אין איוולת גדולה ממשא ומתן על ויתור טריטוריאלי גדול. בשונה מכל משא ומתן אחר, מיקוח על אדמה הינה מעצם טבעה מונופוליסטית. ישנו רק הר הבית אחד- מי יקבל אותו? יהודה הצפופה קטנה מדי בכדי לחלק. צד אחד יהיה חייב להתפנות. אין דבר שיוכל הצד המנצח לפצות בו את המפסיד, כך שאין מקום לגילויי לרצון טוב. כל הסדר ישקף למעשה את מאזן הכוחות הקיים ממילא, ולא רק את הכוח הצבאי – אלא גם את ההשפעה הפוליטית.

סכסוכים טריטוריאליים מיושבים בידי מדינות לרוב בכניעה מוחלטת של אחד הצדדים. כוח צבאי מוחץ הינו הסיבה היחידה שמדינה תוותר על שטח בבעלותה. ראו כדוגמא את אלזס לוריין, איי קוריל וקליפורניה.

איזה הסדר צודק יוכל לפתור את סוגיית ירושלים? אנו טוענים לבעלות על עתיקות מלפני אלפי שנים, והערבים טוענים חזקה על כפרים בני ימינו. העתיקות שלנו חשובות לארכיאולוגים, וכפריהם חשובים לאיכרים. היהודים היוו רוב בירושלים מאז שנת 1880עד שירדן כבשה אותה, אך היו מיעוט גדול מאוד למשך מאות שנים. בתים ערביים כיום עומדים על חורבותיהם של בתי כנסת אותם הרסה ירדן בשנת 48. לא ניתן לעשות סדר בבליל הטענות, ניתן רק להצדיק צד אחד.

המשא ומתן צובר מומנטום מעצמו, והצד המנצח תמיד מגדיל עוד ועוד את דרישותיו. הסכמי אוסלו נחתמו מבלי שהוזכרו בהם ירושלים וההתנחלויות, אך כיום הפלסטינים אף מסרבים לשליטת האו”ם בהר הבית. במשא ומתן ממושך, לצד המנצח ניתנת היכולת לעכל את הישגיו ולדרוש עוד. לאחר שהסכימה ישראל לפירוק התנחלויות מבודדות, הפלסטינים החלו להתעקש אף על הקפאת הבנייה בישובים גדולים, שהסיבה היחידה לכך היא פינוים הסופי. משא ומתן אמיתי מתנהל בסתר, ומוצג לציבור רק כאשר ישנה תוצאה, ועל כן אל לנו להיות מופתעים אם נגלה שממשלת ישראל אכן הבטיחה לפנות את כלל ההתנחלויות. דרישות הפלסטינים לא יסתיימו בנסיגה לקווי 48′. הם יבקשו פיצויים, היתרי עבודה, ייצוא נטול ממס, וזכות לבזבז מים בחקלאות בלתי יעילה. הפלסטינים מרגישים חופשיים להעלות עוד ועוד דרישות בדיוק בגלל שהם לא באמת רוצים הסדר, שבמסגרתו ישובו הפליטים לגדה ויהרסו את מרקם החיים והכלכלה. כמו כן הם אינם רוצים לראות את החמאס מביס את הפתח, שיפסיק את תזרים הכספים הבינלאומיים.

נוסחת ה-”שטחים תמורת שלום” מציגה בהכרח את אחד הצדדים כאויב השלום. הפלסטינים מוכנים להעניק שלום. היהודים הם אלה שלא מוכנים לעשות מה שנדרש. עצם העובדה שבכלל דנים על שטחים מציג את ישראל ככובש שעליו לוותר. חסרון גדול של תהליך השלום הוא שישראל לא מרוויחה ממנו דבר. מי שיקרא את הסכמי אוסלו יופתע לגלות שלפלסטינים לא מוצגת כל דרישה או תנאי לשלום. ישנה קריאה לגילוי רוח טובה משני הצדדים, אך אש”ף לא היה מעורב באינתיפאדה בכל מקרה, עד שרבין הביא את ערפאת לעזה. הויתורים הישראלים הינם משמעותיים: נסיגה מעזה, נטישת יריחו לערבים (איזו עוד מדינה הייתה נוטשת עיר כה מרכזית להווייתה הלאומית?), הכרה בצדקת טענת הפלסטינים על ירושלים ושיבת הפליטים, הכרה בפלסטינים כ”עם”, (בוש האב הכיר בהם כעם מעט מוקדם יותר במכתב לערפאת בתוניס.) ומתן ריבונות לארגון אש”ף בזמן בו ערפאת היה חסר כוח והשפעה.

היהודים אינם זקוקים להסכם שלום עם הפלסטינים מכיוון שבפועל שורר בשטח שלום. ויתורי השטחים מיועדים אך ורק לשכנוע הפלסטינים לחתום על חתיכת נייר שממילא לא יכבדו ברגע האמת. היהודים מסוגלים בהחלט להמשיך לחיות בשקט תוך שמירה על ירושלים וההתנחלויות. פתרון שתי המדינות? שהפלסטינים יקראו לאוטונומיה שלהם מה שירצו. אנחנו פשוט נדאג לגדר את עצמו ונפגיז אותם על כל ניסיון התגרות.