מערכת המשפט בישראל מוטה כנגד הצבא. פיקוח ישיר על הפרקליטות הצבאית בידי בית המשפט העליון, תומך מובהק של הסכמי אוסלו, מבטיח שקצינים רבים יועמדו לדין בגין עבירות פעוטות. לאחר שבית המשפט העליון יורה לפרקליט הצבאי להרשיע אדם בעבירה, לבתי דין נמוכים יותר לא תהיה ברירה אלא לציית.

תביעה צבאית יכולה לבוא מצידו של הפרקליט הצבאי הראשי, עמיתו האזרחי, או בית המשפט העליון. אחד מהם כבר ימצא סיבה לפעול. יוצא בזאת שחיילים נידונים פי שלוש יותר להרשעות מאשר פושעים רגילים.

אזרחי אויב רשאים לתבוע את חיילי צה”ל בבתי המשפט הישראליים. בפועל, אזרחים אלה פועלים לרוב מטעם החמאס או הפת”ח, ובכך מאפשרים לארגוני הטרור לתבוע את הצבא על פעולותיו נגד הארגונים. ישראל נותנת לארגונים לא ממשלתיים גישה בלתי מוגבלת לבתי המשפט מבלי לדרוש מהם באמת להוכיח שזכויותיהם נפגעו – בניגוד לזכויותיהם של אזרחים בודדים. מאחר ורוב רובם של הארגונים הלא ממשלתיים הינם ארגוני שמאל, ובית המשפט העליון הוא עצמו ארגון שמאל- התוצאה ידועה מראש.

הדו”ח הישראלי על עזה מפוגג את השקר הממשלתי שישראל חקרה את המאורעות בעצמה. הדו”ח ברובו מיישר קו עם הטענות שהועלו בדו”ח ה-HRC.

העמדת חיילים לדין לאור עתירת ה-UNHRC, המורכב ברובו ממדינות מוסלמיות, הינה פגיעה קשה באמון. לפני שחיילי צה”ל נכנסו לעזה, הם קיבלו אור ירוק מפורש ממפקדיהם. רדיפתם בגין פשעים כאלו ואחרים הינה מקוממת אף יותר לאור ההתנגשויות היום יומית בין הצבא לעזתיים. הממשלה מסרבת להתייחס אל הסיטואציה כמלחמה.

מספר התיקים הפליליים שנפתחו הוא אדיר- 47 – בהתחשב בזמן הקצר בו התנהלה המלחמה. אם מסתכלים על יחס פר חייל ליום, מדובר באחוז אדיר- גבוה בהרבה מהאחוז האמריקאי בעיראק ואפגניסטן.

במקרה אחד מועמדים החיילים לדין על כך שעשו שימוש בנער פלסטיני כמגן אנושי. החוק היהודי ברור בנושא: לחיילים הייתה כל זכות להגן על עצמם. אולם עולה שאלה נוספת: אם הסיכון היה כה גדול שאפילו המגן האנושי היה עתיד להיהרג, מדוע נשלחו לאזור חיילים מלכתחילה? סיטואציה כה מסוכנת מצריכה הפצצה מהאוויר, ולא שליחה התאבדותי של חיילים. מכך יוצא שאו שהסיכון בו הועמד הצעיר הערבי היה זניח, או שמפקד הכוח אשם ברשלנות. כאשר חברה שולחת בני נוער להגן על מצביעים מבוגרים, חובתנו המינימאלית היא בראש ובראשונה לאנשים ששלחנו להגן עלינו.

אך האבסורד האמיתי הוא שצה”ל למעשה כן מתיר שימוש במגן אנושי- כל עוד מדובר ביהודים המגנים בגופם על עצורים ערביים. החיילים חייבים להקיף את העצורים ולהוליך אותם למחנה. סיבה אחת לטירוף הזה היא למנוע בריחת אסירים מבלי להצטרך לירות בהם, כפי שעושה כל צבא או כוח משטרתי בעולם. אך סיבה נוספת היא למנוע מהאויב להרוג את האסירים.

צה”ל מתיר רשמית את השימוש במגן אנושי. על פי דוקטרינת הצבא, יש לבטל מבצעים צבאיים כאשר אלה עלולים לגרור אבדות רבות בקרב אזרחי האויב. מדובר בהזמנה לחמאס לבנות את מעוזיו בלב בתי ספר וגני ילדים. מאחר וברצועת עזה יושבים כ750 מתקני או”ם, ועוד 1200 בתי ספר, בתי חולים, מסגדים ועוד מתקנים רבים שכביכול “אסור לגעת בהם”, לחמאס לא יהיה מחסור במקומות מסתור במלחמה הבאה.

האם יש גרוע מכך? כמובן. אסור להפגיז מטרות בקרבת בתי חולים, שווקים ושאר מבנים רגישים, אפילו אם המחבלים מהווים סכנה ברורה ומיידית (פיסקה 69 בדו”ח). נוכחותם של אזרחים ברחובות צמודים שוללת את האפשרות לירי (פיסקה 70).

חייל אחד הורשע בביזה. החוק היהודי מתיר לבזוז רכוש אויב. במקרים הבודדים בהם אסור היה לבזוז, ה’ הורה על כך במפורש. אולי לא מדובר בהתנהגות יהודית נאותה, אך המלחמה עצמה אינה בדיוק נאותה. כאשר הממשלה שולחת צעירים לקרבות עירוניים, אל לה לדרוש מהם לנהוג כקדושים.

שני מפקדים הורשעו על כך שאישרו את השימוש בפגזים מתפוצצים תוך שהפרו את פקודות מרחק הביטחון בשטחים עירוניים! ” פקודות מרחק לפגזים מתפוצצים”- אם אי פעם היה אוקסימורון… המלחמה התנהלה כולה בשטח עירוני בנוי. על פי הדו”ח, מותר להשתמש בפגזים מתפוצצים רק במקרים בהם הם לא יגרמו נזק. אם חשבתם שלכל הפחות מותר להשתמש בפגזים נגד בתים ריקים, חשבו שוב. תקנות הצבא החדשות אמורות למנוע נזק לרכוש ציבורי. אין ספק שבמלחמה הבאה, צה”ל לא יוכל לירות על אף אחד.

בעקבות ההמולה שקמה סביב הנזק שנגרם למתחם האו”ם, צה”ל החליט להגביל את השימוש בפגזי זרחן באזורים מיושבים. נכון להיום אין תחליף מתאים לפגזי הזרחן כמסך עשן לחיילים, והאיסור מסכן חיילים מאוד.

באופן שמאוד מזכיר את גולדסטון, הדו”ח מזכיר עדי ראייה פלסטינים שסירבו להעיד בבתי המשפט בישראל- מה שהופך את עדותם לבלתי קבילה. עם זאת קשה לתאר אזרח עזאתי שיסרב להצטרף לציד המכשפות המתנהל נגד צה”ל. האמת שקופה: הם חתמו על כל תלונה שהציג להם החמאס, אך ידעו שלא יוכלו לעמוד תחת חקירה. החוקרים הישראלים לא יכלו להביא עצמם לומר שלדעתם מדובר בעדויות שזויפו. במקום לפוגג את האשמותיו של גולדסטון, החוקרים התמקדו דווקא באישושן, אפילו אם רק חלקית.

מאות הערבים שהעידו עדות שקר לא ייענשו, אפילו שהם שיקרו לחוקרים ישראלים בשטח ישראל- במחסום ארז. עדים קיבלו חסינות משפטית. הם לא נחקרו מעבר לטווח תלונתם. לו רק הייתה התביעה מקיימת את הנדרש בחוק הישראלי וחוקרת את התלונות על שלל המידע הרלוונטי, כולל השתייכות אפשרית של העד לארגון טרור, ספק אם תלונה אחת הייתה זוכה לבמה.

החוקרים הישראלים הפגינו רצון בלתי רגיל לתבוע את חיילי צה”ל. במקרה אחד, גולדסטון האשים את צה”ל שהורה לצעיר פלסטיני לפתוח חבילות חשודות. שמו או מקום הימצאו של צעיר זה אינו מצוין. מה עושה תובע נורמאלי כאשר אין קורבן? נכון, הוא מתעלם מהתלונה. לא היהודים. החוקרים השקיעו מאמץ רב במציאת הילד, שהורשה להעיד בנוכחות אימו, ובכך התירו לו לשקר ללא כל בעיה. הוא לא ייחקר בבית משפט ישראלי, שם עומדים כיום שני חיילים לדין.

הטירוף היהודי הרחיק לכת מעבר לסיכון אזרחי אויב. קצין אחד הוענש על כך שסיכן ערבי במידה מועטה ביותר. הערבי, עבד רבו, הלך לבית שכן בו שהו מחבלים בכדי לבקש מהם להיכנע על מנת שביתו שלו לא יופצץ בתהליך. חטאו של הקצין היה שלא מנע ממנו לעשות זאת. כמו כן, עבד רבו נתפס בשקרים רבים בחקירות אחרות שעבר. המפקד התיר לו להציל את ביתו. החוק אולי אוסר על חיילים לערב אזרחים בלחימה, אך הוא לא אומר דבר על אזרחים שמערבים את עצמם מיוזמתם.

הדו”ח מציין בגאווה שישראל הסדירה את הפיצויים הנדרשים מול האו”ם בגין הפצצת מתקניו ברצועה. ממשלתנו הפושעת לא חשבה לדרוש מהאו”ם פיצויים על העובדה שמחבלים שיגרו רקטות לעבר ישראל מתוך מתקניו.

באשר להפגזת מתחם פאקורה של האו”ם, הדו”ח מציין בגאווה שמפקד הכוח בחור לאפשר לחייליו לספוג אש מרגמות מצד החמאס למשך זמן רב ודחה ככל האפשר את התקיפה על מנת שלא לפגוע במבנים אזרחיים. היש שערורייה גדולה יותר ממפקד שמעריך את רכוש האויב על פני חיי חייליו? הדו”ח קובע במרמור שהמפקד לא עבר על כל חוק בכך שהסב נזק משני למבנים, אך מציע להדק אף יותר את תקנות הירי. הצבא הסכים.

המידה בה מסכים הצבא לסכן את חייליו ניכרת בתקרית סוואפירי, בה השמיד הצבא לולי תרנגולות בכדי לספק לעצמו חיץ ביטחון של 20-50 מטר. תקינות פוליטית מנעה מהם להרוס את מטע העצים הקרוב, מה שהיה מקנה להם ראות טובה בהרבה. הנכונות לסכן את חיי חיילינו הינה תמוהה, נוכח הסכמת הממשלה לשחרר אלף מחבלים בתמורה לחייו של גלעד שליט.

בתקרית מקדמה, הצבא ירה שני טילים אל קבוצה של חמושים, שמאוחר יותר התברר שעמדו בקרבת מסגד. קצין אחד הוענש על כך שלא סיפר לממונה עליו שהוא חושד כי מדובר במסגד- כאילו שזה בכלל אמור לשנות למישהו בעת מרדף אחר מחבלים חמושים. מפקדים אחרים הוענשו על כך שאישרו את השימוש בטילים חזקים יותר בהיעדרם של טילים חלשים. אפילו החוקרים מודים שלא מצאו כל פגם בהתנהלות המפקדים- אך המליצו על העמדתם לדין בכל זאת.

ביום שבו שיגר צה”ל שני טילים “שגויים” לעבר קבוצת המחבלים, 39 רקטות נורו מעזה לעבר ריכוזי אוכלוסיה ישראלים. בניגוד לצה”ל, החמאס שיבח את אנשיו.

הדו”ח ממליץ להימנע בעתיד מתקיפות כדוגמת התקיפה המעולה על תחנת המשטרה של החמאס בדקות הראשונות של המלחמה. החוקרים טוענים כי צה”ל לא היה מודע לשוק בקרבת התחנה, בו נהרגו מספר אנשים בעקבות התקיפה. סביר להניח כי אם היה צה”ל יודע על קיומו של השוק, הצבא היה מבטל את התקיפה, וחס על חייהם של עשרות לוחמי חמאס.

מלחמה מזויפת מצריכה תחמושת מזויפת, וצה”ל אכן פיתח תחמושת שכזו: פצצות דמה ופצצות עם מנגנון השהייה. פצצות דמה מזהירות את המחבלים לברוח לפני שמשוגרות הפצצות האמיתיות. פצצות עם השהייה גם הן מאפשרות למחבלים לברוח, על אף שתכליתם האמיתית היא לפוצץ בונקרים, אז יש צורך בהשהיה, מאחר ועל הפצצה להתפוצץ רק לאחר שחדרה את גג הבונקר.

בתקרית עבד אל דאים, הואשמו החיילים ברצח אבלים פלסטינים. החוקרים קבעו כי צוות הטנק לא יכול היה לראות את האבלים, ולכן עשה שימוש לגיטימי בתחמושת על מנת לפגוע בחוליית הטילים של חמאס בקרבתם. הטיעון רומז כי נדרש מהחיילים לא לעשות שימוש בתחמושת הטובה ביותר שעומדת לרשותם במקרה שיש בקרבת מקום אזרחים. על פי החוקרים, עדיף שפלסטינים יירו רקטות גראד אל עבר ערי ישראל מאשר שייהרגו חס וחלילה אזרחים ערביים.

לפחות במובן אחד, נהלי הירי בזמן המלחמה בעזה היו נוקשים יותר מאשר פעולותיה של ישראל בעיתות שלום. נאסר החיילים להשמיד רכוש כתגובה או הרתעה, אל אף שישראל הורסת בתי מחבלים במזרח ירושלים ובגדה בדרך קבע.

נכון, העולם דחק בנו לחקור את עצמנו, ולממשלה לא היה האומץ לומר לעולם לא. אך המטרה הייתה להראות שישראל כן מבחינה בזכויות אדם ובחוק הבינלאומי- דבר שמבחינה אבסורדית- שום מדינה אחרת בעולם לא עושה. החוקרים הישראלים היו צריכים לשים למטרה דווקא את האנשים שהתלוננו נגד צה”ל, ולא את החיילים עצמם. היה עליהם לשמש כסניגורים של החיילים ולא כתובעים. היה עליהם לתור אחר זיכוי החיילים מכל פשע, ולא להרשיעם בציד מכשפות עלוב. כל גישה אחרת תכשיל את יכולת הלחימה שלנו בעתיד.