הערבים, ולא היהודים, הוכיחו עצמם בתור המכשול הגדול ביותר בדרך ללאומיות הפלסטינית. ירדן רק חיכתה לרגע בו היא תוכל לספח את הגדה, מצריים רצתה את הנגב, לבנון בנתה על הגליל וסוריה רצתה הכל. לאף אחד לא היה אכפת מהפלסטינים. ירדן, שרצתה לספח את הגדה, אף אסרה את השימוש במילה “פלסטין”. מאוחר יותר, לחמו צבאות ירדן (בספטמבר השחור), סוריה (1976) ולבנון (1973) בכוחות הפלסטינים בשטחן. לא התקיימה פגישה אחת או אירוע אחד של שיתוף פעולה בין הליגה הערבית לבין הוועדה הפלסטינית העליונה למען קידום מטרת ההגדרה העצמית הפלסטינית. הערבים ניצלו את הסוגיה הפלסטינית על מנת לקדם אג’נדה פרטית: סוריה ניסתה לפלוש לירדן בשנת 1960, כביכול בכדי להציל את הפלסטינים מפני טבח בידי כוחות הצבא הירדני, אך בפועל בכדי לספח חלק מירדן. אותו הדבר קרה בלבנון, רק ששם הכוחות הסורים לחמו מול אש”ף בעצמם- וגירשו את ערפאת מדמשק. מצריים נהנתה להשתמש ברצועת עזה כפח זבל לקיצונים שלה, וניתבה את פעילות האחים המוסלמים לשם. ירדן השתמשה באש”ף על מנת לערער את היציבות בגדה, בציפייה לספח אותה ברגע האמת. כאשר התברר כי לא ניתן לספח את הגדה, ירדן הכריזה על הקמת קונפדרציה עם הגדה (שההסכם האחרון בנושא נחתם בשנת 1985). המוסלמים והנוצרים הלבנונים הראו נכונות רבה לשחוט יחדיו את הפלסטינאים: בטבח בודד במחנה הפליטים תל-זעטר נרצחו 3000 פלסטינים, פי שש מכמות ההרוגים בסברה ושתילה. אין מדינה אחת שתמכה באש”ף בעקביות לאורך השנים. נאצר תמך באש”ף למספר שנים, וכך גם ירדן. כווית ארחה את אש”ף ואף גבתה מיסים מהאוכלוסייה למטרת תחזוק הארגון עד לפרוץ מלחמת המפרץ. ברית המועצות סייעה לזמן מה לאש”ף, עד שיחד עם ישראל, רמס הארגון את ארגון החזית העממית הקומוניסטית.

הפלסטינים עצמם אף לא היו רציניים בקשר למדינה. בין 4000 ל12000 פלסטינים הצטרפו למאבק נגד ישראל ב48′- מספר זעום. יתר הערבים גם הם לא התייחסו לסוגיה הפלסטינית ברצינות עד שנות ה70′, אז הסכם השלום בין ישראל למצריים סגר את האפשרות למחמה כוללת מול ישראל. המדינה הפלסטינית הפכה בכך לאמתלה המוצקה ביותר לסירוב נורמליזציה מול ישראל- ובכך גם לזירה הצבאית הלגיטימית היחידה להתנגח ביהודים. ערבים אחרים העלו את קרנו של הנושא הפלסטיני לאחר שהסכם קמפ דיויד שלל את אפשרות המלחמה מול ישראל. כוחות הגרילה הפלסטינים החליפו את צבא מצריים בתור קו החזית הערבית. מאותו הרגע, החלה הלאומנות הפלסטינית לצבור תהודה בקרב מדינות ערב- ומנהיגים פלסטינים התבקשו שלא להתפשר, ולסרב לכל הסדר מול ישראל.

ערביי ישראל לא התקוממו באף מלחמה בין מדינות ערב לישראל. מאחר ואלה מפוזרים ברחבי המדינה, התקוממות ערבית הייתה יכולה בהחלט להכשיל את כוחו של צה”ל בשעת משבר. ההסבר הרווח- לפיו הם פחדו, אינו מסביר את ההיעדר המוחלט של פעילות עוינת. לפחות חלק היו חייבים לא לפחד. עם זאת, הערבים לא היו נאמנים. הם לא התרועעו עם הערבים הפולשים, שהיו יותר אכזריים ועוינים אף מישראל. אפילו במלחמת לבנון ב2006, ערביי ישראל לא סייעו לחזבאללה- למרות שלא היה כל חשש שיגורשו. אותם הערבים מפגינים ללא הרף בישראל בעיתות שלום. הם הריעו נוכח הטילים שנחתו על חיפה- אך זה הסתיים בכך. הפלסטינים אינם מרגישים כל שייכות לישראל, ואף פחות מכך ליתר הערבים. סקרים מעידים שהזדהות פאן ערבית גואה לאחר פיגועי טרור נגד ישראל- אך לא מדובר בדבר מעבר לנטייה האנושית להזדהות עם האויב של אויבך.

הערבים הפלסטינים יחסית מרוצים עם השלטון היהודי, בדיוק כפי שהם היו מסופקים מהשלטון הירדני. אך ישנו הבדל. ירדן רצתה בהתבוללותם של שוכני הגדה המערבית- בזמן שמדיניותה של ישראל החלה בבידודם, ולאחר מכן לעברה לעידוד רב-תרבותיות וכעת לאפליה מתקנת. הפלסטינים היו מסתדרים היטב עם שלטון ישראלי נוקשה, כפי שהם הסתדרו עם השלטון הירדני והעותמני. אך מדיניותה של ישראל, שמעניקה לערבים תקווה ללאום משלהם, הינה פצצת זמן. הסיוע הזר הופך את החיים בפלסטין לנסבלים והדבר מנציח את הסכסוך. לו מצבם של הערבים בפלסטין היה בלתי נסבל, הם היו מזמן מקבלים כל הצעה ישראלית.