היסטוריה של שדולה אמריקנית מראה נטייה מסקרנת: ליברלים נוטים לפעול במישור הפדראלי ולא הארצי. שילוב בבתי הספר, הפלות, פורנוגרפיה, הליך הוגן, מתן שוויון זכויות לשחורים וחוקי שכר המינימום- כולם עברו בבתי הדין הפדראליים ולא הארציים. וודאי שיש לכך סיבה טכנית: ליבראלים שואפים לחוקק חוקים רחבים המבוססים על זכויות חוקתיות מעורפלות, במקום לדון סוגיה סוגיה לגופו של עניין. כמו כן ישנו עניין הנוחיות: הניצחון בתיק פדראלי מבטל את הצורך במלחמות קטנות ברמה המחוזית. אך חשוב מכל הוא הקורלציה ההפוכה בין הגיון להיררכיה. ככל שהבירוקרטים מרוחקים יותר מקהל הבוחרים, כך הם מתקרבים לליבראלים.
ברמה המקומית, הבוחרים נוטים להיות הגיוניים. חרף שטיפת מוח בלתי פוסקת, הבוחרים הצביעו נגד נישואים חד מיניים בקליפורניה השמאלנית. מאחר ומעטים בסופו של דבר לוקחים חלק בהצבעות מקומיות, יוצא שהשמאל מהווה חלק גדול מאוד בבוחרים- גדול יותר מיחסו בציבור הכללי. סקרים מאששים שרובו של הרוב הדומם הינו דווקא שמרן. המונח אינו קולע – מטרתם אינה לשמר את הישן, אלא לשמר ערכים שעובדים. לא מדובר בשמרנים נגד רפורמיסטיים, אלא אנשים חדורי ערכים נגד ניהיליסטים.
השלטון זקוק לקבוצות שדולה הרבה יותר משהוא זקוק לבוחרים. רצונם של ליבראלים ובירוקרטים בסופו של דבר מתלכדים: שתי הקבוצות רוצות יותר רגולציה ממשלתית. הבירוקרטים רוצים זאת על מנת לרכז תחתם עוד ועוד כוח, והליבראלים זקוקים לחקיקה הממשלתית בכדי למגר את ערכי התרבות הקיימים. זהו מצב תמוה בו רוצים הליבראלים יותר רגולציה ותומכים בהרחבת סמכויות המדינה. ליבראלים אמיתיים היו מכדים את זכותה של החברה להחזיק בערכיה ולנהל את סטיותיהם האישיות הרחק מהמרחב הציבורי במקום לדחוק בממשל לכפות את רצונם על הכלל.
בדומה, גם השמאל הישראלי פונה ישירות לפסגה. עמדות שמאלניות אינן קיימות ברמה המקומית: בבתי הספר, במשרדים, יהודים שונאים ערבים ואת רעיון המדינה הפלסטינית. השמאל פועל דרך הזרוע המדינית שאינה נבחרת דמוקרטית- בתי המשפט והמשטרה. אלה חזקים יותר בארה”ב, והיהודים האמריקאים באמת מנותקים לחלוטין מהמציאות הישראלית.
בית המשפט העליון הישראלי דומה לאמריקאי בכך ששניהם פיתחו הרגל לקרוא ערכי מוסר בחוק הבסיסי- החופש. בית המשפט קובע חוקים שרירותיים שאין להם דבר עם החוק הבסיסי. כל רגולציה סותרת חופש קיים, וכל בית המשפט מקבל אט אט זכות חקיקה מוחלטת.
הפתרון טמון באוטונומיה אדמיניסטרטיבית: על הערים היהודיות להיות זכאיות לחוקק מערכת משלהן, על פי החלטת רוב. לעיירות צריכה להיות הזכות לסרב מגורים לערבים, לאכוף חוקי שבת וכשרות, וכל דבר שייראה לנכון. סמכותו של בית המשפט העליון לבטל חוקים שהעבירה הכנסת יצומצם לכדי זכות לבטל סוגיות בעלות אופי כלל ארצי. בתוך העיר, המסכות השיפוטית תהיה מקומית, ללא מערכת משפט ריכוזית. מי שלא יתאים לו- יוכל תמיד להגר לעיר אחרת.