בימינו האומללים, השפה הפכה לכלי שרת בידי השמאל. חשבו על המושג “שמירת השלום”, שכוונתו נוכחות צבאית של האו”ם (כמו בסיני לפני 67), לפטרולים חסרי תועלת (כמו בלבנון לאחר 2006), ללוחמה חסרת רצון כנגד מיליציות מקומיות (כמו בסומליה), ועד למלחמה עיקשת של ממש (כמו בטראנס ניסטריה). אין ספק שהמקומיים תמיד מתבלבלים כאשר הם שומעים שבאים “כוחות שלום” לאזורם- ונלחמים במה שהוא למעשה כיבוש.
מעט מאוד קווי מדיניות באמת מתכוונים להיות מרושעים. מרביתן מונעות בידי כוונות טובות שלא זוכות לממש את עצמן. תקופת הכהונה הקצרה של ממשלות דמוקרטיות, יחד עם חוסר סובלנותן של חברות צרכניות מולידות תוצאות הרסניות. הצרכנים דורשים הכל “כאן ועכשיו”, ומסתפקים בלית ברירה ב”משהו עכשיו” – שלפחות מיישר קו עם מדיניות הממשלה: עשה מעט, והשתמש בתקשורת כדי לנפח את התוצאות. הדמוקרטיה שונאת ששום דבר לא זז, ולו במראית עין.

שמירת השלום הינו תהליך ארוך מאוד, זהיר מאוד, שלרוב אינו מניב תוצאות נראות לעין. לשבור חברה זה דבר קל: כמה חודשים של תעמולה והחברה תתפוצץ באלימות אתנית. החזרת מראית של סדר על ידי ענישה קולקטיבית גם הוא דבר קל. אך ממשלות אווילות תרות אחר משימה מורכבת בהרבה, אם לא בלתי אפשרית:: בניית מדינות בכוח במקום בו הקבוצות העוינות מסרבות להסתדר זו עם זו. אפילו לאחר פירוק המיליציות המקומיות מנשקן, הרגעה אמיתית לוקחת שנים – הרבה יותר מתקופת הכהונה של הממשלה הנוכחית- די זמן בשביל שיריבי הממשלה יוכלו לבקר אותה.

קיימות שתי אופציות ברות קיימא. האחת היא שכל פעולת שמירת שלום תנוהל בידי גוף בינלאומי בלבד. זה ייתן לכוח אמינות. אסור שיהיה לגוף המשטר עניין כלשהו בטריטוריה, ושתכליתו תהיה שמירת השלום גרידא. שנייה היא לנהל פעולות “שמירת שלום” כמסעות קצרים שנועדו לרמוס את האלימות, וללכת. הפציצו בברוטאליות את כל המיליציות ותומכיהן כדי להחדיר להן בכוח את המושג “זכויות אדם”.

במקומות כמו סומליה, הגישה הראשונה נראית מבטיחה. במקום צבא ארה”ב, שמתקשר מייד לקולוניאליזם ונפט, כוח בינלאומי היה מתקבל ביתר אהדה על המקומיים. לכאורה זה מה שאכן קרה בסומליה, החיילים האמריקאים היו חלק מכוחות האו”ם. למקומיים, עם זאת, לא אכפת ממסכי עשן משפטיים. הכוח היה במהותו ועיקרו – אמריקאי. גרוע מכך- האו”ם השתמש בשתי הגישות המוצעות, ושתיהן בחוסר רצון ונחישות. שומרי השלום הפקיסטנים היו אכזריים, לעתים אף ללא כל צורך- אך לא היו מספיק אכזריים בכדי לדכא את לוחמי הגרילה. האמריקאים נתנו סיוע כאילו כדי לצאת ידי חובה.

במציאות, אף אחת מהגישות אינה עובדת. אלימות הינה תכונה בלתי נפרדת מיחסי אנוש. בכדי שתהיה אמינה ויעילה, האלימות חייבת להיות מכוערת, ומכוונת לאזרחים. אף אדם שפוי אינו אוהב אותה, אך גם לא ניתן למגר אותה- כשם שלא ניתן למגר אסונות טבע.

כאשר התקוממו הצ’צ’נים נגד הכיבוש הרוסי, במי היו צריכים שומרי השלום לתמוך? האם היה עליהם לתקוף את הרוסים או את הצ’צ’נים הכבושים? כאשר הפלסטינים פוגעים בשיראל, על מי צריכה הקהילה הבינלאומית להגן? על הישראלים שמותקפים? או על הפלסטינים הכבושים? דיכוי האלימות אינו אופציה, שכן דבר זה רק מנציח את קיומם של משטרים מיושנים.

על כן שמירת השלום היא מעצם מהותה שרירותית. המקומיים רואים את זה בבירור- ומתקוממים. מכל המדינות שביצעו הרג המוני בימינו, דווקא הסומלים סומנו ונרדפו, והם הרגישו באי הצדק, ונלחמו חזרה.
הגישה היחידה שהיא באמת ברת קיימא היא להגביל את שיטור השלום רק למקרים בהם מספר ההרוגים האדיר בבירור אינו קשור למטרות הפוליטיות המוצהרות של המשטר המבצע. במקרים אלה, חובה לתקוף באכזריות את הלוחמים של הצד הטובח, ולאחר מכן יש לתת לדברים להתפתח לבד, ללא כל התערבות. שמירת השלום צריכה להעביר מסר אחיד לכל אומות העולם: כאשר אתם נלחמים, המנעו מהרג מיותר – ולא נפציץ אתכם לכדי הסכמה.