היהדות של היום שונה מהיהדות המקורית של ימי המקרא. הרבנים הראשונים נאלצו לשנות את היהדות לאחר חורבן בית המקדש על מנת שתתאים לחיים בגולה. השפעת הגויים הפכה פתאום לאדירה, והיכולת להיטהר בבית המקדש כבר לא הייתה קיימת. על כן יצאו חז”ל להקים מערכת חקיקה מקיפה שמטרתה להגן על היהודי מפני עבירה שלא בכוונה על מצוות התורה. ייתכן ו99% אחוז ממצוות היהדות כיום אינן אלא אותה חומת המגן שהקימו חז”ל בעבורנו. יתכן והיהדות של היום עסוקה יותר בשמירה על קיום המצוות מאשר במצוות עצמן. להלן הקבלה חילונית: יש חוק האוסר על מעשי הרג, אך חוקי העזר שמטרתם להקל על יישומו אוסרים על קניית רובים, התעסקות ברובים, התבוננות ברובים, צפייה בסרטים בהם מוצגים רובים, ולבסוף, איסור מעבר ליד בתי קולנוע שמציגים סרטים עם רובים. במקרה שכזה, העניין הרחיק לכת עד למידה שאנשים כבר מזמן שכחו את מטרתו המקורית – לאסור הרג. אנשים נמנעים מלעבור בקרבת בתי קולנוע אך ממשיכים להרוג איש את רעהו בסכינים וגרזנים.

הגלות הסתיימה. היהודים היו עדים לשרשרת ניסים: גאולה מידי השואה, הקמת המדינה, ניצחון בכל המלחמות, כיבוש הר הבית והשפעה כלכלית יהודית על העולם כולו. אומנם לא כל היהודים שבו לציון, אך זו הרי בעיה מוכרת. מרבית היהודים נותרו במצריים בזמן היציאה, ורוב היהודים נותרו בבל בימי עזרא ונחמיה בתום הגלות הראשונה.

להמשיך ולהישמע בימינו לחומת המגן שהקימו חז”ל, משמעותה להתעלם מהתוכנית האלוהית שנפרשה אל מולנו. היהודים הובלו חזרה לציון, וכעת עליהם להחיות את יהדות האמת של ארץ הקודש ההיסטורית. עלינו לבנות את בית המקדש ולערוך טקסי היטהרות שייקחו מאיתנו את חטאינו. עלינו לטהר את הארץ מהשפעה זרה כך שנוכל להתהלך חופשיים ללא פחד וניכור מהקהילה הסובבת. מצוות “ההבדלה” ביהדות קוראת שהעם היהודי “כעם בדד ישכן”. על ההבדלה להסתיים בגבולות ישראל, כאשר כל הגויים נמצאים מחוץ להם.

תורתם של חז”ל הייתה חשובה מאין שיעור כאשר חיו היהודים בגולה, אך כעת היא פועלת כנגדנו. היהודים העתיקים לא נמנעו מאכילת עוף עם גבינה פן יחשבו עדי ראייה שמדובר בבשר וחלב. במדינה יהודית אמיתית, שתושביה יראי שמיים, חוקי הכשרות של התורה ממילא ייאכפו במלואם כך שלאף אחד לא יהיה ספק האם מדובר או לא מדובר בחטא. במדינה שכזו לא יהיה עוד צורך בחומות מגן, הן יהיו מיותרות ושטחיות. שאלות כשרות כגון – האם הלחם והיין אכן יוצרו בידי יהודים יהפכו ללא רלוונטיות. כמו כן, הפחד שצריכת המוצרים תוביל להתבוללות גם היא הופכת חסרת נגיעה למציאות. כל חוקי הכשרות יוחזרו למתכונתם המקורית.

ישראל כולה היא “עירוב” אחד גדול – קהילה בעלת מידת בעלות משותפת על הארץ. כל אזרחי ישראל היהודיים שותפים למנדט האלוהי על הארץ. על כן נחשבת ישראל היהודית “עירוב” – במיוחד בימים אלה בהם אנו מנתקים עצמו מהערבים בגדר הפרדה. בישראל היהודית, לא יהיה צורך בחוקים המגבילים את תנועתם של אנשים וסחורות בשבת.

אך מרבית היהודים הדתיים מעדיפים לחיות במנטאליות גלותית אפילו לאחר ששבו ארצה. הם ממתינים למשיח שיגיש להם את בית המקדש השלישי על מגש של כסף, היישר במשלוח מהשמיים, במקום לבנות אותו בעצמם מאפס, כמו המלך שלומה ועזרא. דתיים בישראל מבודדים את עצמם בשכונות משלהם במקום להפיץ את הדת בקרב העם. מבחינה זו, אין שום הבדל בין הקהילה הסגורה של מאה שערים בירושלים, והקהילה היהודית בבורו פארק שבברוקלין. מנהגיהם הדתיים של שתי הקהילות זהים לחלוטין אף על פי שיהדות הגולה אמורה להיות שונה לחלוטין מהיהדות של ארץ הקודש.

התעסקות היתר של יהודים דתיים בפרטים הטכניים של המצוות במקום במצוות עצמן מעוררת בושה בעיני. אני רואה בחומרה את זעקותיהן המגוחכות של המפלגות הדתיות בכנסת בכל פעם שבית עסק מוכר חמץ בפסח, בעוד שהן נשארות חברות בממשלה המנהלת משא ומתן על מסירת ירושלים לערבים, ושכבר נטשה למעשה את משכן הר הבית לידי מוסלמים! יהודי רפורמי מהעת העתיקה ניסח זאת היטב, “אוֹי לָכֶם הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים כִּי מְעַשְּׂרִים אַתֶּם אֶת־הַמִּנְתָּא וְאֶת־הַשֶׁבֶת וְאֶת־הַכַּמֹּן וַתַּנִיחוּ אֵת הַחֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה אֶת־הַמִּשְׁפָּט וְאֶת־הַחֶסֶד וְאֶת־הָאֱמוּנָה וְהָיָה לָכֶם לַעֲשׂוֹת אֶת אֵלֶּה וְלֹא לְהַנִּיחַ גַּם־אֶת־אֵלֶּה” (הבשורה ע”פ מתתיהו, פרק כ”ג, פסוק כ”ג). הדובר צדק בראייתו שיהודים דתיים רבים מתמקדים אך ורק בטקסיות שטחית ולא מעוניינים לצלול לעומקן של הסוגיות המהותיות ביהדות. אני בז ליהודי הדתי אשר עוטף את מטבחו ביריעות נייר כסף בחג הפסח, פן ייגע פירור לחם עבש במטעמי החג, בעוד הוא נותר אדיש לכך שנציגיו בכנסת אינם עושים דבר על מנת לעצור את ההפגזה היומית בשדרות.

עבודת האלילים מדבקת. ברגע שאומה מאפשרת לעבודת אלילים להתקיים בשטחה, היא מביאה לשחיקת הדת במהירות הולכת וגוברת. במאות האחרונות חזתה היהדות בצמיחתם של מנהגים פגאנים בחיקה. מדובר במנהגים הזרים ליהדות כגון מנהג הכפרות, נישוק מזוזות והקצאת כלים מיוחדים ל”בשר” ו”חלב”. ביהדות אומנם קיימים מנהגים טקסיים מלאי משמעות, כמו סדר נעילת הנעליים, אך חובה לזכור שאין זה משנה מהי מידת חשיבותו של טקס – הוא איננו יותר מטקס. עובדי אלילים הלניסטיים ללא ספק הצדיקו את טקסיהם ברטוריקה אודות האתיקה, התיאולוגיה, והמוסריות אשר כרוכים בסגידה לאל זאוס. התורה עבדה קשה מאוד על מנת למחוק כל זכר לטקסיות פגאנית ממנהגי הקרבת הקורבן, ולהצמיד להם משמעות יהודית שונה בתכלית. מזבחות יהודיות נבנו בכוונה מעפר ולאחר מכן מאבנים לא מסותתות על מנת שיהודים לא יעריצו אותן בדומה לעובדי אלילים, אך כיום אנו מלבישים את מגילות התורה בכתרים מכסף. אנחנו בזים וצוחקים על הגויים המנשקים פסלים ואיקונות – ואז הולכים לנשק ספרי תורה.
אמונה טפלה – הינה האמונה שמעשים טריוויאליים ישפיעו על הרצון האלוהי. כל כך הרבה יהודים יוצאים מגדרם למצוא שפתון “כשר לפסח”, מברכים לאחר ביקור בשירותים או צפייה בברק – אך מעלימים עין מהטומאה אדירת המימדים המתרחשת בארץ ישראל בידי גויים ויהודים מתיונים.

מזה מאות שנים, מוזגים היהודים כוס יין חמישית במהלך ארוחת הפסח בעבור אליהו הנביא. ארבעת הכוסות האחרות מסמלות את קיומן של ההבטחות האלוהיות אשר ניתנו לבני ישראל ביציאת מצריים, אך החמישית מתייחסת להבטחתו של ה’ להשיב את העם היהודי לארץ ישראל. מעבר להבטחה זו, לא ניתנו הבטחות נוספות כגון נפילת בית המקדש השלישי באורך קסם מהשמיים, או ביאתו של המשיח, או ממשלה הגונה – כל אלה נופלים תחת אחריותנו, לא של ה’. בשנת 1947, ה’ קיים את הבטחתו, העם היהודי שב בקול תרועה לארצו, לארץ אותה הבטיח ה’ לאברהם אבינו – אז למה אני מרגיש שאני היהודי היחידי ששותה את הכוס החמישית בפסח?
עבודת האלילים הינה מערכת תיאולוגית הממקמת טקסיות ואיקונות בין האדם לאלוהיו. יהודים דתיים אשר מדי יום ביומו ממלמלים תפילות תקניות בשיא המהירות כאילו היה מדובר במרתון, המתחננים שה’ ישיב אותם לציון במקום לקנות כרטיס טיסה, המתחננים לבוא המשיח במקום להצביע לכהנא, או ברוך מרזל, או אפילו פייגלין, המקוננים על בית המקדש במקום לבנות אותו – ללא ספק ניצבים בפני מכשול טקסיות מהותי המפריד בינם לבין ה’.