וַיַּכֶּה יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ… ולֹא הִשְׁאִיר, שָׂרִיד (יהושוע, פרק י’, פסוק מ’)

בתור לאומן יהודי, תמיד התעניינתי בתיאורים ההיסטוריים בתנ”ך. כאדם הגיוני, אני מכיר בראיה הצדוקית ובממצאי הארכיאולוגיה המודרנית, לפיהן רבים מהאירועים המתוארים בתורה אינם בדיוק עובדה היסטורית. באמת יהיה זה תמוה לצפות לתיעוד היסטורי אובייקטיבי של המאורעות בתקופה בה מושג שכזה כלל לא היה קיים. סופרים דאז שמו לעצמם מטרות דידקטיות, ולא תיעודיות. מה גם שיהיה קשה למצוא היסטוריוגרפים אובייקטיבים אף היום, כאשר עובדות סותרות ומפוקפקות מדווחות מדי יום, וכל צד מצייר את המלחמה באור שונה.

התיאורים ההיסטוריים בתורה חשובים לי מכיוון שהם מראים משהו חשוב יותר מעובדות- הלך רוח. אין זה חשוב שבעודו מתאר את המארב שביצע יהושוע לעיר העי, הסופר מספק שני תיעודים סותרים לאותו המאורע – חמשת אלפים חיילים יהודיים או שלושים אלף. בכלל נראה שלעיתים מספרים המתוארים בתורה אינם מציאותיים, כדוגמת כמות היהודים האדירה המתוארת ביציאת מצריים. פרטים נוספים גם הם בלתי מציאותיים: שום מפקד שפוי לא היה מורה לצבאו לזייף נסיגה, כפי שעשה יהושוע כביכול בקרב על העי. אין זה אפשרי לסובב כוח בלתי מנוסה במנוסה, ותמרונים שכאלה תמיד נעשים אך ורק בקנה מידה קטן.

אולם הסיפור מספר לנו משהו מעניין יותר מכל תיעוד היסטורי עובדתי: דעתו של הסופר בנושא רצח עם וענישה קבוצתית כדברים ראויים לשבח, והציפייה מהקורא להסכים. הספר מתאר בהערצה את מעשי יהושוע- ומרעיף עליו שבחים שהיו שולחים כל רב רפורמי במנוסה למגרש השדים- לו זה רק היה טורח באמת לפתוח את התנ”ך בזמן שיעורי ההסמכה בבית הספר החילוני. חשוב מאוד להבין נקודה זו: תיאורי המאורעות בתנ”ך אינם בהכרח מדויקים היסטורית, אולם אפשר ללמוד דרכם רבות אודות היהדות המעשית שעל פיה חיו היהודים האמיתיים. במובן זה, ספר יהושוע, אשר משקף הלך רוח אמיתי, חשוב לנו הרבה יותר מויקרא, המלא בהכרזות אידיאליסטית.

ספר יהושוע נבנה על סמך יציאת מצריים. הסופר השווה את יהושוע למשה בפרטים רבים, ובכך השיג הצדקה דתית למעשים הפוליטיים שמבוצעים בספר. יהושוע מתווך בין ה’ לבין העם היהודי בדיוק כפי שעשה משה, באותה סמכותיות שאינה מוטלת בספק. למעשה, יהושוע נהנה מהסכמה אף רבה ממשה, אשר נאלץ להתמודד לא פעם עם מרד. מאורעות געשיים בהשראה דתית גם הם מופיעים בשני הסיפורים: משה קיבל את התורה על הר בוער, בזמן שאבנים לוהטות הכריעו את אויביו של יהושוע בגילגל. חלק מההקבלות הן רעועות: במאמץ להעתיק ממשה שחצה את ים סוף, הסופר הוסיף מאורע בו עוצר יהושוע את זרימת מימיו של נהר הירדן בכדי שיוכל הצבא היהודי לעבור. אולם תיעוד זה אינו יכול להיחשב נס: הוא אינו מציאותי. כל נס חייב לכל הפחות להיות מבוסס על המציאות: אנו מכריזים על מאורע כנס כאשר דברים בלתי סבירים בעליל קורים, אולם חוקי הטבע האלוהיים אינם ניתנים לשינוי. המים הזורמים בנהר הירדן היו נערמים בנקודת העצירה ויוצרים קיר בגובה קילומטרים- שלא כדרך הטבע. ספר יהושוע אולי לא כולל את התיאולוגיה הטובה ביותר, אך הוא מספק הצצה יקרה מפז להשקפת עולמם של לאומנים יהודים בימי קדם.

קשה להתחמק מהמחשבה שיהושוע החזיק בראייה מקיאוולית כלפי הדת. מקיאוולי התייחס לגירוש יהודי ספרד כניצול של הדת לצרכים פוליטיים. לאחר הניצחון ביריחו, יהושוע כבר היה מספיק בטוח בעצמו בכדי לשלוח כוח קטן שיכבוש את העיר העי. כאשר המקומיים הביסו את היהודים, יהושוע חיפש להרגיע את חייליו ותרץ את ההפסד בכך שעכן שמר לעצמו שלל מהקרב ביריחו. לקיחת שלל הייתה אסורה במקרה זה, ועכן כביכול הביא את כעסו של ה’ על ישראל. האיסור התורני לבנות מחדש את העיר יריחו היה הסיבה בגללה לעולם לא התנגדתי למסירת העיר הארורה לידי אש”ף. אילו טיעונו של יהושוע היה נכון, אז הוצאתו להורג של עכן הייתה מכפרת על חטאיו, ובני ישראל היו יכולים להמשיך בכיבוש הארץ בכוח קטן בלבד. אולם אז יהושוע שלח את כל צבאו כנגד העיר העי, וערך מערב מחוכם לתושביה. כמו כן הוא נקט בטקטיקה צבאית מחוכמת בגילגל: הצבא היהודי צעד כל הלילה והפתיע את העם האמורי. על היהודים המחכים למשיח ללמוד לקח גדול מסיפור זה: אפילו יהושוע, שפעל עם גיבוי וסיוע מלא מה’, היה חייב להשתמש בטקטיקה צבאית, ולמעשה לחם באויביו כאילו לא היה לו כל גיבוי אלוהי. אל ליהודים לסמוך על ה’ שיצילם- חובה עליהם להציל את עצמם. רק לאחר שנכתב כי היהודים הרגו באויביהם עד שלא נותר איש, מספר התנ”ך ” כִּי יְהוָה, נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל.” (יהושוע 10:10-14). אי אפשר להיות בטוחים שה’ עומד לצידנו עד שנדע כי עשינו הכל.

יהודים בורים אשר מוקיעים את יצר הנקמה צריכים לספק הסבר לפסוק המדהים הבא: “עַד-יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו” (יהושוע 10:13) נקמה? האמורי לא עשו דבר רע ליהודים, ופשוט הגנו על ארצם מפני תוקפנות הכובש הציוני. מה גם, שבמקרה של האמורי, צבאם כלל לא יצא ללחום ביהודים, אלא במי שבגדו בהם- הגבעוני. על פי כל אמת מידה, היהודים הם התוקפן, אז למה הנקמה? הלקח בסיפור הינו חשוב ביותר על אף היותו בלתי תקין פוליטית בעליל: האמורי העליבו את אלוהי ישראל בכך שסירבו להתפנות מהארץ. התנגדות לישראל, עד כמה שתראה מוצדקת לזרים, הינה מעשה של חילול ה’ המצדיק נקמה.

כמו כן, ספר יהושוע אינו תואם את היהדות המודרנית הלגליסטית. במקרה ברור של ענישה קיבוצית, יהושוע מוציא להורג את כל משפחתו של עכן, כולל ילדיו משני המינים. ילדים אינם נושאים באשמת הוריהם רק בסוגיות משפטיות. במקרים של ביטחון לאומי, יש להעניש את הרוע בחומרה מספקת שתניא את חזרתו. כאשר כלל העם היהודי נמצא בסכנה, עדיף להרוג חפים מפשע מאשר להסתכן בחזרת המקרה. אם הגיון אכזרי זה תקף כלפי היהודים, מה גם שהוא תקף כלפי אויבינו. יהושוע לא עשה את ההבדלה בין חיילי ואזרחי אויב – הוא שאף להרוג את כולם.

היוצא מין הכלל היחיד היו הגבעוני, אשר משמשים כלל באשר לדו קיום. הגבעוני, שבט כנעני שאת שרידי ישוביו ניתן עדיין לראות בקרבת ירושלים, שרד את רצח העם של יהושוע בכך שהפך לנתין של היהודים. עבדותו, עם זאת, הייתה מהסוג השפל ביותר: הגבעוני חטבו עצים ונשאו מים בשביל היהודים. עבודת כפיים, כפי שאתם רואים, מעולם לא הייתה פופולארית בקרב היהודים.

בתיאוריה, מצווה התורה על היהודים לגרש את יושבי הארץ – לא להשמידם. בימי כיבוש הארץ של יהושוע, ראו בני ישראל בראיון זה כאידיאליסטי ובלתי מציאותי. חז”ל בהתאם, מפרשים זאת כברירה בידי היהודים. אם המקומיים מסרבים לעזוב, חובה להרוג אותם- מכיוון שרצח עם הוא הדרך היחידה בה יוכלו היהודים לקיים את המצווה האלוהית להתיישב בארץ ולהיות שליטיה. העובדה שהגבעוני נאלצו לבצע תחבולה בכדי להפוך עצמם לעבדים מרמזת כי האופציה שהציבו חז”ל למקומיים, להישאר בארץ כעבדי היהודים, לא הייתה מוכרת בזמנו.

היהודים גם לא היו הומניסטים במיוחד. התנ”ך אינו מספר לנו כי נשמעו התנגדויות מצד בני ישראל כאשר יהושוע ציווה להרוג כל יצור חי בעיר יריחו מלבד משפחות הבוגדים. היהודים אף לא הראו סימני חמלה ככל שהמשיך ההרג: הם פשוט מחקו עיירות שלמות עד שסיימו לכבוש את הארץ. התרת הביזה הייתה השינוי היחידי מיריחו הלאה: ברגע שהוכיחו היהודים לה’ שהם מסוגלים ללחום במסירות מוחלטת, הם הורשו לבזוז את אויביהם המתים- שלמעשה, כלל לא היו אויבים, אלא אזרחים שוחרי שלום בארץ שהיהודים החליטו להשתלט עליה. אבותינו רחשו אף פחות כבוד מאיתנו לשליטי עמים זרים: יהושוע תלה את מלך העי על עץ לאחר שהשמיד ובזז את עמו. מי ייקח את הדוגמה התורנית ויישם אותה על מלך ירדן?

דאגות כביכול הומניסטיות בתורה מתגלות כציניות ביותר לאחר העמקה קלה. היהודים נאסרים לכרות עצי פרי של אויביהם- לא בשל דאגה אקולוגית כלשהיא, אלא מכיוון שבבוא היום יהיו אלא עצי היהודים, וכריתתם בהתקף זעם אינה משתלמת כלכלית. בדומה, כאשר היהודים מצווים להטיל מצור על עיר משלושה צדדים בלבד, ובכך להותיר למקומיים דרך מילוט, הסיבה היא שאנחנו צריכים להשתלט על הארץ. רצח עם ביהדות איננו מטרה, כי אם אמצעי בלבד. אם יושבי הארץ עוזבים אותה מרצונם, אין להרוג בהם, ויש לאפשר להם לעזוב את העיר אם הם רוצים בכך. אולם המקרה בעזה שונה: יש לאפשר את קיומם של מעברי גבול בכדי שיוכל האויב לנוס לנצח, אולם אין לאפשר לאספקה להיכנס פנימה ובכך להנציח את קיומו על אדמתנו.