אני תמיד נדהם מחדש ממספרם המועט של היהודים שבאמת קוראים בתורה – במקום סתם לרפרף בה. לאחרונה היינו עדים לוויכוח גדול בכנסת על סוגיית מכירת חמץ בפסח. כולם מאמינים שאסור, אך האומנם?

מדוע מותר לשתות יין בפסח? יין הוא הרי גם חמץ, שכן הוא נוצר בתהליך של החמצה. אבות אבותינו אף השתמשו ביין על מנת להתסיס את לחמם.

המצות של היום הינן מוחמצות בדיוק כמו כל לחם אחר. בעבר היו עקרות בית משתמשות בפרורי לחם עבש על מנת להחמיץ בצק, שכן הן גילו שהוא מכיל שמרים. אך מצות מכילות את אותה הכמות של שמרים לאחר שחושפים אותן לאוויר למספר ימים. בדיוק כמו לחם רגיל, ניתן להשתמש בפירורי מצות ישנות על מנת להחמיץ בצק.

במהלך הפסח במצריים, הכינו היהודים את הבצק בשיטה הרגילה. אין שום רמז לכך שהבצק הוכן באופן שונה. הוא הוכן בכלים רגילים, לא בכלים כשרים לפסח. הוא הוכן כרגיל, כלומר – עם פירורי לחם ישן. הבצק עוד היה שם ביום שלמחרת (ספר שמות פרק י”ב, פסוק מ”א) כשעזבנו את ביתנו – כך שהוא הוכן בערב שלפני, כפי שנהוג עוד היום במזרח התיכון. מהזמן שהוכן הבצק, עד שהוא נלקח מהבתים חלפו שעות רבות. היכן הקשר בין הכתוב למנהג המודרני הקובע כי אסור לבצק המצה לעמוד יותר מ18 דקות?

היהודים לקחו את הבצק עימם למסע הארוך, וסחבו אותו על שכמיהם (ספר שמות פרק י”ב, פסוק ל”ד). דמיינו את הסיטואציה: ריח זיעת ההמונים, חום השמש, בית גידול מושלם לבקטריות – כלומר שמרים. כמה מגוחך לטעון שאנו מחקים את המאורע ההיסטורי בכלים סטריליים שטוהרו מזכר החמץ.

הבצק נאפה במהלך הדרך מרעמסס לסוכות. למרות שנאמר שהמסע היה קצר באופן מפתיע, הוא עדיין ארך מספיק זמן בשביל שהיהודים יספיקו לאפות את הלחם במהלך הצעידה. אם כך, הלחם כבר מזמן הספיק להחמיץ.

אם כן, מה הוא אותו ה”חמץ” האסור? המילה חמץ מפורשת לרוב בתור דבר שהוא תוצר של החמצה. אך מדובר באבסורד, שכן מושג “ההחמצה” רק הופיע לראשונה לפני כמאתיים שנה. עד לאותה התקופה, אופים השתמשו בלחם ישן על מנת להחמיץ את לחמם, בלי להבין באמת את רזי התהליך – הם פשוט ידעו שהוא עובד. מעבר לכך שאם מדובר בתוצר של החמצה, אז גם יין אמור להיות אסור.

פירוש המילה “חמץ” בתור משהו מוחמץ אינו הגיוני בספר שמות פרק י”ב פסוק י”ט: ” וַיֹּאפוּ אֶת-הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם, עֻגֹת מַצּוֹת–כִּי לֹא חָמֵץ”.

פירוש המילה “חמץ” הינו ‘חם’ כמו חום גבוהה, ו-’מץ’ מלשון ‘קמץ’ (אגרוף קמוץ) כלומר ללחוץ משהו חזק. אין כל קשר לתהליך ההחמצה: חמץ הינו כל לחם אפוי. ה”מצה” לעומת זאת, הייתה לחם שטוח שנאפה בחוץ. כך שמצות הן למעשה לחם שטוח שנאפה על גחלים או חום שמש גבוה.

הפירוש המסורתי של “חמץ” בתור “משהו שהוחמץ” נבע מכך שלחם אפוי עובר תהליך החמצה. לחם שנאפה בחום השמש הוכן במהרה, כך שלא היה זקוק להחמצה. עם הזמן, היהודים אימצו מנהג של אפיית בצק שלא הוחמץ בפסח, על אף שלא כך נכתב בתורה. בפסח אנו מחקים את תחושת החיפזון שאפיינה את יציאת מצריים, ולכן אופים את המצות באופן סמלי, בתהליך אשר מהיר יותר מלחם רגיל.

על מנת להכין מצות, קחו כל בצק וצלו אותו באש פתוחה. ה”חמץ” האסור אינו לחם שהוחמץ, אלא כל מוצר אפוי.