הרפובליקנים והדמוקרטים האמריקאיים היו קנאים אנטישמים בזמן השואה. הסנאטורים שלהם עצרו את מאמציו הפעוטים של רוזוולט להגדיל את מכסות ההגירה ליהודים שגורשו ממערב אירופה. כיום ציבורים אלה הפכו להיות פרו-יהודים- לפחות עד שישראל תהפוך לנטל על ארה”ב.

ארה”ב לחמה בגרמניה ב1944, אבל עברה לתמוך בה מאז 1945. היא לחמה בוייטנאם וכיום שוכן שלום בין השתיים. היא תמכה בלוחמים באפגניסטן וכיום נלחמת בהם. היא סייעה לתוכנית הגרעין של השאה, וכיום מנסה בכל כוחה להרוס אותה. היא נתנה נשק כימי לסדאם חוסיין, ואז לחמה בו כי עשה בו שימוש.

מדינות ערב גם הן גמישות לא פחות. מצריים לחמה בישראל לצד סוריה, אך קיום מפגינה עוינות כלפי אסד הצעיר. ערב הסעודית בעבר התנגדה לסוריה בנושא לבנון, וכיום משתפת עימה פעולה. איראן לחמה בעיראק, וכיום שתי המדינות משתפות פעולה נגד ארה”ב. ירדן אירחה את אש”ף, גירשה אותו, ואז חזרה לשתף עימו פעולה. בכלל ירדן משנה כל כמה שנים יחסה כלפי המחבלים הפלסטינים. סוריה נהגה לרסן את חזבאללה בלבנון על מנת שלא יפגע הדבר בהשפעתה על המדינה, אך כיום תחת אסד הצעיר קיבל החזבאללה יד חופשית. חמאס תחת אחמד יאסין התנגד נחרצות לאיראן, אך תחת משעל התהדק הקשר.

ארה”ב עברה מתמיכה זהירה בישראל בשנת 47′, לביטול תמיכתה בשנה שלאחר מכן, לעוינות גלויה בשנת 56′, לגילוי עניין בשנת 67′, ליחס משפיל ב73 וחזרה לתמיכה בישראל בגבולות 48′ מאז הסכמי אוסלו.

בעולם של תנודתיות כה רבה, ישראל אינה יכולה לסמוך על שום בעל ברית או הסכם שלום. עלינו לסמוך רק על עצמנו, ולכן חובה להשיג עומק ביטחוני.

הבדל דתי, כדוגמת היהדות, יכול להוות מקור גאווה אדיר, אך גאווה מעין זו מצריכה ידע רב. אלא אם נדחק האדם ללמוד מילדותו, מדוע שיתחיל ללמוד בבגרותו דבר מה שנראה בעיניו לא רלוונטי? מעטים ילמדו, אך הרוב לא יטרחו.

למרבית ההיסטוריה, הנלחץ על היהודים להיות שונים. החינוך הצעיר הכפוי, חוסר הניידות, והעוינות האוניברסאלית מנעו מרבים להיטמע ולהתבולל בחברה. אולם בהיעדר עוינות, כפי שהיה בהודו, הקהילות היהודיות נטמעו.

היהודים העתיקים נודעו לשמצה בכך שהיו מאוד ‘לא-יהודים’. הם התגרו פעם אחר פעם בנביאים ואלה בתגובה איימו בעונשים אלוהיים. הם השתחוו בפני אלילים והתנהגותם לא הזכירה ולו במעט את חוקי חז”ל הענפים. היהודים שרדו אז בתור ישות פוליטית, בתור מדינה עצמאית.

בגלות, חוקי חז”ל והעוינות הנוצרית שימרו את האומה היהודית. כיום, עם זאת, איננו יכולים עוד לשרוד כישות דתית גרידא. הנצרות כבר התפוררה מזמן לעשרות זרמים, ואיבדה את כוחה כסממן מגדיר בעבור אנשים רבים. ההתבוללות היהודית אינה ייחודית, אלא תואמת יופי למודל הנוצרי. בעיתות של ציניות דתית, זהות דתית אינה מסוגלת לשרוד.

בחירתנו היחידה היא האופציה העתיקה: מדינה נבדלת, מיליטנטית ושונה. היהודים זקוקים לזהות פוליטית ברורה, מה שמצריך מדינה יהודית ברורה ללא ערבים. לאחר שיהפכו היהודים לפטריוטים קנאים, היהודים יחפשו בסיס רציונאלי ללאומנותם, ויאמצו את הדת. זוהי הדרך הבטוחה לשמר את זהותנו היהודית לעתיד הנראה לעין. והדבר מצריך גוף פוליטי חזק.

היוונים העתיקים לא ניסו להראות לפרסים מי מתורבת יותר, ליבראלי וסובלני יותר. היוונים לא חששו משקיעה לרמתם של אויביהם השנואים. המלחמה אינה העת לפנות לשירה ומוסריות. אספסופים רעבים מסתערים על חנויות המזון: כאשר ההישרדות נמצאת בסכנה, האתיקה אינה חשובה עוד. הניצולים אולי ישאפו לתקן את דרכם ולחזור למוסריות, אולם לאנשים מתים ואומות מתות אין כל טעם במוסר.

האתיקה היא חבילת מגבלות על התנהגות האדם לשם יצירת קיום נוח בעיתות שלום, ואלה אינן קבילות בזמן מלחמה. האתיקה מתייחסת לשכנים- אנשים עימם ניתן לחיות בשלום. האתיקה מעולם לא יועדה לאויבים, ובאמת נדיר שהייתה תקפה בזמן מלחמה.

התורה אוסרת רצח, לא הרג. על היהודים להרוג את אויביהם ואת הפושעים המתועבים שבקרבם. התורה אינה מהססת לתמוך ברצח עם כאשר אין ברירה אחרת. הפוליטיקאים הישראלים המודרניים מדמיינים שהפלסטינים פשוט ישכחו יום אחד את ההשפלה שבאובדן אדמתם ובני משפחתם. המתיישבים האמריקאים השמידו את המקומיים האינדיאנים כליל. אך זה לא נעשה עם השחורים, אשר היום באמת מטפחים את לאומנותם האפריקאית. הלבנים בדרום אפריקה נאלצו לדכא את זכויות השחורים בכדי לבנות מדינה בטוחה ויפה, אולם הם לא השמידו אותם. השחורים מצידם לחמו באי הצד- וניצחו, ומאז הרסו את המדינה. יהודים רגישים אולי לא אוהבים את השמדתם של הערבים תושבי המקום- אך אם ברצוננו במדינת ישראל מאריכת ימים, אין כל ברירה אחרת. כל גישה אחרת רק תאריך את הסבל לשני הצדדים. דבר טוב אחד בימינו הוא שבניגוד לימי יהושוע, ניתן לחסל אומה בהתבוללות. אין כל צורך להרוג את הפלסטינים, מספיק לפזר אותם מבין מדינות מערב.

צה”ל מחקה את צבא ארה”ב הרעב לצעצועים יקרים, אך אין לו את היתרון שיש לצבא ארה”ב- מימון אינסוף. תקציבו של צה”ל שווה לארבעה אחוזים מתקציב צבא ארה”ב. צה”ל רוכש נשק חדיש ויקר שמעולם לא נוסה בשדה הקרב, וכלל אינו יישומי בשל מחירו האדיר. נשקים אלו הופכים במהירות למיושנים בעוד שהמפתחים מקדמים מערכות חדישות יותר.

יישימותם השולית של שיפורים אינקרמנטליים מאשרת שהנשק הנוכחי יהפוך עד מהרה למיושן. המצב דומה לכל כלי הנשק האחרונים מסוגם שהיו בשימוש: הקשת המכאנית, קירות המבצרים העבים במיוחד שנבנו לשווא כנגד ארטילריה חדישה, תותחי הענק שנבנו לא כל התחשבות בלוגיסטיקה. כיום אנו עושים שימוש במטוסי קרב שעולים שני מיליארד דולר כל אחד, וברקטות שעולות 200 אלף דולר- כנגד טילי קסאם שעולים כמה מאות דולרים לבנות. איננו יודעים מה יהיה השלב הבא בפיתוחים הצבאיים: לייזרים, מזרזי רעידות אדמה, או אולי אף גשמי אש אטמוספריים. אולי נחזה בחזרה לאמצעים זולים, נשקים בייצור המוני, רובוטים בעשרת אלפים דולרים ומזל”טים בגודל צעצוע חמושים בחומר נפץ.

נשקים חדשניים תמיד נתפסים כברבריים, הרסניים מדי, בלתי אנושיים וחורגים מכללי המלחמה. אם להזכיר את התנגדותם הראשונית של חיילים לנשק החם, ולאחר מכן לארטילריה, או יציאתם של חייל הפרשים אל מול מכונות הירייה במלחמת העולם הראשונה. הנשק הגרעיני גם הוא סוג נוסף של נשק שכזה. מה גם שהוא אינו הרסני עד כדי כך, בהתחשב בפזורת היישובים כמו גם אמצעי היירוט של טילים גרעיניים. אם כבר, הנשק הגרעיני הרבה יותר מסוכן לידע האנושי מאשר לבני האדם – בכל עימות גרעיני, יהיה זה חכם בהרבה לפגוע באוניברסיטאות מאשר בריכוזי אוכלוסיה. הריסת ספריות ומעבדות יפגעו הרבה יותר בכלכלת האויב מאשר הריגת אפילו 10 אחוזים מהאוכלוסייה. אך אפילו אז, יכולות הגנתיות מתאימות עצמן לאיום ההתקפי בזכות עידן המידע הטכנולוגי, המאפשר לשכפל ולאכסן מידע בקנה מידה המוני- מה שהופך אותו לבלתי ניתן להשמדה.

ישראל אינה יכולה להסתמך על עליונותה האווירית נוכח טילי הS-300. ההגנה תמיד מספקת מענה להתקפה, וטרם פותח מענה התקפי ראוי לטילי נ”מ טובים באמת. טילי ה SAM-5 הפכו את חיל האוויר הישראלי לחסר תועלת בשנת 73′, והTOR-1 והS-300 יכולים לעשות את אותו הדבר לחייל האוויר היקר של שנות ה2000.

גם לאחר התגרענותן של כל מדינות האסלאם, ישראל עדיין תוכל להבטיח את עליונותה באמצעות תוכנית השמדה מובטחת. על המוסלמים לדעת שכל מתקפה על ישראל לא תוביל להשמדתו הגרעינית רק של התוקף, אלא של כל דבר מוסלמי עלי אדמות. הבה ניתן למוסלמים לרדוף אחד את השני, שמא ישראל תמחק את כולם.

ייתכן מאוד והנשק הרוסי הזול יהווה תחליף טוב לנשק האמריקאי היקר. בהתחשב ביתרון הטקטי של ישראל, נשק רוסי באיכות ירודה יותר יתאים היטב במאבק מול הערבים. המצב הנוכחי הוא ההיפך משהיה בשנות השישים: כיום ארה”ב שולטת בערבים, ורוסיה תשמח לסייע לישראל. גם צרפת. אין חברים נצחיים, והממשל האמריקאי, אשר דוחף את ישראל לכיוון של ויתורים טריטוריאליים והתאבדות למען ‘השלום’, אינו בדיוק ידיד ישראל. הייתה זו ארה”ב שאסרה עלינו לפתוח במכת מנע בשנת 73′, ואנו רואים בסיוע המאוחר שהם נתנו לנו ככפרה חלקית על הנזק שנעשה באשמתם. אם היהודים הטיפשים רוצים בחבר נוצרי חזק, רוסיה ראויה הרבה יותר מארה”ב. ישראל תהיה לקוח מצוין של רוסיה- טובה יותר מכל מדינות ערב.

התשלומים שמעבירה ארה”ב לישראל הם משפילים. ארה”ב נותנת לנו מעט יותר סיוע צבאי משהיא נותנת למצריים- בערך אותה הכמות שמקבלים הפלסטינים מתורמים. האמריקאים משלמים לנו פחות מאחוז אחד ממה שהם מוציאים בעיראק. האם השליטה בישראל חשובה מאה פעמים פחות מאשר ההרפתקה המגוחכת של האמריקאים בעיראק?

על המוסד להתמקד באיסוף עובדות מביכות על אישי ציבור אמריקאים. קלינטון דחק בברק לוותר על ירושלים בכדי לטייח את פרשת מוניקה לווינסקי. היא הייתה יהודיה, ויהיה זה תמים לחשוב שקלינטון לא כעס על יהודים בשל כך. האם לא ניתן למצוא לווניסקי נוספת שתשכנע את הנשיא האמריקאי לאפשר לנו להשתלט על השטח שבין הנילוס לנהר הפרת?

בתור לאומן יהודי, תמיד התעניינתי בתיאורים ההיסטוריים בתנ”ך. כאדם הגיוני, אני מכיר בראיה הצדוקית ובממצאי הארכיאולוגיה המודרנית, לפיהן רבים מהאירועים המתוארים בתורה אינם בדיוק עובדה היסטורית. באמת יהיה זה תמוה לצפות לתיעוד היסטורי אובייקטיבי של המאורעות בתקופה בה מושג שכזה כלל לא היה קיים. סופרים דאז שמו לעצמם מטרות דידקטיות, ולא תיעודיות. מה גם שיהיה קשה למצוא היסטוריוגרפים אובייקטיבים אף היום, כאשר עובדות סותרות ומפוקפקות מדווחות מדי יום, וכל צד מצייר את המלחמה באור שונה.

התיאורים ההיסטוריים בתורה חשובים לי מכיוון שהם מראים משהו חשוב יותר מעובדות- הלך רוח. אין זה חשוב שבעודו מתאר את המארב שביצע יהושוע לעיר העי, הסופר מספק שני תיעודים סותרים לאותו המאורע – חמשת אלפים חיילים יהודיים או שלושים אלף. בכלל נראה שלעיתים מספרים המתוארים בתורה אינם מציאותיים, כדוגמת כמות היהודים האדירה המתוארת ביציאת מצריים. פרטים נוספים גם הם בלתי מציאותיים: שום מפקד שפוי לא היה מורה לצבאו לזייף נסיגה, כפי שעשה יהושוע כביכול בקרב על העי. אין זה אפשרי לסובב כוח בלתי מנוסה במנוסה, ותמרונים שכאלה תמיד נעשים אך ורק בקנה מידה קטן.

אולם הסיפור מספר לנו משהו מעניין יותר מכל תיעוד היסטורי עובדתי: דעתו של הסופר בנושא רצח עם וענישה קבוצתית כדברים ראויים לשבח, והציפייה מהקורא להסכים. הספר מתאר בהערצה את מעשי יהושוע- ומרעיף עליו שבחים שהיו שולחים כל רב רפורמי במנוסה למגרש השדים- לו זה רק היה טורח באמת לפתוח את התנ”ך בזמן שיעורי ההסמכה בבית הספר החילוני. חשוב מאוד להבין נקודה זו: תיאורי המאורעות בתנ”ך אינם בהכרח מדויקים היסטורית, אולם אפשר ללמוד דרכם רבות אודות היהדות המעשית שעל פיה חיו היהודים האמיתיים. במובן זה, ספר יהושוע, אשר משקף הלך רוח אמיתי, חשוב לנו הרבה יותר מויקרא, המלא בהכרזות אידיאליסטית.

ספר יהושוע נבנה על סמך יציאת מצריים. הסופר השווה את יהושוע למשה בפרטים רבים, ובכך השיג הצדקה דתית למעשים הפוליטיים שמבוצעים בספר. יהושוע מתווך בין ה’ לבין העם היהודי בדיוק כפי שעשה משה, באותה סמכותיות שאינה מוטלת בספק. למעשה, יהושוע נהנה מהסכמה אף רבה ממשה, אשר נאלץ להתמודד לא פעם עם מרד. מאורעות געשיים בהשראה דתית גם הם מופיעים בשני הסיפורים: משה קיבל את התורה על הר בוער, בזמן שאבנים לוהטות הכריעו את אויביו של יהושוע בגילגל. חלק מההקבלות הן רעועות: במאמץ להעתיק ממשה שחצה את ים סוף, הסופר הוסיף מאורע בו עוצר יהושוע את זרימת מימיו של נהר הירדן בכדי שיוכל הצבא היהודי לעבור. אולם תיעוד זה אינו יכול להיחשב נס: הוא אינו מציאותי. כל נס חייב לכל הפחות להיות מבוסס על המציאות: אנו מכריזים על מאורע כנס כאשר דברים בלתי סבירים בעליל קורים, אולם חוקי הטבע האלוהיים אינם ניתנים לשינוי. המים הזורמים בנהר הירדן היו נערמים בנקודת העצירה ויוצרים קיר בגובה קילומטרים- שלא כדרך הטבע. ספר יהושוע אולי לא כולל את התיאולוגיה הטובה ביותר, אך הוא מספק הצצה יקרה מפז להשקפת עולמם של לאומנים יהודים בימי קדם.

קשה להתחמק מהמחשבה שיהושוע החזיק בראייה מקיאוולית כלפי הדת. מקיאוולי התייחס לגירוש יהודי ספרד כניצול של הדת לצרכים פוליטיים. לאחר הניצחון ביריחו, יהושוע כבר היה מספיק בטוח בעצמו בכדי לשלוח כוח קטן שיכבוש את העיר העי. כאשר המקומיים הביסו את היהודים, יהושוע חיפש להרגיע את חייליו ותרץ את ההפסד בכך שעכן שמר לעצמו שלל מהקרב ביריחו. לקיחת שלל הייתה אסורה במקרה זה, ועכן כביכול הביא את כעסו של ה’ על ישראל. האיסור התורני לבנות מחדש את העיר יריחו היה הסיבה בגללה לעולם לא התנגדתי למסירת העיר הארורה לידי אש”ף. אילו טיעונו של יהושוע היה נכון, אז הוצאתו להורג של עכן הייתה מכפרת על חטאיו, ובני ישראל היו יכולים להמשיך בכיבוש הארץ בכוח קטן בלבד. אולם אז יהושוע שלח את כל צבאו כנגד העיר העי, וערך מערב מחוכם לתושביה. כמו כן הוא נקט בטקטיקה צבאית מחוכמת בגילגל: הצבא היהודי צעד כל הלילה והפתיע את העם האמורי. על היהודים המחכים למשיח ללמוד לקח גדול מסיפור זה: אפילו יהושוע, שפעל עם גיבוי וסיוע מלא מה’, היה חייב להשתמש בטקטיקה צבאית, ולמעשה לחם באויביו כאילו לא היה לו כל גיבוי אלוהי. אל ליהודים לסמוך על ה’ שיצילם- חובה עליהם להציל את עצמם. רק לאחר שנכתב כי היהודים הרגו באויביהם עד שלא נותר איש, מספר התנ”ך ” כִּי יְהוָה, נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל.” (יהושוע 10:10-14). אי אפשר להיות בטוחים שה’ עומד לצידנו עד שנדע כי עשינו הכל.

יהודים בורים אשר מוקיעים את יצר הנקמה צריכים לספק הסבר לפסוק המדהים הבא: “עַד-יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו” (יהושוע 10:13) נקמה? האמורי לא עשו דבר רע ליהודים, ופשוט הגנו על ארצם מפני תוקפנות הכובש הציוני. מה גם, שבמקרה של האמורי, צבאם כלל לא יצא ללחום ביהודים, אלא במי שבגדו בהם- הגבעוני. על פי כל אמת מידה, היהודים הם התוקפן, אז למה הנקמה? הלקח בסיפור הינו חשוב ביותר על אף היותו בלתי תקין פוליטית בעליל: האמורי העליבו את אלוהי ישראל בכך שסירבו להתפנות מהארץ. התנגדות לישראל, עד כמה שתראה מוצדקת לזרים, הינה מעשה של חילול ה’ המצדיק נקמה.

כמו כן, ספר יהושוע אינו תואם את היהדות המודרנית הלגליסטית. במקרה ברור של ענישה קיבוצית, יהושוע מוציא להורג את כל משפחתו של עכן, כולל ילדיו משני המינים. ילדים אינם נושאים באשמת הוריהם רק בסוגיות משפטיות. במקרים של ביטחון לאומי, יש להעניש את הרוע בחומרה מספקת שתניא את חזרתו. כאשר כלל העם היהודי נמצא בסכנה, עדיף להרוג חפים מפשע מאשר להסתכן בחזרת המקרה. אם הגיון אכזרי זה תקף כלפי היהודים, מה גם שהוא תקף כלפי אויבינו. יהושוע לא עשה את ההבדלה בין חיילי ואזרחי אויב – הוא שאף להרוג את כולם.

היוצא מין הכלל היחיד היו הגבעוני, אשר משמשים כלל באשר לדו קיום. הגבעוני, שבט כנעני שאת שרידי ישוביו ניתן עדיין לראות בקרבת ירושלים, שרד את רצח העם של יהושוע בכך שהפך לנתין של היהודים. עבדותו, עם זאת, הייתה מהסוג השפל ביותר: הגבעוני חטבו עצים ונשאו מים בשביל היהודים. עבודת כפיים, כפי שאתם רואים, מעולם לא הייתה פופולארית בקרב היהודים.

בתיאוריה, מצווה התורה על היהודים לגרש את יושבי הארץ – לא להשמידם. בימי כיבוש הארץ של יהושוע, ראו בני ישראל בראיון זה כאידיאליסטי ובלתי מציאותי. חז”ל בהתאם, מפרשים זאת כברירה בידי היהודים. אם המקומיים מסרבים לעזוב, חובה להרוג אותם- מכיוון שרצח עם הוא הדרך היחידה בה יוכלו היהודים לקיים את המצווה האלוהית להתיישב בארץ ולהיות שליטיה. העובדה שהגבעוני נאלצו לבצע תחבולה בכדי להפוך עצמם לעבדים מרמזת כי האופציה שהציבו חז”ל למקומיים, להישאר בארץ כעבדי היהודים, לא הייתה מוכרת בזמנו.

היהודים גם לא היו הומניסטים במיוחד. התנ”ך אינו מספר לנו כי נשמעו התנגדויות מצד בני ישראל כאשר יהושוע ציווה להרוג כל יצור חי בעיר יריחו מלבד משפחות הבוגדים. היהודים אף לא הראו סימני חמלה ככל שהמשיך ההרג: הם פשוט מחקו עיירות שלמות עד שסיימו לכבוש את הארץ. התרת הביזה הייתה השינוי היחידי מיריחו הלאה: ברגע שהוכיחו היהודים לה’ שהם מסוגלים ללחום במסירות מוחלטת, הם הורשו לבזוז את אויביהם המתים- שלמעשה, כלל לא היו אויבים, אלא אזרחים שוחרי שלום בארץ שהיהודים החליטו להשתלט עליה. אבותינו רחשו אף פחות כבוד מאיתנו לשליטי עמים זרים: יהושוע תלה את מלך העי על עץ לאחר שהשמיד ובזז את עמו. מי ייקח את הדוגמה התורנית ויישם אותה על מלך ירדן?

דאגות כביכול הומניסטיות בתורה מתגלות כציניות ביותר לאחר העמקה קלה. היהודים נאסרים לכרות עצי פרי של אויביהם- לא בשל דאגה אקולוגית כלשהיא, אלא מכיוון שבבוא היום יהיו אלא עצי היהודים, וכריתתם בהתקף זעם אינה משתלמת כלכלית. בדומה, כאשר היהודים מצווים להטיל מצור על עיר משלושה צדדים בלבד, ובכך להותיר למקומיים דרך מילוט, הסיבה היא שאנחנו צריכים להשתלט על הארץ. רצח עם ביהדות איננו מטרה, כי אם אמצעי בלבד. אם יושבי הארץ עוזבים אותה מרצונם, אין להרוג בהם, ויש לאפשר להם לעזוב את העיר אם הם רוצים בכך. אולם המקרה בעזה שונה: יש לאפשר את קיומם של מעברי גבול בכדי שיוכל האויב לנוס לנצח, אולם אין לאפשר לאספקה להיכנס פנימה ובכך להנציח את קיומו על אדמתנו.

האם צרפת כיבדה את זכויותיה של גרמניה באלזס לוריין? האם בריטניה התחשבה בזכותה של צפון אירלנד להגדרה עצמית? האם רוסיה קיבלה את זכותם של הצ’צ’נים על הארץ בה ישבו? האם הערבים הפגינו התחשבות ברצונם של ניצולי השואה היהודים, שרצו לעצמם חלקת אדמה מזערית למען הקמת מיני-מדינה? לא. זאת כי לזכויות וטענות אין כל מקום בזירה הבינלאומית. המטבע היחידי הוא כוח.

אפילו אם ישראל תבחר לבסוף באידיאליזם המוסרי ותיתן לפלסטינים את זכויותיהם המבוקשות, הערבים יזנחו כל הסכם ברגע שירגישו כי ידם על העליונה- וישללו את זכות קיומה של ישראל. אפילו במישור הערכים האידיאליים, לפלסטינים כבר יש מדינה משלהם- ירדן. הצהרת בלפור נתנה את עבר הירדן לישראל מבחינה חוקית בתמורה לתמיכה יהודית במלחמת העולם הראשונה. פעם נוספת נחתכה המדינה היהודית לשתיים בשנת 47′ בכדי לפנות מקום לפלסטינאים, אותם אפילו ירדן סירבה לקבל. איזו זכות כבר יש לפלסטינים על יהודה?

מדוע על ישראל להתפשר מול הפלסטינים במקום לגרשם לירדן ולפצות אותם על רכושם? מדינה פלסטינית בעזה לעולם לא תפסיק להילחם עם ישראל, כך שפשרה אינה ברת קיימא מבחינה טקטית. יתר הערבים מתעבים את הפלסטינאים ולא מפגינים כל סימפטיה כלפיהם. הערבים ילחמו בישראל אם ירגישו חזקים בין אם נתפשר או לא, על כן, גם פשרה כוללת אינה ברת קיימא גם במישור האסטרטגי . ללא קשר למדינה הפלסטינית, ישראל לעולם לא תוכל להקטין את צבאה- כך שגם כלכלית שום פשרה אינה ברת קיימא. מה גם שאין שום סיבה מוסרית להתפשר: לפלסטינים כבר יש מדינה, ושמה ירדן. הם אינם זכאים לשתי מדינות.

ישראל חייבת לשמור על עליונות אזורית, ולשם כך היא חייבת לשמור את השטחים. מדינה בגודל פצפון אינה מסוגלת לדבר על עליונות. מדובר כאן בכבוד (יהודה) בהישרדות (עומק אסטרטגי מינימאלי) ובהגיון בסיסי (מדוע לוותר על משהו ללא סיבה?)

מקסיקו שתקה כאשר ארה”ב סיפחה כשליש משטחה, אך לא מכיוון שידעה כי אין לה סיכוי מול שכנתה מהצפון. לפלסטינים אין סיכוי לגבור על ישראל, אולם הם מציקים לה ללא הרף בפיגועי התאבדות. צ’צ’ניה חסרת הכוח תקפה את רוסיה, וצפון אירלנד התעמתה עם בריטניה. קבוצות נחושות, קטנות ככל שיהיו- יכולות לנצח. המהפכנים הסוציאליסטים ברוסיה, אטאטורק, ונאצר, הם רק מספר דוגמאות.

מקסיקו השלימה עם אובדן שטחה משתי סיבות: ארה”ב מעולם לא הציעה להחזיר את השטח, וארה”ב הינה מושכת תרבותית וכלכלית למקסיקו. אין זו בושה להפסיד לאדם נעלה ממך. אך ישראל מתגרה בפלסטינים בהבטחותיה להשיב את השטחים. כניעותה של ישראל לוושינגטון מציגה אותה כאחיינו העני של הדוד סאם, שאינו ראוי לכבוד מצד הערבים. ענק חלש הוא מטרה מגרה ביותר. הערבים למדו היטב כיצד לנצל את נקודות החולשה המוסריות והדמוקרטיות של ישראל.

תודות לחז”ל היהדות שרדה את הגלות, אך היהודים איבדו את יהדותם במובן התורני. התורה מתארת את היהודים כעם נורמאלי, בעל ריבונות. המצוות אוסרות על אדם לעבוד בשבת בעירו. כיצד בדיוק זה תקף בברוקלין? את מרבית המצוות ניתן לקיים רק בארץ ישראל.

זוכרים את ההבל הציוני- “להיות עם חופשי בארצנו?” היהודים אינם חופשיים. אנשים חופשיים רשאים לקיים משכב זכר, לאכול חזיר ולעשות כל העולה על רוחם בשבת. הארץ אינה מקום להיות בו חופשיים, אלא שטח שהוקצב לפולחן עבודת ה’, וזה כולל בניית אומה יהודית. עלינו לבסס את הריבונות היהודית, מה שאומר שחובה להוציא את הערבים מהכנסת. עלינו להבטיח את בטחונה של ארצנו הקדושה בכך שנחריב את עריהם של שכנינו עד לכדי תקופת האבן. עלינו להפוך את הארץ היהודית להגונה, ולהרחיב את גבולותינו במקום להיכנע לערבים הפלסטינאים הדורשים מדינה. מדהים שלפני 50 שנה הם בכלל לא הכירו את המילה.

חיים יהודיים באמת הינם בלתי נפרדים מהארץ. מרבית המצוות עוסקות בדינים שבין אדם למקום. כדומגת הצדקה: על כל יהודי לתת לעניים מעשר, לא מהכנסתו, אלא מתוצרתו. מדובר במצווה. על כן, אנו מחויבים לעבוד את האדמה שה’ נתן לנו. הוא לא נתן לנו את ניו יורק או את הג’ונגל העירוני בתל אביב. הוא נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש, חיטה ושעורה.

מדובר בסוגיה בעלת חשיבות לאומית אדירה, שיש לנו דור ראשון של חקלאים יהודים. רק חקלאים יכולים באמת לאהוב את אדמתם. יהודי החי בדירה יטייל בשמחה בחורשות הארץ, אך הוא אינו קשור אליהן כחקלאי. שתלו עץ, חלבו עז, ועבדו את האדמה בידיכם – מדוע היהודים רוצים להיות מהנדסי תוכנה? אהבת הארץ באה באמצעות אינטראקציה יום יומית איתה, ולא מעבודה משרדית.

הקיבוצניקים הראשונים עשו שגיאה אידיאולוגית. בכך שהתעקשו על בעלות קיבוצית, הם נשלו מילדיהם את הזכות להיות בעלי אדמות. דבקות לארץ אינה באה דרך רעיון תיאורטי לפיו “הקיבוץ שלנו” הוא בעל האדמות. לא. זה חייב להיות “החלקה שלי”, “העזים שלי”, “הטרקטור שלי”. כל עץ, כל גפן מחזק את חזקתנו על הארץ, לא כי תפסנו את האדמה, אלא כי עוד משפחה יהודית חקלאית אומרת בגאווה- זו הגבעה שלי.

חקלאות הינה חשובה מבחינה אסטרטגית. למעשה אין לה תחליף בצל האיום הגרעיני. אף אחד לא יודע היכן נמצאות פצצות האטום של צפון קוריאה, והפצצות של פקיסטאן יכולות ליפול בכל רגע לידי מחבלים. מדינה מוסלמית לא תסתכן בהפצצת ישראל וגרירת תגובה יהודית, אך למחבלים לא תהיה כל בעיה למחוק את תל אביב מהמפה. אולם אף אחד לא ישתמש בפצצת אטום בכדי למחוק מספר ישובים מפוזרים. לישראל יש די מקום בכדי לפזר את אוכלוסייתה, וזהו פשע לסכן את האומה היהודית בריכוזה במספר ערי חוף.

החקלאות הינה חשובה מסיבה נוספת. חובה עלינו לגרש את הערבים מהארץ. אין לנו כל ברירה כאן. הם מהווים גייס חמישי, השנוא על הימין והשמאל כאחד. למעשה, ממשלות השמאל הן שדיכאו את הערבים יותר מכל. עלינו להתכונן לסנקציות בינלאומיות. אולי לא מצד ארה”ב בשל הלובי היהודי. לא מרוסיה, כי לא אכפת לה כלל. אך אין זה סביר שלא נחווה שום סנקציות. וכך הישראלים היעילים כלכלית הפכו לקול הבולט ביותר נגד גירוש הערבים. אנו זקוקים לכלכה אשר חופשית מסיוע זר. דרישותינו הצבאיות הן למעשה מאוד מתונות, כ200$ דולרים ליהודי פר חודש. אם נבטל את גיוס הנשים ונסתמך על נשק גרעיני נוכל לקצץ בכך אף יותר. בכל מקרה, מרבית הישראלים אינם נהנים מפירות הכלכלה הטכנולוגית: 60 אחוזים מההון הישראלי מרוכז בידיהן של עשרים משפחות. המשכורת הממוצעת בשק עומדת על 7000 ₪, מה שניתן להרוויח בקלות גם בחקלאות.

הצטרפו אלינו לכפר.

אפשר להרכיב טיעון קביל לפיו חמאס המית אבדות אלה על עצמו ברגע שיזם מלחמה נגד המדינה היהודית. החמאס הוא שאשם במותם, והיהודים פעלו כרובוטים: איימו עלינו- והגבנו. במובן הזה לא הייתה לנו בחירה חופשית בשאלה האם בכלל לתקוף חזרה: החמאס לא הותיר לנו כל ברירה- וכשאין ברירה אין רגשות אשם.

אך ישנו מימד מוסרי עמוק יותר: בני אדם מורשים לשנוא חזרה את שונאיהם. כאשר ילדים פלסטינים צופים בגרסא הערבית של מיקי מאוס, המצווה עליהם להרוג יהודים, כאשר ילדי עזה משתתפים בתהלוכות חמאס לבושים כמחבלים מתאבדים, כאשר בני נוער ערבים באמת הופכים למחבלים מתאבדים- כבר לא כואב לי לראות את גופותיהם.

ערבים פלסטינאים קראו תיגר על אלוהי ישראל. במעשיהם הם אומרים שהבטחתו של ה’ לישראל היא שקר. בשל חילול קודש זה, לא מגיעים להם רחמים.

זה לא משנה שאלה שמתו טרם הרגו יהודים בעצמם, או שאולי גם לא יהרגו. הם חברים באומה אויבת. כמו סדום, גם להם יש ברירה- לעזוב את הרע. אפילו בתוך רצועת עזה יש די והותר שטחים ריקים אליהם יכלו הערבים הטובים לנוס מפני החמאס. אך הם לא עשו זאת. מעבר לכך, בכל בחירות מצביעים אנשים אלה רק בין הפתח לחמאס- שני ארגוני טרור.

ילדים אינם נושאים באשמת הוריהם רק במסגרת הקהילה. ברמה הלאומית חטאי הוריהם עדיין תקפים. לכן הושמד העמלק בשל חטאי אבותיו. ואל תאמרו לי שאין עוד עמלק: פעם אחר פעם מדברים הכתובים על השמדתו וחזרתו לחיים. העמלק חי וקיים, וניתן לזהותו בקלות בשל נכונותו הבוערת להרוג יהודים. ילדים החיים בזכות הוריהם תומכי החמאס הינם אחראיים למעשי החמאס.

ההרג בעזה הינו מותר הלכתית. התורה קובעת שאומות המתגוררות בארץ הקודש ניצבות בפני שלוש ברירות: כניעה ונאמנות. גלות או מוות. הבחירה קיימת רק לפני הקרב: ניתן לומר בוודאות שהבחירה לאחר הקרב לא תהיה כנה.

שנאה היא המכנה המשותף היחידי בין השמאל והימין בארץ, בין יהודי יצהר וצפון תל אביב. אלה נבדלים בכל הסוגיות מלבד שנאתם לערבים. אם נשים לרגע את הליברליזם בצד, אין שמאלני אחד המוכן להיות מאוים בידי הערבים בתוך ישראל או מחוצה לה. טוב לב הוא עניין פסיבי, ורק על סמך השנאה ניתן לפעול ולאחד את ההמון. בחציית נהר הירדן, יהושע בן נון איחד את היהודים סביב שנאה משותפת ליושבי הארץ, ולא סביב שבת או כשרות.

היה זה נפלא לו יכולנו לשכנע שמאלנים בדברי תורה, אבל זה לא עובד. לפחות לא במילות המקור של הטקסט. התורה מכירה בטבע האדם ומציבה מטרות לאומניות ואף ברבריות בפני היהודים טרם כניסתם לארץ. היהודים אולי שונים מאוד אחד מהשני, אך הם כולם רוצים לחיות במדינה ללא גורמים עוינים בתוכה. שלא במקרה, המילה העברית לשכן (רע) מתפרשת גם כ-רוע: מי שרוחשים עימו שנאה משותפת לזרים. על בסיס זה נבנות מדינות. רק לאחר מכן נוכל לחנך את עם ישראל להכיר בתורה. למעשה, הם יבואו אלינו מיוזמתם בבקשה לקבל את התורה בכדי לבסס את לאומנותם ושנאתם הימנית. אף אחד לא מרגיש בנוח עם שנאה באשר היא. אנשים מחפשים להצדיק אותה בעזרת אידיאולוגיה או דת.

כמו כן, אין המלוכה או התיאוקרטיה רלוונטיות היום. על השליט היהודי להיות מוכר בידי הרבנים, ועליו להיות אורתודוכסי או חרדי. מלך שכזה יזרים את כלל כספי המדינה למען תמיכה בבחורי ישיבות ומשפחות מרובות ילדים. בחברה דתית חילונית מעורבת, תיאוקרטיה או מלוכה יהיו למעשה שלטון העושק חילונים יצרניים, לטובתם של מי שתורתם אומנותם.

חז”ל פונים למספר פסוקים מפוקפקים בכדי לבסס את מרותם. דברים 17:10 “וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ… וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ”. אולם פסוק זה מתייחס לשופטים וכוהנים- לא לרבנים. המקרים להם מתייחסים פסוקים אלה עוסקים בפלילים, לא בחקיקה דתית. בנוסף, פסוק 11 מדבר על תורה ושיפוט על אף שההקשר אינו קשור לתורה. לא יפליא אם הכתוב מתייחס למעשה לפסוק 15 המתיר ליהודים להכתיר לעצמם מלך, על אף שמאות שנים מאוחר יותר נוזף הנביא שמואל ביהודים על כך שהם רוצים מלך. האם הוא לא הכיר את הכתוב? בשביל שפסוק 11 יהיה מקורי, צריכים השופטים לדבר מבית המקדש (פסוק 8), ללא ספק בכדי לאחד את החוקים, ולא בכדי להמציא חדשים.

לעשרות אלפי רבנים הפזורים ברחבי העולם ומתיימרים להוות סמכות הלכתית, אין את הכוח שניתן לשופטי בית המקדש. די לראות את המחלוקות האדירות שבין פוסקי ההלכה, אשר לעיתים מגיעות עד נקמנות מסמרת שיער, בכדי להבין שלא יתכן שלרבנים אכן יש מרות הלכתית שניתנה מה’.

השאלה הגדולה הינה האם הרבנים של היום הם השופטים המוזכרים בדברים 17. מדוע הם, ואל הצדוקים, כוהני המקדש? דברים 33:10 קובע בפירוש כי כוח הלימוד מצוי בידי הלביאים, הכוהנים. דברי הימים ב’ 31:4 מזכיר את הלביאים בתור שומרי ההשכלה התורנית, ומלאכי 2:7 מאשר כי הם נהגו לעסוק בפרשנות משפטית של התורה. בדברי הימים ב’ 19:8, השופטים מתוארים כזקני הכפר, ואפילו מאוחר יותר, ירמיה 18:18 מציין כי לאלה הייתה רק סמכות ייעוץ, ללא כל חיוב משפטי.

אגדת חז”ל על הסנהדרין בבית המקדש הינה מופרכת מיסודה. בית המקדש נמשל בידי הצדוקים (כוהנים) אשר היו צאצאיו של הכהן הגדול צדוק. הצדוקים דחו את התורה שבע”פ ורדפו רבנים פרושים. מדוע שיותירו הכוהנים לרבנים לשבת כסנהדרין בבית המקדש, וליישם את חוקי התושב”ע, אותה הם החשיבו כמזויפת?

אין זה סביר שהסנהדרין היה כה אהוד על העם שלצדוקים לא הייתה ברירה אלא להסכים. הכוהנים אף מנעו מהורדוס הגדול לשפץ את בית המקדש, עד שהוא הגיע עימם לפשרה לפיה המקדש ייבנה בידי פועלים לביאים ובכך לא ייטמא.

מדוע התנגדו הכוהנים לתורה שבע”פ אם זו אכן ניתנה בסיני? ההסבר שמספקים חז”ל להתנגדות הצדוקים אינו מספק: לא ניתן לשער סיבה כלשהיא שבגללה יידחה גוף חקיקתי פעיל ורווחי. באימוץ התורה שבעל פה, הצדוקים היו מנשלים את הפרושים מכוחם, ונוטלים את תפקיד המרות הדתית והאזרחית כאחד. זה פשוט לא ייתכן שעשרות אלפי לביאים היו כולם אתיאיסטים שדחו בכוונה את חוקי ה’.
רבנים היו הכוהנים של העניים, מטיפים אנטי ממסדיים בדומה למייסדי הנצרות ולפרנסיסקנים. למעשה, בבשורות הסינופטיות, תורתו של ישו הינה זהה לדוקטרינה הרבנית- כאשר כל אמירה היוצאת מפיו הינה בעלת מקבילה בתלמוד. ישו שיבח את תורת חז”ל: “עשו כדברם אך לא כמעשיהם, מכיוון שהם אינם עושים כדבריהם.”

אפילו אם אנו בוחרים לקבל את סמכותם של חז”ל בהסתמך על דברים פרק 17, שתי דרגות של חקיקה הרבנית הן לחלוטין משוללות כל ביסוס מקראי: הכוח להמציא חוקים במטרה לגדר את המצוות, והכוח לבטל מצוות. באשר לשני, הרמב”ם הסכים לכך במידה ומדובר בדבר זמני במטרה למנוע רוע גדול יותר, כולל איום ליהדות ככלל (הלכות ממרים 2:4). אך כמעט ושום ביטול אינו עובר מבחן זה: חז”ל דוחים את מחויבותה של האישה לקיים צוות.

חז”ל מקדמים טיעון נוסף למען אמיתות תורתם: היא שרדה 2000 שנה. מדובר ברף גרוע למדי מכיוון שגם הנצרות שרדה 2000 שנה, ואף זכתה לתפוצה הרבה יותר רחבה. תיאוריית העולם השטוח גם היא שרדה 2000 שנה. ניצחון הפרושים על הצדוקים התאפשר רק בזכות חורבן בית המקדש: הלביאים לא יכלו להסתגל לעולם ללא מקדש. צדוקים קיצונים חברו לאיסיים, מסדר סגור, ושרדו למשך מאות שנים לאחר חורבן המקדש. ניצחון הרבנים על הקראים התאפשר בזכות שליטה טובה יותר בעדר המאמינים, שהיו קשורים בכבלי ההלכה. הקראים הגמישים יורת הלכו ונטמעו. היהדות הרבנית אינה רעה- להיפך, היא הטיבה רבות עם העם היהודי. אך ללא קשר למעלותיה, היהדות הרבנית אינה שוות ערך ליהדות התורה.

אנו יכולים לדרוש שינויים בחוק הרבני, אך רק כל עוד חוקים אלה יהיו יעילים (מאחר והחוקים הקיימים שימרו את היהדות זה זמן רב), קבילים (נטועים בתורה), מקובלים (על אנשים שיהדותם אינה מוטלת בספק), וחסרי התנגדות רצינית (מצד אנשים אשר חיים חיים יהודיים באמת- לא אתיאיסטים). אם החוקים החדשים יענו על כל הדרישות הללו, עלינו לכבד אותם. הדבר דומה לנהיגה לפי המהירות המותרת, תוך כדי עתירה לשינוי המהירות.

ישנם חוקים ביהדות הרבנית שמטרתם לדכא, ואין לקיימם: אדם המתגורר בקומה ה50 אינו חייב להישמע לציווי שלא להשתמש במעלית בשבת.

יש לקיים את חוקי חז”ל עד אשר ישונו – אלא אם כן הם פוגעים באדם

מאז שנות ה90 המוקדמות, העלייה הביא למחוזותנו מה שלצערי לא ניתן לכנות אלא כ”זבל”. סלאבים לכל דבר שגילו כי יש להם סבא רבא יהודי, נוצרים אתיופים שגילו כי אבותיהם היו יהודים שהמירו את דתם, פגאנים הינדואים שהתגיירו וכדומה.

העלייה הפכה למסוכנת משתי סיבות: ערבים וגיורים. כיום ישראל נאבקת בהגירה הבלתי חוקית מאפריקה, אך מה נעשה אם אלה פשוט יתחילו להמיר דתם ליהדות עוד בארץ מוצאם? מה יהיה עלינו אם קהילות מאפריקה יתחילו להמיר דתן (אפשר להמר שזה יהיה בסיועם של יהודים אמריקאים), ולעסוק ביהדות בהתאם לרגולציה הנדרשת בחוק? תוך כשלוש שנים, מספר בלתי מוגבל של יהודים כהי עור טריים ידפקו על שערינו. הרבנות הראשית תוכל לעשות את שלה בהערמת קשיים נוספים על אנשים אלה, אך ברגע שהדבר יגיע לתקשורת- שיהודים שומרי מצוות מסורבים כניסה ארצה- הזעקה הציבורית תאלץ אותנו לקלוט אנשים אלה לקרבנו. זה בדיוק התרחיש שארע עם האפריקאים הנוצרים משבט הפלשמורה, וזה קורה היום בשנית עם “בני משה” ההודים. מדינתנו תוצף ביהודים שומרי מצוות, שלאמיתו של דבר, אינם יהודים.

היהדות מעולם אל הייתה דתית גרידא. עובדי אלילים מקרב בני ישראל של ימי המקרא, נותרו עדין יהודים. השומרונים, אשר מקיימים את חוקי היהדות, לא נחשבו ליהודים, ונאסר עליהם להשתתף בבניית בית המקדש השני. מספר ממלכות שונות המירו דתן ליהדות, אך ככל הידוע לנו, תושביהן לא נטמעו בעם היהודי.

זוהי הנקודה, היהדות אינם רק דת, אלא אומה. כל אחד יכול להצטרף לדת, אך אומה מוגדרת בקווים אחרים: מסורת מתמשכת, היסטוריה ותרבות משותפת, ומראה תושביה. אם זה נשמע גזעני, זה לא. אין כל פסול בשחורים והודים, אך אני רגיל לראות יהודים בעלי צבע עור פחות או יותר לבן. אין כל בעיה בהטמעתם של כשני אחוזים מהם בחברתנו, כפי שעשתה עד כה הממשלה- אך אינני מוכן לראות את האומה היהודית משתנה באופן גורף. אנשים אלה אינם חולקים את תרבותנו, את עברנו, את מראנו. הם אינם אנחנו.

הפנימו נקודה אחת: 90 אחוזים מתושבי העולם הינם עניים יותר מהישראלים, ושמונים אחוזים הינם הרבה יותר עניים מהישראלי העני ביותר. אנשים אלה ישמחו להגר לכאן, גם במחיר המרת דתם. אם היהודים יצעדו במדרון החלקלק של קבלת גרים, אז לפחות קבלו אנשים הדומים לנו: התחילו לגייר אנשים בבלרוס, לדוגמה. לפחות עשו יהודים מאנשים אשר כבר באים מתרבות של השכלה ומוסר עבודה, שיוכלו להשתלב בקלות בכלכלה הישראלית.
הנביאים קבעו כי יבוא יום בו כל אומות העולם יכירו באל היהודי. האם הגענו לאחרית הימים? יתכן, אך זה לא אומר שהם צריכים לעבור דירה. הבה ניתן לאנשים אלה להתגאות ביהדותם בארצותיהם. לאחר כמה מאות של רדיפה, והיסטוריה של הישרדות אל מול דיקטאטורים מקומיים, אולי הם יתחילו להידמות לנו – אם לא במראם, אז בהתנהגותם. אך לא היום.

חוק השבות הינו מסוכן גם בגלל הערבים. אם ישראל היא דמוקרטיה עיוורת, מדוע היא מקבלת לקרבה רק יהודים שמעולם לא חיו בה, ומסרבת לקבל ערבים שחיו בה עד ללפני שישים שנה? פליטים יהודים של 135 לספירה מורשים לחזור אך לא ערבים מ1948. ערבים ואנשי שמאל כבר הגישו עתירות שכאלה מספר פעמים לבית המשפט, אשר סירב לדון בעתירה בדיוק מכיוון שאינה חוקית ומפלה ביותר. הפתרון הוא להכריז כי ישראל אינה עוד דמוקרטיה עיוורת, והיא כן מוטרדת מדת, גזע, מין ומורשת. עלינו לסגור את הפרצה בחוק לפני שהערבים יצליחו להרחיב אותה ולרוץ דרכה בהמוניהם.

זרזיף העלייה היהודית יוכל להמשיך גם ללא חוק השבות, בדרך תוכניות איחוד משפחות. ישראל עשתה זאת בזמנו מול ברית המועצות: יהודים רוסים היו מקבלים הזמנת עלייה מקרובים רחוקים מומצאים בישראל. בידי משרד הפנים, שום משפחה ערבית לא תזכה ליהנות מהתוכנית.

ביטול חוק השבות יעשה רבות למען הזהות היהודית המודרנית. החוק הרי כולל יהודים ניהיליסטים, ובכך מבטל את הגדרת היהדות כדתית בלבד. בסגירתה הרשמית של ישראל לעלייה, ניצור מדינה של יהודים וחצי יהודים, ובתקווה ללא ערבים. הישראלים יהיו לישות פוליטית. הם יוכיחו את יהדותם בתשלום המיסים והלחימה בצבא. בגלות אין היהודים יכולים לזהות עצמם פוליטית, ובעבורם תהיה זו זהות דתית בלבד.

הזדהות פוליטית דתית בקרב היהודים אינה דבר חדש. ביהודה המקראית היו יהודים מאוד מגוונים אחד מהשני, ולאחר הפילוג לשתי הממלכות השוני רק גדל. הקהילות היהודיות הטריות באתיופיה והודו מוזמנות לשגשג בארצותיהן, אך אין בישראל מקום למגדל בבל.