מחנה השלום בדה את המיתוס לפיו בעיות היהודים בפלסטין החלו רק עם בוא הציונות והעלייה המרוכזת ארצה. יהודים חרדים, המתעבים את הציונות ואינם בקיאים בהיסטוריה- בלעו את השקר מכיוון שהתאים להשקפת עולמם. אולם הערבים שוכני הארץ טבחו יהודים עוד במרד של שנת 1834, הרבה לפני שהמילה ציונות חלחלה לז’רגון הפוליטי. בפוגרומים שבירושלים, טבחו הערבים ביהודים- לא בציונים. טבח היהודים בירושלים ב-1928 ארע לא בעקבות רכישת קרקעות, אלא מכיוון שהיהודים הדתיים- שמעמדם הפוליטי היה של דהימיני – נתינים נחותים תחת השלטון המוסלמי – העזו להקים מחיצה ברחבת הכותל בין גברים לנשים, מה שנראה בעיני השלטון המוסלמי כניסיון לקבוע עובדות בשטח.

לערבים לא באמת אכפת מי מהיהודים הוא לאומי בהגדרתו ומי דתי. ישראל, שאינה מסוגלת להפריד את המחבלים מהאוכלוסייה, גם מצידה תוקפת את כלל האוכלוסייה במבצעים צבאיים. ברואם כי חברתם הפטרנליסטית מתפוררת, הערבים הפלסטינים נזקקו לאויב להשליך עליו את צרותיהם, והיהודים היוו שעיר לעזאזל מצוין. תמיד קל להטיל את האשמה על גורם זר, והיהודים הם עדיין הרבה יותר זרים מערבים נוצרים. נבחרי הכפרים המתפוררים חברו למנהיגים מקומיים, שמאלנים, משכילים, ולאומנים- יחדיו נגד היהודים, אשר הפכו לסמל – גם אם מקרי בלבד- לחברתם המתפוררת. ללא קשר לציונים, גורלם של היהודים החרדים בפלשתינה נחרץ. כל עוד הערבים לא הצליחו לעשות את המעבר מחברה חקלאית שאין לה עוד מקום בעולם המודרני- לחברה תעשייתית, היהודים נידונו להיות השעיר לעזאזל- מה שיכול היה בהחלט להמשך לנצח.

החרדים גם נוטים לשכוח שמספריהם התנפחו עד לכדי גודל מסוכן אף לפני ההגירה ההמונית של הציונים החילונים. יהודים דתיים היוו את מרבית תושבי ירושלים בתחילת המאה העשרים, אך לא היה להם את הכוח להתנגד לפוגרומים הערביים. הפלסטינים לא היו מעלימים עין ממספר כה גדול של יהודים. הציונות רק שלהבה את הרוחות- שכבר היו להוטות גם ככה.

היהודים היוו מטרה קלה לרגשות כעס ערביים. מרבית הערבים חיו בגבעות הגדה ולא ראו יהודים בחייהם. בדומה למקומות רבים בעולם בהם האוכלוסייה מעולם לא פגשה ביהודי אך עצם המחשבה עלינו מעבירה בהם צמרמורת, גם הפלסטינים פיתחו רגשות איבה כלפי היהודים. הערבים במישור החוף היו פרולטריון עלוב: איכרים חסרי אדמה שנאלצו לעזוב את כפריהם הצפופים בחיפוש אחר פרנסה, מהגרים ממדינות רחוקות כמו מצריים וסודן שהיגרו לערי הנמל הפלסטינית בחיפוש אחר עבודה, ובכירים פלסטינים שלחמו זה בזה יותר משהם נלחמו ביהודים. לאומנים פלסטינים התנגדו לבריטים יותר מליהודים מכיוון שהם לא ציפו שהיהודים יהוו בעיה לאחר שיסתלקו הבריטים.

האלימות הערבית נגד היהודים באה מצד כנופיות מבודדות והמונים זועמים, אך לא מצד כלל האוכלוסייה. בדומה למקרים רבים בהיסטוריה, הרוצחים היו מעטים- אך פעולתם התאפשרה בזכות שתיקת ההמון.