הבה נניח שהפלסטינים צודקים במאה אחוזים. הבה נדמיין שהם חיו בארץ מזה אלפי שנים, שהם ייבשו את הביצות והפכו אותן לגנים ויערות, ולכשנעמדו מול בעיית הפליטים היהודים, קיבלו אותנו הפלסטינים בזרועות פתוחות. האם זה היה משנה משהו? מבחינה הלכתית, היהודים עדיין יהיו מצווים להקים מדינה משל עצמם ולגרש ממנה את הערבים הידידותיים, שמאיימים על קיומה בעצם מספרם הגדול.

במקרים מסוימים, התורה אף מצווה לבצע רצח עם. בספר דברים 2:32-34, משבח משה את בני ישראל לאחר שהשמידו נשים גברים וטף בארצו של המלך סיחון. בדומה ליתר עמי כנען, המצווה תחילה לא הייתה השמדה, אלא גירוש. אולם זה השתנה כאשר סיחון התנגד.

מעשיו של סיחון לא היוו פשע נגד ה’, מכיוון שנכתב שה’ הקשה את ליבו (2:30), כפי שעשה לפרעה וככל הנראה גם לגרמנים. סיחון כבר חטא בעבר, כך שהקשחת ליבו הייתה העונש, ותבוסתו הייתה השלכה של העונש. במונחים מודרניים, הענישה היא גזירת דין המוות על הנאשם, בעוד שזריקת הרעל היא רק התוצאה של גזירה זו.

סיחון איים על היהודים. ניתן לומר שהוא לא התכוון לרחם עלינו, כך שהייתה זו עין תחת עין כאשר הרגנו אותו ואת עמו.

לרוב, הצד שיוזם את האלימות, כפי שאנו היהודים עשינו במקרה זה- נחשב לרע, בעוד שהצד השני נתפס בתור המתגונן, שמספק מענה מידתי להתקפה. לתוקפן אין כל זכות שכזו. אולם אין זה המצב במקרה של היהודים.
בין אם מדובר בסיחון או בפלסטינים, התקפתנו על עמים אלה הינה ניטראלית מבחינה מוסרית. לא רחשנו כל רע לסיחון, לא בחרנו לתקוף אותו, אלא פשוט ביצענו את רצון ה’. פעלנו ככלי ביד היוצר, ולא כאינדיבידואלים בעלי רצון חופשי. לגנות אותנו יהיה זהה לגינוי החרב או סוס המלחמה.