אל מלא רחמים

פרשני התורה התקשו מאז ומעולם עם הפרדוקס הדורש מהיהודים לאהוב ולפחד מה’ בו זמנית. הסבר פדנטי למצווה הוא שהיהודים מפחדים מאספקטים מסוימים של ה’, ואוהבים אחרים. כמובן שטענה זו אינה פרקטית, אינה הגיונית וגובלת בפוליתיאיזם. אנו עדים לביטויים שונים ומנוגדים של ה’, אך מתייחסים אליו כאחד. הפחד, ומנגד הדבקות בה’, הולכות יד ביד.

קל להצדיק את השואה מנקודת מבט אלוהית. ה’ הזהיר את היהודים פעם אחר פעם, יש לכך תקדימים ונבואות. רובם של היהודים שנספו בשואה היו נספים כה וכה – אם בשיבה טובה, בתנורי ההתבוללות, או תוך דור או שניים. כמו כן, אין זה מפתיע שהשואה יצאה מגרמניה, מקום הולדתה של התנועה הרפורמית שכל שאיפתה התבוללות. לאחר מכן השמידה השואה את אלה ברחבי אירופה שנותרו יהודים בשמם, ואף את אלה ששינו שמם.

אל מלא רחמים

מוסריותם של יהודי הגלות הושחתה בפחד המאפיין קבוצות מיעוט נרדפות, ואלה היו כדור המדבר שלא הותר לו להיכנס לארץ הקודש. יש לנו מספיק בעיות כיום עם תבוסתנים שמאלניים, ועוד שבעה מליון יהודים ללא רוח לחימה היו משמידים את המדינה.

יהודי אירופה ביצעו חטא אדיר בכך שסירבו להגר לארץ המובטחת ברגע שהתגלתה ההזדמנות עם תחילת המאה העשרים. הם היוו איום אדיר על היהדות, הם חטאו נגד התורה שכל תכליתה להתקיים אך ורק בארץ ישראל, ועיוותו אותה לסדרת ריטואלים פעוטים אותם הם יכלו לקיים בנוחות של ה-גלות. יהדות היא דרך חיים. היא מצריכה מדינה יהודית, צבא יהודי ובידוד יהודי. אך הם הפכו אותה לדת, אותה ניתן כביכול לקיים במלואה גם בבורו פארק. יהדותם הפכה לדת רווית שבת, טקסים וישיבות המנותקת מהקשרן, ולא דרך חיים של ממש.

היה להסיר את הסטייה. אני מבין זאת. ה’ הוא לנצח חכם וצודק במעשיו – אך הוא אינו רחום, כפי שיעיד דור המדבר, דור השואה.