העימותים בעכו הם בסך הכל דוגמא נוספת לחיכוכים היומיומיים אשר מתרחשים בין יהודים וערבים בכלל הערים המעורבות בישראל, כגון ירושלים, נצרת ולוד. בעוד ששמאלנים מדברים על דו קיום, האנשים שחיים אותו באמת לא מעוניינים בו. או יותר נכון, אחוז קטן בשני הצדדים שונא בחריפות את הצד השני.

הדמוקרטיה היא פיקציה: האספסוף תמיד מובל לכיוון כזה או אחר בידי קומץ אנשים כריזמטיים. עדר המצביעים תמיד שש להתנער מאחריותו. עמים יוצאים למלחמות מטופשות, מקבלים בשתיקה ממשלות אשר שודדות את כספם באמצעות אינפלציה, ונכנעים לתכתיבים מלמעלה שמקורם בקבוצות לובי שלוחצות על הממשל. זה לא היה משנה גם אם 95% מערביי ישראל היו מוכנים לחיות בשלום עם השלטון הישראלי, חמישה אחוזים מספיקים בכדי לנהל מאבק.

מטלת הממשלה היא לדכא את הקיצונים כמה שיותר ביעילות. כך טיפלה ארה”ב בקיצונים קומוניסטים ופושעים שחורים. שום דבר לא מדרבן פעילות אלימה יותר מהיעדר אכיפה וענישה. דווקא היהודים מכל העמים צריכים לדעת זאת על בשרם: במהלך הדורות היו אספסופים מתקיפים את אבותינו רק בשל הידיעה שהשלטון יעלים עין. אפילו התערבות משטרתית מועטה הייתה מפסיקה מייד את הפוגרומים. הגישה הזו פעלה מציין בישראל למשך עשורים: תחת משטר צבאי בלתי מתפשר, הערבים בארץ היו נורא נחמדים ליהודים. אך שחרור הרסן, בעיקר מאז שנות ה-90, הוא שדרבן את הערבים למרוד.

שלא במפתיע, משטרת חיפה לא הייתה ערוכה לפרעות. הערבים אשר התגרו במשטרה, בין אם במכוון או בין אם בטיפשותם הרבה – פעלו לבד ועל דעת עצמם. רק ערבי אחד בכל האירוע לקח פיקוד על שלהוב המתפרעים דרך רמקולים במסגד, מה שמעיד על כך שלא הייתה כאן התארגנות מסודרת. על פי ניסיון העבר, התפרעויות ערביות רחבות היקף מנוהלות באופן רשמי ע”י הדרשנים במסגדים או מנהיגי התנועה האסלאמית.

למשטרה, בהתאם, לא הייתה כל התרעה מראש. אך היא גם לא הייתה בהכרח זקוקה לאחת. לו מספר שוטרים היו יורים באוויר, היה זה מספיק על מנת לפזר את המתפרעים, במיוחד בשילוב עם הכרזה כי הקורבן הערבי שכביכול נרצח, חי ושלם. ירי כדורי גומי על הקהל היה יכול להיות יעיל אף יותר. אך למשטרה לקח שעתיים להגיע לעכו, אפילו שהכבישים היו ריקים ושוטרים רבים היו בכוננות יום כיפור. דווקא היעדר הנוכחות המשטרתית היא שדרבנה את הערבים לפעול.

המצב רק החריף כאשר המשטרה הגיע לבסוף, אך סירבה לפתוח באש על המתפרעים. השוטרים חששו מוועדת החקירה השמאלנית שתקום אם הם יעיזו לפעול. מספיק שוטרים כבר נשפטו בעבר על כך שהם ירו בערבים אשר “בסך הכל” השחיתו רכוש יהודי, לאחר שהם לא מצאו אף יהודי חי לבצע בו לינץ’. הערבים הבינו כי השוטרים מפחדים להתעמת איתם, וראו בזאת אור ירוק להמשיך.

התגובה היהודית הייתה משונה. שכונת בן גוריון בעכו אומנם אינה בית לקהילה צעירה, אך עדיין היו בה יהודים חמושים. רבים בשכונה היו חיילים שקיבלו חופש ביום כיפור. עם זאת, אף לא ירייה אחת נורתה לעבר הקהל הערבי, אשר היה ללא ספק מסוכן מאוד. במקום זאת, היהודים בחרו להתחבא בבתיהם כפי שנהגו אבותינו בעת התרחשות פוגרומים בגטו. מכל הבחינות, זה היה ניצחון ערבי.

כאשר האלימות הערבית דעכה, יהודים התארגנו למסעות נקמה כנגד בתים ועסקים ערביים מבודדים. בעוד שגירוש ערבים משכונות מעורבות יכול להיות רעיון לא רע, קשה לקרוא לזה נקמה. מבצעי הפרעות, תושבי השכונות הערביות בעכו, נותרו ללא פגע.

עם זאת, היה זה מבייש לראות פקידי ממשלה קוראים לשני הצדדים לחדול מהאלימות, ולגנות את שני הצדדים. במדינה יהודית, היהודים והערבים אינם שווים בהגדרתם. אולמרט יכול להתנצל בפני התנועה האסלאמית תומכת החמאס כמה פעמים שירצה, אך אפליה כנגד ערבים במדינה יהודית אינה דבר פסול. הערבים יכולים ליהנות משוויון מלא בירדן ולבנון ברגע קבלת האזרחות. אך כל עוד הם בוחרים להיות אזרחי המדינה הזאת, עליהם להיות זכאים רק לזכויות רכוש. רק במובן הזה עליהם להיות שווים ליהודים. אין ולא צריך להיות שוויון פוליטי, מאחר וזוהי מדינה יהודית. מעבר לכך, שאין דבר כזה זכות שווה לזריעת אלימות.

במדינה יהודית, מוצדק בהחלט שיהודים יכעסו על כך שערבים פושטים על שכונותיהם, ואף ראוי שהם יתנגדו לכך כאשר רכושם מושחת במדינתם שלהם. לערבים אין זכות כזו, מכיוון שבשטחה של המדינה היהודית, היהודי רשאי לגור היכן שיחפוץ. זוהי סיבת קיומה של המדינה היהודית.

אין שוויון באלימות שבין יהודים אשר חפצים בקרקע, לבין ערבים החפצים בקרקע נקייה מיהודים. כל סכסוך מקומי מתרחש על רקע המלחמות, האינתיפאדות ואין ספור הפוגרומים שהערבים ביצעו כנגד היהודים. אם הערבים דורשים זכויות לצאצאיהם של פליטי 48′, עליהם תחילה להכיר בכך שאותם הצאצאים גם אשמים בפשעי האלימות של אבותיהם, אשר יצאו למלחמה יזומה והפסידו. אם תסתכלו באילן היוחסין של כל ערבי במדינת ישראל כיום, תמצאו שיש במשפחתו מישהו שהרג או פגע ביהודים בעבר או בהווה. במלחמת העצמאות, אשר הייתה מלחמה נואשת ומאולתרת בין איכרים, היהודים איבדו 2% מהאוכלוסייה, וכ10% נפצעו. מבחינה יחסית מדובר באובדן של פי עשר ממספר ההורגים האמריקאים במלחמת העולם השנייה. ערבים פלסטינאים הרגו ופגעו ביהודים עוד הרבה לפני שמישהו בכלל חשב על מדינה יהודית, באמצע המאה ה-19. האלימות של ימינו מושרשת בהיסטוריית אלימות ערבית ארוכה, אשר משתרעת אחורה כמאה וחמישים שנה.

השמאל נורא אוהב לגדוע שורשים. יהודים חסרי שורשים, התנערו מעול היהדות והפכו לציונים. המלחמה הערבית כנגד יהודים חסרי שורשים, התדרדרה במהרה למלחמת האספסופים, בה שני הצדדים חייבים באשמה. עקירת שורשים היא דבר אופייני בשמאל, כי היא מאפשרת לערוך ניסויים “נקיים” בבני אדם. השמאל באשר הוא מושתת על האמונה כי האדם מסוגל להנדס רציונאלית דברים שאינם רציונאליים מטבעם, כגון כלכלות, חברות ויחסי חוץ. אך כיצד ניתן להסביר מבחינה רציונאלית את מאבק הקיום עתיק היומין של היהודים כדת וכעם? כיצד ניתן בכלל לשקול “פתיחת דף חדש” – מדינה דו לאומית בה ערבים ויהודים יהיו שווים לחלוטין, כאשר הדף אינו חלק, אלא אדום מדם יהודי אשר נשפך בידי ערבים לאורך מאה וחמישים השנים האחרונות? התעלמו לרגע מחוסר המוסריות הנוראי שבוויתור על החלום למענו כל כך הרבה יהודים לחמו, נהרגו והתפללו, לטובת דם שאינו דמנו. כל פתרון לסכסוך היהודי-ערבי אשר מתעלם מההיסטוריה ומהמציאות בהווה נידון לכישלון – מכיוון שמי שינסה למצוא פתרון שכן מסתמך על המציאות, לא יוכל למצוא אחד כזה לעולם.

רק טיפשים אומרים כי אין העבר מלמד על העתיד. הוא מלמד ועוד איך. אין עתיד אלא זה שבנוי על העבר.

שוויון זו מילה אחרת לעיוורון.