ספירת הראשים של בני ישראל בסיני מספרת על 603, 550 גברים מעל גיל 20. דמוגרפיה אמפירית מצביעה על כך שלפחות כשליש מהאוכלוסייה הייתה מתחת לגיל 20. מספרם הכולל של הגברים היהודים (ללא הלביאים) היה קרוב יותר למיליון נפש. על רקע מידע זה, נאמר שהבכורות מנו רק 22,273- הכיצד?

המשפחה הממוצעת, כך כתוב, מנתה כחמישים בנים זכרים. כמאה ילדים סך הכל. מספר הילדים ששרד מעבר לגיל 20 לא יכול היה להיות גבוה יותר מבין חמישה לשבעה לכל אישה ממוצעת. כל ראש משפחה, כאמור, היה נשוי לכ15 נשים.

הכוונה ל”בכורות” אינה כהגדרתנו המודרנית של המשפחה הגרעינית, אלא בדרך הגדרה רחבה יותר. בימינו, הבדואים לא חושבים על פי הגדרת המשפחה הגרעינית. בעבורם, משפחה היא שבט קטן, הכולל ארבע דורות, ובני דודים. במשפחה כזו יימצאו בקלות 15 נשים יולדות.

בספר שמות י”א:ה’ מסופר על בנה הבכור של אישה-עבד. ניתן לראות בכך אינדיקציה לכך שבכורות הוגדרו על פי האם. ילדי עבדים “לא נספרו” במשפחת האדון, אלא נחשבו לעבדים ולבני משפחת אמם. לראשי משפחה יהודים היו מספר נשים ופילגשות רבות- אך רק בן בכור אחד.

תופעת המשפחה המורחבת מסבירה גם את עקרון הייבום. האח השורד לא הקים משפחה חדשה עם אלמנת אחיו, אלא לכל היותר הסדיר מחדש את מערכות היחסים בתוך המשפחה המורחבת. במובן הזה, האישה המיובמת לא החליפה את משפחתה, אלא המשיכה להשתייך לאותו השבט.

יצחק הביא את אשתו “לאוהל אימו”. לא היה אז מושג של משפחה גרעינית: כל נשות השבט, נשים מבעלים שונים, חיו באוהל אחד.

שרה נתנה לאברהם את העבד שלה על מנת שתלד לו ילדים. לתורה אין כל קשר למה שאנו רואים כיום כמשפחה ורומנטיקה.

הרעיון הרומנטי של המשפחה המודרנית המורכבת מבעל ואישה אינו מבוסס כלל על היהדות. אבות היהדות היו כולם פוליגמיים. הנביא שמואל יצא נגד המלכים שהגזימו בכמות הנשים בהן החזיקו, אך כמה נשים היו בסדר.

הרומנטיקה אינה מסבה לנו תועלת. היא האחראית לגודל ההולך וקטן של המשפחה היהודית, ולהנחלת הרעיון לפיו כל ילד ראוי לאהבה ותשומת לב. זה פשוט לא נכון. מחויבות ההורה לילד מסתכמת בסיפק אוכל, מחסה וחינוך. אין כל צורך להפוך את חיינו בכדי להתאים אותם לרצונותיו של הילד. אנו יכולים להמשיך בדרכנו ועדיין להיות הורים טובים. ילדים צריכים להוקיר תודה על עצם זה שהם חיים, ואינם רשאים לדרוש את חיינו, ואת הקרבת רצונותינו שלנו.

הרומנטיקה פוגעת גם במעמד האישה. במשפחות פוליגמיות בהן לא מתרגשים מפילגשות וזונות (יהודה ותמר), מעמד האישה אינו נמצא בסיכון. האישה המקראית המזדקנת עדיין הייתה ראויה לכבוד ותמיכה כלכלית. הנשים האחרות לא היו עימן בתחרות, והיה מעט מאוד מקום לקנאה. כמו כן, לבעל לא היה כל מניע לתבוע גירושין, מאחר והוא יכול היה ליהנות מכל העולמות באופן חוקי: אשתו המבוגרת האהובה והנערצת, והמאהבת הצעירה.

היהודים נהגו להתחתן מוקדם מאוד, כמעט בילדותם. זה יכול להסביר את האיסור התורני על קיום יחסי מין לפני החתונה. אך דבר זה אינו רלוונטי כיום עוד, מאחר וגיל החתונה עבר לשנות העשרים- הרבה לאחר שמתעורר לראשונה היצר המיני והרצון הביולוגי ליחסים מיניים. אפילו בימי קדם, יחסי מין שלפני הנישואין לא הובילו לענישה כל עוד הם אכן הובילו לנישואין. התורה מציגה לנו מערכת משפטית מאוזנת למדי- אך מספיק שהיהודים שינו מרכיב אחד (גיל הנישואין), וכל מושג הצניעות לפני הנישואין חרב.

אבות היהדות לא היו מוטרדים מגיל כלותיהם. רחל הייתה כה צעירה כאשר יעקוב פגש בה, שהוא הרגיש חופשי לנשקה. מיד, יעקוב ביקש מאביה של רחל להינשא עימה, מקרה ברור של נישואין לילדים. מכיוון שהיא עדיין הייתה מושכת לאחר 14 שנה כאשר יעקב נישא לה, סביר ביותר כי רחל הייתה אף צעירה מגיל 10 כאשר התארסה ליעקב. היו להם נישואין שמחים.

אבות היהדות הציגו לנו את הדוגמה, אך אין ספק שנישואיהם היו מוזרים. הם החזיקו כולם בפילגשות רבות. יוסף, שהיה יהודי חצר מתבולל, נישא לביתו של כהן מצרי. ייתכן שהכהן השתייך לכת המונו-תאיסטית שסגדה לאל המצרי –רע, אשר רואים אזכורים רבים לכך שהוא שולב ביהדות במהלך ספר שמות.

נישואיו של משה הינם התמוהים מכולם: הוא נישא לביתו של כהן מדייני. הבעיה היא שהמדיינים היו עובדי אלילים ידועים לשמצה שהיו עורכים פולחני מין ואורגיות. היהודים נהגו לשכב עם נשים מדייניות, מה שעורר עליהם את חמת ה’, ואת המצווה להשמיד את המדיינים. משה נצטווה להשמיד את בני מדיין עד האחרון- בני משפחתו- כמצווה אחרונה לפני מותו. אשתו של משה גם היא נכללה במצווה, וגם בנם גרשון שלא עבר ברית מילה. ברית המילה המאוחרת שעבר מריחה מאוד כחלק מטקס פגאני. האישה המדיינית, ולא משה, היא שבצעה את הטקס כמוהלת, על מנת לבסס “ברית דמים” עם כוחות עליונים. משה לא לקח את אשתו ברצינות, ובשלב מסוים גרש אותה. אין כל סיכוי שהיא הייתה עוברת את דרישות הגיור האורתודוקסי.

בהמשך להרגלי המיטה התמוהים של משה, הוא נישא לאישה אתיופית, אז התמרדו נגדו קרוביו. פרשני המקרא בילו שעות ארוכות בניסיון להסביר מה בדיוק היה כה מרתיח ב”עוד אישה”. אך התשובה ככל הנראה קשורה לכך למוצאו של משה. הוא היה בקיא באתיופית ולא בעברית. בהתאם למקורות מדרשיים והגדיים, משה בילה זמן רב באתיופיה, כך שאישה כושית הייתה בסך הכל חזרה אל הרגליו הישנים. משה הועצם בשל הקשר הישיר שלו לאלוהים, והאמין שהכל מותר לו- מה שהעלה כנגדו טענות קשות מצד קרוביו.

יהודה צעד בדרך וראה אישה בודדה בשם תמר. הוא ניגש אליה והציע לה עז בתמורה לקיום יחסי מין. התורה אינה מגנה מעשה זה. יתרה מכך, המעשה היה נפוץ ביהודה המקראית: הוא התעקש לשלם לאישה כיאות שלא להיחשב בלתי הוגן. נראה כי היה קוד אתי של ממש ביחס הנדרש כלפי זונות. למעשה, מראה של זונת דרכים היה דבר מוכר ביהודה העתיקה, ועל כן יהודה לא היסס לפנות אל האישה.

התורה אוסרת על נשים יהודיות לעסוק בזנות (“ולא תיתנו את בנותיכם”), אך אינה אומרת דבר על ביקור אצל זונות נוכריות. גברים יהודים נאסרים מהתרועעות עם נשים נוכריות שמא הן יסיטו אותם מהיהדות. אך לא ניתן להצביע על סכנה שכזו בקרב זונות. אין כל צורך לחזר אחריהן, משך היחסים עימן קצרים מאוד, והשפעתן על הגברים היהודיים קטנה מאוד. במובן מסוים, התורה מתייחסת לזונות באותו האופן שאנו מתייחסים לרופאים: אין כל בושה בביקור אצל רופא מהמין השני, שכן הכל מקצועי לחלוטין.

החקיקה התורנית המקיפה אודות פליטת זרע אצל גברים מאשרת שצניעות לא הייתה דבר רווח בקרב היהודים, וכי המחוקק לא האמין שהדבר אכן יתפוס.

רבי שמעון בר יוחאי העיד כי “המלך שלמה אהב נשים נוכריות”. (מלכים א’, פרק י”א:א’): “הוא קיים עימן ניאוף” (תלמוד ירושלמי סנהדרין ב’:ו’). נקודתו של רבי בר יוחאי היא ששלמה נמנע מלהינשא לשנים נוכריות, ועל כן לא הפר כל איסור תורני. בעיני רבי בר יוחאי, מקור בר סמכא ביהדות, מעשי הניאוף של המלך שלמה לא היוו עברה על חוקי היהדות. שימו לב לגזענות כאן: גברים יהודים רשאים לנאוף, כל עוד זה עם נשים נוכריות.

כאמור, נשים יהודיות אינן זכאיות לפרצה דומה בחוק. עליהן נאסר לקחת חלק ביחסי מין לפני החתונה בכל מצב. הסיבה לכך ברורה- התורה מגנה על המשפחה מפני ילדים שיוולדו לזרע זר.

לנשים גרושות לא היו כל מגבלות על חיי המין. ניתן אף לטעון כי הן היו רשאיות להפוך לזונות מאחר והאיסור התורני אומר- “לא תתן את בתך”, אך לא נאמר דבר על הצטרפות רצונית למקצוע.

האיסור המוטל על נשים יהודיות לא נשואות להימנע מיחסי מין הוא חלש מאוד. כל שהן צריכות לעשות בכדי לשכב עם בחור הוא להינשא לו. מבחינה משפטית, הן היו חופשיות להינשא לכל גבר שרצו, לקיים עמו יחסי מין, ולהתגרש ממנו. התורה אינה דורשת נישואין ארוכי ימים. “אשת הנעורים” של שלמה היא מטאפורה ליהדות, בשונה מדתות אחרות. כאשר חז”ל כותבים “כאשר אדם מתגרש מאשת נעוריו, אפילו מזבח ה’ מזיל דמעה”, הדבר מבוסס על פרשנות ליבראלית של מלאכי פרק ב’, פסוק י”ג, אשר מדבר בבירור על התורה עצמה בתור “אשת נעורים”.

רבי עקיבא פסק כי גירושין הם דבר מוצדק אם הגבר מוצא אישה יפה יותר (גיטין עמוד 90 א’).

אך האם יחסים מחוץ לנישואין לא מפרים את חוזה הזוגיות? לא בעיני התורה. שמות, משפטים: “מחויבותו של בעל לאשתו הם אוכל, ביגוד, ויחסי מין.” אין דבר נוסף בחוזה הנישואין. מסיבה זו, האיסור הרבני מימי הביניים על פוליגמיה הותנה במגבלות הזיווג. במידה ויכולותיו של הגבר מאפשרות לו לספק מספר נשים, האיסור בטל. רבי גרשון, שבעצמו היה נשוי לשתי נשים, הטיל איסור על הפוליגמיה לתקופה של אלף שנים- שכבר פגה. לאחרונה, בית דין רבני בחיפה התיר לגבר להינשא לאישה שנייה מכיוון שאשתו הראשונה הקשתה עליו בהליך הגירושין ומנעה ממנו להינשא מחדש.

הנישואין היהודים אינם בהכרח מקנים אקסקלוסיביות לבעל. הוא מצידו היה חופשי לקחת עוד נשים ופילגשות. הסדר מעין זה הינו דבר רווח בתרבויות רבות. פילגש היא דבר מקובל בסין, ופוליגמיה היא דבר מקובל לחלוטין בעולם המוסלמי. הנוצרים מסתפקים בבגידות וגירושין. כל צורות היחסים מחוץ למסגרת הנישואין, החל בזנות וכלה בפילגשות, היו נפוצים באירופה מאז ומעולם.

פוליגמיה מתונה היא כלי אבולוציוני חזק. היא מסיימת את שושלתם של זכרים בלתי יעילים שאינם צולחים בתחרות על נשים. אם הם אינם חכמים, עשירים או יפים, ייתכן והבחירה האבולוציונית הינה הגיונית.