המחילה הנוצרית יכולה להיות גישה יפה, לפחות בתיאוריה. היא מעודדת את הפושע לחזור בו ואינה מעיקה על מצפונם המוסרי של רודפיו.
אין כל עדות לכך שענישה קשה הינה אפקטיבית יותר מקלה. השוד קיים גם בערב הסעודית למרות שכורתים שם ידיים, וההומוסקסואליות קיימת באיראן למרות התלייה בפומבי. איום הכליאה לא הצליח לגרום לאמריקאים לנטוש את אהבתם למריחואנה.

לענישה יש תועלת מוגבלת בלבד. חברה נטולת ענישה מזמינה פושעים, אולם מעבר לרמה מסוימת, הענישה פשוט מפסיקה להרתיע. איך שונה התורה?
תארו לעצמכם שמרבית הנוצרים מוחלים בתיאוריה בלבד. הם בוודאי נוטרים טינה כנגד שכן כאשר החוק אינו מבצע את תפקידו בתיקון עוולותיהם. זה קשור למנטאליות האנושית ובצורך הטבעי בנקמה. אין כל טעם לטעון האם הרצון בנקמה הינו טוב או רע. מדובר בעובדה של הטבע, כמו גשם או מין. ניתן לטעון שהנקמה היא תכונה אבולוציונית שמאפשרת לאנשים לכונן חברה שומרת חוק. בחברה שומרת חוק, נוצרים טובים יכולים לסלוח בידיעה שהמדינה שאינה סולחת- נוקמת בעבורם.

הנה המפתח להבנת מערכת הענישה התורנית: אין באמת עונשים, אלא נקמה ציבורית ממוסדת.במקרים אחרים, המחוקק בחר ברגולציה על פני איסורים לא מציאותיים. היהודים כמעט נאסרים לשעבד זה את זה, אולם הותר להם לשעבד גויים. ריבוי נשים זוכה לביקורת, אף כאשר מדובר במלך, אולם הפוליגמיה אינה מנוגדת לחוק. הקורבנות, שרווחים בעולם הפגאני, הופחתו עד לכדי מינימום ביהדות. אולם לא נאסרו כדי לאפשר לאנשים לשחרר קיטור נגד פחדים שונים.

נקמה ממוסדת היא הדרך היחידה לשמור את המצווה שמורה לא לנטור טינה נגד רעך. היהודים לא רק מורשים, אלא מצווים לנקום. אותה הגישה ננקטת בקורבנות: בעוד שהפגאנים הוטרדו ללא סוף האם הם הקריבו מספיק כדי לכפר על עוונם, ליהודים הייתה רשימה ברורה של עברות והקורבנות שיכפרו עליהן. הקורבנות נתנו ליהודים נחת מפני עבירות, וענישה נתנה ליהודים נחת מפני נקמה.
בניגוד לתפיסה המודרנית לגבי אנשים בעת העתיקה כברבאריים, נראה שהיו להם עכבות מוסריות באשר לענישה. על כן התורה אומרת מספר פעמים “דמם בראשם”. בכוונה שמי שיחלק את העונש לא צריך לחוש כל אשמה.
בית המשפט העליון בארה”ב ביטל את עונש המוות בגלל טבעו השרירותי: ההבדל בין כלא ומוות אינו כמו ההבדל בין תנאי כליאה שונים. על העבריין להבין מה הוא עושה כאשר הוא בחור לפעול. 3000 שנה לפני, היהדות נקטה בגישה דומה: היהודים לא מסוגלים לתת ענישה ראויה. החשיבות המוסרית לש עונשים קבועים הינה אדירה. על השופטים לפעול כידו המבצעת של אלוהים ללא כל שיקול דעת. הם מקבלים סמכות ומתנערים מחרטה. כמו כן, גם בתורה אין מקום למחילה אישית. חובה להעניש את הפושע ללא נסיבות מקלות. עדים, ככל הנראה קרובי הקורבן- נדרשים להוציא את הפושע להורג במקרה של עונש מוות. הם נהנים מהטוב שבשני העולמות: הזכות לנקמה וחסינות מפני נקמת דם משום שהם פעלו לפי רצון האל.

בעיה נוספת עם מחילה היא שכמו כל תיאוריה, היא אינה ישימה עוד במקרי הקיצון. מי באמת רוצה לסלוח למחבלים, רוצחים סדרתיים, או כנופיה סדיסטית שמשליטה טרור. המחילה אולי מתקנת פושעים, אך היא גם מתריסה אחרים לפשוע יותר. המחילה יכולה להגביר את הפשע המבוצע בידי אנשים בשולי החברה. א]שר בקלות לראות כיצד נוצרי צנוע אך חזק מוסרית יעצור פושע – כל אדם שפוי יסרב לשדוד אדם שיסרב ללחום בו לא מתוך חולשה אלא עיקרון. גם סנוביות תשחק תפקיד מנצח: פגיעה באדם נעלה מוסרית נוגדת את הטבע האנושי. “חולשה”, עם זאת, היא מילת המפתח. לבסוף הפושעים ישכנעו את עצמם שהנוצרים חלשים פיזית, ולאו דווקא חזקים מוסרית- וישדדו אותם בכל מקרה.

אולם גם הנקמה היא תאוריה, שאמורה להכשל בקיצון. וזה מה שקורה. איננו רוצים להעניש את היתום שגנב לחם, למרות שהוא לא גווע ברעב. ישנו הבדל עצום בין קיצון יהודי לנוצרי: היתום מתקיים במציאות של חברה יציבה, בעוד שחמלה כלפי יגאל עמיר תתקיים במקרה של חברה בסכנה. הטלת קנס על היתום, או כליאתו של עמיר לא יסכנו את החברה. מישהו כבר ישלם את הקנס של היתום, ועוד כמה עשורים יקראו לרחובות על שמו של עמיר. אולם החברה הנוצרית תיפול תחת מתקפת שודדים.