חזרתיות נוספת נוגעת למאורעות עכשווים. לפני שחצה יהושוע את הירדן, אלוהים ציווה עליו להיות חזק ומלא אומץ – שלוש פעמים. מבחינה תחבירית זהו הצרוף החזק ביותר בתנ”ך: היה חזק ואמיץ. הוסיפו לכך את חיזוקו של משה מדברים 31 וזה הופך כבר לשבע חזרות. זה תמוה מאוד. יהושוע חזה בניסים ידח עם משה. הוא בילה עשורים באוהלו של משה וידע כל מה שמשה ידע. במילות התנ”ך: “ולא עזבה התורה את שפתיו”. כעת מדבר אלוהים ישירות ליהושוע, ולמה ניתן לצפות – שלא יהיה לו אומץ? אלוהים הרי הבטיח לו את כל הסיוע בעולם, ולא הותיר כל צורך לאומץ.

תרגום טוב יותר הוא “דבוק באלוהים בחזקה ואל תתכופף”. העם הצטווה לדבוק באלוהים ולא לפחד (דברים 31:6, יהושוע 1:9) אולם עבור יהושוע הציווי רמז על דברים אחרים – לציית לחוקי התורה. האם עלינו לדמיין שיהושע התכוון לחלל מצוות? שהוא לא התכוון לשמור כשות או לעבוד אלילים? כמובן שלא.

יהושוע, כמו כל אדם נורמאלי, נרתע מהמצווה שהוא נדרש לבצע –להשמיד את שבעת עממי כנען ולנשל אותם מארצם.

חשבו על כך- אלוהים מורה לו להשמיד עמים שלמים ולגרש את הנותרים- ומצווה עליו לא לפחד. לא מדובר בפחד מפני האויב, אלא מפחד מפני המצווה הנוראית שדורש האל- השמדה.
התנ”ך אינו מודה שהארץ הייתה של שבעת העממים, אלא מדבר על ירושה. היהודים “ירשו” את הארץ. הארץ עברה לבעלותו של יעקוב בהבטחה אלוהית בזמנו – הוא לא סתם השתלט עליה. על כן גם את האומות הקיימת עתה יש להשמיד כדי לרשת את מה שהובטח לנו.

המצווה נראתה קשה לבני ימיו של יהושוע, ולא רק לנו. על כן הצטווה ישוע להוציא להורג כל יהודי שסרב לקחת חלק (יהושוע 1:18). כן, מהות היהדות היא קיום מצוות, ולא “מוסריות”, “אנושיות” או חס וחלילה- “מוסר”.
דברים 31:5 מכיל את האמירה המדהימה ביותר, ” וּנְתָנָם יְהוָה, לִפְנֵיכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם–כְּכָל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם.” הקריאה לרצח עם שווה בחשיבותה לכל המצוות יחדיו.

חז”ל הפכו דמויות עשירות מהתנ”ך לקדושים של ממש.

סיפורה של רות, גיורת למופת, מלא בשגיאות. התנ”ך משפיל לעיתים קרובות את היהודים: אבות האומה ביצעו פשעים רבים, רחל גנבה פסלי אלילים, משה לא מל את בנו, בני ישראל מרדו באלוהים בהר סיני פעם אחר פעם, ופנו לעבודת אלילים עם כניסתם לארץ הקודש. ברוח גישה זו, נכדה של רות- דויד, רצח את ראש הצבא שלו בכדי לקחת את אשתו, ונאסר לבנות את בית המקדש מכיוון ששפך יותר מדי דם במלחמות ההתפשטות שלו מעבר לגבולותיה של ארץ הקודש. אפילו בימי התנ”ך, סחיטה באיומים, מנהג בדואי טיפוסי, לא זיכה את דויד בהערצה בקרב היהודים, בעיקר לאור התנהגותו הרצחנית (שמואל א’, 25:22).

חז”ל, כמובן, תרצו כל תקרית ותקרית. הם אמרו שהיה זה כתוב בגורל שבת שבע תינשא לדויד- ושהדם המדובר היה דם קורבנות ולא דם אנושי- על אף שתהילים מצייר את דויד כשליט צמא דם. אני מעדיף את הפרשנות המילולית ללא ייפוי.

חתנה של רות- אלימלך עזב את עמו בזמן בצורת, על עף שמזג האוויר יכול היה רק להיות גורע יותר במואב (ירדן של היום). בראותו כי נעמי לא רצה לפגוש את קרוביה עם שיבתם, אנו יכולים לדמיין שלמשפחתה היה קשה בישראל.

הבעיה בסיפורה של רות טמון בעובדה שהתורה אסרה באופן מפורש להנשא למואבים. בכל מדינה דבקו מלכים במיתוס הלידה שלהם, אולם המלך היהודי החשוב מכל נולד כתוצאה מנישואים אסורים, ולמעשה היה ממזר שנאסר עליו לבוא בקהל ה’. לא ידוע אם תיאור שושלתו המואבית מתאר כנות יוצאת דופן של דויד, חופש כתיבה יוצא דופן של כותב הביוגרפיה, או נסיונותיו של מתנגד שלטון להכפיש אותו. על פי תהילים, לדויד היו אויבים רבים, ואין סביר בהחלט שאלה ירקו על קברו והכריזו שהיה ממזר מואבי.

הצדוקים, כוהני המקדש, לא כללו את ספר דברים בקאנון. הם היו מקבלים את הטענה שסיפור המואבים הוכנס בכוונה כדי להכפיש את דויד. סיבתם הייתה תמוהה: המואבים משוקצים מכיוון שלא קיבלו את היהודים הפולשים בלחם ושתייה.

חז”ל פתרון את הבעיה בכך שהכריזו כי מדובר רק בגברים המואבים. כמובן שאלה שטויות, שכן בעברית צורת זכר מתארת את כולם. חז”ל מנסים במקום אחר להסביר מדוע המילה “מצרי” מתארת את כלל העם המצרי בעוד שמואבי מתאר רק את הזכרים. הם מציינים שהמואבים קוללו מכיוון שלא פגשו את היהודים בלחם ומים. על פי חז”ל, גברים ולא נשים צופו להגיש לחם ומים לזרים. אולם בשופטים 4, סיסרה מבקש מיעל מים והיא נותנת לו חלב. עזרא ככל הנראה לא הכיר את גישת חז”ל שנשים מואביות יילקחו לנישואין כאשר הוא פרק בכוח משפחות בין דתיות (עזרא 9:2)
רות מעולם לא התגיירה. רבים מאמינים שעשתה כאן באמירתה לנעמי ” עמך – עמי, ואלוהיך – אלוהי”. אולם מאוחר יותר, ב2:10, היא מכנה עצמה “גרה”. מדוע נזקקה רות לגיור אם היא בכלל הייתה אמורה להתגייר עשר שנים קודם לכן כאשר נישאה לבנה של נעמי?

עם חזרתה לבית לחם, נעמי ורות ויצאו למצוא בעל למואבית. רות יצאה בכוונה לפתות את בועז – אי צניעות מופגנת. היא ביקשה מנעמי ” אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים–אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.” כתוספת להתנהגות התמוהה, רות ” וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה–זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט” – ובכך הייתה קרובה לגברים. רק בפסוק הבא ממהר הכותב לתקן את עצמו, באומרו שהיא שהתה עם עוזרותיה. הוראתו של בועז לגבריו שלא לגעת ברות (2:9) גם הוא מעיד שהם נגעו זה בזה לפני כן.

רות “נפלה על פניה” בפני בועז באופן מיני. נדיר שנשים בתנ”ך נוהגות כך. אביגיל נפלה כך בפני דויד, והוא לקחה לאישה. רות השתחוותה לרצפה במקום להשתטח מול המנהיג, כפי שאישה עשתה בפני גדולים (שמואל ב’, 14:4)

בעצתה של נעמי, רות “חשפה את רגליו” של בועז השתוי ונשכבה עליו (3:4). התורה אינה מטילה מגבלות על אלמנות, ומכירה בכך בצורך שלהן במין מזדמן ואף זנות. עדיין, מעשי של רות ראויים לגינוי. רות הציעה לבועז מין באופן ישיר (3:9) וכינתה אותו הגואל שלה. במשמעות הריגלה המינוח אינו מתייחס למין. בקריאה מאומצת, הצעתה של רות הייתה משוללת ביס משפטי: רק אחיה של בעלה המנוח היה רשאי לבעול אותה- בטח שלא באסם.

בועז שיבח את רות על שהתעשתה: היא הפגינה יותר אדיבות בסוף מאשר בהתחלה” כאשר הוא התיר לה לפלרטט עוד קצת. אפילו בועז הכיר בכך שהמצב אינו ראוי (3:14) מכיוון שנשים לא צופו לנכוח כך על הריצפה לצד גברים שתויים.

נהוג לחשוב שאלימלך היה דודה בנישואין, והתורה אוסרת נישואין מעין אלה. אולם הניסיון לכנות את בועז כאחיו של אלימלך (4:3) סותר את כל האזכורים האחרים בהם הוא מתואר כקרוב רחוק לכל היותר. אם הוא אכן היה אח, מדעו נעמי הונתה אותו לתוך הנישואין עם רות במקום לבקש ישירות? האזכור הראשון של בועז מתאר אותו כ”מכר”. על אותו המשקל, הסופר הוסיף את הפסוק שהוא גם בן משפחה.

בועז, מצידו, הונה קרוב משפחה שהייתה לו חזקה על השדה של נעמי. בועז אמר לקרוב המשפחה התמים שהשדה יבוא רק יחד עם רות, מה שאינו מופיע בחוקי התורה. אנו יודעים מעט מאוד על מערכת החוק התורנית בזמנו, ויכולים רק לנחש למה התכוון קרוב כאשר סרב לעיסקה. “שמא זו תהרוס את ירושתי שלי”.החורבן עלה רק כאשר בועז הזכיר את רות, ולכן הסרוב לא היה שור לחלקת האדמה עצמה. סביר להניח, שהקרוב לא רצה להנשא לאישה מואביה, להיכנס ליחסים אסורים. בני ימיה לא החשיבו את גיורה כתקף.

חוק החליצה התורני בנוי על בסיס מגילת רות. כאשר קרובו של בועז סרב לקחת את רות בנישואי יבום כדי לשקם את זרע אחיו, הוא נתן את נעלו לבועז כסימן לקח שעסקת רכישת הקרקע הושלמה. מאוחר יותר, לקיחת נעלו את המתנגד הפכה לסוג של עונש. אין פסול ברעיון שהחוק היהודי התפתח עם השנים.
יש אומנם משהו תמוה בסוגיית הקרקע. בשונה מהערבים, שהחזיקו בעלות משותפת אף בעת המודרנית, היהודים החזיקו קרקעות באופן פרטי. חלקות אדמה הוחכרו, הושכרו, נמכרו ונפדו. למרות שהחמולה יכול הייתה להשתלט על אדמתו של אלימלך בהעדרו, החלקה הייתה של נעמי מבחינה משפטית. אולם היא לא באה לחמולה בטענות כאשר שבה, ושלחה את גיסתה לפתות גברים.

בימי קדם, אישה לאחר עשר שנות נישואין לא הייתה מושכת. בועז, בעל אדם אמיד, לבטח יכול היה לבחור טוב יותר. ניכר שהוא נישא לרות כדי לא להחזיר לנעמי את חלקת האדמה של אלימלך. הרכוש ודאי היה רב, שכן בועז נפנף באיסור נגד נישואין לגויים.

הזקנים גם הם פקפקו בקבילות הנישואין. הם ברכו את בועז ורות שיהיו כיהודה ותמר. יהודה, כמובן, עיבר את תמר, במחשבה שהאי זונה פגאנית. הם גם ציינו את לאה ורחל כמודל לחיקוי – כאזכור לנישואיהם הבעייתיים ועבודת האלילים של רחל.

חז”ל גם הם נותרו סקפטים כאשר הם השוו בין נישואי בועז ורות ליחסי לוט עם בנותיו.

נכתב שנעמי לקחה את בנה של רות לחיקה (4:16). הטקס מצביע אחורה לבראשית 30:3 בו רחל עקרה לקחה בנה של שפחה לעצמה בכך ששמה אותו על ברכיה. גיורה המפוקפק של רות הצריך את אימוצו הפורמאלי של הילד בידי נעמי.

הילד קיבל את שמו משכנה ולא בידי בועז או רות. אופציה אחת לכך היא שנישואי בועז לרות הוגבלו לכדי נישואי יבום- עיבור חד פעמי – והוא לא רצה שום קשר עימה לאחר מכן. חז”ל טוענים שבועז מת כמה ימים לארח מימוש הנישואין- וחז”ל ממהרים לומר שהוא לא מת משום שעבר עבירה, אלא שמראש הוארכו ימיו יתר על המידה על מנת שיוליד את השושלת של דויד המלך. הסבר זה מעוות מדי כדי להילקח ברצינות.

יצחק ויעקב לא היו בכורים. משה גודל על ידי גויים. נרטיב לידה של דויד המלך ממשיך קו תמוה של בוז שמפגין התנ”ך כלפי מנהיגי היהדות.

על אף שהלך הרוח של הרוב האמריקאי אינו נופל בתחום הבנתי, אני מניח שעליהם לנהוג כמו הערבים. בים השינויים הם זקוקים לערכים שיחברו אותם לעברם. אנטישמיות הינה ערך שכזה.

בשונה משנאות אחרות, האנטישמיות נותרת תקינה פוליטית ברגע שמלבישים אותה באנטי- ישראליות. תופעה זו מאירה זרקור על מאפיין חשוב מאוד של חברות ליבראליות. הן החריבו את הקווים הטבעיים ונקודות השוני בתוך החברה- אולם הטבע האנושי דורש אויב. ואויבים אלה נמצאים מעבר לגבול. על כן חברות ליבראליות יהיו תוקפניות ביחסי חוץ. נטייה זו נראתה עוד בימי יוון העתיקה ורומא עם מלחמותיהן הבלתי פוסקות, אלא נראתה גם במלחמות צרפת של נפוליאון וארה”ב של היום. נטייה דומה פעלה בברית המועצות. על אף שלא הייתה ליבראלית – היא גרמה להומוגניות חברתית בכך שדיכאה את כולם, לא בכך שנתנה לכולם צידוק. לכן תרו הקומוניסטים אחר אויב מבחוץ.

עשרות מיליוני מצטרפים לחברה האמריקאית מחפשים לבסס עצמם בתרבות. בעיקר מקסיקנים ושחורים מאמצים את האנטישמיות כערך אירופאי לבן מכובד. בו בעת, האנטישמיות מהווה פורקן מוצלח לשחרור כעסים שאמורים בפועל להיות מופנים נגד לבנים אירופאים, קפיטליסטים ופוליטיקאים.

אנטישמיות בארה”ב אינה דבר דמיוני. לפני שישים שנה היה קשה ליהודים להתקבל לעבודה. לפני 40 שנה, היהודים עדיין נאסרו להכנס למועדונים חברתיים. לפני 20 עד שלושים שנה, תקריות אנטישמיות היה דבר שבשגרה בשכונות עוני של ניו יורק, והמשטרה לא התערבה.

השנאה עוד עלולה לחזור.

מאז הרנסנס, הפכו האימפריות ללא רווחית באופן מדהים, ותמיד הובילו את מנהיגיהן לפשיטת רגל. האימפריה הבריטית השקיעה יותר משאבים בשמירה על מושבותיה מאשר שקיבלה מהן הכנסות. באופן לא מפתיע, חברות מסחריות אשר בתחילה ניהלו את הכיבושים מטעם הכתר, במהירות מסרו רכושן למדינה, מכיוון שלא היו מסוגלות עוד לממן את פעילותן.

כלכלות תעשייתית העניקו למדינות עודפים גדולים של עושר מרוכז. לפתע אלה יכלו להרשות לעצמן שאיפות קיסריות בסדר גודל בלתי נתפס עד כה. מלחמות נפוליון, מלחמת העולם השנייה, ומלחמותיה של ארה”ב מחוף ברברי לקוריאה ועיראק אינן שונות ממלחמתו של אלכסנדר הגדול. ולמה הוא “הגדול”? מכיוון שבמוחם המעוות של בני האדם, גדולה באה יד ביד עם רצח המוני. פשוטי העם אינם מורשים להרוג, ומי שעושה זאת – חייב להיות גדול.

מהירות שינתה את כללי המשחק. נדרשו לאמריקה חודשים ספורים לפלוש לאפגניסטן, למרות שהיא בצד השני של העולם.

צבאות מגוייסים עשו את המלחמה זולה יחסית. אילו היו נאלצות מעצמות העולם לשלם לחיילים שלהן שיצטרפו לשחיטה, שום מדינה לא הייתה מסוגלת להרשות זאת. בשיעור האבידות הרווח, גם ארצות הברית לא הייתה מסוגלת לשלם ל- 10 מיליון אנשים שכר השווה לסיכון הכרוך בכך.

כוחו של המיסוי הפך מלחמות למקור רווח עצום עבור מדינות. בעוד שלפני מאות שנים מלחמת העולם השנייה הייתה מובילה מדינה כמו אמריקה לפשיטת רגל, במאה העשרים המלחמה דווקא סיימה את השפל הגדול. הממשלה ניצלה את המלחמה כדי להרחיב את סמכויות המיסוי שלה; היחס בין משלמי מס ההכנסה הפדראלי זינק מ -10 אחוזים לפני המלחמה ל 100 לאחריה. הוצאות ממשלתיות מאסיביות הצילו את הכלכלה. המלחמה הייתה גם ברכה לאיגודים מקצועיים, כיוון שהממשלה דחקה בעובדים להכיר בהם כדי למנוע שביתות. גיוס החובה שאב נוער מובטל והכריח מעסיקים לשלם שכר גבוה יותר לכוח העבודה המצומק. הבירוקרטיה, הכוח האמיתי במדינות גדולות, תומך גם הוא במלחמות, מכיוון שאלה מגדילות את הרגולציה הממשלתית.

מלחמות אימפריאליות הינן חיוניות למדינות הטרוגניות גדולות. בהעדר בסיס אתני משותף, מדינות אלה נשענות על רעיון הלאום, אשר נשען בתורו על שנאת זרים, אשר מושגת על ידי מלחמות. מלחמות לאומיות מחזקות זה את זה.

מדינות מתקדמות שומרות על השפע שלהן. הן רגישות לכל הסגת גבול המאיימת על עושרן או עמדתן. כאשר הן יכולות להילחם ללא סיכון רב לעצמן, הם עושות זאת בתוקפנות היסטרית, לעתים קרובות ללא תכלית. כאשר הן לא יכולות להילחם, כמו שוודיה, הן משכנעות את עצמן שהכל פשוט מושלם, ונכנעות לרב תרבותיות – כלומר להמוני הברברים.

עולם התאגידים ניחן בדחף כיבוש דומה. התאגידים הגדולים מזמן כבר הפסיקו לראות בהשגת “רווח” יעד מרכזי. במקום זאת, הם אימצו את מודל הצמיחה. הן המנהלים ובעלי המניות אוהבים פאר – מנהלים מסיבות ברורות, ובעלי המניות מסיבות כספיות – ניתן להיווכח בכל בלוג צרכנות של קהל צרכנים המשתייכים לסטאטוס כלכלי גבוה. ספקולציה בינלאומית הפכה את האימפריאליזם התאגידי לרווחי. במקום להתנגד לפלישות זרות, המקומיים מברכים על הקמתם של מפעלים בבעלות זרה. כפי שעולה מהאנלוגיה התאגידית, האימפריאליזם משנה את פניו, והופך לכלכלי יותר מאשר צבאי. מדינות מתקדמות קונות השפעה במקום להילחם עליה . הן גדלו להיות כה פחדניות שהן אף משלמות לאויבים מובסים; יעיד המאמץ האמריקני לשיקום עיראק. במהלך פגישת ה G-20 ב-2009, מנהיגי המערב התחייבו לתרום טריליון דולר לסיוע למדינות לא רלוונטיות כגון לטביה ואוקראינה. המדינות התורמות לא יניבו שום תועלת מהסיוע: לוגית, הן ירוויחו יותר מכלכלות מתפוררות – ולא עולות. מנהיגי המערב יוצרים אימפריות פרטיות שלהם על ידי מימון בריתות עם מדינות חסרות משמעות. אין זה שונה מהרגלם של קיסרי העבר לנהל מלחמות שלנגדו את האינטרסים של עמיהם.
בעוד העולם כולו מגדיר מחדש את האימפריאליזם, ישראל נוטש את ליבה הקטן, יהודה ושומרון.