המערב אינו מכיר מקרוב את החברה הפלסטינית, והוא מסתמך על עדותם של אינטלקטואלים. אלה מצידם מנפחים את הבעיות מעבר לכל פרופורציה. מיוון העתיקה לרוסיה וארה”ב, משוררים תמיד הביעו צער על אובדנם של ערכים ישנים, בזמן שהציבור הרחב שינה בשמחה את אורח חייו. האדם הפשוט חי כאן ועכשיו, אך המשכילים נוטים להביט קדימה או אחורה. משוררים ועיתונאים פלסטינים שרים שירי קינה על עצי הזית של סבותיהם שהופקעו בידי הציונים, אך בעבור מרבית הפלסטינאים לעבר אין כל משמעות- כי החיים ממשיכים. יוצאי הדופן היחידים הם האספסוף במחנות הפליטים, מכיוון שעברם הוא הקשר היחיד שיש להם לכבוד עצמי.

נדיר למצוא עם דתי באמת. הערבים מתאגדים סביב האסלאם שמספק להם זהות חברתית, אך לדת אין הרבה השפעה על חייהם מעבר לכך. הערבים הפלסטינים נודעו מאז ומעולם כאנשים חילוניים. מטיפים מהחמאס אט אט מקרבים את הפלסטינים לאסאלם, תהליך שמסתייע בכך שלדת האסלאמית יש מקום חשוב בסכסוך הלאומי בארץ. הפלסטינים מצידם לא בחרו בחמאס ממניע דתי, אלא מתוך רצון לעזור לכל מי שמוכן להלחם בציונים. החל מאיגודי הנוצרים-מוסלמים שלחמו בציונות בשנות ה20, וכלה בברית הנוכחית עם האיחוד האירופי, הערבים הפלסטינים לוחמים נגד היהודים, ולא בעד האסלאם.

המנטאליות הפלסטינית צמחה להיות אנטי מלחמתית. הפלסטינים חיו יחסית בשלום בחצר האחורית של המזרח התיכון, תחת העותמאנים מול הזרים, ובצל הגבעות כנגד הבדואים. בדומה לנוצרים שחיו באזור בעבר, האיכרים הפלסטינים הפרימיטיביים טיפחו את הגזל, ולא המלחמה. הפלסטינים התנגדו להתגייס לצבאו של איבראהים פשה בזמן הכיבוש המצרי, והתנגדו רבות לקריאותיו של אש”ף למרד. ישראל חברה לבדואים, שמחזיקים במנטאליות גרועה בהרבה מזו של הפלסטינים. ללא שיוך קרקעי, הבדואים פיתחו מנטאליות של פגע וברח, ותמיד מפגינים נכונות לדקור את חבריהם בגב.
הפלסטינים מעולם לא הצליחו להרכיב צבא גדול. שירותי הבטחון של הפת”ח מספקים תעסוקה מזערית. מתוך עשרות אלפי חברי הפתח רק מעטים לוקחים באמת חלק בפעילות הטרור. גם החמאס הצליח לגייס רבים שיאחזו בנשק, אך ברגע האמת מעטים יצאו להלחם בישראל. אולם במלחמת גרילה, אין צורך בלוחמים רבים. ארגוני גרילה יהודים קטנים, כדוגמת האצ”ל והלח”י עשו טרור לבריטים עד שאלה ברחו מהארץ. הערבים הצליחו להרכיב ארגונים גדולים בהרבה מהאצ”ל, כדוגמת הכנופיות של 1929, וידו השחורה לש עז אלדין אלקסאם בשנות ה-30′, אש”ף, הג’יהאד האסלאמי, החזית העממית והחמאס. מספרם הקטן של האנשים שפיזית לוחם בישראל אינו מרמז על אוזלת יד.

התקוממות איכרים נוטה להיות בלתי מאורגנת, אך עוצמתית. ארגוני הגרילה הישראלים מעולם לא הגיעו לרמות האלימות שנצפו במרד הערבי של 1936, אז אלפי ערבים תקפו את הבריטים והיהודים. הערבים מיקשו גשרים, פוצצו קווי רכבת וצינורות נפט, תקפו מתקנים בריטיים והפרו את שלוות החיים בפלשתינה למשך שנים.

הבריטים נאלצו לנטוש את העמדת הפנים המוסרית והשמידו כפרים ותלו מנהיגים מקומיים כדוגמת השיח’ פרחאן סעדי. הבריטים לבסוף רמסו את המרד הערבי, שממילא איבד את המומנטום, אך זכרון המרד הייתה סיבה מרכזית לנטישת הארץ בידי הבריטים.

המרד לא כוון בהכרח נגד היהודים, אלא היה מרד איכרים טיפוסי רווי בשוד, גזל, התקפות חסרות אבחנה כנגד קצינים בריטים, ומלחמת מעמדות. המרד הסתיים כאשר הלוחמים הערבים זכו להתנכרות מצד האוכלוסיה בשל האלימות הרבה שהם הפילו על הציבור מצד הבריטים, בנוסף לבזיזות ופשיטות לשם אספקה על המקומיים. החמאס מודע לכך ולכן את כל גביית הכספים שלו הוא עושה בחו”ל, ושומר על החמושים מפני מלחמה ישירה מול ישראל. הפת”ח נמנע ממכת נגד ישראלית, אולם אינו מצליח לעצור את האלימות מבית של חמושי הארגון כנגד הפלסטינים. החברה הפלסטינית כיום מוכנה לאמץ כל משטר, כולל הישראלי, שיציע לה ביטחון. מלחמת אזרחים בפלסטין היא ההימור הטוב ביותר של ישראל אם ברצונה להמשיך להחזיק בשטחים.