צ’רצ’יל שגה כאשר אמר שהדמוקרטיה היא השטיה הגרועה ביותר, חוץ מכל היתר. נוכל להשיב לו באמירה – “בטווח הארוך, כולנו מתים.” תהיה המערכת הפוליטית אשר תהיה, מישהו כבר ימצא דרך לנצל אותה לרעה. תמיד יימצא פרצות, ולבסוף ישתלטו אנשים מרושעים על המערכת ויפרקו אותה מבפנים. זה נכון כמובן גם לשבטים, בתי מלוכה, ומשטרים פיאודלים. במונחים היסטוריים, הדמוקרטיה אפילו אינה צורת הממשל האמינה ביותר: מרבית ההיסטוריה האנושית ראתה את שלטון החמולות הפטרנליסטיות. בכל מדינה מלבד ארה”ב, המלוכה האריכה ימים מעבר לדמוקרטיה, ואפילו שם נמצא שושלות, כמו משפחת בוש או קנדי.

אז השאלה היא, איזו מערכת פוליטית כן מסוגלת לשרוד לנצח? אף אחת. השאלה גם אינו איזו מערכת תאריך ימים יותר מאחרות. אין פסול בחברות שמשנות את שיטת המשטר. השאלה על כן היא איזו שיטת ממשל תשרת נאמנה את האינטרסים שלנו כיום.

לא יתכן ומטרתנו בישראל היא “בטחון” בלבד, שכן אם כך- מעולם אל היינו מקימים בית בלב העולם המוסלמי. אפילו אם נכנע למוסלמים לחלוטין ונקבל על עצמנו את מעמד ה’דהימי’, אין זה סביר שמוסלמים באמת יספקו לנו את ההגנה היחסית שהם סיפקו לנו בעבר. האסלאם המודרני חווה את פרפורי הגסיסה של תרבותו הכושלת, או יותר נכון- אורך חייו הקלוקל, מכיוון שהוא נכשל לחלוטין בהקמת תרבות. הם נואשים, ונואשות דוחפת אנשים לאלימות.

מטרתנו בישראל היא להקים מעין מדינה יהודית, שמוגדרת איפשהו בין “הרוב היהודי” של השמאל, לתיאוקרטיה של הדתיים. מסתבר שרעיון הרוב היהודי אינו אפשרי: אפילו לפני שיהוו הערבים רוב, הם כבר הוכיחו את כוחם לסחוט כוח כמיעוט. ערביי ישראל מצדדים בשמאל יחדיו הם מסכנים יהודים. הערבים עורכים מהומות ברחבי הארץ, שופטים את היהודים בבתי משפט, ולוקחים אלפי נשים יהודיות לאישה. מה גם ש”רוב יהודי” מרמז כי אותו הרוב אמור להצביע בעד אינטרסים יהודיים.

מהם אינטרסים יהודיים? זהים לאינטרסים של כל עם אחר מלבד הפאן הדתי. אין דם יהודי, תרבות יהודית, או מטבח יהודי ששווה להלחם למענו. היהודים חולקים דת בלבד. רבים אומנם סוברים שמעלית השבת, או איסור הדלקת האור בשבת הם דברים מטופשים, אולם אין כל ויכוח על כך שאסור לעבוד בשבת. ישראל זקוקה לאידיאולוגיה, כמו כל מדינה, ורק הדת היהודית מציעה אידיאולוגיה שכזו. כאשר אנו נלחמים בערבים, כמה יותר מעורר ללחום למען “ערי האל”. כאשר אנו טוענים לזכות על ארצנו, יספיק אם נאמר שאלוהים נתן לנו אותה- מבלי לנפנף בהחלטות או”ם מפוקפקות. את שאיפתנו לחיות ללא ערבים בקרבנו ניתן להצדיק על פי המצווה לגרש את יושבי הארץ. היהדות מציעה פתרונות מעשיים להתמודדות עם העמלק מעזה, טיהור הר הבית מתועבת מסגד אל אקצא, או הסירוב לוותר על חלקים מארץ הקודש.

שירות האל לא בהכרח מחייב סגפנות. בכל מדינה, אנשים מקבלים על עצמם איסורים בכדי לחיות בבטחה. אנו לא מדליקים מוזיקה רועשת בשלוש בלילה, אפילו אם אנו מרגישים נהדר ורוצים שכל השכנים ידעו. המפתח לחיי חברה נוחים הוא הידיעה ששכניך חיים כמוך – ועל כן סביר שיאהבו אותך, ואתה אותם. אדם דתי לא היה רוצה שילדיו ישחקו עם הומוסקסואלים או ילמדו בבית ספר של שמאלנים, או יפגשו במיסיונרים ברחובות. אינני חרדים, אך אני תמיד חש בנוח במאה שערים או בני ברק. אני יודע שיש לי יותר במשותף עם אנשים אלה מאשר עם חברי הקיבוצים.

אז השאלה היא האם נוכל להסכים על דתיות מסוימת בישראל? ברובד הבסיסי, מדובר בדרישות פשוטות. לא לאכול חזיר, לא ללכת לעבודה בשבת, לקיים צומות קצרים, ללכת לבית הכנס מדי פעם, ולא לתת שטחים לערבים. מניסיוני, כלל החילונים שפגשתי שהחלו לקיים מצוות סיימו כדתיים. אולם התהליך חייב להיות רצוני. החברה לא יכולה להתבונן לתוך המקפיא של הפרט, אולם אל לה לעבור בשתיקה על מסעדות בתל אביב שמגישות חזיר. אף אחד לא יבדוק אם קידשת בארוחת שבת, אבל כן יצפו שלא תנהג בשבת. תוכל לנהוג בשבת, שיוכרז כיום מנוחה נוסף. האמינו לי, אחרי שנה שלא נסעתם בשבת, גם אתם תתחילו לקדש, ולו רק בשביל להצדיק את אי הנהיגה. חברה בה כולם חולקים ערכי בסיס תהיה חברה נפלאה לחיות בה.

חוקי ההלכה יחזקו את ישראל. לא יהיה כל טעם ללחוץ על חברה דתית לוותר על חלקים מארץ ישראל. אויבינו הערבים יביטו אלינו ממעבר לגבול, והם ידעו שהיהודים נלחמים בדרך התורה, כך שאין טעם להתגרות בנו.

התיאוקרטיה היהודית דומה מאוד לדמוקרטיה בראשית דרכה. בדמוקרטיות עתיקות הייתה הגבלה על ההצבעה: לא כולם יכלו להבחר, אלא רק אנשים עם רקע ראוי להנהגת החברה. על כן התבססה הדמוקרטיה היהודית על הסנהדרין במקום על הכנסת. זה אומר שרק רבנים ייבחרו לכנסת. המשיח אינו שייך לש”ס, אך גם ש”ס חכמה בהרבה מכל ראש ממשלה נוכחי. ואין ספק שעדיף לנו שלטון של רבנים על פני מרצ והערבים.

המפלגות הדתיות מנצלות את שיטת הממשל הנוכחית, אולם לא בשונה מכל יתר המפלגות שמצליחות להוציא הרבה יותר כספים למען מטרות חשובות הרבה פחות. בתיאוקרטיה היהודית, הרבנים יוגבלו על ידי ההלכה, ממש כשם ששלטונות המלוכה מוגבלים על ידי חוקים בסיסיים. ההלכה היהודית תייסד חברה צודקת, עם כלכלה הוגנת.

מהי החלופה לאידיאולוגיה הדתית? הציונות נועדה לקבץ את היהודים במדינה משלהם. רעיון זה הוגשם. הציונות של הרצל אינה רלוונטית עוד. בישראל הפוסט ציונית, הגיוס הצבאי כבר אינו פופולארי, עונג השמור למעמדות הנמוכים. אותו הדבר קרה בברית המועצות וארה”ב: השירות הצבאי, שפעם היווה מוקד משיכה ומקור גאווה, הפך ללא מושך. שום מידה של תעמולה לא תשנה זאת: ילדי ישראל ילגלגו עד מהרה על המיליטריזם הריק מתוכן. אנשים טפשים נלחמים בערבים, ואנשים חכמים עושים איתם עסקים ושלום. הצבא יצטרך לקלוט לתוכו דתיים, ואלה בתמורה ישנו את הצבא.

לבסוף, כמו כל דבר, המדינה תתפורר, וגם הדת תאבד משיכה. קיום המצוות יהפוך לאוטומט, והזהות הדתית תדעך. יהודה של המאה הראשונה לספירה שמרה על סממנים של מדינת דת בזמן שלמעשה הפכה למוקד התבוללות. מקדשה נבנה על ידי הורדוס, שלא נהג לשמור מצוות, ולא שכנה בו כל שכינה. יהודה טומאה ונשלטה על ידי עובדי אלילים שהקימו מזבחות ברחבי המדינה. היהודים הסתפקו בהכרזה שקדושתה של ארץ הקודש תקפה לירושלים בלבד, שהייתה העיר היחידה שנותרה נקייה יחסית מעבודת אלילים. מתנגדי המשטר ברחו לקומראן. יהודה לא נשלטה על פי חוקי התורה. חורבן המדינה הציל את היהודים בכך שהוא שלח אותם לגלות, במקום לאפשר להם להתבולל בארצם.

מדינת ההלכה לא תשרוד לנצח, אך היא הדבר הטוב ביותר לנו כרגע.