התקשורת הגלובלית אפשרה לנו לרכוש ידע אודות עובדות מרוחקות, אך תעמולת המדינה המנצלת בדיוק את אותה התקשורת, ומעוותת יותר ויותר את העובדות הללו. מדהים שמרבית המערביים באמת מדמיינים את ישראל כמדינה ליבראלית דמוקרטית, ידידותית כלפי יהודים ועוינת לערבים. הראשון מעולם לא היה נכון, השניים האחרונים אינם נכונים בשלושים השנים האחרונות. הבה נעמיד דברים על קנם.

ישראל מעולם לא הייתה מדינה ליברלית. היא נבנתה בידי קומוניסטים נחושים – כה נחושים, עד שאלה היגרו מברית המועצות הסוציאליסטית וייסדו קיבוצים עוד יותר סוציאליסטים. הקיבוצים שיקפו את האידיאל הקומוניסטי אף יותר מהחוות הלאומיות הקומוניסטיות: כל הרכוש בקיבוצים היה שיתופי, הכנסתם של החברים קובצה ואז חולקה בשרירותיות, הילדים גודלו פעמים רבות בידי הקומונה יותר מאשר בידי הוריהם, והיו קיבוצים שניסו את המודל האנרכו-קומוניסטי של ביטול מוסד הזוגיות ויחסים מיניים שיתופיים. עד שנות ה70′ המאוחרות, אוכלסו שורות הביטחון של ישראל ודרגי השלטון הגבוהים באנשי שמאל בלבד, חברי מפלגת מפא”י. ישראל הייתה כה נחושה לצעוד בשביל הסוציאליסטי, עד שאפילו סטאלין תמך בה פוליטית באו”ם, וצבאית דרך צ’כוסלובקיה. הכלכלה הישראלית הינה קומוניסטית להפליא: אחוז גדול מנכסי המדינה מולאמים, איגודי עובדים מפקחים על הסחר, מדי תקופה נחזים פרצי אינפלציה צפויים, מכסות מיסים שמרניות מאוד, מדינה מלאת רגולציה עד למידה שאזרחים מהשורה מתקשים מאוד בהקמת עסקים רווחיים, ומיסוי כבד מוטל על האזרחים – שנועד לחלק מחדש את העושר. ההוצאות הציבוריות בישראל ביחס לתל”ג הן הגבוהות בעולם המערבי. ישראל של היום הינה מדינה פוסט קומוניסטית טיפוסית.

הציונות מעולם לא הייתה קשורה לרעיון היהודי. מייסדי הציונות כולם היו חילונים ומתבוללים. השקפת עולמם הייתה זהה לחלוטין לזו של האנטישמים הגרמנים “המתורבתים” של המאה ה19′: היהודים הם עם מוזר שיש להפכו לעם ככל העמים. מסיבה זו, נדחתה היהדות על הסף בידי הציונים. הציונים לא רצו לשוב למדינה היהודית העתיקה, אלא לבסס מדינה חדשה לחלוטין. בעקבות הרצל, יהודים רבים תמכו ברעיון אוגנדה על פני פלשתינה. כאשר בסופו של דבר נבחרה ישראל, היה זה בעיקר בכדי לעורר את אהדתן של המעצמות הנוצריות לרעיון המדינה היהודית. הציונים ביקשו להפוך את הגרמנית לשפתה הרשמית של ישראל, ולאחר שנכשלו במטלה, הם כתבו מחדש סלנג רוסי באותיות העבריות העתיקות. הציונים הדגישו את חשיבות ההתנערות מההיסטוריה היהודית, ונטישת האינטלקטואליזם וחוש היזמות היהודיים המסורתיים. בעיניהם, היה מופת העם היהודי פרולטריון חסר שורשים. הציונות גירשה מפניה את היהדות עד למידה שציונים היו מתקיפים יהודים דתיים. התעמולה הציונית האנטי דתית הייתה חיקוי מדויק של התעמולה הסובייטית האתיאיסטית. עד לעצם היום הזה, עוברים ילדי ישראל שטיפת מוח אנטי דתית בידי מערכת החינוך. בתי הספר היהודיים בישראל מלמדים את התלמידים אודות האסלאם, כביכול בשם דו הקים, אך בפועל על מנת לערער את מעמדה של הדת היהודית. לשם השגת אותה המטרה, מלמדים בתי הספר את היהדות כמקצוע היסטורי, ולא כדתי, על מנת לזרוע ציניות בתהליך הנתיחה הכביכול מדעי וחסר הנשמה של הדת היהודית. קצבאות המדינה המחולקות ליהודים דתיים, אשר זוכות ללא הרף לביקורת, הן כעין וכאפס לעומת הקצבאות המשולמות לציבור הערבי. משה קצב גורש מתפקיד נשיא המדינה לאחר שהואשם בפשעים אותם לא ביצע. הסיבה הייתה סירובו להכיר בראש הקהילה הרפורמית בבריטניה כרב. קצב פעל בכנות לפי אמת אותה כל יהודי יודע: הרפורמיזם אינו זרם ביהדות, אלא שירות בילויים חברתי שהולבש בבגדי קדושה. על אף שעל פני השטח ישראל מתיימרת להיות מדינה יהודית, בפועל היא פועלת לערעורה.

בתיאום עם ארגוני הפזורה, ישראל מערערת את ערכי היהדות. על מנת לשמש דוגמה מוסרית לעולם, על היהודים להיות שונים. אם איננו שונים, היכן הדוגמה? אך ההנהגה היהודית המתבוללת רוצה בהתבוללותם של היהודים. סגיה זו מובילה לבעיה: אם היהודים יתבוללו, מה יהיה על ההנהגה שמעולם לא נבחרה לתפקידה? הרי זו תיוותר ללא עדר. על כן, מנסה הממסד היהודי לשחק על המאזן הלא קיים בין טמיעה תרבותית ושימור לאומי. אין זה באמת אפשרי: אם היהודים הם עם ככל העמים, מדוע להתנגד לנישואי תערובת? אם היהדות אינה יותר מאתיקה, אז האם הגויים בהכרח פחות אתיים מאיתנו? אין ספק שהגויים אינם פחות מוסריים מאיתנו, ומעבר לכך, שלא ניתן כלל להבדיל בין מערכת המוסר שלהם לבין שלנו. המנהיגים האתיאיסטים שנטשו את היהדות ושואפים עתה לטוהר מוסרי אינם מסוגלים לספק ליהודים סיבה להיות שונים, להתנגד לנישואי תערובת, או סיבה להיות יהודים. מנהיגי יהדות התפוצות הרפורמית החליפו את היהדות במסיבות חנוכה ובתי כנסת רפורמיים. אותם “הרבנים” לא מספרים לקהילותיהם את האמת אודות חג החנוכה, שלא היה מלחמת עצמאות (יהודה פשוט עברה משלטון יווני לרומאי), אלא מלחמת אזרחים עקובה מדם בין יהודים אורתודוכסים לבין ליברלים שביקשו ליוון את המדינה היהודית. יהודים מודרניים הדוגלים בסובלנות מדגישים את חשיבותו של חופש הפולחן, אותו מקנה ישראל לכלל הדתות בירושלים. מדובר בדיוק בחילול ה’ הגדול ביותר שכנגדו התריעו כלל הנביאים בתורה, ושבגינו הוענשו מלכי יהודה. כמה לא תקין פוליטית זה להיות יהודי.

בישראל אין חופש ביטוי אמיתי. ישנה הצנזורה הצבאית, אך גרועים מכך הם חוקי ההכפשה הישראלים. בזמן שבשאר המדינות המתורבתות מותרת הכפשתם של נבחרי הציבור מאחר ויש אינטרס ציבורי לגלות אם אלה מועלים בתפקידם, בישראל (וברוסיה) בחירי ציבור נהנים מהגנה משפטית מפני הכפשות, הרבה יותר מאשר האזרח מהשורה. על עיתונאים הכותבים אודות פוליטיקאים ישראלים להיות מוכנים להגן על כל מילה שכתבו בבית משפט, על אף שביתר מדינות המערב ננקטת הגישה ההפוכה: על בכיר הציבור המוכפש להוכיח את חפותו ולהראות כי לתוקפו הייתה כוונת זדון בדבריו. בכירי ציבור ישראלים תבעו אינספור עיתונאים לאחר שאלה העלו כנגדם טענות חסרות ביסוס מוצק, אפילו כאשר היה מדובר במקרים בעלבונות בלבד – ודחפו אף להטלת עונשים פושטי רגל על העיתונאים. מדיום תקשורתי לא יקום בישראל ללא אישור ממשלתי, ושום אפיק שמרני לא יקבל רישיון שידור. אין עיתונאים ימניים בישראל מכיוון ששום רשת לא תפרסם את דעותיהם. הג’רוזלם פוסט הינו העיתון היחידי שדעותיו אינן לחלוטין הולכות בתלם. התקשורת הישראלית כולה נמצאת בבעלותם של מספר אוליגרכים התלויים בממשל למימוש רווחיהם ועל כן אין להם שום אינטרס בהעברת ביקורת. אין תקשורת עצמאית בישראל.

חופש הביטוי בישראל הינו מוגבל, ועוד באסמכתה חוקית. ממשלתו של שרון הצליחה לחוקק כי מתנגדי מדיניות הממשלה – לצורך העניין, התנתקות – הם בהכרח פושעים, ואנשים רבים מצאו עצמם מאחורי הסורגים מכיוון שהעיזו לומר את דעתם. במקרה אקטואלי יותר, הפעיל השמרני, איתמר בן גביר, הואשם בסיוע לארגון טרור לאחר שהחזיק בשלט עליו נכתב “כהנא צדק”. בית דין גבוה בישראל קבע לאחרונה כי פסיקתו של ערכאה נמוכה יותר מ2005 כנגד שני נערים שהציתו צמיגים בזמן ההתנתקות, הייתה קלה מדי, וכי יש להחמירה. הסיבה בה נימק בית המשפט את החלטתו הייתה שהיה מדובר “במחאה פוליטית”, שבגינה יש להטיל עונש כבד. מה שבכל מקום שפוי היה מזכה נאשם מעונש – חופש הביטוי הפוליטי – הופך בישראל לאמתלה להטלת ענישה מחמירה.

המשטרה הישראלית מפזרת בדרך קבע הפגנות לא אלימות, תוך שימוש באלימות מופרזת ושבירת עצמות המפגינים. המשטרה ביצעה פוגרומים כיאה למסורת הקוזאקית כנגד שכונות דתיות על מנת להניא כל מחאה כנגד פעולות פרובוקציה כדוגמת מצעד הגאווה בירושלים. המשטרה נכנסה למאה שערים בחסות העלטה, שברה חלונות בתותחי מים, הכתה יהודים דתיים, החל מילדים ועד לרבנים מבוגרים. המשטרה נוהגת לעצור פעילים שמרניים למשך חודשים ללא כל כתבי אישום, או שבציניות גמורה היא ממציאה כתבי אישום מגוחכים, כדוגמת האשמת זקנה בתקיפת שוטר. מקרים רבים תועדו בהם המשטרה עצרה והכתה נשים יהודיות שנשאו תינוק בידיהן. המשטרה נוהגת לעצור ולהכות מתבגרים בדרך קבע, נערים ונערות, אף בגיל 12, על כך שהעזו להשתתף בהפגנות נגד הממשל. מקרים שכאלה של אלימות משטרתית, כוללים בין היתר דיווחים על ניסיונות לאונס והתעללות, עצמות שבורות ואיברים פנימיים קרועים. חשוב לציין כי מקרים אלה לעולם לא מסתיימים בכתב אישום. המשטרה נוהגת בדרך קבע לפעול כנגד היהודים בתיאום עם הצבא, למרות שכל מדינה בעולם אוסרת שימוש בצבא לפעילות משטרתית. לא תשמעו על הפגנת ימין אחת שלא נענתה באלימות משטרתית. יחס המשטרה לקבוצות שמאל הינו רך ביותר. אנרכיסטים ישראלים וזרים שוברים ללא הרף את גדר ההפרדה מול עיני השוטרים, ואף תוקפים את המשטרה. התנהגות אלימה שכזו לא תעלה על הדעת בהפגנות ימניות, בהן מושלכים המפגינים לכלא בעשרות על האשמות שלא היו ולא נבראו. משטרת ישראל פועלת דווקא כנגד מתנגדי המשטר הימניים. הממסד הישראלי נחוש לדכא כל ביטוי שמרני, מכיוון שמדיניותו התבוסתנית, האנטי יהודית, הינה כה אבסורדית עד שמספיק מתנגד שלטון אחד בכדי לשבור את המערכת כולה.

כוחות הביטחון הישראלים רודפים את מתנגדי המשטר. פעילים יהודים שמרנים נשפטים פעמים רבות תחת דיני “הלוחמה בכוחות גרילה” של ימי המנדט הבריטי, שעדיין נהוגים בישראל. זה אומר שיהודים נשפטים בסתר בפני בתי דין צבאיים. הנאשמים אינם מורשים לשמוע את הראיות שיוחסו להם – שהן כביכול סודיות. עצירים אפגאניים בכלא גואנטנמו ועצירים פלסטינאים באותם בתי הדין הצבאיים נהנים מהליך הרבה יותר הוגן מאשר היהודים. המשטרה עורכת חיפושים בבתיהם של יהודים שמרניים על סמך גחמה בלבד. אין כל חופש מפני חיפוש חסר ביסוס או החרמת רכוש בישראל. השוטרים שקרעו בכוונה את נחיריו של מפגין שליו בעת הנסיגה מעזה נשפטו לשלושה חודשי עבודות שירות. מסע ההטרדות המשפטיות של ישראל קבע כבר מספר תקדימים מבהילים: החל מתקופת טרום המדינה, בה כוחות ההגנה של בן גוריון רצחו יריבים פוליטיים כדוגמת חיים ארלוזורוב, ועד ל”סזון” שהוכרז כנגד הלוחמים היהודיים העצמאיים שפגעו בתשתית הכיבוש הבריטי, ומלאכת האזנות הסתר התכופות כנגד מתנגדי המשטר. משטרת ישראל חוקרת ללא הרף אישי ציבור ללא כל ביסוס על מנת להכפיש או לסחוט אותם. שרון ניסה בתחילה לנקוט במדיניות נוקשה ויעילה כנגד עזה הנגועה בשלטון החמאס, אך היועץ המשפטי לממשלה השמאלן צר עליו ועל משפחתו עם חקירות מרובות, ובכך אילץ את שרון להמשיך במדיניות מחנה השלום ולפנות את עזה. אולמרט ודומיו גם הם אוימו ללא הרף ברדיפות משפטיות אם לא ישתפו פעולה עם מדיניות השלום. אף לא אישום אחד הוביל להרשעות משמעותיות, אך הן נותרו כלי יעיל לסחיטה פוליטית.

אנשי משפט מערביים מתייחסים רבות לבית המשפט הישראלי בתור בית המשפט הפעיל ביותר פוליטית בעולם. בית המשפט השמאלני קיצוני משנה ומתקן חוקים כאוות נפשו, מחלק גזרי דין בהסתמך על דעתם הפוליטית של השופטים, אשר אינם אפילו טורחים לצטט הפנייה לחוק הרלוונטי עליו הם מסתמכים בפסיקתם. השופטים בישראל עסוקים בניהול מיקרוסקופי של כלל מעשיה של ישראל, החל מסוגיות צבאיות וכלה בדיני בנייה. בית המשפט מורה בדרך קבע על מעשי הצבא, כולל הזזתה של גדר הביטחון מספר מטרים מערבה או מזרחה. בית המשפט שומע מספר בלתי יתואר של מקרים טריוויאלים, ואוכף כוח מנהלתי. בית המשפט העליון ממנה את שופטיו בעצמו.

בישראל היה בעבר שופט בשם יפתח. בנעוריו היה יפתח מעין רובין הוד, שלא ידע דבר על התורה או החוק הכתוב. אך יפתח הוביל את ישראל במערכה כנגד אויבותיה, ובכך היה צדיק פי בעשרות מונים מכל מערכת השלטון הישראלית של היום.