לכאורה, הסתגל הפסיון הזכרי רע מאוד לברירה האבולוציונית. צבעו בהיר, נוצותיו ארוכות וחסרות תועלת, והציפור כולה מהווה טרף קל. אולם היתרון המיני שמראם החיצוני מקנה להם הינו עצום: נקבות הפסיונים מעדיפות זכרים בעלי נוצות מגונדרות וארוכות. הדבר נצפה שוב ושוב בקרב ציפורים יונקים ודגים.
דארווין סבר שלחיות יש חוש פנימי ליופי. ביולוגים מודרנים, שאינם מתעסקים במטפיזיקה, מאמינים כי היופי הינו המתגלמות נראית לעין של יתרונות גנטיים חבויים. אולי החשוב מכל הוא שגם בני האדם יכולים לזהות את יופיים של הפסיונים. רעיון היופי הינו דבר הגדול מכולנו. איננו יודעים אם נקבת הפסיון מסוגלת להעריך את היופי שבריקוד החיזור שעושה עבורה הזכר, אך בני האדם לבטח מסוגלים. תחושת היופי שלנו כוללת את עולם החי בתוכה.
יתכן ותפיסת היופי בעינינו מקורה בבריאות. בימיו של רמברנט, אוכל היה מצריך נדיר, ושומן היווה סימן לבריאות. על כן נשותיו היפות היו שמנות. בימינו, שהמזון אינו נדיר אולם פעילות גופנית דווקא כן – הבריאות מיוחסת לספורט, ואישה יפה היא אישה רזה. לפני כמאה שנים, נשים יפות היו חיוורות מכיוון שלא היו צריכות לעבוד בשדה. כיום העור היפה הוא דווקא השזוף, וכמה כסף אנו מוציאים על כך.
אך מדוע דוגמניות פלייבוי משתנות כל כמה שנים? מדוע סטנדרט היופי משתנה כה מהר? אם להדגים זאת באופן אישי יותר: אהבתי מאוד בצעירותי את צורתה של מכונית הטויוטה קאמרי. אולם בבגרותי גיחכתי על כיעורה.
וזו הבעיה. חוש היופי הפנימי שלנו, בין אם הוא מעביר יתרון גנטי חבוי או לא, נמצא בדרך החוצה. הוא מוחלף על ידי אופנה. האבולוציה לימדה אותנו שסטנדרט מקובל ליופי הוא אכן יפה. כנו זאת קיצור דרך מנטאלי שחוסך לנו את הצורך להעריך דברים בעצמנו. סטנדרט היופי משתנה אט אט לאורך הדורות ומשקף יתרונות אמיתיים החסויים תחת פני השטח. אולם כיום, מה שמקובל על הכלל אינו בהכרח טוב או יעיל – לעיתים ההיפך המוחלט. דווקא, זוהי החלטתם השרירותית של אדוני האופנה, שמגובים במכונת תקשורת ההמונים.
נקבת הפסיון מעדיפה זכרים ארוכי נוצות. הן מעריכות “נדירות”, ממש כמונו. סביר מאוד והעדפת הנדירות עומדת בעינה כל עוד מדובר במשהו הנתפס כנדיר- ולא כמוטציה מעוותת. במנטאליות האנושית, הנדירות אינה מקושרת עוד עם הכוח הדרוש בכדי לשדוד את הדבר מהאחר, אלא דווקא עם עלות קנייתו. וכך הפכו כל הדברים היקרים בעולם לרצויים. כמה זמן עד שיצפרו מכוניות לפרארי שמתעכבת ברמזור ירוק, לעומת רכב זול שמתמהמה בדומה? ההוצאה הכספית היא לבני האדם, כפי שהכוח האלים הוא לחיות. על כן אין זה מפתיע שאנשים יעדיפו שעון רולקס על פני שעון יפה ממודל זול. מתנות נדירות זוכות להערכה גדולה יותר בקרב נשים מכיוון שמתנות שכאלה מסמלות את קירבתן לזכרים חזקים.
בני האדם מוצאים עצמם כיום מוקפים ביופי, שהוא למעשה נדיר לכאורה (כלומר יקר), אך אינו באמת נדיר במובן הכמותי. בזמן כלשהו בעבר הלא רחוק, חפצים נחשקים הפכו פתאום לזמינים, ואנשים החלו לרדוף אחריהם- בדיוק כפי שהתנתה אותם האבולוציה. וכך נולדה ההיסטריה הצרכנית: המוצר המפורסם נראה יפיפה, והפלא ופלא- הוא גם זמין, כלומר חובה לרכושו. עידן השפע אמור היה להפוך את האדם למסופק, אולם עולם האופנה והפרסום רק נתן לנו עוד סיבות להרגיש אומללים. לפני 300 שנה, איכר רצה לעצמו אולי תריסר דברים. האדם המודרני רוצה אלפים- ואינו יכול לקנות אחוז גדול. הטלוויזיה מחדירה באנשים מטרות ריקניות, והם בולעים את הפתיון ושואפים למטרות אלה. גישה זו, המנצלת את תכונות ההתנהגות שהטביעה בנו האבולוציה, ניכרת גם בתחומים אחרים של שיווק צרכני ופוליטי. בסופו של דבר, נוכל לקוות שאנשים יתעלו או ינטשו את תגובותיהם האוטומאטיות. אולם כאשר אנו מתעלמים מעוד פרסומת שמקדמת צדקה מזויפת כלשהי, אנו מסתכנים בפיתוח אדישות לצדקות האמיתיות. אם אנו ציניים לגבי פרסומת בה שחקנים מעמידים פני אנשים שמתלהבים משמפו מסוים, מדוע שלא נפתחת ציניות לגבי דעת הקהל ביום יום- ונתעלם משכנינו. תחת המתקפה הנצלנית של עולם הפרסום, תכונות ההתנהגות של בני האדם משתנות במהירות ובאופן בלתי צפוי.
כיום שהאופנה שחקה מחוש היופי שלנו, אחד האינסטינקטים הבסיסיים שלנו, האם זה מפתיע שבהעדר יכולתם להעריך מערכות אנרגיה מורכבות והסתגלותיות, אנשים נסחפים אחר רעיונות כמו תהליך השלום רק מכיוון שהם אופנתיים?