היהודים פחדו לשנוא בגולה. הנצרות, ולאחר מכן השמאל, הפכו את השנאה לבלתי אופנתית. קראו את דבריו של ביאליק על פרעות קישינייב, ולמדו מהי שנאה. ליהודים יש נטיה לנתח את אויביהם ולנסות למצוא סיבה לשנאתם. אך ההתנהגות הבריאה היחידה היא לשנוא את שונאיך חזרה.

האם אני שונא ערבים? חברי הטוב ביותר שרת בכוחות הקומנדו המצרים במלחמה. הוא סייע לי מספר פעמים- ואני לו. אני מכיר ומכבד את הערבים, ויודע שהם אינם סלחנים מטבעם.

דבר לא התשנה במנטאליות האנושית. המאה השערים חזתה במעשי טבח שקנה מידה שטרם נראה: פוגרומים ברוסיה, מלחמות אזרחים, שתי מלחמות עולם, הירושימה ונגסאקי, אלג’יר, וייטנאם, אפגניסטאן, רוואנדה, ורצח המוני במלחמת איראן-עיראק. בני אדם הורגים, ובני אדם חכמים שמכללים את כישורי ההרג שלהם. דבר אינו מגבה את הרצח כמו אידיאולוגיה- ומדינות מלאכותיות זקוקות לאידיאולוגיה על מנת להצדיק את קיומן.

אנשים רבים מוכנים למות בשביל עקרונותיהם- ולא רק עקרונות אידאולוגים. כבאים, מטפסי הרים וצוללנים מסכנים את חייהם בשביל עקרונות אחרים. תרבות הדו-קרב היתה רווחת בעבר עד שהמדינה המודרנית אסרה על נטילת החוק לידיים. הדו-קרב, גם הוא לא סבב סביב יותר מכבוד. בני אדם אינם מורכבים רק מגוף, אלא גם מלב ושכל. החיים אינם הכל, ולפעמים הם מתגמדים לעומת רעיונות.

היהודים הם מתורבת והגיוני, אך הניצחון ב67 גרם להם להתעלם מרצון הערבים. הניצחון בגוש קטיף הנחיל רגשות דומים בקרב הערבים.

מה שלא נעשה, העולם יבקר אותנו. רגשות אנטי ציונים ואנטי ישראלים אינם אלא האנטישמיות החדשה, והם לא ייעלמו. לא ניתן לרצות את העולם, כך שיש לפעול לפי רצונה של ישראל. בעבר היו השבדי והפולנים כה ידועים באכזריותם ששורות ההגנה היו מתמוטטות ביראה בפניהם. גם בעברה של רוסיה לא חסר הרג אזרחים מכוון בקנה מידה המוני. בפלסטין של מלחמת העולם הראשונה, הצבא האוסטרלי שרף את כפר סורפנד, הרג את תושביו יחד עם תושבים בכפר בדואי קרוב.

רק אכזריות כלפי לוחמים, שבויי מלחמה ואזרחים מובילה לניצחון במלחמות.