השמאל הגן בעבר על קיומה של מדינה שהיא גם יהודית וגם עיוורת אתנית בטענה שהערבים מעטים מדי בכדי להשפיע על יהדותה של המדינה דמוקרטית. עמדה זו אינה נכונה עוד. במציאות מפולגת, קבוצה קוהרנטית ניחנת בכוח רב. הערבים לא צריכים להיות רוב. 20-30 אחוז מהקולות יקנו להם שליטה בכנסת. ראו כמה כוח יש לחרדים עם 10-12 אחוז בלבד.

הממשלה מונעת את האפוקליפסה הפוליטית בכך שהיא משחדת את הערבים במיסי עירייה ושילומים כדי שיצביעו ליהודים. הערבים נוהרים לערים יהודיות, וקניית קולותיהם כבר אינה עובדת. יותר ויותר הערבים תומכים במפלגות הערביות.

הקצאת זכות דמוקרטית למיעוט רק כל עוד הוא מיעוט אינו דבר הוגן- ואף צבוע.על אף שאינה בהכרח מרושעת, הצביעות חותרת תחת מטרותיה מכיוון שהיא זורעת חול בעיני הרוב. אנשים שחונכו להאמין בזכויות המיעוט ועיוורון אתני ידרשו זאת בעצמם. השמאל הישראלי דיבר בעד דמוקרטיה מאז ומעולם, אולם עד שנות השבעים היה אכזרי בפועל כלפי הערבים. לאחר ניצחון הימין, השמאל נאלץ באמת לעמוד מאחורי הרטוריקה כדי להבדיל את עצמו מהלאומנים. דור חדש של שמאלנים שטופי מוח בליבראליות באו לקלפי ודרשו מדינה עיוורת באופן כנה. גם הממשל נאלץ בדומה לאמץ עמדה יותר ויותר פרו ערבית, עד לרמה של אפליה מתקנת. צביעות מדינית, כפי שציין מקיאבאלי, הינה אומנות המתאימה למנהיגים יוצאי דופן בלבד – מהלך זמני למען הגשמת המטרה האמיתית.
הדמוקרטיה עצמה אינה הבעיה. הדמוקרטיה האתונאית הקלאסית לא אפשרה זכות הצבעה למצטרפים חדשים ושמרה זכויות פוליטיות לצאצאי המתיישבים המקוריים בלבד. הבעיה היא דווקא בליברליזם השקרי. תומכי הליבראליזם המקורי, כדוגמת היום, לא היו מעלים על הדעת לאפשר לקבוצה זרה לחתור תחת אופיה של הקבוצה השולטת. היום לא היה אנטישמי, אך כן נהג לבקר את היהודים, ולא היה מתיר להם לשנות את אופיה של אנגליה.
האמריקאים- הליבראלים למופת, נלחמו באינדיאנים וגרשו את הספרדים. אנרכיסטים אוקראינים כדוגמת נסטור מכנו- ליברליזם בשוליו הקיצוניים – הרגו את מתנגדיהם האידיאולוגים. ליבראליזם שקרי קטבע שהחברה הינה חסרת ערכים, ושכל הערכים הינם קבילים מכיוונן שאף אחד מהם אינו רשמי. במערכת זו, שום ערך אינו קיים ברמה המערכתית. ליברליזם זה הופך עד מהרה לניהיליזם. גרועים מהניהיליסטים, ליבראלים כופים ערכים שרירותיים על החברה: מותר לבקר את ישראל אך לא את פלסטין, את היהדות אך לא את האסלאם, את ארה”ב אך לא את קובה.
ליבראליזם שקרי מעודד רב תרבותיות רק כל עוד למיעוט אין דרך לאכוף אותה. ישראל יכולה להפוך את הערבית לשפתה הרשמית היחידה כמו כל מדינה באירופה, לאסור את הכאפיה כמו שצרפת אסרה את החיג’אב, ולאסור את יום הנכבה כפי שמרבית המדינות אוסרות על ביטויי בדלנות.
הצלב על דגלה של שבדיה מבטא את רצון מייסדי המדינה ולא את רצון המוסלמים המהגרים- למרות שהמספרים במדינה אינם לטובת השבדים. ליליד המוסלמים אין את אותם הזכויות כמו לשבדים כאשר זה נוגע לשינוי צוויונה של המדינה. בעולם האמיתית, לא כולם שווים, גם לא בדמוקרטיות למופת.
מאמציה של ישראל לקראת הערבים אינם מונעים דמוקרטית, אלא אך ורק מתוך תפיסת עולם מעוותת בנוגע להבנת הליבראליזם.

האמת היא, שאסור רק לרצוח יהודי. התורה רומזת לנו שהרג חוקי והכרחי הינו מותר ולעיתים אף מהווה חובה. כמו כן הרג שלא בכוונת תחילה גם הוא מותר. המקרה השני אפילו מתואר בבירור: ההורג רשאי לנוס לעיר מקלט ולשוב לאחר שדעכו הרוחות.

הסוג הראשון מעורר את השאלה איזהו הרג מותר. התורה ברורה כאן, ואם עדיין יש ספק, ישנם דיונים ארוכים בנושא בתלמוד. אויבי היהדות והעם היהודי נם מטרה לגיטימית.

אויבים אלה מתחלקים לשלושה סוגים: אויבים מבחוץ שתוקפים יהודים, או שמתנגדים להשתלטותנו על ארץ הקודש. פושעים, וכופרים בעיקר. האחרונים מסוכנים ביותר מכיוון שהם מעוררים עלינו את זעם האל. ביחסי חברה, אשמה היא דבר פרטי – הורים אינם מעבירים אותה לילדיהם. אולם בפאן הדתי, אנו אומה אחת למול אלוהים. לדוגמא, כלל המבוגרים נאסרו להכנס לארץ ישראל לאחר שכמה מהם פקפקו ביכולתו של העם לכבוש את כנען.

היהודים הרגו זה את זה גם ללא סנהדרין. המכבים רצחו יהודים ליבראלים, הפרושים רדפו את המשיחים, רבנים דנו למוות מלשינים, ואף הציונים הרגו את מתנגדיהם האידיאולוגים. ניתן להרחיב את הרשימה אף לבוגדים משלום עכשיו. הממשלה אחראית למותם של יהודים רבים מסיבות פוליטיות גרידא. היא סרבה לחמש אותם ב47′. סרבה לתקוף ראשונה ב73′, היא חתמה על הסכמי שלום עם אויבים שגררו את ישראל למלחמה באוסלו. מאז 67′ רבבות יהודים נרצחו בהוראת הממשלה – או יותר נכון, בשל העדר הוראה מהממשל להשתמש בנשק גרעיני- אפילו לא טקטי, שאינו מסכן את צד שמשתמש בהם.

עם עשרות אלפי יהודים הרגוי בשל מעשי הממשל, ששלח אותם להלחם בלי הגיבוי הטוב ביותר, לממסד אין זכות מוסרית לגנות הרג מצד ימנים. בין אם מדובר בהרוגים של כהנא חי, או של יגאל עמיר.

לערפאת הייתה היכולת לאכוף סדר על ארגוני הטרור. פעמים רבות הוא העדיף לעצום עיניים לפעילותם החבלנית אך דיכא ביד קשה כל ניסיון לחתור תחת מעמדו. הסיבה היחידה להתעצמות החמאס היא תמיכתה של ישראל בארגון אל מול הפתח. ללא סיוע ישראלי, ערפאת היה מחריב את הארגון מזמן. בתיאוריה, ישראל יכולה הייתה לחתום על הסכם שלום בר קיימא עם ערפאת.

המצב החל להתדרדר כאשר ארה”ב לחצה על שמיר לאפשר לפלסטינים להקים אוטונומיה. ערפאת הפך למחוייב למצביעיו, שדרשו שלא יוותר על מילימטר מול ישראל. מסםר מפלגות בעלות מצע לאומני התחרו ביניהן על מי הכי לאומנית מכולן- והקצינו יחד עימן את החברה. מאז חיסולו של ערפאת שום פלג לא הוכיח עצמו כמספיק חזק לכפות הסכם שלום על הציבור הפלסטיני. מה שמתבונן מבחוץ רואה כפשרה כואבת, שני הצדדים רואים כהשפלה לאומית הדדית – ומסרבים לקחת בה חלק.

בחירות חופשיות מאפשרות לקבוצות שוליים להתחרות בבחירות, ומציפות את השיח הפוליטי ברתוריקה קיצונית. במקום שהקיצונים ידוכאו באלימות, הם מנצחים במשחק הצעקות בפרלמנט. עם כל חיסול ישראלי מאשימים הפלגים זה את זה, ואף קבוצה לא משנה את דרכה. פעולות תגמול לעולם אל יניבו תועלת כאשר לאנשים יש את מי להאשים בהן מלבד את עצמם. כיום הפתח והחמאס מאשימים זה את זה בסגר הישראלי על עזה.

הליבראליזם מאפשר חופש ביטוי לרעיונות קיצונים. ממשלה מתונה לא יכולה לענות חשודים בטרור, לעצור אותם ללא עילא או לפרק את ארגוניהם.
ישראל לא יכולה להמשיך להתעלם מהתפרקות הסדר החברתי בשטחים. התנתקות חד צדדית מיהודה ושומרון אינה אפציה. זכרו איך חזבאללה ניצל את חוות שבעה כדי לתרץ את המשך קיומו לאחר נסיגת ישראל מלבנון. הפלסטינים ימשיכו בדומה לתקוף את ישראל בגלל סיבה קיקיונית כזאת או אחרת. יהיו אלה שימשיכו בפעילות טרור גם לאחר שנחתום על הסכם שלום ונקבע גבול- אולם ללא ספק הטרור יימשך אם ניסוג ללא הסכם.

הפתרון היחידי הוא טרנספר של הפלסטינים לירדן- ומתן סיוע להפלת משטר המלוכה במדינה. אם הפלסטינים כן יישארו בגדה, ישראל חייבת לשכנע את המערב לזנוח את רתוריקת הדמוקרטיה ולאפשר למשטר ברוטאלי לקחת פיקוד על השטח- מישהו עם סמכות שניתן יהיה לעשות עימו שלום.
במזרח התיכון, אויב השלום הגדול ביותר הוא הליברליזם.

אנשים נוטים לחוש חמלה כלפי אנשים מעוותים פיזית, אלא אם אלה מעוותים מעבר לכל צלם אנוש בר זיהוי. הגישה כלפי חולי נפש ומפגרים נוטה לכיוון גועל. אין כאן פרדוקס: חולי נפש אינם מגלמים בתוכם את מה שאנו מזהים כצלם אנוש. בדומה אנשים חשים גועל כלפי גופות מתים. כל דבר שפעם היה אנושי אך איננו עוד דוחה אותנו.

כאן אנו נתקלים בעקרון חשוב: אנשים מחפשים תכונות מנטאליות ורוחניות ולאו דווקא פיזיות בניסיון לקבוע מי דומה ומי שונה מהם. אין לי כל בעיה עם עורך דין כושי שמרן .(אני לא אעסיק אותו,אבל זה כבר עניין אחר), אבל יש לי בעיה גדולה עם אשכנזים שמאלנים קיצונים. הגזענות מפספסת את מטרתה מכיוון ששוני אמיתי הוא תרבותי ולאו דווקא הבדלים פיזיים. בעבר הלכו השניים יד ביד, אולם התבוללות בני האדם בעת המודרנית וטשטוש השבטיות הפיזית הפכו את הפילוג על רקע גזעי למיושן.

הדרומיים בארה”ב טעו כאשר דרשו להפריד בינם לבין השחורים, אולם יהיה זה צודק לחלוטין אם ידרשו הפרדה מאנשים שחושבים אחרת מהם- יהיה גזעם אשר יהיה. גם בישראל- הפרה בין יהודים לערבים היא מגחוכת. ישנם יהודים רבים אשר קרובים מאוד לערים מבחינה אתנית כדוגמת הספרדים, וישנם ערבים כמו הדרוזים אשר קרובים למדינת ישראל ומחזיקים באמונה מונותאיסטית. הפרדת היהודים מהמוסלמים, עם זאת, הינו דבר הגיוני לחלוטין.

בית המשפט מחזיק בדעות סותרות בנושא. הוא אוסר על יהודים להתיישב בכפרים ערביים, אך מורה ליהודים להשכיר קרקעות לערבים ביישובים יהודיים. עם כל הכבוד לאקטיביזם השיפוטי- לאנשים צריכה להיות הזכות לחיות לבד. ליהודים יש אפילו חובה דתית לעשת זאת. רק בקהילה הומוגנית יכולים אנשים לחוש ביטחון וקירבה. רק קהילות שכאלה מאפשרות צדק אמיתי. בחברה הטרוגנית, צדק אינו מסתמך על הגיון- אשר שונה בקהילות שונות. הצדק הממוסד, אשר בא להחליף את ההגיון הרווח מסתמך על המכנה המשותף הנמוך ביותר- שהו תמיד ניהיליסטי. לדוגמא: כאשר שמרנים בארה”ב התנגדו למכירת פורנוגרפיה בדוכני עיתונים העוד ששמרנים תמכו, לבתי המשפט לא הייתה כל סיבה אמיתית לאסור זאת, בהעדר היכולת לקבוע שעקרונות האתיקה של קבוצה אחת עולה על אלו של קבוצה אחרת. לכן, ניתן כיום למצוא פורנוגרפיה בכל דוכן עיתונים בארה”ב.

רוב האנשים תומכים בזכותה של המדינה לבודד אנשים חולי נפש, למרות שאינם מהווים סכנה ציבורית. קראו לנו אכזריים, אך אנו סולדים ממראה אדם מזיל ריר המשוט ללא דעת ברחובות. על כן האם אין אף מוצדק יותר לדרוש הפרדה בינינו לבין שכנינו המזיקים- הערבים?