בזמן השואה, גויים רבים לא היו אנטישמים, אך רובם לא קמו נגד הרצח מאותה הסיבה ששכניה של קתרין ג’נובס בשכונת קווינס לא התקשרו למשטרה בזמן שהיא נרצחה. בשני המקרים, עוברי האורך פשוט ציפו שמישהו אחר לבטח כבר יעשה מעשה.

בעיצומו של סקנדל ג’נובס, חוקרים רבים ערכו ניסויים כדי להוכיח שאנשים דווקא כן ישושו לסייע באסון אם אין אף אחד אחר באזור. החוקרים הסיקו שאנשים נוטים לקחת אחריות רק אם אין להם איך לברוח ממנה. ניתן לראות זאת בדוגמא של יהודים ההולכים כצאן לטבח בידי גרמנים ואוקראינים. האדם הבודד מיישר קו להלך הרוח הציבורי ונמנע מאחריות אישית אף אם זה עלול להוביל למותו. הן הקורבנות ורוצחיהם צייתו לסמכות: הראשון בכניעותו, השני בפעילותו.

ניתן לומר בציניות שסיוע לזולת מהווה הזדהות עם כאבו. במובן זה, החמלה היא דבר משפיל, ואנשים רבים מתעבים להביע רגשות חולשה לנוכח זרים. אדם רחמן, במידה מסוימת, יורד לרמתו של הקורבן. ניתן להשוות זאת לשינוי המרכז הדיאקטי. נסו להיזכר מתי ראיתם קבצן כנה באמת. במקום לעצור ולנחם אותו, שמתם מטבע ומיהרתם לברוח: זה מביך אותנו להראות עם אדם מושפל באמת.

לפעמים מצבו של הקורבן כה מזעזע שאזרחים רגילים, שנוח להם בסטטוס קוו הקיים, פשוט מפחדים להתקרב אליו ולאפשר לעצמם לחוש חמלה.

חשבו כמה קל לאנשים להציב מחסומים של “אנחנו” “נגדם”. מיד אנחנו מבחינים ב”לוזר” בשל תכונותיו האמיתיות או המדומיינות, ומבהירים לעצמנו שהוא לא נראה כמונו. הקמבודים תחת פול פוט הוגדרו כאסייתים, המורגלים לשלטון עריצי. האפריקאים הגוועים ברעב- נו, הם אפריקאים, הם רגילים לגווע ברעב. הילד של השכנים מכור לסמים- נו, הם לא טיפלו בו כשהיה קטן. אנחנו לבטח לא כאלה.

החמלה צריכה לשבור את הנטייה האנושית המולדת הזו לנתק את עצמנו מנסיבות משפילות. ניכר כי ברוב הזמן, אנשים פשוט מסרבים להיות מושפלים, לרדת לרמתו של הקורבן. אולם כאשר הם לבד, אנשים הרבה יותר מורגלים לסייע בדיוק בגלל שאף אחד לא יראה אותם- בעודם עומדים ליד קורבן או שיכור.

בניסויים שונים, אנשים תמיד עוזרים לקורבן המקרי, כדוגמת פועל שנפצע. קורבנות שכאלה מסומנים כנורמאליים, והסיוע להם אינו פוגם בתדמית הציבורית של המסייע.

האדם הבודד הוא טוב בטבעו, והאספסוף אינו תמיד רשע. כאשר האספסוף משרת אידיאל גבוה ומביט באותו האידיאל כהנחיה למעשיהם, אז האספסוף אכן מסוגל לפעול למען טוב. אולם בחיי היומיום, לקהל אין אידיאל מנחה, וכל אחד בקהל פונה לזולתו לשם הנחייה, כך שההתנהגות תמיד תרד למכנה המשותף הנמוך ביותר. בזמן השואה, חווה האספסוף את שבירת הסדר החברתי- על כן, התנהגות הזולת נותרה מודל החיקוי היחיד הנותר. כולם הביטו אחד אל השני, וכאשר אף אחד לא סייע בדוגמתו ליהודים- אף אחד לא באמת עזר לנו.