כמה אבסורדי להשוות את איראן לגרמניה הנאצית. הדבר החשוב ביותר שיש לדעת על הנאצים, הוא שהם בסך הכל היו ממשיכי דרכה של אידיאולוגיה קיימת: הנאצים פיתחו רעיונות שרווחו בתרבותם מזה כאלף שנים, ויישמו אותם באופן לוגי. מזה מאות שנים שהחברה הגרמנית הייתה אנטישמית, מיליטריסטית, ממושמעת, בעלת רגשי עליונות, קולוניאליסטית, ושונאת זרים. גרמניה לחמה מלחמות רבות עם עצמה, ועם שאר מדינות אירופה. עצם רעיון הלאומיות נופח בתחילה מתוך כוונה לאחד את העם הגרמני, שכן הוא גם התאים בדיוק לרגשי העליונות ושנאת הזרים של העם הגרמני. מאז ומעולם היו הגרמנים חיילים ממושמעים ואכזריים. גם השוויצרים והדנים היו בעבר מיליטריסטים, אך התפתחו מעבר לשלב זה מזמן. צרפת, אוקראינה, סרביה ועוד מספר מדינות אירופאית, מסוגלות לבצע שואה בדיוק כמו הגרמנים. אוקראינה אף עשתה זאת בתחילת המאה העשרים, וצרפת שיתפה פעולה עם גרמניה כדי לממש את השואה. מעט מאוד גרמנים לקחו למעשה חלק ברצח העם, אך אחרים הביעו את הסכמתם בשתיקה. אותו הדפוס ניכר בימינו גם בצרפת, איטליה, ומדינות אחרות. האנטישמיות טבועה עמוק בתרבות הנוצרית, והינה ברת יישום באירופה. בארה”ב מעולם לא זכתה האנטישמיות לעידוד או לפחות העלמת עין מצד הממשל, ועל כן פחות סביר שהאמריקאים, על אף שהם אולי לא אוהבים יהודים, יארגנו שואה משל עצמם.

מילה מכך אינה תקפה לגבי איראן. באיראן אין היסטוריה של אנטישמיות או רדיפה בדומה לאירופה. רוב יהודי איראן עזבו אותה מרצון, לישראל וארה”ב, והקהילה שנשארה מאחור אינה נרדפת ע”י השלטון. יהיה זה טיפשי להשוות את מצבה של קהילת יהודי איראן לקהילה בסוריה, שחבריה נרדפו ע”י השלטון שראה בהם גיס חמישי, ובצדק. עוד במאה ה-19 טרם הוכרו היהודים כאזרחים בגרמניה, וכל המפלגות הפופולאריות התנגדו למתן זכויות ליהודים. עיתונים גרמניים פרסמו מדי יום ביומו מאמרים אנטישמיים וקריקטורות, דבר שאינו קיים באיראן – בה נמתח קו מאוד ברור בין ציונות ליהדות. אפילו התעמולה האיראנית האנטי ציונית לא מזכירה כלל בחריפותה את האנטישמיות בגרמניה. שלא כמו איראן, נגועה התרבות הגרמנית באנטישמית מושרשת, כאשר רק רפובליקת וואימר קצרת הימים מהווה יוצא מין הכלל. גרמניה הייתה אנטישמית במאה ה-14, ה-20, וה-21.

אין זה סביר שאיראן, על אף סבלנותה ליהודים, תוכל לחסל את המדינה הציונית. בהתחשב ברקורד של איראן, זה מאוד לא סביר. איראן מעולם לא הפגינה רצונות בדבר התרחבות בעידן המודרני. איראן לא פתחה בשום תוקפנות מעצמה. אפילו בסיפור של איי טונבס, בחרה איראן במאמץ הדיפלומטי עד ששרג’ה ביקש ממנה שתפלוש לטונבס, כך שהאמיר יוכל לנטוש את האי נוכח כוח צבאי ניצח, ובכך להציל את כבודו. פועלה של איראן בלבנון לא מתקרב בהיקפו להתערבות הסורית בניהול המדינה. נכון, איראן מסייעת לארגוני ההתנגדות בלבנון ופלסטין, אך גם ישראל מסייעת לכורדים. כמעט כל מדינה שיש לה אינטרסים, תומכת בארגון גרילה כזה או אחר שמשרת את מטרתה.

אם איראן כזו מדינה טובה, מדוע הערבים כה היסטריים מתוכנית הגרעין שלה? מכיוון שאיראן בונה אימפריה שיעית. שלא כמו הסונים, השיעים נאמנים לאייטולה, ולא למדינתם. השפעה שיעית במדינות סוניות מבטיחה אי שקט ציבורי, ומערערת את השלטון המקומי. הערבים נוטים לצדד בחזק, ואיראן גרעינית תעלה את קרנו של האסלאם השיעי. מצריים לא תהנה עוד ממעמד הכוח לו היא זוכה בעולם הערבי, וכל מאזן הכוחות ישתנה. עם זאת, הערבים הינם סתגלנים, ולכן מצריים וערב הסעודית פועלות בזמן האחרון לחיזוק קשריהן עם איראן.

איראן תשתמש בנשק הגרעיני שלה על מנת לספק מחסה לסוריה ולבנון מפני ישראל, אבל היא לא תתקוף את ישראל ישירות. שלא כמו גרמניה, צבאה של איראן אינו מותאם למלחמה ניידת. טילים איראניים פגיעים להגנות האוויר של ישראל, ולא יזכו להנחית מכה ניצחת. ההנהגה האיראנית הינה מאוד שמרנית, ועל כן שומרת את אחמדינג’אד תחת רסן הדוק. מצב זה הינו ההיפך הגמור מהמצב בגרמניה, בה לאף אחד לא הייתה שליטה על הנאצים.

למרות כל הנאמר, שום דבר אינו וודאי. איראן השתמשה בנשק כימי נגד עיראק, וספגה מכה דומה. היא הצעידה אלפי צעירים מתאבדים אל תוך שדות מוקשים על מנת שיפלסו דרך לכלי המלחמה. היא איבדה מספר עצום של חיילים במלחמה חסרת תכלית עם עיראק. איראן יכולה להגיב להתקפה על מתקני הגרעין במתקפה כימית או רדיולוגית, ללא רגישות יתר להיקף הנקמה הישראלית. למעשה, אין זה סביר שתהיה תגובה ישראלית, כי ישראל אינה מסוגלת לנהל מלחמה עם איראן. איראן גדולה מדי ורחוקה מדי. ירי הדדי של טילים הינו תרחיש הרבה יותר הגיוני. ההתעסקות הישראלית בתוכנית הגרעין האיראנית אינה אלא כיסוי לעובדה שישראל לא מסוגלת להתמודד עם איום הגרעין האמיתי – מפקיסטן וצפון קוריה, שאין ספק שלא יהססו למסור נשק גרעיני למדינות ערב וארגוני הטרור.

עצם קיומה של תוכנית הגרעין האיראנית מוטלת בסימן שאלה. אם לארה”ב הייתה הוכחה חותכת לקיומה של תוכנית גרעינית צבאית, בוש היה מציג אותה לאחר שסוכנויות הביטחון של ארה”ב התבטאו כנגד המדיניות האנטי איראנית שלו. לפחות בשתי פגישות של סבא”א, שמטרתן הייתה להגביר את הסנקציות כנגד איראן, לא הצליחה ארה”ב לספק הוכחה חותכת לכך שאיראן באמת מפתחת תוכנית צבאית. ישראל סיפקה לארה”ב את כל המידע הרלוונטי שהיא אספה, אך כאמור זה לא שכנע את הסי.אי.איי, את סבא”א, ואת שאר הדיפלומטים. במאבקה כנגד איראן, ישראל שואפת לספר את כל המידע שיש לה על מנת לדרבן פעולה בינלאומית. אם אתה מספר שכך וכך מתרחש במקום מסוים, אתה לא בהכרח מסכן את המרגלים שלך. אך רוב הסיכויים הם שאיראן באמת מנהלת תוכנית גרעינית צבאית, ואנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמר על כך.

אם כך איראן היא איום שיש להתמודד עימו, אך היא איננה דומה כלל לגרמניה הנאצית.

פחות או יותר כולם מודאגים מהשפעתה הגוברת של איראן במזרח התיכון. ישראל, ארצות הברית, מצריים ורוסיה מוחות כנגד מה שהן רואות בתור פלישה איראנית למגרשן. לרוסיה וארה”ב הדאגה היא כפולה – איראן פועלת הן במזרח התיכון, והן בחצר האחורית של שתי המדינות, מרכז אסיה וונצואלה. בעבור מצריים, איראן חזקה מהווה איום גדול מבית: הציבור השיעי במצריים רדום כיום, אך במידה ויתעורר בחסות איראנית, הוא יהווה את האיום הגדול ביותר למשטר הסוני החילוני. רוסיה כועסת על איראן שגנבה ממנה את לקוחותיה המסורתיים – סוריה והפלסטינים. צרפת כועסת על איראן על כך שהרסה את השפעתה מזה כמאה שנים על סוריה ולבנון. ישראל מרגישה מאוימת מהנשק הגרעיני האיראני, למרות שאיראן זקוקה לו רק לצרכי חיזוק מעמדה, ולא להתקפה של ממש.

זה לא משתלם לצאת נגד גלי ההיסטוריה. איראן חוזרת למעמדה הרם ההיסטורי. המדינה שהשמידה אותנו במאה השישית לפני הספירה וסייעה לנו להקים מדינה יהודית כאלף שנה מאוחר יותר. איראן הייתה חזקה כשמצריים לא הייתה. בתור מדינה מתורבתת, מחונכת, עשירה, ורבת אוכלוסין, אין ספק שאיראן תשוב לגדולתה.

בימי השח, עזרה ישראל לאיראן עם התוכנית הגרעינית שלה. לא שמישהו חשב שהמשטר המלוכני ישרוד זמן רב, בעולם המודרני אין למלוכה סיכוי. לכן הבעיה האמיתית איננה הגרעין האיראני, אלא היעדר יחסי ידידות. אהבה אומנם אינה אפשרית לבינתיים, אבל שיתוף פעולה אינו מהנמנע. לישראל אין באמת אופציה אחרת. במקרה של מלחמה, איראן יכולה להזיז את צבאה הנחשל טכנולוגית, אך עם זאת אדיר במימדיו, בדרך הקרקע לישראל. שלא כמו מצריים וסוריה, אויבותיה המסורתיות של ישראל, איראן הינה סובלנית ביותר לפגיעה באוכלוסיה, כפי שנראה במלחמת איראן-עיראק. חוץ מתקיפה גרעינית, אין לישראל שום יכולת לעצור התקדמות צבאית איראנית. כך שאופציית השלום עדיפה.

לישראל יש הרבה במשותף עם איראן בכל הנוגע לאינטרסים פוליטיים. שתיהן רוצות לרסן את מצריים וערב הסעודית. הסיוע האמריקני למצריים אפשר לה לפתח צבא מודרני, ולערב הסעודית יש גם מצבור נשק אדיר (אותו היא יכולה להלוות למצריים), וגם נשק גרעיני (שפותח בפקיסטאן עם כסף סעודי). בעבור איראן, מצריים היא מתמודדת מרכזית במאבק על השפעה אזורית, וסעודיה היא המדכאת הגדולה ביותר השיעים, שמתגוררים באופן נוח ביותר במרכז שדות הנפט הסעודיים.

על ישראל להעדיף איראן שיעית חזקה באזור על פני מצריים סונית חזקה. מצריים תהפוך בקרוב למדינה אסלאמית קיצונית כאשר האחים המוסלמים ידיחו את השלטון החילוני. איראן כבר התפקחה מאשליית אלוהותם של שלטון המולות ומנטאליות המהפכה, אבל מצריים עדיין נמצאת לפני גל הקיצוניות. כך שלא מדובר בבחירה בין מצריים חילונית ורודפת שלום לבין אחמדינג’אד, אלא בין שתי מדינות מוסלמיות קיצוניות חמושות היטב. בתרחיש שכזה, איראן תהיה עדיפה מהסיבה הפשוטה שאין לה היסטוריה של מלחמה מול ישראל – שלא כמו מצריים שהתקיפה את ישראל פעם אחר פעם, וממשיכה לעשות זאת אף היום באמצעות החמאס.

מה שלא נעשה יסכן אותנו. אם ישראל תתקוף את מתקני הגרעין באיראן ותספוג מכה ניצחת בתגובה, הדבר רק יפלס את דרכה של מצריים לפתח גרעין משלה. מצריים תמשיך בבניית צבא קונבנציונאלי, אותו יירשו האחים המוסלמים. אין ספק שמצריים תפתח נשק גרעיני, מתוך ביטחון שהסכמי קמפ דייויד מגנים עליה מפני תקיפה ישראלית.

בלי סיני והגדה המערבית, ישראל נותרת מדינת חוף באורך של כמאה קילומטרים, וברוחב של 22. הנגב אינו ניתן ליישוב, והגליל מאוכלס כבר בערבים עוינים. מדינה במימדים כאלה אינה מסוגלת לשרוד לאורך זמן. אלא אם כן ישראל מתכוונת לפתוח במלחמות מנע בזמן הקרוב, היא חייבת להתחיל לדבר עם איראן.

בשנים האחרונות, הגבירו האנטישמים את מאמציהם לאסור על הפצתם של ספרי קודש יהודיים. מספר תלונות פליליות כבר הוגשו לרשויות החוק, בעיקר ברוסיה, בטענה שהספרים מלאים בהסתה גזענית. רבנים רבים מכירים בפאן הזה של כתבי הקודש, ובאמת בדיון שנערך בזמנו בכנסת על חוקים גזעניים במטרה לפסול את מפלגת כ”ך, התעקשו המפלגות הדתיות שאין להכליל את החוק על כתבים תיאולוגיים. זה בדרך אגב לא עזר לכהנא, אשר הגיש לבית המשפט העליון אין ספור הוכחות לכך שכל חוקיו התבססו למעשה על ההלכה היהודית. אך בית המשפט היה נחוש לפסול את מפלגתו.

אין שום ספק, ספרים יהודיים מהתורה ועד שולחן ערוך אינם אוהדים את הגויים. לא ניתן ממש לקרוא להם גזעניים, שכן היהדות אינה גזע, אלא דת. כתבים אלה אינם גזענים במובן שגזענות קובעת כי “אני נוצרתי לבן, ואתה נוצרת שחור, כך שלעולם אני אהיה טוב ממך.” כל אחד יכול להתגייר, ולהיות לא פחות יהודי מדוד המלך.

היהודים אינם מתעבים את אומות העולם. אפילו את אויבינו, אנחנו שונאים, אך לא מתעבים. אני מכבד את הגרמנים למרות שאני מאמין שהשימוש הנאור ביותר למאגר הנשק הגרעיני של ישראל, יהיה למחוק את גרמניה מהמפה. לא שאני מאחל לכך. ניתן בקלות לטעון שהגרמנים לא היו אלא כלי בידיו של ה’ להעניש את היהודים המתייוונים באירופה. על כן יהיה זה שגוי להענישם רק כי הם בצעו את רצון האל. מצד שני, פרעה הוענש בעשרת המכות בשל דיכוי יהודי מצריים, שגם הם נטמעו בתרבות. יהיה אשר יהיה המקרה, לה’ יש זמנו לנקום, ולנו יש את שלנו.

היהדות לעומת זאת, מתעבת דתות אחרות. לא אכפת לי מה הרבנים הפרוגרסיביים שלכם סיפרו לכם, זה כולל גם את הנצרות. בזמנים מודרניים, קיצור שולחן ערוך משווה את הסגידה לצלב לעבודת אלילים, ואף הרמב”ן לגלג על עמיתיו באומרו כי “נראה תמוה שבורא עולם יאלץ לפנות לרחם של אם יהודיה, לגדול שם תשעה חודשים, ואז להיוולד בתור תינוק… ושלאחר מכן יחזור למשכנו האלוהי. מוחו של יהודי, או של כל אדם בר דעת, לא יכול להסכים עם קביעות אלה”. הנה סוגיה מהותית: אנו מתעבים רעיונות, לא את חסידיהם, בין אם מדובר באדם או בעם. הריסון בעמדתנו אינו נובע מכך שהאדם באשר הוא נברא בצלם ה’: רוצחים, אנסים וקומוניסטים גם הם נבראו בצלמו, ואנו מתעבים אותם קשות על כך שהשחיתו את צלם ה’. הריסון נובע למעשה - ובכך גם הכיר הרמב”ן – מהכרתנו שאמונה היא דבר שנולדים לתוכו, ולאו דווקא דבר הנרכש בדרך לוגית. על כן תפיסת “האמת”, המבוססת על המציאות אותה מכיר האדם בינקותו, משתנה מאיש לרעהו. על כן מעולם לא התרגשתי מאספסוף נוצרי המביע את תקוותו שיהודי העולם יתנצרו. שלא כמו השמאל, אני ליברלי אמיתי: אני מסוגל לתעב את אמונתו של האחר, מבלי להתחיל לשקול ברצינות האם לנקוט באלימות כנגד העם שלי.

האם יש לנו זכות לתעב, להעליב, או לקרוא כנגד אמונות? רוב היהודים אימצו את הגישה הבלתי מתעמתת: אני לא יותר טוב ממך, אבל אני גם לא גרוע ממך, אנחנו דומים. ובכן, אנו לא. תפוחים ותפוזים הם שונים, יש מי שמעדיף אחד ויש שמעדיף את השני. מדוע שנדבר ברכות כנגד רעיונות פוגעניים? קראו טקסטים נוצריים קדומים, כמו כתביו של ג’ון קריסוסטום, ותראו מה זה התקפה על היהדות - ולג’ון היו חברים רבנים. קראו את כתביו של הרמב”ם אודות האסלאם, והוא היה רופאו הפרטי של שליט מוסלמי.

חוקי התורה מאוד ברורים בדבריהם: היהודים “כעם בדד ישכן”. היהודים הדתיים באמת מסרבים להתערבב עם הגויים. אני יודע שזה מעליב, אבל יש הבדל עצום בין הסירוב להתערבב עם קבוצה אחת, כמו השחורים למשל, לבין הסירוב להתערבב עם כולם. אנו מסרבים להתערבב לא מתוך שנאה, אלא מכיוון שאנו רוצים לשכון לבד. חוץ מזה שזה לא מציאותי לשנוא את כולם, הרגש לא שורד זמן רב. אך ניתן בקלות לשים חיץ בינך לבין הגויים. החיץ הינו ניטראלי לחלוטין, ולא מונע מפחד או שנאה. זו אותה הגישה שמובילה אדם לסגור את דלת ביתו אפילו אם הוא לא מפחד משוד: יש לנו את הזכות לפרטיותנו, לדתנו, למנהגינו ואורך חיינו.

זאת הנקודה. ליהודים החיים אורך חיים יהודי יש את הזכות והחובה לבודד עצמם מהגויים. למעשה, הגויים לעיתים רחוקות שונאים יהודים כאלה. יש המון דוגמאות ממחנות העבודה הסובייטים בהן אסירים כיבדו את היהודים הכלואים ששמרו לעצמם. דוסטוייבסקי חווה חוויה דומה במחנה העונשין של הצאר. הבעיה מתעוררת כאשר היהודים נטמעים בחברה: האינקוויזיציה הוקמה על מנת לחקור את תופעת היהודים המתנצרים בספרד, וגם הנאציזם עלה על רקע הקריאה נגד השתלטות היהודים על החברה הגרמנית. יהודים מתייוונים מאבדים את סיבתם הדתית להצדיק שוני מול הגויים. סירובם להשתלב לחלוטין בחרבה משולל כל בסיס מוסרי, שכן יהדותם מבוססת על קשר דם בלבד, ולא על אמונה. אך בדרך האינרציה, אפילו יהודים מתייוונים ממשיכים לדבוק ביהודים אחרים, ונותרים חששניים כלפי הגויים. דבר זה מעליב את הגויים יותר מכל, שכן הוא לחלוטין חסר כל סיבה. כאשר ארגונים יהודים בתפוצות מפרסמים ספרים בסגנון שולחן ערוך, או כאשר מנהיגיהם מדברים על היות היהודים עם נבחר, כמובן שזה מעליב את הגויים. במערכת קוגניטיבית של אנשים נורמאליים, יהודים דתיים עם פאות שמסתגרים בקהילה משל עצמם, יכולים לדבר על היותם נבחרים - אבל ליהודים חילוניים המתגוררים בין הגויים, נראים ומתנהגים כמוהם, אין זכות שכזו.

התורה קוראת לנו להוכיח את שכינינו במידה והם רשעים. יהודים העוסקים בעבודה זרה זו הרשעות הגדולה ביותר, ועלינו להוכיח אותם. אך אין הגויים חייבים באותה המצווה. אל לנו להתהלך ברחובות הנוצרים ולקרוא השמימה שאין כל הגיון בטענה שאישה יכולה להיכנס להריון ולהישאר בתולה. אך עלינו להציג טענות אלה ליהודים אחרים על מנת למנוע מהם מלהפוך למשיחיים. אני גורס כי אין שום פסול בהעברת ביקורת קשה על הגויים בתוך מסגרת הספרים שנועדו לקורא היהודי. מדובר בשאלה של בגרות: אם אתה מפחד להיפגע, אל תפתח את הספר.

מבחינה מציאותית, בספרים היהודיים לעולם לא תישמע קריאה לפעול באלימות כנגד הגויים. המצוות לפועלנו בעידן המשיחי נותרים בגדר השערות בלבד. על כן, כל התכתיבים המשפטיים באשר לאותו העידן, במידה ואי פעם יתממש, נותרים בלתי ניתנים ליישום.

ברוסיה, ניתן להעמיד אדם לדין בגין התססה לפילוג בלאום, מה שאנו בהחלט עושים. מטרתנו היא לשמור על היהודים שונים ונבדלים, ואם זוהי התססה, שיהיה. עם זאת, אני מאמין שפילוג מצריך משהו מעט יותר רציני מהסירוב לנישואי תערובת. היהודים בתפוצות אינם מהווים איום על שום מדינה, ואי נכונותם להינשא לגויים הינו חסר משמעות מהבחינה הלאומית.

אולם מנהיגים יהודים ממלאים את מקומם של אנטישמים כושלים. עלינו לצפות לצנזורה עצמית, להוצאתם של פסוקים פוגעניים מכתבי הקודש, כפי שכבר קרה בתלמוד (סונסינו). בהתאם לרוח הדיאלוג הפלורליסטי, ספרינו יצונזרו עד לרמה שלא יפגעו באיש. אך הדרך היחידה באמת לא לפגוע באיש היא להפוך להיות בדיוק כמו כולם - וכך ידרדרו הליברלים את היהדות לרמת כפירה.

יהודים בורים טוענים לייחודה של השואה. ע”פ הערכות, היא כילתה כשליש מיהדות העולם, ביניהם הרבה יהודים שהתנצרו. אולם במהלך ההיסטוריה היהודית, חווה עמנו קטסטרופות דומות לפחות שלוש פעמים: בפלישה הבבלית, במלחמת יהודה ומרד בר כוכבא, ובמאה השנים שהובילו לגירוש יהודי ספרד. לדעתי היה אחוז ההרוגים מקרב היהודים שווה אם לא גדול יותר בעת מלחמת האזרחים של המכבים, בפוגרומי המוות השחור, בטבח הקוזאקי ובאירועים אחרים בהיסטוריה היהודית.

ראו לדוגמא את גירוש ספרד המתועד היטב. כמו בהרס שני בתי המקדש, התרחש הגירוש בתשעה באב, למרות שייתכן והתאריך שונה לתשעה באב בידי עוזריו האנטישמים של פרדינד. בדיוק כמו השואה, הגירוש התרחש לאחר שמספר רב של יהודים התנצרו: חלקם למראית עין, אחרים באמת. בדיוק כמו בשואה, יהודי ספרד סרבו לעזוב לירושלים, אף על פי ששליטי מצריים הממלוכים קיבלו אותם בברכה. יהודי ספרד, שבתחילה היו לוחמים גאים ששרתו בצבא והתנגדו בגבורה אל מול האספסוף הנוצרי, התרגלו עם הזמן לכניעה ולחיי פחד שהזמינו עוד ועוד התקפות, בדיוק כמו בתקופה שלפני השואה. מלך ספרד שקל זמנית לבטל את צו הגירוש בתמורה לשוחד של 600 אלף כתרי זהב, בדומה לגרמנים מול יהודי הונגריה. הגירוש, אשר הוביל להרג והתנצרות, הרס לחלוטין את הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם בזמנו, שעל פי עדויות רבות, היוותה את רוב יהודי העולם.

עם זאת, בכל פעם היהודים שרדו והתאוששו. ספרד נאלצה להכיר בקיומה של ישראל בשנת 1986, בכל יום זיכרון לשואה, מגיעים יהודים לאושוויץ. ה’ זקוק לעמו, אך לעולם לא נמאס לו מלהעניש אותם חזרה אל חיקו.

המצב בישראל מריח כמו נקודת מפנה: בדיוק כמו בכל קטסטרופה, היהודים מרוכזים, פגיעים להתקפה מצד אויביהם, ולמעשה סופגים עוד ועוד התקפות. על אף שהיהודים חייהם בישראל, הם מסרבים לאלכס את יהודה ושומרון – הארץ המובטחת האמיתית, ומתנערים מהקמתה של המדינה היהודית. היהודים ממהרים להיטמע בגויים, ונכנעים לדעת הקהל הנוצרית בדיוק כפי שהיה בספרד. יש בכוחנו להביא את ימי המשיח, אך במעשינו אנו רק מביאים על עצמו שואה נוספת.

במצבה הנוכחי של ישראל, לא ניתן להפוך אותה למדינת דת. הערבים, השמאלנים, והנוצרים הסלאבים שעלו בהמוניהם לארץ במסגרת חוק השבות, לא יאפשרו את הדבר. כוחות הביטחון גם הם עמוסים שמאלנים בכל דרגי הראש והביניים, כך שלמרד יש סיכוי הצלחה מזערי. במדינה קטנה כמו ישראל, בעלת משטרה חשאית חתרנית ובתי משפט טוטאליטריים, כל קונספירציה להפיל את השלטון תתגלה מהר מאוד.

הפיתרון היחידי הנותר ליהודי הטוב, הוא להימלט מתחום השיפוט של הממסד הישראלי. יהודים יכולים לתחום לעצמם מסגרת מוגבלת של שלטון עצמי בתוך ערי ישראל, אך גם לשם מגיעה ידה הארוכה של השמאל. אפילו בתוך חממה סגורה, מתקיפה המדינה את מערכת החינוך היהודית בתכנים שמאלנים, ומאפשרת לערבים לקנות נדל”ן בלב שכונות יהודיות. גם להתנחלויות מעבר לקו הירוק אין סיכוי לשרוד לאורך זמן. רובן יסופחו לגבולות ישראל כחלק מהסכם שלום עם הפלסטינים, מאחר שהמחדל בגוש קטיף הוכיח כי ישראל אינה מסוגלת ליישב מחדש מאות אלפי מתנחלים. הסיכוי היחידי של ישראל להגיע להסכם שלום, מצריך את סיפוחן של ההתנחלויות. אולם יש התנחלויות שלא ניתן לספח, כמו כפר תפוח. הוא נמצא רחוק מדי מהקו הירוק, מוקף בערבים, כך שהממשלה לא יכולה לטעון לבעלות עליו. מצד שני, גם הפלסטינים לא יסכימו לנוכחותם של מתנחלים סוררים תחת שיפוטם. אפשרות אחת, תהיה שממשלת ישראל תאפשר לתושבי כפר תפוח להישאר בבתיהם לאחר הנסיגה, ותותיר לפלסטינים לגרשם.

המקום היחיד ששונה משאר הדוגמאות הינו חברון. יהודי העיר לא יעזבו, ללא קשר לתכתיבי הממשלה. הבתים בעיר נקנו באופן חוקי, ואפילו ישראל פורעת החוק אינה מסוגלת לגרשם. נתניהו כבר ויתר על העיר לערבים, למרות שאין יהודית ממנה, כך שזה רק עניין של זמן עד שגם הצבא יעזוב את העיר. בעיית היהודים בחברון אינה ניתנת לפתירה, ולכן הם יוותרו תחת שלטון פלסטיני. הדבר הטוב ביותר הוא שלאותם היהודים תהיה אוטונומיה אדמיניסטרטיבית. הם יוכלו להביא עוד ועוד יהודים לעיר בדרך איחוד משפחות, יחנכו ליהדות אמיתית, ימשיכו את החיכוך עם הפלסטינאים,יצברו מאגרי נשק קל, ולבסוף יקבעו לעצם דריסת רגל בעיר.

מתוך מבואה שכזו, תוכל בתיאוריה להתחיל המלחמה על כיבוש יהודה. המפלגות החרדיות בארץ יראו באג’נדת יהודה הגיון. בעוד שמספרי החרדים בארץ עולים, יוכל משטר משותף של מתנחלי יהודה בתמיכת החרדים בישראל, להביא למפלתו של שלטון השמאל.

שמעון פרס כבר לא מסוגל לעבוד יותר על אף אחד בארץ. בימין ובשמאל, כולם יודעים על טיבו המכוער. אבל לא כך עם נתניהו, שהציבור בארץ מחזיק באשליות מסוכנות בקשר אליו. האמת היא שנתניהו בזמנו זכה בראשות הממשלה רק בגלל שהוא התמודד מול שמעון פרס.

בתור ראש הממשלה הבא של ישראל, אין ספק שנתניהו עדיף על אהוד ברק, שכבר הוכיח שהוא מוכן לוותר על הכל לאויבינו, כולל ירושלים. עמדתו של נתניהו, לפחות על הנייר, היא מעט יותר יהודית. אל מול האיום האיראני, ייתכן ונתניהו ימנה את אהוד ברק ובכך יפצה על חוסר בקיאותו בניהול צבאי. מצד שני, אין זה בנמנע שאולמרט יפציץ את הכור האיראני ממש לפני הבחירות, על מנת לזכות את עצמו בתמיכה ציבורית.

עד לאיזו מידה נוכל להאמין שנתניהו יממש את הבטחותיו ערב הבחירות? מי שבאמת מאמין שכל מה שייאמר באמת יתקיים, משלה את עצמו. הפוליטיקאים בישראל התברכו איש איש בחוסר כנות יוצאת דופן. רבין נבחר על רקע הבטחתו להגיב בחריפות כנגד כל מתקפת טרור, רק על מנת לחתום על הסכמי אוסלו מיד עם היבחרו. שרון זכה בבחירות חלקית בשל התנגדותו לתוכנית הנסיגה של השמאל מעזה – ואז ביצע אותה בעצמו, תוך התאכזרות יוצאת דופן לבני עמו. אחרי שמנחם בגין, מנהיגו של ארגון הטרור - האצ”ל, החזיר את סיני, ויצחק שמיר, מנהיגו של ארגון הטרור - הלח”י, הסכים לועידת מדריד, מה נותר לנו לצפות מנתניהו, איש עסקים אמריקאי?

נתניהו לא היה גרוע בצורה בלתי רגילה. הוא לא ויתר באותה המידה כמו שאר ראשי הממשלה הימנים. יש משהו שטני בעובדה שלמעשה כל הויתורים המפליגים של ישראל לאויביה, נעשו בידי אנשי ימין. בגין, שמיר, שרון. לרשימה זו אפשר גם להוסיף את רבין, שעל אף השתייכותו לשמאל, היה רבין ימני מאוד בגישתו הפאשיסטית לניהול הצבא והפוליטיקה.

סיבה אפשרית לנטייה זו הינה שהשמאל יודע למעשה שהוא משקר בכל הקשור לדמוקרטיה וליברליזם, ולכן אין לו שום בעיה להבטיח דבר אחד ולעשות דבר אחר. הימין לעומתו, ניחן במעט יותר כנות, או לפחות ישירות. ברגע שמנהיג ימני לא רואה מוצא רציונאלי מבעיה מסוימת, הוא מסכים להצעה זרה שעל פניה באה להבטיח שלום, ואז באמת מיישם אותה.

אני אומר שוב, נתניהו לא היה כזה גרוע: אפילו עם כישוריו המינימאליים בתור יועץ עסקי,הוא ידע להתעקש שהפלסטינים יתנו משהו בתמורה לדרישותיהם. אם הם רוצים שישראל תיישם את הסכמי אוסלו, עליהם ליישמם בהתאם – ותחילה במיגור הטרור. רק בעולם המעוות של הפוליטיקה הישראלית, יכולה דרישה כזאת להיחשב בתור “הישג”. גם אולמרט נוקט בגישה דומה, אומנם מזווית שונה: הוא אינו דורש מהפלסטינים דבר כי הוא יודע שכל דרישה תהיה חסרת טעם, הם הרי לא יעמדו בשום הסכם. אם אולמרט יבוא בדרישות, הוא ייתפס בעולם בתור מכשול לתהליך השלום, בין אם דרישותיו יהיו הגיוניות או לא. על כן, אולמרט הצליח לקבור את תהליך השלום תחת המון דיבורים ואפס מעשים.

סימן ההיכר של נתניהו הוא נטייתו להאיר זרקור על חוסר שיתוף הפעולה מצד הפלסטינים. נתניהו חתם על הסכם וואי, שהבטיח ויתורים מפליגים לפלסטינים בתמורה לדרישות בלתי אפשריות: אכיפת איסור על התססה אנטי ישראלית בשטחים, איסוף כלי הנשק מידי ארגוני הטרור, ופירוקם של ארגוני הטרור. היום עדיין איננו יודעים אם הפלסטינים והישראלים חתמו על ההסכמים ללא כל כוונה ליישמם, על מנת לרצות את האמריקאים, או שמא ערפאת באמת האמין שהוא יוכל להפר כל אחד מהתנאים להם התחייב ועדיין לבוא בדרישות לישראל. איך שלא יהיה, ההסכם לא שרד – אך רק לאחר שישראל עמדה בהתחייבותה הראשונית ומסרה שטחים נרחבים לרשות הפלסטינית. למעשה, ישראל מסרה פי שתיים יותר שטחים משהיא הייתה חייבת – 2% משטחי C במקום 1%, ו12% משטחי B במקום 7%. כאן טמונה הסכנה בגישתו של נתניהו: בכל פעם שהוא נחוש להוכיח את חוסר רצינותם של הפלסטינים, מוותר נתניהו על עוד חלקת אדמה.

בדומה, נתניהו התגאה בכך שהוא ניסח את הסכם חברון, שהציב תנאים בלתי אפשריים לפלסטינים. תנאים אשר היו דומים לתנאי הסכם וואי. אך אם תסתכלו על ההסכם, תראו שכתוב בו שישראל מתחייבת למסור את כל חברון לפלסטינים, ללא כל חלוקה.

אלא אם כן אולמרט יפציץ את הכור האיראני, נתניהו ינצח ללא ספק בבחירות. איך אמר לינקולן: ” אפשר לרמות את כולם חלק מהזמן, או חלק מהאנשים כל הזמן, אבל אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן.” כנראה שאמירה זו לא תקפה לגבי היהודים, שנותנים לאותם הפוליטיקאים שרימו אותם בעבר לחזור על אותם התעלולים שוב ושוב. האם יש בנמצא מועמד יותר מוצלח מנתניהו? כנראה שלא, כולם גרועים באותה המידה. המדינה היהודית הוקמה באופן מאוד טוטליטארי, בידי ישות אחת - אלוהים, ועל כן איננה מסוגלת לשרוד באופן דמוקרטי. אנחנו לא מצפים לטוב מההליך הדמוקרטי. כל ראש ממשלה, אשר צמח מתוך המערכת המושחתת, יהיה בהכרח מושחת בעצמו. אל לנו גם לצפות לראש ממשלה ירא שמים במערכת הנוכחית, שכן מנהיגים יראי שמיים (והפוליטיקאים של ש”ס לא נמנים ביניהם) לא לוקחים תרומות. כך שלמעשה אין זה באמת חשוב מי יהיה ראש הממשלה הבא. אם יש פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי, הוא לא יגיע מהכנסת, אלא מהרחוב.

אבל הבחירות כן יכולות לשמש פלטפורמה להרבה אנשים מוכשרים שרוצים להיכנס לכנסת. גישתנו היא להצביע לאנשים כמו ברוך מרזל, חסיד אמיתי של מאיר כהנא, או אולי אריה אלדד. נתניהו לא זקוק לקולנו. איתו או בלעדיו, הוא יזכה בבחירות. אך קולנו יכול לפחות להכניס לכנסת אנשים שלא יתנו לנתניהו מנוחה במידה ויסטה מדרך הישר. בהתחשב במצבה של הכנסת, לא תזיק מעט השפעה ימנית, שתחזיר לישראל את שפיותה.

איך הגענו לסיטואציה בה ישראל הייתה מעדיפה שגלעד שליט ימות מאשר יחיה? לילד הזה אין שום קשר לבעיה, אבל הממשלה בעצמה יצרה דילמה נוסח “1984″ מהפרשה. כאשר חייל יהודי מת, זה אומנם דבר מצער, אבל במציאות שלנו – זה עניין שבשגרה. חיילים מתים. זה קורע לב כאשר אותם החיילים הם יהודים, אבל איכשהו התרגלנו לזה. אבל שליט חי, ועל כן התקשורת הישראלית ניפחה את סיפורו עד כדי כך שהיא הבטיחה את מותם של עוד הרבה יהודים. רוב הישראלים הם הגיוניים. אני לא חושב שיש מישהו מעבר למעגל המשפחה והחברים של גלעד שליט שבאמת מאמין שיש לתת הכל על מנת להשיבו. אבל שליט הוא מכרה זהב לתקשורת שכל כך אוהבת להביע רחמים מזויפים. אינני מאמין שיש מישהו בתקשורת הישראלית הצבועה, שבאמת אכפת לו מגלעד שליט מעבר לכך שסיפורו מקפיץ את היקף מכירות העיתונים. כאן נכנסת הממשלה, שהבינה במהרה שהשבת שליט תזכה לתשואות מצד התקשורת, בעוד שהמחיר - שחרורם של אלף אסירים עם דם על הידיים, יזכה להתעלמות תקשורתית. הסיפורים אודות השבתו של שליט יתפרסו במשך חודשים, בעוד ששחרור המחבלים יזכה לאזכור יומי בעיתון ולא מעבר. אפילו כאשר אתר אינטרנט ימני יפרסם שאותם המחבלים המשוחררים חזרו לעיסוקם, הרג יהודים, תזכה הידיעה להתעלמות מופגנת מצד תקשורת המיינסטרים.

המקרה של שליט מעלה מחדש דילמה מוסרית נוקבת: האם סבלו של חייל אחד חף מפשע (?) שווה את ההפקרות שבשחרורם של אלף מחבלים אשמים? אפילו נוצרים “הארד-קור” סלחניים יסכימו שיחס של 1:1000 הוא מעט מוגזם. למעשה, מדובר בהרבה מעבר לכך: חילופי אסירים שולח מסר לעשרות אלפי טרוריסטים - שאין להם סיבה לחשוש, שכן בבוא היום, גם הם ישתחררו. מעבר לכך שהאשמים חומקים מעונש, עסקת החילופין מעודדת פלסטינים שטרם נכנסו לטרור להתפקד לשורות החמאס. למעשה לא מדובר בהחלפת יהודי חי אחד בזכרם של מאות יהודים מתים, אלא בהצלת יהודי אחד היום ולהבטיח בכך שרבים יותר יהרגו מחר.

אתם יכולים לא לאהוב את זה, אבל חמאס פעל בהתאם לחוק הבינלאומי כאשר הוא חטף את שליט. אפילו הפרופסור וולצר, יהודי ליברלי ומומחה לתיאוריית הלחימה המוסרית, מודה שחיילים בעצם הגדרתם אינם חפים מפשע. ברגע שאדם אוחז בנשק הוא הופך למטרה חוקית בעבור אויבו. ישראל הייתה במצב מלחמה עם חמאס בזמן החטיפה. מאחר והגדה המערבית הינה “כבושה” ולא “משוחררת” או “מסופחת”, המלחמה נמשכת. עם זאת, מדינה צריכה להיות משוגעת לגמרי בשביל להסכים לשחרר אלף אנשים אשמים בתמורה לאחד שאיננו חף מפשע.

פעם אחר פעם אנו רואים שישראל לא עושה את המינימום הנדרש על מנת להגן על חייליה ביום יום, אבל עושה ויתורים המפליגים על מנת להשיבם בעת חטיפה. הסיבה לכך היא פשוטה: חיילים מתים לא מהווים בעיה פוליטית, אבל הקרקס התקשורתי המתעורר כשמדובר בחייל חי מעיב על הפוליטיקאים. אנחנו רוצים להשיב את שליט, יופי. מה הבעיה? לישראל יש הרבה ניסיון בטיפול במקרים כאלה. בימי המערב הפרוע של הציונות, היהודים חטפו ירדנים וסורים בתמורה לאסירים יהודים. מה הבעיה להיכנס למטה תרומות של החמאס בגדה, ולחטוף את כל העובדים? לחזור על כך חמישים פעם, ולשחרר אותם בתמורה לשליט? אם זה לא עובד, אפשר להרוס כל בניין של הרשות הפלסטינית. אם זה לא עובד, אפשר להתנקש במספר תורמי חמאס מוכרים במצריים, מה שבכל מקרה יועיל לנו. העיקר שנתנהג בהיגיון.

הרבה אנשים מצביעים לשמאל כי הם פשוט נולדו לתוך זה. מגיל צעיר נשטף מוחם בליברליזם שגוי והם פשוט לא מכירים שום דרך אחרת. אז בואו נדבר.

אנחנו רוצים מדינה עם רוב יהודי מובהק. טענה זו הוצגה בפי כל אידיאולוג ציוני, מהרצל, וייצמן ובן-גוריון ועד גולדה מאיר, רבין ואף שמעון פרס. אין על כך מחלוקת.
טענה זו מובילה לשלוש שאלות. שאלה ראשונה - האם ניתן להפוך את הערבים בישראל לאזרחים נאמנים של המדינה? בעצם, איזו סיבה יש לערבים לרצות להביע נאמנות? האם נצפה מיהודי אמריקאי שיביע נאמנות לארה”ב אם זאת פתאום תכריז על עצמה כ- “מדינת הנוצרים הלבנים”? עצם השם “מדינה יהודית” מעליב את ערביי ישראל. אם היהודים והערבים שווים, מדוע מכונה המדינה “יהודית”? מדוע יש סמל יהודי (למעשה זה סמל נוצרי) על הדגל? מדוע ההמנון משבח את הנפש היהודית ולא את הערבית, או את המזרח תיכונית? בדיוק כפי שיהודי מעולם לא ירגיש שוויון תחת ארה”ב המכריזה עצמה כלאום הנוצרים, כך גם הערבים לא מרגישים שווים בישראל.

שאלה שנייה – האם הרוב היהודי בארץ נתון בסכנה? כן. הנתונים הסטטיסטיים הרשמיים מראים כי הערבים מהווים 34% מהאוכלוסייה הצעירה בישראל. נתון זה כבר מבטיח להם להפוך גוש הגדול ביותר בכנסת תוך 18 שנה, כאשר כל הצעירים יגיעו לגיל הצבעה. תוסיפו לנתון זה עוד 5% המהווים את השמאל הקיצוני בישראל, מר”צ, והחרדים המתנגדים לעצם קיומה של מדינה ציונית – והתמונה הופכת לגרועה עוד יותר. אפילו אם הערבים לא ירכיבו ממשלת קואליציה, עדיין יהיה להם רוב מספיק על מנת לבוא בדרישה להיחשף למידע מסווג.

האם ניתן לפתור את הבעיה הדמוגרפית בהגברת קצב הילודה בקרב יהודים? לא. אחוז הריבוי בקרב החילונים הוא למעשה שלילי – 1.9 ילדים למשפחה. הריבוי הטבעי הגבוה ביותר הוא דווקא בקרב החרדים, שהם כאמור מתנגדים למדינה הציונית.

אויבינו מזמן כבר זיהו שהדמוגרפיה היא הנשק האולטימטיבי נגדנו. ערפאת טען שנשים ערביות ישראליות הן המשחררות האמיתיות של פלסטין, בהתייחסו לקצב הילודה: אוכלוסיית הערבים גדלה בעשרות מונים מאז 1948. גם נשיא איראן, אחמדינג’אד, אמר במפורשות שתינוקות ערבים הם הנשק שיכריע לבסוף את ישראל.

שלוש, האם קיים פתרון מעשי לבעיה הערבית הדמוגרפית המתדפקת על דלתנו? בן-גוריון לא חשב שמדובר בבעיה שלא ניתן לפתור – הוא גירש ערבים רבים וסרב לאפשר לפליטים לשוב. בוועידת פוסטדם, הסכימו בעלות הברית לאפשר לפולין וצ’כוסלובקיה לגרש גרמנים אתניים משטחן בתום המלחמה – וכך היה. כ-12 מליון גרמנים גורשו חזרה לגרמניה. ישנם לא מעט תקדימים להסכמי שלום שכללו חילופי אוכלוסייה: טורקיה, יוון, קפריסין, יוגוסלביה. חילופי האוכלוסין בסכסוך הערבי-ישראלי התחילו למעשה ברגע שכל מדינות ערב גירשו את היהודים בשטחן לישראל עם קום המדינה. יהיה זה רק טבעי לדרוש שהעסקה תושלם בכך שערביי ישראל ייושבו מחדש במדינות ערב, החולשות על 99.9% משטחי המזרח התיכון.

אבל המצב לא חייב להיות כל כך גרוע. תהייה זו טעות לחשוב במונחים של טרנספר, ועל יישוב מחדש של ערביי ישראל. הדבר היחיד שאנו צריכים לעשות בשביל לפתור את הבעיה הדמוגרפית הוא לתת לערבים שוויון זכויות מלא. בדיוק כך – אנחנו צריכים להפוך אותם לאזרחים שווים באמת. אני גורס כי מפלגה שתקרא לשוויון זכויות מלא בין ערבים ליהודים תזכה בבחירות.

יהודים משרתים שלוש שנים בצבא ולאחר מכן עושים מילואים לשארית חייהם. יהודים מסכנים את חייהם על מנת להגן על האדמה הזאת. הערבים פטורים מהחובה הזאת, וזה צריך להשתנות. אם ישראל היא באמת דמוקרטיה עיוורת כמו שרוצים הליברלים – בואו נשחק לפי החוקים. כמו היהודים, גם על הערבים לשרת שירות מלא של שלוש שנים. אין לאפשר להם לעקוף את החוק ולפנות לשירות לאומי במקום – שיסכנו את חייהם בדיוק כמו עמיתיהם היהודים בשמירה על המולדת. כאשר החמאס מפגיז את אשקלון, וישראל בוחרת לסכן את חיי חייליה בכך שהיא שולחת אותם לרצועה, להילחם פנים מול פנים במקום להפציץ מהאוויר שמא ייפגעו חפים מפשע- על ערביי ישראל להיות שם איתם, כתף לצד כתף. הדרישה שערביי ישראל ישרתו בצבא וילחמו באויבי המדינה באשר הם היא דרישה דמוקרטית וחוקית כאחד. אמריקאים ממוצא יפני לחמו לצד שאר אוכלוסיית ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. ייתכן ויהיו ערבים ישראלים שלא יסכימו להילחם בערבים מהרצועה. אבל שימו לב שגם בווייטנאם, אמריקנים רבים נאלצו להילחם בין אם הם רצו בכך או לא, רק כי מדינתם החליטה שהיא יוצאת למלחמה. אם ישראל יוצאת למבצע בעזה, על הצבא כולו, כולל החיילים הערבים, לקחת חלק. אם ערבי ישראלי לא ירצה להיות אזרח נאמן של המדינה וללחום את מלחמותיה, הוא יושלך לכלא – אך בהיותנו עם הומאני, אנו נהיה מוכנים להציע לו לעזוב את ישראל במקום זאת.

זכויות באות יד ביד עם חובות. “אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בעבורך, אלא מה אתה יכול לעשות בעבור המדינה.” ובכן, חובות באות קודם. ישראל, הנמצאת ביחסי עוינות עם כמעט כל שכנותיה, דורשת מאזרחיה בראש ובראשונה שיסייעו בהגנה על ארצם. מי שלא התגייס לצבא לא ראוי להצביע בבחירות, לא ראוי להיות עובד מדינה ולא ראוי לקבל קצבאות רווחה. הדמוקרטיה מיועדת לאזרח האחראי והנאמן בלבד.

על הערבים לשלם מיסים בדיוק כמו היהודים. כיום היהודים משלמים מיסים, אך הערבים לא. ממשלות ישראל לדורותיהן החליטו כולן שלא להפריע לערבים שמא יתחילו מרד. על כן, ערים ערביות אינן משלמות מיסים, ובכלכלה הערבית כמעט ואין מיסים. יש לדון למאסר את כל מי שמעסיק ערבים ולא דואג לתשלום המיסים הנדרשים. יש לדרוש מרשויות המס לבחון האם עסקים ערביים משלמים מיסים כמו עסקים יהודיים. ערבים רבים שעסקיהם פורחים רק בשל היעדר המיסים, יבחרו להגר מרצונם בחיפוש אחר מקורות פרנסה אטרקטיביים יותר בחו”ל. ערביי ישראל אינם מורגלים להתעסק עם מיסים, וייתכן מאוד ורבים מהם ימצאו עצמם במהרה בכלא בגין העלמת מס. בתור מדינה הומאנית, ישראל תציע להם להגר במקום לרצות את תקופת המאסר.

עלינו לאכוף את חוקינו בערים ערביות בדיוק באותה החריפות בה אנו אוכפים אותם בערינו היהודיות. המשטרה כיום נמנעת מלהיכנס לתוך כפרים ערביים מפחד שנוכחותה תצית התפרעויות. הפגנות ערביות מתפרצות משלל סיבות, מדרישת המדינה שעיריית לוד תעמוד בתשלומיה, ועד למעצר פושעים בכפר הדרוזי פקיעין. ההתפרעויות נחשבות כפשע של חוסר נאמנות למדינה. בימים אלה ממש, יהודים רבים יושבים בכלא בשל השתתפותם במחאה אנטי-ממשלתית, אך ערבים אינם נכלאים כאשר הם מתפרעים. על כל האזרחים להיות שווים. על המשטרה להיות רשאית לפתוח באש כנגד מתפרעים, ועל כל שותף בהתפרעות אלימה לדעת שמעשיו יובילו למאסר. וכן, גם הפעם נהייה מוכנים להמיר את המאסר בגלות.

על הערבים לשלם בעד השירותים הממשלתיים להם הם זוכים בדיוק כמו היהודים. הערבים בישראל פתורים לחלוטין מתשלום חשבונות חשמל ומים. הממשלה נמנעת מבכלל לדרוש מהערבים לשלם, מתוך פחד מהתפרעויות. כאמור, היהודים בישראל נאלצים לשאת בנטל ההולך וגובר של תשלום חשבונותיהם של הערבים - רק שלא יתפרעו.

על הממשלה להפסיק את הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי. הערבים בנו מאות אלפי יחידות דיור , ללא היתרים, רובם על שטחים ציבוריים, וחלקם אף על אדמות יהודיות. הממשלה בארץ אוכפת חוקי בנייה קשים כאשר מדובר ביהודים, היא הורסת בתים שנבנו שלא כחוק – אך אפילו אחוז אחד מהבנייה הערבית הבלתי חוקית לא נהרסת. ביום שישראל תתחיל לאכוף את חוקי הבנייה באופן באמת עיוור למוצאו של העבריין, כחצי מליון ערבים ימצאו עצמם מחוסרי קורת גג – ורבים יעזבו את ישראל.

חוקי נאמנות ובגידה חייבים להיות תקפים כלפי יהודים וערבים כאחד. ישראל נמצאת כיום ביחסי עוינות עם פלסטין וסוריה, אך ערביי ישראל נוסעים לשם ללא כל הגבלה. מדוע שההגבלה לנסוע למדינת אויב תהיה תקפה לגבי יהודים אך לא כנגד מוסלמים?

על היהודים ליהנות מאותן הזכויות המשפטיות להן זוכים הערבים. מוסלמים רשאים להתפלל בהר הבית, אך ליהודים אסור. יהודים יכולים להתפלל ברומא, וושינגטון, או מוסקבה – אך לא בהר הבית, בירת ישראל? במידה והערבים יתפרעו, יש להעמידם לדין. חוץ מזה, כאשר כל מתחם הר הבית נמצא בידי הערבים, ורובו רחבה ריקה, מדוע אין ליהודים אפילו זכות לבנות בית כנסת קטן בשטחה?

למרבה הפלא, דווקא הדרך הליברלית השמאלנית יכולה לשרת אינטרסים יהודיים.

כבר ראיתי בימיי לא מעט קומוניסטים נלהבים שחזרו יום אחד בתשובה. היהודים הם משיחיים מטבעם, ושאיפתם לשנות ולשפר את החברה האנושית מעולם לא דעכה. בעבר ראו היהודים גאולה בקומוניזם, אך לאחר שהתאכזבו, פנו רבים חזרה לדת. אפילו מנהיגה המנוח של התנועה הקומוניסטית בישראל, משה סנה, השאיר לנו בסוף ימיו הצהרה מפתיעה בה הכריז כי האתיאיזם אינו אלא גיבובי שטויות והבלים.

אני יותר מוטרד מסוג אחר של שמאלנים, הציניקנים צרי העין, אשר אינם מעוניינים כלל בדת או בצדק חברתי. אך אפילו אנשים אלו כמהים למלא את חייהם הריקניים רוחניות, ובימיי ראיתי לא מעט מקרים בהם אתיאיסטים קרים, רציונאליים ומחושבים פנו פתאום לדת. דבר זה יכול לקרות אך ורק בזכות מפגש עם דמות מאוד מוזרה, מהנדירות בציבור היהודי: רב שבאמת מאמין. התמזל לי לפגוש את קומץ הטיפוסים הנדירים הללו שעוד שרדו בימינו. ראיתי בעייני כיצד אנשים רציונאליים, בוגרי מערכת החינוך החילונית, “נדבקו” בנגיף היהדות לאחר שיחה פעוטה בת חצי שעה עם רבני אמת.

חינוך להמונים לא באמת משכנע אף אחד. אנשים פונים לרעיון מסוים בשתי דרכים בלבד. הראשונה – תעמולה רחבת מימדים בידי דמגוגים. אלה לעולם חוטאים ברטוריקה זולה, ומילותיהם מכוונות למכנה המשותף הנמוך ביותר של האספסוף. הדמגוגים משלהבים מאסות בלהט קיצוני, אך להט אינו מאריך ימים. ברוסיה ואיראן התפוגגה האשליה לאחר מספר עשורים בלבד.

השיטה השנייה, היא בדרך תקשורת אינטימית בה רב אשר מאמין בכנות וללא כל עוררין בצדקתה המלאה של היהדות, משכנע מספר סובבים. מאמץ שכזה אינו ניתן לשחזור בייצור המוני, שידורי טלביזיה או די.וי.די. מגעים מסוג זה דורשים ניצוץ של מגע אישי.

אך היכן ניתן עוד למצוא רבנים שכאלה? רובם משתייכים לדור שחלף מין העולם. פניהם אינם עוד מהעולם הזה, והן קורנות אלינו רק מתוך תמונות ישנות. הדור שלנו הרבה יותר קר ומנוכר, אך עדיין קיימים מספר רבנים מופלאים. לא תמצאו אותם על במת התקשורת הגלובאלית או במרכזן של ערים גדולות. רבנים אלה הינם תוצר ייחודי של קהילות יהודיות קטנות והומוגניות, בהן אנשים חשים בנוח עם אמונותיהם, בהן אנשים חולקים ערכים משותפים, ובהן כהות החושים המנוכרת של העיר הגדולה אינה מוכרת לאיש.

הדור הבא של רבני האמת יכול לצמוח רק מההתנחלויות.

ישראל, יחד עם ארה”ב, נמצאת בראש הרשימה בכל הקשור לאי שוויון. בארה”ב עם זאת, אי השוויון הינו דבר נזיל: מרבית העושר לא נרכש בדרך ירושה, ויחס העשירים-עניים יכול להשתנות מאוד מדור לדור. בישראל לעומת זאת, חלוקת העושר מתבצעת על פי המודל האוליגרכי: כעשרים משפחות בלבד שולטות במשק הישראלי. בארה”ב, אי שוויון כלכלי נגרם כתוצאה מקדמה טכנולוגית והזדמנויות השוק. יזמים מצליחים מהווים את האחוז העליון בפירמידת העושר, בעוד שאנשי מקצוע מיומנים מרכיבים את מעמד הביניים היציב. למצב זה אין מקבילה בישראל, שכן כאן העשירים אינם תלויים בתיק השקעותיהם, אלא בקרבת יחסיהם עם הממשל. בישראל כמעט ואין מעמד ביניים - אפילו אנשי מקצוע ממולחים מתקשים להחזיק את הראש מעל המים.

המדינות הסוציאליסטיות של מערב אירופה מתקיימות בזכות עושר שנצבר במשך מאות שנים. חלוקת המשאבים במדינות אלה דומה מאוד למודל הסוציאליסטי, אך לכולן יש כלכלה חופשית. מעבר לכך, מדינות אלה נחסכות מהצורך בתקציב ביטחון גדול ונחסכות מסיטואציה בה כרבע מהאוכלוסייה איננה יצרנית. כאמור,המצב בישראל מכתיב מציאות מאוד שונה.

כמו הקומוניסטים, גם ישראל אימצה בתחילת דרכה מדיניות סוציאליסטית מכיוון שזאת אפשרה את קיומה של מערכת שלטון טוטליטארית. המדינה השמאלנית, אשר שמה למטרה את חיסולה של הדת היהודית, לא יכלה להרשות לעצמה לאפשר לאזרחים להפוך לעצמאיים כלכלית, ובכך - לכוח פוליטי. המערכת הבירוקרטית בישראל עדיין מזכירה מאוד את השיטה הקומוניסטית בכל הקשור ליזמות פרטית. השיטה מבטיחה שכל איש עסקים ימצא את ידיו קשורות בסבך הבירוקרטיה, מה שיותיר אותו נתון לחסדי המשטר – בין או הוא נאמן אליו או לא.

האליטה לעולם תדגול בקוסמופוליטיות. אנשים נוטים להתחבר עם אנשים דומים במעמדם. רוב אנשי המקצוע בארץ מסוגלים להיקשר בקלות לאנשים דומים במעמדם, אך “האליטה” בישראל קטנה מדי מכדי למצוא עמיתים בארץ כה קטנה. איילי הון ופוליטיקאים ישראלים נוטים להיקשר יותר לאנשים מחוץ לארץ. הצורך לרצות את הגויים, מוביל לכך שהאליטה הישראלית נאלצת ולעיתים אף מאמצת את הצנעת יהדותה. בעליו של תאגיד ישראלי בינלאומי אינו יכול להרשות לעצמו להחצין את יהדותו בחו”ל. בעודו ניצב מול חבריו הגויים רבי ההשפעה, הוא אינו יכול לטעון בעד זכותו של העם היהודי על ארץ הקודש ואודות היותו חלק מ”העם הנבחר”.

במהלך ההיסטוריה, הוכיחה “האליטה” היהודית שהיא מהווה את הכוח ההרסני ביותר כנגד היהדות. מאז ומעולם שיתפה האליטה פעולה עם אויבינו בדרך פעולה המזכירה את “היודנראט”. ישראל איננה מסוגלת לשרוד לאורך זמן בתור מדינה יהודית כל עוד האליטות מחזיקות במושכות השלטון, ובמדינה דמוקרטית, האליטות תמיד יהיו השליטים האמיתיים. אף גרוע מכך, במדינה דמוקרטית, חלק נרחב מהכוח מצוי בידיהם של “האמנים הפוליטיים”: מגישי החדשות, פרשנים פוליטיים רפי שכל, זמרים ושחקנים. בחיפושם אחר חופש אומנותי הם דוחים כל גבול, כולל גבולות היהדות ואינטרסים יהודיים.

המעבר לשיטה מלוכנית כבימיי דוד המלך נשמעת לי כמו פתרון מוצלח, אך הפתרון המעשי היחידי לבעיותיה של ישראל הינו אוטונומיה אדמיניסטרטיבית נוסח ההתנחלויות. לכל קהילה תהיה זכות לאכוף את החוקים של עצמה בכל הנוגע לחינוך, פוליטיקה, מעורבות הדת במדינה וכו.. רק פיתרון “גטאות” שכזה יוכל להגן על היהודים מהאליטה המתייוונת.
חשבו על יהודה.