ארה”ב

הרעיון מאחורי התערבות המדינה בשוק חופשי הינו אך ורק למטרת מניעת משבר. אך יש צד נוסף למטבע: שחקני השוק נעשים מורגלים לרעיון שבעיות ייפתרו בעבורם, ומבינים מכך שמותר להם להמשיך לנהוג בפראות. זה נכון בעיקר עם חברות ענק: הסיוע הממשלתי מובטח להן במידה ויקרסו, שכן קריסתן תוביל לפיטורים המוניים ולגלי הדף ברחבי הכלכלה. מסיבה זו, תאגידים גדולים יכולים להרשות לעצמם לקחת סיכונים: כל עוד הם מצליחים, רווחיהם עומדים מעל לממוצע והם מסוגלים לצמוח על חשבון חברות קטנות יותר. כאשר הם נכשלים, מובטח להן קו סיוע ממשלתי. מצב שכזה מזרים אל התאגידים משקיעים ולקוחות המחפשים את הביטחון של השקעה ממשלתית עם החזרי שוק של וול סטריט. מדובר בהונאה: הממשלה מסבסדת לקוחות ובעלי מניות של תאגידים גדולים מכספי משלם המיסים. רווחיהם של פאני מיי ופרדי מאק הגיעו לעשרות מיליארדים בשנים שלפני התפוצצות בועת הנדל”ן. היושבים בצמרת גרפו לכיסיהם מאות מיליוני דולרים ב”בונוסים”. משלם המיסים האמריקאי נותר כיום עם חוב של שניים עד חמישה טריליון דולר שיש לכסות.

כאן מצטלבים האינטרסים של ליברלים ונוכלים. ליברלים רוצים שעסקים יאמצו אג’נדה חברתית במקום לרדוף אחר רווחים. אג’נדה חברתית מעצם הגדרתה אינה רווחית, שכן אם הייתה, מזמן כבר הייתה מאומצת בידי כולם. ניתן לפתור חוסר רווחיות דרך העלאת מחירים או הקטנת סיכונים. בתרחיש הבלהות של ארה”ב, הליברלים מטילים מיסים על האדם הפשוט על מנת להגדיל את רווחיו של התאגיד בדמות ערבויות ממשלתיות. דוגמה טיפוסית לכך היא של אדם שחור ללא היסטורית אשראי שמגיע לבנק לבקש משכנתא בסך 150 אלף דולר. בנק בשוק החופשי היה מסרב לו מיד, שכן ללא היסטוריית אשראי לא ניתן לאמוד את מידת הסיכון הכרוכה בהלוואה. לא כך בארה”ב, שם קיים תאגיד השקעות בתמיכה ממשלתית בשם פאני מיי המבטח את הסיכון. האדם השחור הופך פתאום מסיכון להזדמנות, שלא כמו עמיתו הלבן: אמריקאי לבן מהמעמד הבינוני עלול להיכשל בתשלומי המשכנתא, אך הממשלה תומכת רק בשכבות החלשות ובמיעוטים. מעבר לכך שהבנק דורש מהאדם השחור ריבית גבוהה יותר על המשכנתא, אפילו שהסיכון עימו קטן מאשר עם האדם הלבן. כמובן שכל בנק ממהר לעלות על עגלת משכנתאות המיעוטים. חברות ביטוח כדוגמת אי.איי.ג’י מצטרפות לחגיגה: הן מצפות שבשם ההגינות, הממשלה אשר מבטחות הלוואות סיכון לשחורים, תשמש גם כמפלט אחרון לביטוח שלל הלוואות רעילות אחרות שניתנו בשל הלחץ הממשלתי לסייע לשכבות החלשות. אי.איי.ג’י מבטחת גם משכנתאות שנמכרו לפאני מיי: כאשר השקעותיה מבוטחות בידי הממשלה, פאני מיי שילמה לאי.איי.ג’י שתבטח אותה עסקית, ולבסוף אי.איי.ג’י עצמה נזקקה להצלה מידי הממשל. אם זו לא הונאה, מה כן?

ארה”ב

עד מהרה התפשטה התופעה מאלה אשר באופן תיאורטי זכאים להעדפה מתקנת, לקבוצות אשר יכולות לדרוש הטבות שכלאה רק במדינת רווחה: מהגרים היספאנים, אמהות חד הוריות ואחרים.

תרמיות שונות הוצגו על מנת להלביש את הפרשייה במונחים כלכליים. “היסטוריית תשלום שכר דירה” הוחלפה ב”היסטוריית אשראי”. כאילו שאין זה חשוב שתשלומי משכנתא גבוהים עד פי שלוש מתשלומי שכר דירה. כאילו שאין שום הבדל בין היסטוריית אשראי לשכר דירה: אי תשלום שכר דירה יוביל את הדייר למצוא עצמו ברחוב מהר מאוד, בעוד שהתחמקות מתשלומי אשראי הם דבר יחסית בטוח. תרבות צרכנות אחראית לא נרכשת רק בדרך תשלום שכר דירה. סוגיות אשראי הן מורכבות מכך בהרבה.

העובדות היו ברורות לכל, אך אף אחד לא רצה לפעול. ב-2 למרץ, 2000, המנכ”ל של פאני מיי הכריז במסיבת עיתונאים, כי “מדיניותה של פאני מיי הינה להתרחב בשוק הדיור כמה שיותר באגרסיביות… במהלך שנות ה90′, פאני מיי צמחה להיות המקור הבודד הגדול ביותר למימון משכנתאות של בני מיעוטים… במהלך אותו העשור, אחוז בני המיעוטים שרכשו בית זינק לשמיים.” בכל מקום חוץ ממדינת רווחה פעולה שכזו תיחשב פשע: מניפולציה של הממשל לכל הפחות, וקונספירציה לכל היותר. במדינה ובה עשרות אלפי בנקים, כל אדם שראוי לכך יכול למצוא הלוואה. פאני מיי החליטה להתמקד דווקא במגזר אשר הכי סביר שייכשל בתשלומים. מה הלאה, נמכור מכוניות פאר לשחורים במחיר מוזל?

המשקיעים רצו להאמין שפאני מיי הינו תאגיד בתמיכה ממשלתית למרות התצהיר הברור של החברה המעיד אחרת. ה-ליברלים מצידם דווקא חיזקו את סברת המשקיעים, בכך שדחפו בחקיקה את החברה לקחת על עצמה מדיניות מתירנית יותר ויותר ולאפשר לאנשים שאינם ראויים למשכנתא לקבל הלוואה. “האגודה הלאומית לקידום אנשים בעלי צבע עור” (NAACP) הכתיבה הרבה ממדיניותה של פאני מיי. לקוחותיה של פאני ופרדי נהנו מגן עדן של הלוואות: המלווה בכל מקרה מקבל את כספו חזרה מהממשלה, והממשלה לא תלחץ יותר מדי על בן המיעוטים שאינו עומד בתשלומים. הממשלה אינה מסוגלת לגרש ארבעים עד חמישים מליון איש מבתיהם כי הם אינם עומדים בתשלומי המשכנתא. מה שבאמת מוזר, הוא שכל הדיבור על גזענות ועל הצורך להיות הוגנים כלפי השכבות החלשות הוא פשוט שקר. השוק החופשי למעשה מלווה יותר למשפחות שחורות מאשר פאני מיי. התאגיד מאמץ אל חיקו לא בהכרח שחורים, אלא אנשים שלא יעמדו בתשלומיהם. בכך, פאני מיי מסיתה את משאביה הרחק מאנשים שכן יכולים להרשות לעצמם משכנתא, מה שמאלץ את הבנקים להעלות את מחירי המשכנתאות. בנוסף, הפעולה אחראית גם להיווצרות בועת הנדל”ן. פאני מיי הייתה בין החלוצים של דרשו שום מקדמה מהלקוח – באופן מדהים, היא סיפקה הלוואות בסיכון גבוה לקבוצות בסיכון גבוה. “תאגיד ביטוח ההפקדות הפדראלי” (FDIC) הינו שותף נוסף המשבר הנוכחי. בכך שביטח את חשבונות הבנקים, הוא פתר את המפקידים מסיכון, ולמעשה הזמין אותם אל עבר הבנקים “המסוכנים” יותר המשלמים ריבית גבוהה על הפקדות. בדומה לפאני מיי, הFDIC תגמלה התנהגות חסרת אחריות: אם הבנק יצליח במדיניות מתן ההלוואות המסוכנות , כולם ירוויחו. אם הבנק ייכשל, משלם המיסים יכסה את החוב. יותר ויותר אנשים הפקידו את כספם בבנקים חסרי אחריות, וחלוקת המשכנתאות פרחה.

ארה”ב

משבר הנדל”ן בארה”ב נופח למימדים מעבר למה שמגיעים לו. ה-ליברלים הם האחראים לכך על מנת שיוכלו ללחוץ על הממשלה לדחוף ליותר רגולציה והתערבות במהלכי השוק. עסקים גדולים רוצים שהממשלה תכסה את הפסדיהם. למעשה, רוב הכסף מגיע ממשקיעים גדולים. הבנק מפסיד חצי טריליון דולר ששיכים למעשה למשקיעים ממסדיים השקועים עד הצוואר בערבויות משכנתא שונות. יש להם מספיק כסף לכסות על הפסדיהם. מעבר לכך, שבנקים תמיד יכולים לדלל את מניותיהם על מנת לכסות הפסדים.

יהיה זה רק הוגן לאפשר לכרישים לשקוע. הם הרוויחו ללא כל פרופורציה במהלך שנות הבועה, ואם הגיעה העת לעשיית צדק – אז שכך יהיה. המלווים הגדולים ששו לפתח את שוק משכנתאות הסיכון עד שהוא הגיע לממדי ענק – חמישית מכלל הכלכלה האמריקאית. הם לקחו על עצמם בשמחה את “הסיכון”, מאחר והוא בוטח, וקנייתו בידי מישהו אחר במידה והעניינים ייכשלו – גם היא הובטחה. הם הימרו, הרוויחו, וכעת דורשים מהציבור שיכסה את הפסדיהם הסופיים. לרוב אלה אותם הגופים ההולמים בממשלה שתסבסד את פעילותם שממשיכים לערער את יציבות השוק, בעיקר באופציות נפט. נהירת המשקיעים האחרונה הרחק ממשכנתאות ולעבר מצרכים היא מבין האחראים המובילים למשבר: משקיעים חשבו שהם תמיד יוכלו למצוא מישהו למכור לו את המשכנתאות המבוטחות, וכעת נתקעו עם חתיכות נייר חסרות ערך במחירים מופקעים. זה כמו שמקדמיה של תרמית פונצי יבקשו מהממשלה שתרחם עליהם.

רק חלק קטן מהחוב יוטל לבסוף על האזרח הקטן. חוץ מזה שמרבית החוב יושב לבסוף בדרך עיקולים.

לומר כי מחירי הנדל”ן צונחים זו הטעייה: למעשה הם חוזרים למחיריהם הנורמאליים לאחר עלייה חסרת פרופורציה ב15 השנים האחרונות. לאחוז ניכר מהאנשים שחיים על הלוואות ועומדים בתשלומים יש מידה ניכרת של נכסים שהושקעו בבתיהם, ולא יעזבו גם במידה של צניחת מחירים.

בבסיסו, המשבר הנוכחי נבע מהחלטה הרת גורל של הממשל לפני כמאה שנים להלאים את עסק הנפקת השטרות הבנקאיים. לו בנקים מתחרים היו מנפיקים מטבעות מתחרים, הספקולציה הייתה כמעט ונעלמת. כל בנק יתאמץ מאוד לשלוט על המטבע שלו במקום לאפשר לספסרים לנפח את תזרים המזומנים בכלים פיננסיים ערמומיים. בתור מסלקות לכספם, הבנקים יאכפו פיקוח הדוק על הנעשה בו. בתור מוסדות פרטיים, הם יוכלו להמעיט את השימוש בשטרותיהם באופן שהממשלה אינה מסגלת. במידה וספסרים ינסו להשתלט על מטבע של בנק מסוים, הצרכן יוכל להימנע ממנו. זהו הפתרון: על המטבע הקמעונאי והספקולטורי להיות נפרדים זה מזה על מנת לבודד את המשקיעים והמהמרים הגדולים מהאזרח הקטן.

בשיטה שהצעתי יכולות אומנם להיות קריסות בנקים, והרבה – אך כולן יישמרו בעצימות נמוכה, שלא כמו מה שמתרחש כעת. רגולציה ממשלתית תמנע אומנם את המשבר הנוכחי – אך היא סוללת את הדרך למשבר הענק העתידי.