אני תמיד נדהם מחדש ממספרם המועט של היהודים שבאמת קוראים בתורה – במקום סתם לרפרף בו. לאחרונה היינו עדים לוויכוח גדול בכנסת על סוגיית מכירת חמץ בפסח. כולם מאמינים שאסור, אך האומנם?

מדוע מותר לשתות יין בפסח? יין הוא הרי גם חמץ, שכן הוא נוצר בתהליך של החמצה. אבות אבותינו אף השתמשו ביין על מנת להתסיס את לחמם.

המצות של היום הינן מוחמצות בדיוק כמו כל לחם אחר. בעבר היו עקרות בית משתמשות בפרורי לחם עבש על מנת להחמיץ בצק, שכן הן גילו שהוא מכיל שמרים. אך מצות מכילות את אותה הכמות של שמרים לאחר שחושפים אותן לאוויר למספר ימים. בדיוק כמו לחם רגיל, ניתן להשתמש בפירורי מצות ישנות על מנת להחמיץ בצק.

במהלך הפסח במצריים, הכינו היהודים את הבצק בשיטה הרגילה. אין שום רמז לכך שהבצק הוכן באופן שונה. הוא הוכן בכלים רגילים, לא בכלים כשרים לפסח. הוא הוכן כרגיל, כלומר – עם פירורי לחם ישן. הבצק עוד היה שם ביום שלמחרת (ספר שמות פרק י”ב, פסוק מ”א) כשעזבנו את ביתנו – כך שהוא הוכן בערב שלפני, כפי שנהוג עוד היום במזרח התיכון. מהזמן שהוכן הבצק, עד שהוא נלקח מהבתים חלפו שעות רבות. היכן הקשר בין הכתוב למנהג המודרני הקובע כי אסור לבצק המצה לעמוד יותר מ18 דקות?

היהודים לקחו את הבצק עימם למסע הארוך, וסחבו אותו על שכמיהם (ספר שמות פרק י”ב, פסוק ל”ד). דמיינו את הסיטואציה: ריח זיעת ההמונים, חום השמש, בית גידול מושלם לבקטריות – כלומר שמרים. כמה מגוחך לטעון שאנו מחקים את המאורע ההיסטורי בכלים סטריליים שטוהרו מזכר החמץ.

הבצק נאפה במהלך הדרך מרעמסס לסוכות. למרות שנאמר שהמסע היה קצר באופן מפתיע, הוא עדיין ארך מספיק זמן בשביל שהיהודים יספיקו לאפות את הלחם במהלך הצעידה. אם כך, הלחם כבר מזמן הספיק להחמיץ.

אם כן, מה הוא אותו ה”חמץ” האסור? המילה חמץ מפורשת לרוב בתור דבר שהוא תוצר של החמצה. אך מדובר באבסורד, שכן מושג “ההחמצה” רק הופיע לראשונה לפני כמאתיים שנה. עד לאותה התקופה, אופים השתמשו בלחם ישן על מנת להחמיץ את לחמם, בלי להבין באמת את רזי התהליך – הם פשוט ידעו שהוא עובד. מעבר לכך שאם מדובר בתוצר של החמצה, אז גם יין אמור להיות אסור.

פירוש המילה “חמץ” בתור משהו מוחמץ אינו הגיוני בספר שמות פרק י”ב פסוק י”ט: ” וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת–כִּי לֹא חָמֵץ”.

פירוש המילה “חמץ” הינו ‘חם’ כמו חום גבוהה, ו-’מץ’ מלשון ‘קמץ’ (אגרוף קמוץ) כלומר ללחוץ משהו חזק. אין כל קשר לתהליך ההחמצה: חמץ הינו כל לחם אפוי. ה”מצה” לעומת זאת, הייתה לחם שטוח שנאפה בחוץ. כך שמצות הן למעשה לחם שטוח שנאפה על גחלים או חום שמש גבוה.

הפירוש המסורתי של “חמץ” בתור “משהו שהוחמץ” נבע מכך שלחם אפוי עובר תהליך החמצה. לחם שנאפה בחום השמש הוכן במהרה, כך שלא היה זקוק להחמצה. עם הזמן, היהודים אימצו מנהג של אפיית בצק שלא הוחמץ בפסח, על אף שלא כך נכתב בתורה. בפסח אנו מחקים את תחושת החיפזון שאפיינה את יציאת מצריים, ולכן אופים את המצות באופן סמלי, בתהליך אשר מהיר יותר מלחם רגיל.

על מנת להכין מצות, קחו כל בצק וצלו אותו באש פתוחה. ה”חמץ” האסור אינו לחם שהוחמץ, אלא כל מוצר אפוי.

הערבים של ימי הביניים פיתחו מדע מרשים. כך גם האירופאים, אך הם צמחו להיות עצלנים, והאמריקנים והיפנים תפסו את מקומם. כיום ההודים (לפחות קסטות מסוימות מהם) הינם יצירתיים, חרוצים ורבים במספרם. רבים מהגרים, אך יותר ויותר מוחות בוחרים להישאר בהודו. סין לא תוכל להתרומם יתר על המידה בשל תרבותה הקונפוצית המקדשת שקדנות ועבודה קשה על חשבון יצירתיות. הודו היא המועמדת הטובה ביותר להפוך למעצמה הבאה. עם זאת, הודו סובלת מאותה הבעיה של ישראל: המחסור בתחרות פנימית. בשתי המדינות יש מוחות מצוינים שמתקיימים בזכות מיקור חוץ מחו”ל, אך אינם נהנים מתשתיות פנים: אוניברסיטאות מצוינות, משקיעים הדוגלים בלקיחת סיכונים, רגולציה ידידותית לעסקים, ומגוון תעשיות תומכות כמו שיווק. עדיין אין זה ברור, ואף מעט לא סביר שהודו תצליח לפתח כלכלת פנים משגשגת במקום להמשיך להיות תלויה במיקור חוץ. אך במידה ותצליח, יהיה זה נהדר לישראל, שכן גם להודו יש בעיה גדולה עם האסלאם ועם הטרור. הודו רוחשת יחסי אהבה שנאה למערב, ואין בה היסטוריה של אנטישמיות, על אף שמנהיגיה הסוציאליסטיים כן מטפחים מידה מסוימת של חשיבה אנטישמית.

סין לא תתפתח למעצמת על בגלל תרבותה הקונפוצית הסובלת מחוסר יצירתיות, ואוכלוסייתה האדירה המונעת ממנה להעלות משכורות, ומצריכה ממנה למצוא פתרונות טכנולוגיים. (הקסטות האינטלקטואליות בהודו הן יחסית קטנות). עם זאת, סין כבר צברה עודף כלכלי אדיר, אותו מונע המשטר הטוטליטארי מהעם. על כן, סין יכולה לשמש חברה טובה לישראל. עם זאת, הסינים דוגלים בפרגמטיזם, ועל כן יבחרו לתמוך במוסלמים כנגד ישראל - במיוחד אם זה לא מונע מישראל להמשיך לספק לסין טכנולוגיה צבאית.

על ישראל להטות את תשומת ליבה ביחסי החוץ לטובת הודו, חרף התנגדותן של ארה”ב וסין.

האמונה לא מחייבת אותנו לבחון את ה’ כפי שהיהודים עשו במריבה, עם הצלחה יחסית. עם זאת, האמונה כן מחייבת אותנו לזהות הזדמנות הניתנת לנו בידי ה’, ולנצל אותה. השמאל מאמין ברפורמה כוללת של החברה. אנו, הליברלים האמיתיים, חייבים להיות ערניים על המשמר ולזהות הזדמנויות לקידום מטרותינו המבוססות על הכתובים.

לא מדובר בבעיה אצל בבגין או שרון. היהודים פשוט לא מאמינים בסנה הבוער בימינו. ללא אחוז ולו מועט של אמונה, הניסוי הישראלי נידון לכישלון. יהודים חילוניים לא מאמינים שהארץ אכן שלנו, והחרדים מעדיפים להתכווץ לתוך כוכי תפילה, ולעצום את עיניהם לעולם שבחוץ.

האמונה היא המחסום היחידי מול התבוללות המונית. כבר במאה השמונה-עשרה, וכנראה שהרבה לפני כן, תבעו קהילות יהודיות ברוסיה להשתחרר מהדת. מעט מאוד אנשים באמת חיו על פי כללי שולחן ערוך הנוקשים. כפי שתיעד הסופר הדגול, שלום עליכם, אודות סבתו שהייתה רודה באביו על כך שאיננו דתי, למרות שחבש פאות. אך הקהילות נותרו יהודיות בזכות כוחם הכריזמטי האדיר של רבנים מעטים. מה היה אותו הכוח? אני חושב שאני מזהה את אותו הכוח, מכיוון שראיתי בעיניי מספר רבנים נדירים עם הכוח להחזיר אנשים חילוניים ואפילו אתיאיסטים בתשובה, לאחר שיחה של שעה על נושאים שאינם קשורים. זו האמונה. אם הלהיטות האידיאולוגית הריקה של הקומוניסטים הייתה מדבקת, האמונה מדבקת פי עשרות מונים. אנשים הם יותר מבשר ודם, אלא גם מוח שואל. לא רק אינדיבידואלים, אלא גם הקולקטיב. בעידן זה של התפתחויות מהירות, כאשר הוראות חדשות מתפוררות במהירות שהם נאמרו, אנשים כמהים למשהו פשוט ויציב. האמונה הינה ישירה, יציבה, ומקנה זהות לאומית משותפת. שום סמינר יהדות אינטלקטואלי לא יחזיר את היהודים לדת. כבר מזמן איבדו הרבנים של ימינו את הכוח לשכנע את קהל מאמיניהם, שכן הם איבדו אמונה בעצמם. הם פשוט לא מאמינים יותר באמת הפשוטה שה’ אכן גילה את עצמו ליהודים בהר סיני, כילה קורבנות חיות באש אלוהית, וציווה על היהודים להילחם עבור ארץ הקודש. יותר מדי רבנים לא מאמינים שה’ הוא באמת ייצור סופר-אינטליגנטי שמקשיב לתפילותינו.

במצב הנוכחי, אין שום הגיון בדבקותנו המתמשכת אחד לשני. שום טיעון רציונאלי לא יוכל לשכנע אנשים לשמור על קהילתיות אחד עם השני רק כי אבותיהם היו יהודים, ועוד על פיסת אדמה מזערית המוקפת מיליוני מוסלמים עוינים. ניתוח רציונאלי מוביל רק למסקנה אחת – לעזוב, או לא לעלות ארצה מלכתחילה. אף מידה של דיונים רציונאליים לא ישכנעו את היהודי החילוני לאמץ את הדת. רק המגע האישי של הדת מסוגל לעשות זאת. רק שיחה אישית עם אותם הרבנים הנדירים מסוגלת לעשות זאת. עם כל שנה שחולפת, מספרם מתמעט. הדור החדש כבר אינו מייצר עיניים כאלה יותר, המנצנצות מלהט האמונה.

הישועה תגיע רק בדרך האמונה.

” וְחָפְרָה הַלְּבָנָה, וּבוֹשָׁה הַחַמָּה: כִּי-מָלַךְ יְהוָה צְבָאוֹת, בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם.” (ספר ישעיה, פרק כ”ד, פסוק כ”ג)

הרבה אנשים לא מבינים את המצווה שאומרת כי ילדים אינם אחרים לחטאי הוריהם, ולהיפך. מי שמבין את המצווה על פניה בלבד, טוען כי יש סתירה בין מצווה זו למצווה הקוראת להשמיד את זכר העמלק בשל חטאי העבר. טיעון זה גם שולל את הריסת בתי משפחותיהם של מחבלים מתאבדים.

כמו ברוב המצוות, גם מצווה זו תקפה לגבי יהודים בלבד. במסגרת קהילתית, בה המאמינים מכירים היטב אחד את השני, ראוי שבני הקהילה ישפטו אחד השני לכף זכות. בקהילה הסובבת סביב בסיס ערכי משותף, חטאיהם האישיים של עשבים שוטים באמת ואינם משליכים דבר על הבריות.

אולם ההיפך הוא הנכון כאשר מדובר באומות. כל אומה מבוססת על קונצנזוס רחב לו שותפים תושביה, כך שחטאיו של אחוז מהאוכלוסייה לעיתים נובעים מאידיאולוגיה המועברת מאב לבן כדבר המושרש בתרבות. סקרים מצביעים כי הגרמנים המודרניים לא פחות אנטישמים מאבותיהם. יחסם של הגרמים לשואה הינו ציני ביותר: כל הפיצויים שולמו לישראל, ורק אחוז קטן של נדל”ן נותר בחזקתם של יהודי גרמניה, כאשר הרוב הוחרם בידי המדינה לאחר רצח הבעלים. בסופו של דבר, השואה הוכיחה את עצמה כמשתלמת לעם הגרמני, הן כלכלית והן חברתית – הרי היהודים השנואים כמעט ונעלמו כולם מהמדינה.

הלוגו של כהנא, מגן דוד עם אגרוף, מבוסס על גרפיטי שצויר על קיר בגטו וורשה בידי יהודי אלמוני מת. על הגרפיטי המקורי נכתב: “יהודים, נקמה!”. מי אנו שנידון את אותו היהודי המת כאדם לא מוסרי בשל סירובו לסלוח לרוצחיו?

רק היום מסוגלים אנו לבייש את החמה. במילותיו של מהברטה, נוכל להאיר אלפי שמשות - אם רק נלחץ על הכפתור האדום.

ישראל נוקטת באסטרטגיה קלאסית נגד עזה. “דעתו השלישית של ביופר” שאומצה מצבא ברית המועצות: לחץ צבאי, כלכלי ודיפלומטי משולב, בגיבוי האיום של שימוש בכוח. למה זה לא עובד פה? מסיבה פשוטה – ישראל לא באמת מיישמת שום דבר מהנאמר.

המאמצים לבידוד החמאס מבחינה דיפלומטית נכשלו. ארגון הטרור מנהל יחסים רשמיים עם רוסיה, סוריה, איראן, מצריים וערב הסעודית. גם האיחוד האירופי מכיר בארגון ברמה הטקטית, ומנהל עימו משא ומתן. אפילו ישראל נמצאת במגעים קבועים עם חמאס.

לחץ כלכלי על עזה אינו דומה לשום מדינה אחרת בעולם. לא מדובר בכלכלה הנמנעת מלהתפתח, אלא במקרה סעד הזקוק לאספקה מתמדת על מנת להתקיים. אם נגרמו שיבושים להתפתחותה של הכלכלה הפלסטינית בעזה בעקבות סגירת מעברי הגבול, הם נמחקו מזמן בזכות הסובסידיה מהאו”ם ואיראן. החיים בעזה לא יכולים להיות קרובים יותר לגן עדן, מהבחינה שהם באמת חיי חופש: אין מיסים, אין צורך לעבוד, אין צורך לקחת אחריות.

ישראל הכשילה את צבאה מביצוע המאמצים הצבאיים הדרושים. אם אנו נמנעים מתקיפת מחבלים, איך אנחנו מצפים להפעיל לחץ על האוכלוסייה? ישראל הצליחה לזמן מה להסית את הציבור בלבנון כנגד חזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה, בזכות ההרס הרב שנגרם לתשתית האזרחית במלחמה. חזבאללה זכה בתמיכה מחודשת רק לאחר ששילם על הנזקים בכסף איראני.

כולם יודעים שאיומיה של ישראל להשתמש בכוח אינם רציניים. הוכחנו את חוסר רצינותנו בזכות הבלגתנו בשבע השנים האחרונות על ירי הטילים מעזה, ובזכות ההתנתקות. כל עזתי עם מקלט טלוויזיה יודע בדיוק איך תראה פלישה ישראלית: תקיפות ממוקדות, לוחמה בשטח בנוי עם המון חיילים ישראלים הרוגים, סיפורים על מעשי גבורה של המחבלים, ונסיגה מזורזת תחת מטר של ביקורת בינלאומית.

ישראל ניסתה לוחמה מוגבלת בעזה, אך שכחה שזאת רק עובדת כאשר היא מגובה באיום של לוחמה פתוחה, בדומה לפעילות הסינית נגד הודו ליד טיבט. ברגע שהעזתיים הבינו שתרחיש הפצצה מאסיבית מהאוויר נוסח דרזדן לא תתרחש באזורם, הם קלטו שאין להם שום סיבה להיכנע לתכתיביה של ישראל.

במונחים טקטיים, עזה היא מכשול. אין בה פלגים חלשים יותר שניתן להתסיס אחד כנגד השני, אין תככים מהותיים שישראל יכולה לנצל על מנת לגרום לקריסת השלטון, אין אוכלוסייה שמפחדת מתגובה צבאית, ואין תשתית תעשייתית שאפשר להרוס. עזה הינה שטח עירוני צפוף, ושורץ מחבלים. שום מפקד הגיוני לא יצעיד את חייליו לשם, אלא אם כן היה מדובר בפלישה קצרה שמטרתה לאפשר למשטרה להיכנס ולעשות את עבודתה. אך זה מצריך את כיבושה מחדש של הרצועה. פשיטות קצרות היו יכולות להיות יעילות בסיטואציה שונה, אך אפילו ירי ארעי של קסאמים על דרום ישראל בין פשיטה לפשיטה יערער מחדש את כל התעשייה בנגב, אשקלון ואשדוד.

תהיה זו טעות להתייחס לעזה כאל פאלוג’ה, חוץ מזה שבכלל לא בטוח שהשקט שם יישמר. לעיירה העיראקית יש הרבה סיבות לשתף פעולה עם האמריקאים, ושום סיבה להתנגד להם. האמריקאים לא מעוניינים לכבוש את עיראק. הם הביאו עימם כסף ואולי גם חופש. מטרתם היא לבסס יציבות במדינה, לא יותר. לא כך המצב בעזה, שתושביה זוכרים היטב שהיהודים ביקשו להשתלט על אדמתם. תהליך השלום הנוכחי לא מציע לערביי עזה לשוב בבתיהם בחיפה, יפו, ושאר ישראל. תושבי עזה רואים בחמאס, ולא בישראל ומשתפי הפעולה שלה מהפת”ח, בתור סמל שלטון החוק והסדר. תושבי עזה חשים תחושת נאמנות טבעית כלפי החמאס, אשר משקיע מאמצים כנים להילחם על זכויותיהם.

אין מקום למתונים בעזה. בורגנים פלסטינים מסוגלים להקים מפלגה ואפילו לזכות באחוזי תמיכה משמעותיים בעם, אך מי יילחם לבסס שלטון חוק? מי יילחם בארגוני ההתנגדות מהחמאס ועד הפת”ח? החברה הפלסטינית טרם אימצה את חשיבותה של מרות השלטון הנבחר וציות לחוק, ועל כן אינה מסוגלת להתקיים בתור דמוקרטיה מתונה. הדוגמא של ערפאת מראה שבחברה הפלסטינית, אפילו רודן לא יכול להרשות לעצמו להיות מתון.

חמאס מנהל מסע תעמולה רחב היקף, שישראל מפרשת בשגגה בתור מלחמת טרור. בהתאם לתורתו של מאו, גם החמאס נלחם “לא רק לצרכי לחימה, אלא לצורך הפצת דבר התעמולה בקרב ההמונים”. ככל שישראל תילחם יותר בחמאס, כך תגדל תמיכתו בקרב הפלסטינים.

ישראל השמידה את אש”ף בלבנון, אך פרס הביא את ערפאת חסר הכוח מתוניס והמליך אותו. לאחר שאש”ף סרב לרקוד לפי מנגינתה של ישראל, היא הקימה את החמאס, שישמש אלטרנטיבה לפת”ח. החמאס הוא ארגון כנה, והגון על סמך ערכיו, ומטרתו העליונה היא טובתם של הפלסטינים ולא בהכרח השמדתה של ישראל. למרבה הצער, שני הדברים קשורים יחדיו.

כל ראשי הממשלה בישראל מאז רבין נתנו את ידיהם בהקמת החמאס. ההתנתקות מעזה קיבעה את ניצחונו של הארגון במוחם של הפלסטינים, ושרון, שהיה המושל הצבאי היחיד שהצליח בעזה, ידע זאת טוב מכולם.

היהודים גידלו את המפלצת הזאת. אף אחד אחר לא יכול להרוג אותה.

הרבה ימנים דתיים התחילו את דרכם כחילונים גמורים. אני לא מדבר על יהודי רוסיה שיש להם נטייה משורשת לחיות למען מטרה נעלה. אלה הגיעו כקומוניסטים נלהבים, ורבים מהם הפכו לדתיים נלהבים.
פטריוטים יהודים מחפשים קרקע מוצקה לאמונותיהם, בדומה לאברהם שטרן, שאימץ את היהדות לחיקו. אלה מהן שלא עושים כך, נותרים עם בסיס מאוד רעוע, בדומה לילדיו של הרצל, בן גוריון וז’בוטינסקי, שכולם התבוללו.

בני אדם מונעים מצורך טבעי לחפש משמעות. החיפוש מוביל לאמונה, והאמונה יוצרת חברה. הקומוניסטים הפגאניים מתו בעבור אליליהם, בעיקר בעבור סטאלין. הפגאנים ברומא העתיקו לחמו למען כסף. זה לא קל לשכנע יהודים להילחם למען מסורת מפוארת או מורשת תרבותית. כיום, כשנראה שעידן מלחמות הקיום הסתיים ב73′, הפכה מטלת שכנועם של היהודים שיסכימו לעוד מבצעים צבאיים, לדבר קשה מאוד. היהודים צריכים סיבה טובה להישאר בישראל, שכיום איננה יותר מארה”ב קטנה הדוברת עברית, על מנת שלא יהגרו באמת לארה”ב. רק הדת יכולה לספק לשאלה זו מענה.

הרבה פטריוטים הפכו ליהודים דתיים כי הם הגיעו למסקנה שהדת הינה הדרך הטובה ביותר, ואולי היחידה, להצדיק את דעותיהם. הלאומנים דורשים להמשיך להיאחז בירושלים ובגדה המערבית, אך מדוע? חשיבותה היחידה של הגדה היא דתית. הטיעון הצבאי מאבד רלוונטיות מיום ליום עם קדמת הטכנולוגיה. כיום בעידן הטילים המשוכללים יותר ופחות, עוד מספר קילומטרים הם לא מה שיציל אותנו. אבל הדת היהודית היא הדרך הישירה ביותר לפתרון כל התלבטויותינו הפוליטיות: במקום הרטוריקה המתנצלת של “זכות קיומה של ישראל לאחר השואה”, מספיק יהיה לומר שה’ נתן לנו את הארץ וציווה עלינו לכבושה עם שובנו מהגלות (ספר דברים, פרק ל’).

בעת העתיקה, חי שודד בשם יפתח. יפתח נולד לאם פילגש ואב יהודי, ובמהרה ברח מביתו והקים כנופיה שזכתה להצלחה רבה. יום אחד, הציבו בני עמון אולטימאטום לשבט גלעד – משפחתו של יפתח: החזירו לנו את אדמתנו הכבושה תמורת שלום – או שנכריז על מלחמה. בדיוק כמו היום. יפתח הציע שלל טיעונים פוליטיים בעד החזקת הארץ, ביניהם חוק ההתיישנות. אך בהבינו את חולשת הטיעון, הכריז יפתח חד משמעית: האדמה אשר ניתנה לנו בידי ה’, תישאר שלנו. לא כי כבשנו אותה בכוח הזרוע, אלא כי ה’ נתן לנו אותה. הלוגיקה הייתה, שחזקתנו אינה נובעת מכוח, כי אם מצביון המרות העליונה. יפתח יצא למלחמה וניצח. כך גם היום: בין אם הגדה המערבית משוחררת או כבושה, סוגיית זכויותיהם של היהודים על הקרקע פתוחה לדיון משפטי. אם ה’ נתן את הגדה לעם ישראל ב1967, אז הדיון סגור.

הדת מקבעת את הזהות היהודית יותר מכל דבר אחר. גם ילדיהם של מנהיגי התנועות הציוניות ביותר התבוללו כולם, אך נכדיהם של יהודים נותרים יהודים. אולי היו כמה שהשתכנעו מהניסים שה’ ביצע בעבור עמו: ישועה מהשואה, הימלטות משואה שנייה בברית המועצות ב 1953, הצבעת האו”ם בעד ישראל, הניצחונות הצבאיים שבאו לאחר מכן, סירובו של ערפאת להסכים לקבל את ירושלים מברק, וכו…

באופן אישי, אני השתכנעתי באמיתותה של הדת הרבה בזכות הניסים, הקסמים, ומעשי הכשפים שנחשפתי אליהם במהלך חיי עקב ענייני בתורת הנסתר. מוחות רציונאליים מגיעים ליהדות בזכות למידה נכונה של השפה העברית. מדובר בשפה מלאכותית אשר עוצבה באופן מודע, ולא התפתחה עם האבולוציה כשאר שפות העולם. ניתן לראות זאת בדקדוקה המתמטי, באותיות השורש, ועניינים טכניים אחרים. יהיה מפוקפק לחשוב שבלשן מבריק התעורר במערתו לפני כארבעת אלפים שנה ותכנן שפה כה מורכבת מכלום. בדברי אני מתכוון לעברית המקראית, לא לעברית המודרנית העברית המלומדת כיום בבתי הספר. זאת אינה יותר סלנג נלוז.

התורה פורסת לנו תיאוריה מוסרית ופוליטית ברורה מאוד. למדתי רבות אודות הפילוסופיה פוליטית ודתות אחרות, ואף אחד מהם לא מתקרב לתורה בעומקו ובבהירותו. אני מכיר עורכים רבים, והתורה אינה תוצר של עריכה. התורה היא בינה עמוקה ומדוקדקת, בה אמרות נבדלות לחלוטין מחזקות אחת את השנייה במקום לסתור. התורה אינה תוצר של ידי אדם.

מעבר לכל יש את הטיעון ההגיוני של פסקל: תחיו בהנחה שאלוהים קיים, כי במידה והוא לא, לא הפסדתם דבר.

ישראל יכולה לנצל את החוק הבינלאומי לטובתה בעזה. ע”פ הסכמי ועידת ג’נבה, על אזרחים להיות מוגנים מהתקפה רק במידה והם מצייתים לחוקי הכניעה. במידה והם לא, המתקיף מחויב לנסות ולהימנע מפגיעה בחפים מפשע, אך לא מעבר. אם טריטוריה מסוימת נכנעה במקור, אך לאחר מכן חידש ארגון גרילה מקומי את הלחימה משטחה, הכניעה אינה תקפה עוד, ומצב המלחמה מוכרז בשנית. כיוצא בזאת, מותר לצבא לפגוע בתושבים אם יש בכך צורך צבאי.

בווייטנאם, תמכה אוכלוסייה שלמה בלוחמת הגרילה כנגד ארצות הברית, ועל כן היה הצבא האמריקני רשאי מבחינה חוקית לתקוף כפרים תוך התחשבות מועטה, אם בכלל, בצמצום מספר הנפגעים. היו מקרים בהם רוכזו אזרחים ווייטנאמים במחנות ריכוז לצורך העתקת מגוריהם לפני התקיפה, היו מקרים בהם עלוני אזהרה הוצנחו מהאוויר כדי להתריע לתושבים שינוסו, אך ברוב המקרים לא הייתה כל אזהרה. מה שהתרחש לאחר מכן היה גם הוא חוקי לחלוטין – חיילי הווייטקונג היורים על חיילי צבא ארה”ב מתוך כפריהם, ידעו שבכך הם הופכים את הכפר למטרה לגיטימית, ולמעשה עצם ירייתם באוויר שימשה אזהרה לתושבים לנוס על חייהם.

המצב בעיראק שונה. כאשר פחות משני אחוז מהאוכלוסייה מצביעים למפלגות הסוניות והשיעיות המזוהות עם ארגוני הטרור, ניתן לטעון בבטחה שאוכלוסייתה של עיראק מצייתת להסכם הכניעה. כתוצאה מכך, מחויבים האמריקאים להילחם בארגוני הטרור בקרבות קרקע עירוניים בלבד, במקום לקרוא למתקפה אווירית.

ישראל נתפסת בתור כובשת של רצועת עזה, עקב שליטתה במעברי הגבול. טיעון זה הינו מפוקפק, בגלל שהוא חוקי לחלוטין. כל מדינה שולטת על מעברי הגבול שלה. ישראל לוקחת את זה צעד אחד קדימה וגם משליטה את מרותה על מעבר רפיח עם מצריים. אולם בפועל מצריים שולטת על הגבול ברפיח. מבחינה טכנית, ישראל שולטת בגבולה עם עזה, מצריים שולטת בגבולה עם עזה, וכיוצא בזאת – עזה איננה שטח כבוש, אלא מדינה ריבונית המוקפת מכל צדדיה במדינות עוינות שסוגרות מולה את הגבול. סגירת גבול מהווה פעולה עוינת, ועילה למלחמה, (אחד הגורמים למלחמת ששת הימים היה סגירתה של מצריים את מיצרי טיראן) אך היא לא הופכת את ישראל לכובש. ללא כיבוש, תושבי עזה אינם יכולים לדרוש מישראל שתספק להם מים, חשמל, או כל שירות הומניטארי אחר.

המצב של ישראל בעזה מזכיר מצור טיפוסי. לא מזמן, רוסיה הטילה מצור דומה על צ’צ’ניה בשל אחריותה לפעולות טרור. אין זה חשוב לדיוננו שרוסיה למעשה תקפה ראשונה על מנת לדרבן את הצ’צ’נים לבצע פיגועים – ובכך לזכות בעילה למלחמה. ישנה מחלוקת בת כמאה שנים בין משפטני מלחמה בדבר זכויותיה של האוכלוסייה הנצורה. האמריקנים כיבדו את זכותה של האוכלוסייה הנצורה לצאת מגבולות המצור בעיראק ווייטנאם. בקרב הראשון על פלוג’ה, ניצלו מחבלים רבים את ההזדמנות לברוח יחד עם האזרחים. במלחמות אמיתיות, בהן שני הצדדים נתונים בסכנה, נדיר למצוא היתר לאוכלוסיה הנצורה לברוח. במשפטי נורמברג, זוכו קצינים גרמנים מאשמה על סירובם לאפשר לאזרחי לנינגרד להימלט מהעיר הנצורה, מה שהוביל לשני מיליון אזרחים הרוגים. לוט קיבל את הסכמתו של ה’ לברוח מסדום טרם חורבנה. במצבה של ישראל מול הפלסטינים - עימות בעצימות נמוכה, זכות היציאה נשמעת הגיונית. על כן, ישראל יכולה באופן חוקי להטיל סגר על סחורות היוצאות ונכנסות לרצועה, אך עליה לאפשר לאזרחים להימלט לאיזה טריטוריה שתסכים לקבלם. סירובה של ישראל לאפשר לתושבי הרצועה להימלט מעזה הינו בלתי חוקי ומגוחך כאחד. על היהודים לקבל בשמחה את רצונם של הערבים לפנות להם את עזה. מבחינה משפטית, אין כל תוקף לרצונם של ערבי עזה לשוב לבתיהם בישראל כל עוד הסכסוך נמשך, כלומר אם אין שלום או לפחות הפסקת אש קבועה. שום ערבי לא יבחר מרצונו לגור בעזה. החוק במרבית המקרים הולך יד ביד עם ההיגיון. ישראל חייבת לנקוט במדיניות הפוכה למדיניות הנוכחית: עליה למנוע מעבר סחורות, ולאפשר לתושבי הרצועה להגר החוצה.

לאחר שיוכרז מעמדה המשפטי של עזה בתור טריטוריה עוינת שאינה כבושה, בה לאוכלוסייה יש את הזכות לעזוב, תזכה ישראל במרחב תמרון משפטי גדול בהרבה. קל לבסס את טיעון העוינות: חמאס ופת”ח שתיהן מנהלות מלחמה מול ישראל, ונהנות מרוב דמוקרטי בעם שהושג בבחירות פתוחות וחוקיות. על מנת לחזק את עמדתנו, ישראל יכולה להכיר בחמאס בתור ממשלה חוקית, ואף להכיר בעצמאותה של עזה – ולטפל בה כמדינה עוינת.

התקפותיהם של הפלסטינים כבר מזמן דומות יותר לפעולות צבאיות מאשר להתקפות מאולתרות של אזרחים. החמאס ופת”ח שניהם חמושים (לפעמים אף יותר מחיילי צה”ל, כפי שנראה במלחמת לבנון השנייה). כוחות אלה מנהלים מלחמת טרור ולא מלחמת גרילה – ההבדל הוא היעדר שדות קרב, ומדים צבאיים. על כן נופלת האחריות על אוכלוסיית עזה: מדובר בנתינים נאמנים לממשלה שנבחרה באופן חוקי ומנהלת מלחמה כנגד ישראל, ובמגן אנושי אותו יצרו הטרוריסטים מסביבם. בשני המקרים, קובעים חוקי המלחמה כי אסור לישראל לנהוג בנקמנות, אך מותר לה בהחלט לפגוע בפעילים צבאיים גם במקרה שהפגיעה האזרחית תהיה רחבה.

הגודל כן קובע. זה בסדר כשהבית שלך מיועד רק לבני משפחתך. זה מקובל לאכוף חוקים מסוימים בתוך מסגרת של קהילה החולקת את אותם הערכים. עם זאת אין זה מוסרי לכפות את חוקיך על זרים שאינם מהקהילה, או לדחות זרים ממדינתך, כפי שקרה בגרמניה. אך אפילו בגרמניה היה העולם שותק לו הגרמנים היו רק מגרשים את היהודים לשוויץ או פלסטינה. ההבדל היחידי בין ברית המועצות שכפתה את ערכיה על שישית מהעולם, לבין אכיפת החוק היהודי במאה שערים בירושלים - הוא הגודל.

זה ליברלי לחלוטין שאנשים השותפים לאותם הערכים יבקשו להקים מסגרת משותפת שתאכוף ערכים אלה: מחוף נודיסטים ועד לכפר קוויקרים. ישראל הינה מדינה בגודל של קהילה במונחים גלובאליים. יהודים לאומניים ודתיים זקוקים בדיוק למדינה בגודל הזה בשביל לחיות על פי ערכיהם. הרי אף אחד לא יציע ראש הר לנודיסטים המבקשים חוף: על הקרקע להתאים לצרכי הקהילה. מצד שני, אין זה משנה כלל לשמאל החילוני אם הוא מתגורר בתל אביב או בטורונטו. למעשה, כל אחד מערכיו של השמאל יתבטאו באופן הרבה יותר מוצלח בטורונטו.

אנו לא צריכים לטעון ששמאלנים וערבים הם אזרחים רעים. אפילו אם היו מופת לנאמנות לאומית, זו עדיין מדינה יהודית. לא רק מדינת היהודים, אלא מדינה יהודית. אנחנו רוצים שעסקים ייסגרו בשבת, שלא יימכר חמץ בפסח, שלא יסובסדו ערבים במיסים שלנו, ושלא יהיו עוד ערבים היורקים על יהודים שמתפללים בכותל מהר הבית. לא מדובר פה על שאיפה למדינה חרדית, אלא על ציות בסיסי לערכים יהודים, בדומה למה שהיה בארץ אפילו לפני 20 שנה.

ארה”ב הינה רפובליקה, לא דמוקרטיה. היא מחזיקה במספר ערכי ייסוד אשר אינם ניתנים לשינוי בהצבעת רוב. למשל, הרוב אינו יכול להצביע על הפיכת קבוצת מיעוט לעבדים, ולפחות לעת עתה, בית המשפט לא מאפשר ביגמיה מבחינה משפטית. מדובר בסוגיה דתית גרידא, שכן מי יכול להוכיח שמוסלמים הנשואים ליותר מאישה אחת הינם פחות מוסריים מנוצרים מונוגמים? הרי כל הדמוקרטיות היווניות היו על פי קנה המידה המודרני לא יותר מתיאוקראטיות טוטאליטאריות. אבוי למי שהעז לדבר כנגד האלים באתונה. ישראל, המדינה המתורבתת הצעירה ביותר, אימצה את ההבלים הליברלים של הדמוקרטיה בה כל הערכים פתוחים להצבעת הרוב. אך אפילו גישה זו אינה נהוגה בעקביות:

ישראל מרשה לרוב להצביע כנגד הסמליות הדתית שבחיי היומיום, אך אינה מאפשרת לאותו הרוב להצביע בדבר התנתקות מהערבים.

הקריאה למדינה חצי דתית עומדת בקנה מידה עם רפובליקניות וליבראליות אמיתית, ואפילו מאפשרת דמוקרטיה במסגרתה של מדינה יהודית.

הבעיה הגדולה ביותר של מורה לעברית הינה שמא יגרום לתלמידיו להגיע למסקנה שאינה נכונה פוליטית: שעברית אינה שפה רגילה. דוגמא אחת מובהקת הינה אותיות השורש. בעברית המקראית מורכבות כל המילים משורש של שלוש אותיות. ישנם מילים בעלות שורש של שתי אותיות בלבד, רובן מילים עתיקות, וכמה מילים בעלות שורש מרובע (כמו קלקל). אני אתמקד במאמר זה בשורש המשולש.

השימוש דווקא בשורשים משולשים אמור לעורר תמיהה בקרב כל בלשן, שכן שאר שפות העולם בנויות משורשים בכל אורך. הוסיפו לכך שהשורש העברי מורכב מעיצורים בלבד. אותיות אהו”י משומשות לצורכי הטיה בלבד. חשוב לציין כי אני מתייחס בדברי לעברית האמיתית- המקראית, לא הציונית. הוא -”כתב”, או “כותב” (שם עצם), “מכתב” – מה שכתב הכותב. באף שפה אחרת אין מבנה מתמטי כה נוקשה ומובנה.

קחו מילים באנגלית עם אותיות דומות – nasal, nascent, nash, nasty, ness, nostalgia וכו… אין שום קשר בין המילים. אך ראו מה קורה בעברית: “נשב” – כמו הרוח, “נשה” – שכח (ההרגשה שמשהו חמק ממך כמו הרוח), “נשם” – הכניס רוח לגופו, “נישק” ו”נשך”, “נישל” (זרק החוצה, השליך כמו הרוח), “נשף”, “נשר” (המרחף בשמיים), נשת (ייבש). המשמעות המשותפת של כל המילים ברורה: נזילות.

מה משמעות הדבר? המשמעות היא שהעברית לא התפתחה עם האבולוציה כשאר השפות. מישהו יצר במודע את העברית בכך שהוסיף אות שלישית לשורש המסורתי של שתי אותיות, על מנת ליצור משמעות ספציפית הנגזרת מהמילה המקורית. יתרה על כך, זה מוכיח שלאבותינו העבריים שוכני המערות, היה ידע אודות הא’ ב’. הכלל הרגיל פועל ההיפך, הא’ ב’ נוצר עם הזמן מהמילים המדוברות הקיימות. נוכחות הא’ ב’ מוכיח שהעברית הייתה שפה כתובה מראשיתה. היא לא עברה את השלבים הרגילים של כל שפה מדוברת אחרת.

העברית לא נוצרה מתוך ריק. מקורותיה ניתנים לאיתור עוד בקרב המצרים העתיקים והפרוטו-שמיים. אך בזמן כלשהו בעבר, מישהו יצר שפה חדשה על בסיסה. השפה לא הייתה בשימוש בקרב היהודים בלבד. גם בני מואב דיברו עברית. השפה אומנם לא הייתה סטטית, והתפתחה לעוד חוקים לשוניים רבים, אך ראשיתה של השפה לא יכול היה להופיע באופן טבעי.

אפילו שורשים של שתי אותיות אינם שרירותיים (כמו נש), אלה בנויים בזהירות מאותיות שלכל אחת משמעות ייחודית משל עצמה. קשה יותר להבין את משמעות הדבר, אך לדוגמא, האות “נ” מתייחסת למשהו נשי, עדין ורך.

מסיבה זו אני מוצא את עצמי בז לעברית המודרנית. אין פלא ששפה שהומצא בידי תלמיד כושל שנשר מהישיבה – בן יהודה, מלאה במילים זרות שלא מתחשבות כלל במשמעויות המקוריות של כל אות או שורש. לאות “נ” אין מקום במילה כמו מקדולדס. כאשר אני רואה את המילה “בנק” בעברית, אני מצפה שהיא תתקשר איכשהו למילים “בן”, ו-”נק” (חור בשן). השם העברי למילה כמו בנק יהיה, כספון, מהמילה כסף, בדומה לכספת.

השפה העברית הינה הנשק האולטימטיבי נגד אתיאיסטים ושמאלנים. חשבו על כך לעומק – מי שמחפש הוכחה לה’, ייתכן וימצא אותה שם.

הדיקטאטור הלובי בעל חזות השימפנזה הציע חלופה לתוכנית השלום הסעודית: מדינה יהודית פלסטינית משותפת. עצם בואה של ההכרזה מפיו של קדאפי הסבירה את חוסר הרצינות לה ייחסו בעולם להכרזה. הפעם עם זאת, מדובר בהצעה המקובלת לחלוטין על ישראל. חובה עלינו לספח את יהודה ושומרון.

מה הפלסטינים יאמרו? למי אכפת? רובים ישמחו, לפחות לעת עתה, שכן ישראל מציע לאותם תומכי הטרור העניים הזדמנות לעבוד ולגנוב על חשבונה. חלקם ילחמו, אך הם נלחמים גם כיום, וימשיכו להילחם גם לאחר שתוקם המדינה הפלסטינית. הסיפוח יקל על ישראל בהתמודדותה מול הטרור, בכך שתפחת הבעיה מצבאית למשטרתית.

מדינות ערב יאלצו להביע שמחה על שנפטרה רשמית הבעיה הפלסטינית, אך מבית תישלל מהם הדרך המוכרת להסתת תשומת ליבם של ההמונים מהשחיטות השלטונית. למעשה, מדינות ערב לא רוצות במדינה פלסטינית, שכן זו תהפוך גם למקלט בעבור הטרוריסטים שלהן מבית.

ישראל חייבת להיזהר שלא לספח את עזה, המלאה במיליוני ערבים המצויים במשבר הומאניטארי. יש לעודד את קיומה של ממשלת החמאס, ולגרש לשטחה את הקיצונים מהגדה. כמו מעין גן חיות.

האם העולם יקבל את סיפוחה של הגדה? הוא מקבל את סיפוחו של הגולן. סיפוח שטחו של אויב תוקפן הינו אקט חוקי עם תקדימים רבים בהיסטוריה המודרנית: איי קוריל, קרליה, חילופי הגבולות בין צ’כיה לפולין, סיפוחה של כשליש ממקסיקו בידי ארה”ב כמענה להתקפות גרילה. סיפוח הינו אמצעי משפטי יעיל להענשת התוקפן, והפלסטינים מנהלים התקפות כנגד ישראל מזה עשורים.

בשל טיעונים גזעניים, דוחה השמאל בישראל את סיפוחם של יהודה ושומרון שכן פעולה זו תוביל לשינוי דמוגרפי בישראל. האמת היא שהשינוי לא יהיה כה גדול. אוכלוסיית הערבים בגדה מונה בין מיליון וחצי לשני מיליון איש. אפילו בנוסף למיליון וחצי ערבים בתוך ישראל, עדיין יהיה מספרם קטן משל היהודים.

יהיה קל מאוד להיפטר מהערבים באמצעים חוקיים לחלוטין, ובלי צורך להשתמש בכוח מוגזם. כיום הפלסטינים נהנים מהתפרעויות יום יומיות בהן הם סוקלים את המשטרה במטר אבנים ובקבוקי תבערה. זוהי הזדמנות. חקקו חוק שאוסר השתתפות בהפגנות, כאשר העונש הוא מאסר של 25 שנה, או גלות. בכל הפגנו, עצרו כמה אלפי ערבים ודונו אותם ל25 שנה בכלא, אך תנו להם את המוצא של ויתור על אזרחותם הישראלית, וירידה מהארץ. הרוב יעזבו.

על מנת לדרבן עוד ועוד התפרעויות, הקלו את הבירוקרטיה הנדרשת לביצוע אטימה או הרס של בית שנבנה שלא כחוק. הערבים בנו מאות אלפי יחידות דיור באופן בלתי חוקי. על מנת שגירושם יגובה באמצעים משפטיים, אין זה חשוב שישראל סירבה פעם אחר פעם להגדיל את שטחם של הכפרים הערבים בטאבו - ובכך אילצה אותם לבנות שלא כחוק. כיום, על מנת להרוס בית, על הממשלה להגיש עתירה לבית משפט ולחכות כארבע שנים עד למתן גזר הדין. במקרים רבים, מתנערים בתי המשפט מאחריות וממציאים כל תירוץ על מנת שלא להנפיק צווי פינוי. על ההליך להפוך לאדמיניסטרטיבי במקום משפטי. כל עוד אזרח אינו מסוגל להגיש את הניירת הדרושה שמוכיחה שביתו נבנה כחוק, הוא אינו בעליו, ועל הבית להיחשב בתור שטח נטוש. על הממשלה לקבל את הסמכות להרוס כל בית “נטוש” ולעשות כך ללא דיחוי. כאשר דחפורים ישראלים יותירו מאות אלפי ערבים מחוסרי קורת גג, אלה או שיבינו את המסר ויהגרו החוצה, או שיתפרעו, יישפטו – ויעזבו בכדי להימנע ממאסר של 25 שנים.

ישראל יכולה לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה: מדינה הכוללת את הגדה, ובה מספר פעוט של ערבים.