסובלניות העניק ליהודים אוטונומיה מצוינת, יחסים טובים עם שכניהם הלא יהודים, מיסים נמוכים, והעדר חובת גיוס. זה מאוד דומה למה שהיהודים המודרניים נהנים ממנו באמריקה.
גם הניסיונות שהיינו צריכים לעמוד בהם אינם בלתי רגלים. האירופאים השמידו את הקהילות היהודיות בארצותיהם כמעט לגמרי מספר פעמים בהיסטוריה המתועדת. מנהיגים בוגדניים הם שכיחים כיום כמו שהיו במאה ה-15. אנחנו נוטים להפוך את רבני העבר לאידיאלים, אבל אולי אלף שנה מהיום, היהודים יעריצו את עובדיה יוסף.
אנחנו לא זקוקים לעצמנו, אבל נראה שאלוהים זקוק לנו מאוד.