הטרור

הטרור הוא מלחמה כמו כל מלחמה אחרת, טקטיקה סבירה כנגד אויב נעלה. בכל מלחמה, אזרחים תומכי לחימה נפגעים בקרבות. ממשלת ישראל מציגה את הטרור כרוע, ולא כטקטיקה, מסיבה אחת פשוטה: ניתן לשנות אנשים רעים. ישראל מאמינה שכל שעליה לעשות הוא לשכנע מוסלמים רעים לנטוש את דרכיהם הרשעות. טעות: אלה הם מוסלמים טובים. לא רק שהם אינם בלתי מוסריים, הם צודקים – מנקודת מבטם. הם נלחמים בעבור מה שהם מחשיבים כאדמתם שנגזלה מהם. עימותים הסובבים סביב זכויות לרוב מסתיימים בהשמדת אחד הצדדים.

אנשים יכולים לנהל דיון על זכויות רק במידה והם מבינים את אותן הזכויות בדומה. בתוך החברה, זהו לרוב המצב: כולם מסכימים שהזכות לרכוש שייכת למי שיצר את החפץ, וכי העברת בעלות מתבצעת רק באמצעות פיצוי כספי. הבעלים החדש הוא רק מי ששילם כסף בעבור החפץ. אפילו הגנב הפרוע ביותר ניתן לשכנוע שגניבה אינה דרך לגיטימית להעברת בעלות. אך לא כך הדבר בין קבוצות אשר מבינות זכויות באופן שונה. ל-ערבים פלסטינאים יש כל זכות להחשיב את הארץ כשלהם: אבותיהם חיו כאן, טקסטים מוסלמיים מכריזים על הארץ כמוסלמית, ועד לבוא היהודים הייתה הארץ נתונה לשלטון אסלאמי למשך 1100 שנים. ליהודים יש כל סיבה להאמין שהארץ שלהם: ה’ ציווה עליהם לרשת אותה (הבטחה שמוסלמים מאמינים שהתבטלה), הייתה להם מדינה פה, ולאחרונה הם השיגו אותה חזרה במספר מלחמות. אני בכוונה משמיט את החלטותיה חסרות החשיבות של מועצת הברברים הידועה בשם האו”ם. היהודים וה-ערבים שניהם מאמינים בצדקת דרכם. הארץ הינה קטנה מדי בכדי לחלוק: ישראל הקטנה ופלסטין הקטנה עוד יותר שתיהן אינן מדינות ברות קיימא, עליהן לא ניתן להגן במלחמות.

הטרור

שני הצדדים צודקים – על פי השקפת עולמם – את הסכסוך לא ניתן לפתור ברצון טוב. לפעמים סכסוכים שכאלה נפתרים על בסיס פשרת כוח, כאשר שני הצדדים עייפו מלחימה. אך אם נושא המריבה הינו פיזית קטן מדי בכדי להתפשר עליו, ומאזן הכוחות גם הוא אינו שוויוני, אין כל מקום לפשרה מהותית. הערבים לא ביקשו להתפשר או להתחשב בזכויות היהודים כאשר הם החשיבו עצמם לצד החזק.

זכויות הן תופעה פנים קבוצתית. היהודים צודקים. ה-ערבים צודקים. היתושים שנושלו מביצותיהם לאחר שהישראלים ייבשו אותן גם הם החשיבו עצמם צודקים. כוח הוא הדבר היחידי שחשוב כאן.