שליטי ישראל הם חבורה של גזענים. הסיבה היחידה שהם מסכימים להקמתה של מדינה פלסטינית נובעת מאי רצונם להכיר במיליוני הערבים החיים בשטחים הכבושים בתור אזרחים בעלי זכות הצבעה. הבעיה הדמוגרפית הערבית איננה דבר שניתן לברוח ממנו, למרות שלמען האמת, היא אינה יותר מספין פוליטי.

האמת היא שכבר היום ישראל איננה עוד מדינה יהודית. הערבים בימינו מהווים 34% מצעירי המדינה. 19% אחוזים אחרים מהתושבים הם למעשה גויים סלאבים ללא כל קשר ליהדות. שאר אוכלוסיות הגויים בארץ מהווה כ6% מהעם. לכשתוקם המדינה הפלסטינית, אפשר להיות בטוחים שמיליוני ערביי ישראל לא יהגרו מרצונם אליה. הבעיה היא, שלא קיימת בישראל ממשלה עם הנכונות לשלול לערביי ישראל את אזרחותם ולגרשם כשתוקם המדינה הפלסטינית. כתוצאה מכך, גם לאחר הקמת המדינה הפלסטינית, יהודים עדיין ימשיכו להוות רק כשליש מהאוכלוסייה הצעירה. איחוד משפחות המוני בקרב ערביי ישראל יוריד אף יותר את אחוז היהודים. אני לא יכול להדגיש זאת יותר: היהודים כבר היום מהווים מיעוט בישראל.

ישראל איננה מדינה יהודית. אפילו אם הממשלה תרחיק לכת עד למחיקת רישומי הלידה של האוכלוסייה הסלאבית בישראל על מנת ליצור מראית עין של רוב יהודי, עדיין לא תהיה ישראל מדינה יהודית. מדינה אשר אינה מעגנת בחוק אפילו ערכים בסיסיים הנדרשים בדת היהודית כמו שמירת שבת, איננה מדינה יהודית. מדינה שמוותרת למוסלמים על האתר הקדוש ביותר לדתה, הר הבית, איננה רואיה להיקרא יהודית.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הכריזו בעלות הברית בועידת פוסטדם על “חילופי אוכלוסין מוסדרים” של פולנים וצ’כוסלובקים ממוצא גרמני חזרה לגרמניה. 12 מליון איש גורשו מבתיהם בחסות בעלות הברית. הסכם לוזאן הסדיר את חילופי האוכלוסיות בין טורקיה ויוון. העולם לא הביע עניין כאשר מדינות ערב גירשו את תושביהם היהודים ב-1948. העולם גם הביע שתיקה כהסכמה כאשר ישראל גירשה את הפלסטינים החוצה משטחה ב-48 ו-67, וכיום נוטה לתמוך בה בסירובה לאפשר להם לשוב. באופן דומה, העולם יקבל בהסכמה את גירושם של הערבים מישראל והגדה. הדבר היחידי עליו לא יעבור העולם בשתיקה, הן קריאות רחמים על מרקע הטלוויזיה. על כן, תהיה אשר תהיה פעולתה של ישראל כנגד הערבים, היא חייבת להתבצע במהירות ובנחישות. בלי מחנות פליטים.

הבעיה הערבית איננה באמת כה גדולה כמו שמציגים אותה. מדינת ישראל היא זו שמונעת מערביי הגדה להגר החוצה. יש לסייע לפלסטינים, להכשיר אותם ולתת להם מקצוע. לאחר מכן הם כבר יעזבו מרצונם. פלסטינים צעירים שקיבלו הכשרה כרופאים ומהנדסים יהגרו החוצה למדינות ערב בחיפוש אחר איכות חיים. פעולה פשוטה כגון חלוקת אמצעי מניעה תפחית את שיעור הילודה הגבוהה בקרב הערבים. הטלת איסור על העסקת ערבים בישראל יכריח ערבים צעירים להגר למדינות זרות בחיפוש אחר פרנסה. משפחותיהם יבואו אחריהם במהרה. יתרון נוסף בפעולה שכזו תהיה הפחתה משמעותית בהיקף שוק העבודה השחור. במקרה של איסור העסקה, ערביי ישראל ימצאו את עצמם חסרי יכולת התמודדות מול עלות המחייה והמיסים בישראל, ויאלצו להגר החוצה. הכלכלה הפלסטינית כיום תלויה לחלוטין בצינור אספקה מישראל. ללא אספקה של דלק, חשמל, מוצרי בניין, חומרי יסוד וסחורה הכלכלה הפלסטינית תתמוטט.

מספר הרשמי של הערבים ביהודה, שומרון ועזה גם הוא מוגזם ומנופח. נתוני תמותה וילודה אינם קיימים למעשה בקרב הפלסטינים. פלסטינים רבים מקבלים סיוע כספי מהאו”ם המיועד לקרובי משפחה שנפטרו מזמן. מאותה הסיבה, הפלסטינים מדווחים על שיעור תמותת תינוקות נמוך בהרבה מהממוצע בעולם השלישי. כבר תועדו מקרים רבים של דיווחים על לידות שלא התרחשו. נשים פלסטיניות נתפסו לאחר שלוו תינוקות מחברותיהן ודיווחו עליהם כילדיהן על מנת לקבל כספי סיוע בינלאומיים. ערבים רבים נספרים פעמיים – הן כתושבי ישראל, והן כתושבי הגדה. לפעמים הם נספרים שלוש פעמים במקרה ויש להם משפחה בעזה. ערבים שהיגרו מעיר אחת בגדה לאחרת גם הם נספרים פעמיים. הגירה בלתי חוקית של ערבים מהגדה למדינות ערב גם היא אינה נכללת בנתונים הרשמיים. אומדן מציאותי של אוכלוסיית השטחים עומד על בין 1.5 מליון ל2.5 מליון איש. כ- 60% משטחי יהודה ושומרון עומדים למעשה ריקים מאדם. במידה וישראל תאלץ סוף סוף את הערבים להתנהג כאזרחים שווים, כלומר תגייס אותם לצבא, תגבה מהם מיסים, ותשים סוף לבנייה הבלתי חוקית בישובים ערבים, היא תהפוך את עצמה למאוד לא אטרקטיבית לערבים. מעבר לכך, המדינה יכולה לפתוח בתוכנית של קניית בתיהם של הערבים במחירים נדיבים, מה שיעודד אותם להגר למדינות זולות יותר. אם ישראל תאלץ את הערבים להגר החוצה משטחה בדרך של גזירות כלכליות ומתן פיצויים, האחוז שיוותר ויגורש בכוח לא יהיה גדול.

מדינת ישראל תמיד תהיה נתונה תחת איום קיומי, ללא קשר למדיניותה כלפי הפלסטינים. מדינה יהודית בים מוסלמי לעולם לא תהיה בטוחה לחלוטין, במיוחד עקב האיסור המוסלמי על נוכחותם של ישויות זרות בלב אומת האסלאם. הפלסטינים תמיד ישמשו גייס חמישי בכל עימות אזורי. מדובר באנשים שפויים שרוצים את אדמתם חזרה ויעשו הכל על מנת להשיגה. לסיכום, אין ליהודים סיבה טובה לא לגרש את הפלסטינים.

הערבים מאמינים שלקחנו להם את האדמה. שום כמות של תעמולה לא תוכל לשנות את העובדה שהדיונות שלהם הפכו לגינות שלנו.

העובדה שבימי שליטת הערבים בארץ, היה פה לא יותר מאשר דיונות, פחות חשובה מזה שהיה מדובר בדיונות “שלהם”. מאידך גיסא, החינוך הישראלי, אשר נגיש לערבים, שם דגש על האצילות שבלאום , בשימורו, ובמאבק הלאומי על פי הדוגמא היהודית. דוגמא אותה הערבים לא מהססים לאמץ.

אין ולו דוגמא אחת בהיסטוריה בה חיו כובש ונכבש יחד בשלום (ובטח שלא בהיסטוריית הסכסוך היהודי- ערבי). מאז ומעולם בעת התקוממות עממית, חוסלו המתקוממים עד שהייתה נעשית ההתקוממות חסרת חשיבות. בעיתות בהן לא הופעל כוח כנגד מתקוממים, נוצלה מדיניות אפס המעשה של הכובש לצורך הסלמת המאבק. מעולם לא נתפסה אדיבות ונדיבות מצד כובש בתור דבר אלא חולשה פיזית, מוסרית, ובתור הזדמנות להתקומם.

שיחות שלום מובילות לשלום רק כאשר נושא המריבה אינו חיוני לקיומם של הצדדים הלוחמים. גרמניה וצרפת שתיהן היו מאוד רוצות לספח לעצמן את חבל אלסס-לוריין, אך הן מסוגלות גם להתקיים בלעדיו. כאשר הוויכוח הוא סביב טריטוריה בעלת חשיבות מהותית, נשמתה של אומה, לא ניתן לפתור את הבעיה בשיחות משא ומתן. הדרך היחידה לחיות בשלום, היא לחסל את האיום. האמת פשוטה, אך לא נחמדה. על כן מדמיינים רבים שההיסטוריה נפסקה בימינו, ושמצוות התורה בטלות בדורנו. רבים החליטו כי הגענו לאחריות הימים בהן גר זאב עם כבש, ואומות מאמינות שניתן לפתור נושאים מהותיים בדרכי משא ומתן. הלך רוח זה הינו לא פחות מאשר אפוקליפטי. ימינו ללא ספק אינם אחריות הימים, והמנטאליות האנושית לא רק שלא השתנתה, אלא נעשתה אם כבר אלימה יותר בזכות טכנולוגיות המלחמה המודרנית.

סיקור התקשורת מראה לנו את פני האויב, ואנו לומדים לראות אותו כאוסף פרטים אינדיבידואלים, במקום כהמון. אינדיבידואלים מעוררים חמלה בעוד שהמון מעורר פחד. לראות את הומאניות האויב בטלביזיה , שלא בראייה מלחמתית, גורם לאיבוד הרצון ללחימה. דמיינו את כלי התקשורת של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה מדווחים בשידור חי מטוקיו ודרזדן המופצצות והבוערות. דמיינו תמונות של ילדים שרופים כתוצאה מהפצצה אמריקנית . אין ספק שתמונות כאלו היו משפיעות על הציבור בארצות הברית. הסיקור המעמיק של הערבים הצליח להפוך אותם מ”אויב” ל”אנשים בדיוק כמונו”. מעטים מבינים שאויבינו הם למעשה באמת “אנשים כמונו”, וכך גם מטרותיהם, זהות לחלוטין לשלנו – ובדיוק מסיבה זו אנו נלחמים נגדם. שנינו רוצים בדיוק את אותה פיסת האדמה הקטנה הזו. שנינו רוצים להיות אדונים לגורלנו ולא תלויים בחסדיהם של שלטון זר.

יהודים מתבוללים רבים מכירים רק משפט אחד מהתורה “ואהבת לרעך כמוך”. רבים אף חושבים שהמשפט מקביל לזה שבנצרות “אהוב את אויבך”. אך בתורה כתוב גם: “כי אתן בידיכם את ישבי הארץ, וגרשתמו מפניך” (ספר שמות פרק כ”ג פסוק ל). אותם רעים אשר מצווה עלינו לאהוב, הינם אלה אשר קיבלו על עצמם את העקרונות הבסיסיים של היהדות. מדובר או בגרים, או ביראי שמיים, אך בכל מקרה אנו מצווים לאוהבם מכיוון שהם נאמנים ושואפים להיות אזרחים טובים של המדינה היהודית. במקרה של ערביי ישראל, דבר אינו יכול להיות רחוק יותר מהמציאות – כאשר מדובר באזרחים אשר מזדהים עם האסלאם, אחיהם הערבים, והפלסטינים – לא עם יהודי ישראל.

התורה מאוד פרקטית. אסור להגיע להסכם עם אויבים משובעים, ובטח שלא לחיות בשלום עם אלה שמחשיבים עצמם כבעלי זכות מוסרית על האדמה (ובתור בעליה). אין תהליך שלום, אך יש תהליך שמוביל לשלום – טיהור הארץ מאויביה.

מסירת כל השטחים לפלסטינים לא תביא שלום. הפלסטינים שולטים למעשה כבר היום בכל השטחים “הכבושים”. הזמן היחידי בו נראית נוכחות של שוטרים ישראלים בשטחים הוא בעת מהומות. אפילו כפרים ערביים בתוך שטחי ישראל מוגדרים מחוץ לתחום לרשויות החוק הישראליות. המשטרה לא נכנסת לאזורים ערביים כמו לוד אלא ברכב ממוגן. מדובר כאמור על שטחים בתוך ישראל, לא בגדה. המדינה הפלסטינית שתוקם בגדה תהווה עלבון למאבק הפלסטיני. האם הפלסטינים באמת נלחמו כל השנים בשביל מדינה זעירה וחסרת כל ברות קיום? גם לאחר הקמת פלסטין, הפלסטינים יבואו בעוד ועוד דרישות: סחר חופשי עם ישראל (שיציף את השוק הישראלי בסחורה נטולת מיסוי), כניסת פועלים, גישה לרצועת עזה (רצף טריטוריאלי למדינה הפלסטינית יבוא בהכרח על חשבון רצף טריטוריאלי לישראל). הפלסטינים בגדה יתאחדו עם אחיהם מעברו השני של הירדן, וישתלטו על המדינה באופן דמוקרטי לאחר נפילת המלוכה – וכל מלוכה נופלת בסוף. הגדה המערבית תספח לשטחה את ירדן ולא להיפך. מיליוני פליטים שינהרו לפלסטין ממחנות הפליטים המפוזרים ברחבי העולם הערבי יהפכו את המדינה לאנרכיה מוכת פשיעה. מזה דורות שאזרחי העם הפלסטיני איבדו כל יכולת יצרנית. מדובר בעם של פליטים, בדורות שהתחנכו ללא כל כישורים יצרניים או תרבות של מוסר עבודה. נסו לדמיין לעצמכם סיטואציה בה יישבו את כל תושבי הארלם במנהטן.

בקרב השמאל הישראלי אין שום רגשות חמלה כלפי הערבים. הסיבה היחידה שמישהו בישראל מסכים לוותר על הגדה היא חוסר הרצון של ישראל לקלוט אל קרבה כשלושה מיליון מצביעים ערבים. אך הציבור הערבי אשר כבר מתגורר בישראל התרבה מ150 אלף נפשות בשנת 1948 לכמיליון וחצי נפשות כיום. הערבים בישראל כבר מהווים כ34% מהדור הצעיר. מבחינה סטטיסטית, ערביי ישראל תורמים הרבה יותר למעגל האלימות כנגד יהודים מאשר ארגוני הטרור בגדה וברצועה. צה”ל מעדיף לפעול כנגד הערבים ברצועת עזה מאשר כנגד ערביי הגליל. גדר מערכת יכולה לבלום את האלימות מהרצועה, אך אין כל דרך למנוע את האלימות היוצאת מכפרים ערביים בגליל.

השמאל הישראלי לא מונע מתוך אהבה לערבים, אלא מתוך שנאה ליהודים, או יותר נכון - ליהדות. הצפת הארץ בערבים הינה דרכו של השמאל לחסל את היהדות. מצביעי השמאל החילוני מסרבים לקבל את עצמם בתור יהודים סוג ב’, יהודים ללא יהדות, ועל כן שואפים למגר את הדת. הציונות לא דורשת העמקת יתר, יהדות לעמותה, מצריכה עשורים של למידה. כל פושע יכול להיות פוליטיקאי ציוני, אך אין ולו לאחד מהם את הסיכוי להפוך לגדול בתורה. נטישת ירושלים, יהודה, שומרון, עזה והגליל לערבים לא מיועדת על מנת להביא עלינו שלום או צדק – אלה הם הדברים האחרונים אשר באמת מעניינים את השמאל. מטרת הויתורים היא ניתוקה המוחלט של מדינת ישראל מצביונה היהודי, אשר יביא לקיצם את רגשות הנחיתות אותם מרגיש השמאל אל מול האצבע המוכיחה של הדת. סביר להניח שבשלב מסוים, גם השמאל בישראל ישנה את דרכו. כמו המלך הורדוס, גם השמאל עתיד להבין את נחיצותה של הדת בהצדקת קיומה של מדינת ישראל, ויאמץ לחיקו את היהדות. הבעיה היא שעד שזה יקרה, זה יהיה מאוחר מדי.

סוגיות הלכתיות מפשטות את העולם לכדי שחור ולבן. או שה’ ציווה עלינו לשמור את ירושלים, או שלא. על כן, על היהודים לשמור על ירושלים מכל משמר, או לחילופין, לוותר עליה כאילו הייתה כפר גבול נידח. משא ומתן עם הפלסטינים על ירושלים הינו שווה ערך למשא ומתן עימם על היהדות עצמה. או שהדת נכונה, או שלא. אין כאן מקום למשא ומתן.
ריבוניות זו פיקציה. נכון להיום, מזרח ירושלים הינה טריטוריה פלסטינית לכל דבר. הריבונות הישראלית במקום רק מקנה לישראל את הכבוד המפוקפק של סבסוד תושבי מזרח העיר בכספי הביטוח הלאומי. מאמציהם של פעילי ימין להשתלט באופן “בלתי חוקי” על עוד גבעה שוממת בגדה המערבית הן בעיני חסרות כל טעם. גם במקרה וישראל תספח רשמית את כל הגדה, עדיין תהיה השליטה הדמוגרפית בשטח נתונה בידי הערבים. הערבים למעשה שולטים נכון להיום בירושלים המזרחית, בהר הבית, בלוד, בעכו, וברוב הגליל. היהודים נותרו למעשה עם הנגב (בו מתנהלים הבדואים כשליטי הארץ) וברצועת מישור החוף הדקה בה מתרכז כ70% מהציבור היהודי. תהליך השלום לא יוביל לשום פיתרון. משמעותו היחידה של התהליך היא מיסודה בחוק של התבוסה היהודית בארץ ישראל.

שערוריות ישראליות נוטות להזכיר התנהגות של בת יענה. אולמרט מרגיע את רוח העם בהבטחה שנושא ירושלים עומד אחרון על סדר הדיונים מול הפלסטינים. לא חשוב כלל שאולמרט משקר, הרי הפלסטינים מעולם לא מפספסים הזדמנות להכריז כבל עם ועדה - ירושלים עכשיו.

דחיקת הנושאים המרכזיים לדיון לסוף הרשימה זו טעות מרה. האם אדם שפוי מתווכח על מועד הגעת משלוח רהיטים לביתו לפני שסוכם מחיר סופי עם המוכר? במקרה שלנו, המוכר בכלל לא רוצה למכור.

השארת הנושאים הקריטיים לסוף מבטיח שישראל תתקפל בבוא הדיון. המתחים כולם יתפוגגו משאר הנושאים, והרושם המתקבל יהיה שישראל כעת מונעת את מימוש ההסכם. הסיטואציה שתיווצר תראה בסגנון של: “טוב, הגענו לסיכום עם הפלסטינים על הכל, כך שהשלום כה קרוב. האם עלינו באמת לסרב כעת לשלום בשל כמה אזורים במזרח ירושלים בהם יהודים ממילא לא מתגוררים?” ברגע שכל שאר הנושאים יוסדרו, מסירת ירושלים תתקבל ללא קושי. יהודים ניורוטיים יוכלו להתנגד, לצעוק, ולהעצים את נושא ירושלים בכל חששותיהם מהממשל בישראל.

המדיניות הישראלית הדוגלת בויתור הדרגתי על ריבונותה הורגת את ישראל מבפנים. היהודים מוותרים על קלפי המיקוח שלהם אחד אחר השני. עם כל קלף מאבדת ישראל עוד ועוד כוח מיקוח, וחושפת עצמה לעוד לחצים מצד הקהילה הבין-לאומית לוותר על הקלפים הנותרים על מנת להגיע כבר להסכם.

בזמנו, בשנת 1972, ישראל דחתה את הצעתו של סדאת לשלום עם כל הערבים בתמורה למשא ומתן על סיני בלבד. נושא הפלסטינים כלל לא הוזכר. כעבור ארבעה עשורים, ישראל תמצא את עצמה ללא סיני, ללא הגולן והגדה המערבית, ועדיין בלי שלום כולל עם הערבים. כל מנהיגי אומות האסלאם כבר הספיקו לעמוד איש איש בתורו ולהכריז שגם פיתרון הבעיה הפלסטינית והסורית לא תוביל להכרה מצד מדינתו בישראל. מעבר לכך, אפילו עם המדינות איתן ישראל כבר חתמה על “הסכם שלום”, לא קיימת נורמליזציה. האזרח המצרי והירדני עדיין שונאים את ישראל בדיוק באותה המידה שהם שנאו לפני השלום. עיראק וכווית, שתי מדינות עם שלטון בובה אמריקני, סרבו בתוקף לקשור יחסים עם ישראל. אין לצפות מאיראן שתחתום על הסכם עם ישראל גם לאחר פתרון הבעיה הפלסטינית. סעודיה היא המדינה האחרונה שישראל רוצה לחתום איתה על הסכם שלום. פתיחת המשק הישראלי למשקיעים סעודים השוחים בכספי נפט, יעביר את השליטה בכל הנדל”ן בישראל לידיים סעודיות תוך זמן קצר מאוד. ללבנון הנשלטת בידי חזבאללה אין ולו עניין פעוט בסוגיה הפלסטינית. לבנון לא עתידה לחתום על הסכם שלום ישראל גם אם ערפאת יוצא מקברו וייקבר מחדש במתחם הר הבית (מה שיכול מאוד להיות שיקרה במידה וישראל תוותר על ירושלים). שלום עם סוריה יהווה מכה קשה לביטחון ישראל. הסכם שלום שכזה לבטח יכלול הבטחה לחימוש הצבא הסורי מצד ארה”ב כמו בהסכם עם מצריים. סוריה תנצל את השלום על מנת להתחמש, ותתקוף בשנית כאשר תרגיש מוכנה.

משא ומתן עם הפת”ח על נושא ירושלים נראה תמוה בעיני. הבריטים רדפו מחבלים יהודים באצ”ל ובלח”י ולא הסכימו לדון עימם. הפת”ח עדיין מתקיף את ישראל, ועוד משלם משכורות לפעילי הזרוע הצבאית של הארגון, “גדודי חללי אל אקצא”, עם כסף המועבר מישראל. רק לאחרונה נהרג שומר ראשו האישי של אחמד חורי, בכיר במשלחת המשא ומתן הפלסטינית, בקרב יריות עם כוחות הביטחון הישראלים.

תהליך השלום הוא תרמית. ישראל לא נמצאת במלחמה עם הפלסטינים. במידה והיא כן – יש להפציץ אותם עד אפר דק במקום לספק להם מים וחשמל. האיום הפלסטיני לישראל מעורר גיחוך: ברגע שתיאסר כניסת פועלים ערבים לישראל, יצטמצם היקף הפיגועים בידי מחבלים מתאבדים, אשר כבר עומד על בערך אחד לשנה- לאפס. בכל מקרה, הטרור הפלסטיני גובה הרבה פחות קורבנות בשנה מאשר תאונות הדרכים. ההתמודדות אל מול טילי קסאם וקטיושה גם היא אינה אמורה להיות כה מסובכת. במקום להוציא מאות מיליוני שקלים על מערכות הגנה טכנולוגיות מגוכחות, יהיה חכם ויעיל בהרבה לערוך מבצעי פשיטה עונתיים ברצועה ולהרוס מחדש את תשתית הטרור. עוד אמצעי יעיל יהיה גירוש כוחות הסיוע ההומניטארי הבינלאומיים מהשטחים. מהלך שכזה יסייע למטרה הפלסטינית הרבה יותר מויתורים מצד ישראל על עוד ועוד שטחים. אם הפלסטינים יתרגלו למציאות בה עליהם ללמוד לכלכל את עצמם במקום להסתמך על סיוע הומאניטארי, יישאר להם הרבה פחות זמן ורצון לבצע פיגועי התאבדות. אביון התר אחר פת לחם מתקשה לפנות זמן לפעילות טרור.

אנשים שונאים אויבים חלשים. ועל כן היהודים שונאים את החמאס ומסרבים לדון עימו. אך שימו לב לשני דברים חשובים: החמאס לא פוגע במטרות יהודיות מחוץ לישראל ומסרב להכריז על מדינה פלסטינאית.

חמאס יכול בקלות לזכות במטרות פוליטיות בדרך פגיעה במטרות יהודיות בחו”ל: קהילות יהודיות, עסקים יהודיים, ויהודים באשר הם. ישראל לא מסוגלת להגן על כל היהודים בעולם. אם יהודים אמריקאים יהיו נתונים להתקפות בלתי נפסקות מצד החמאס, הם ילחצו על ישראל לעשות כל ויתור נדרש למען שלומם.

לחמאס לא חסרים האמצעים לביצוע מתקפות טרור בעצימות נמוכה כנגד יהודים בחו”ל, במיוחד באירופה ודרום אמריקה. החמאס יודע שמתקפות בחו”ל לא יגררו תגובה ישראלית כנגד הפלסטינים. מנהיגי החמאס הם ברובם אנשים ממושמעים אשר אינם מפחדים ממדיניות החיסולים של ישראל, בניגוד לפת”ח המונהג בידי עבריינים וגנבי מכוניות. החמאס מסרב להפסיק את הירי על ישראל על אף איומיה של ישראל להמשיך במדינות החיסולים.

יכולותיה של ישראל בחו”ל מוגבלות לעומת היד החופשית לה זוכה השב”כ בגדה המערבית. החמאס יגלה שפגיעה ביהודים בחו”ל זה מבצע קל בהרבה מאשר פגיעה ביהודים בתחומי ישראל.

יחסי ישראל חמאס מעידים על רמה גדולה של שיתוף פעולה. השב”כ יודע כיום לסכל כ99% ממתקפות הטרור. אפילו עם הנוכחות האדירה של משתפי פעולה בשורות ארגוני הטרור, קשה להאמין שהחמאס מצליח להוציא לפועל פיגוע אחד בשנה בלבד. הרי בסופו של דבר, החוליות המבצעיות הן הרי קטנות, וכמה קשה כבר יכול להיות לזהות מי החפרפרת לאחר מספר מבצעים כושלים? דעתי היא שארגוני הטרור ממעיטים בכוונה את מספר ההתקפות שהם מוציאים לפועל מתוך אי אילו הבנות עם ישראל שיהיו מקובלות על שני הצדדים.

דבר לא מונע מהחמאס מלהכריז על עצמאות ברצועת עזה. פריצת הגבול מול מצריים לאחרונה מעידה כי אין לממשלת חמאס בעיה להתנכר למצריים. אפילו שהחמאס תלוי במצריים מבחינה לוגיסטית, הוא יזם בכוונה משבר שיציג את מצריים בתור משת”פית של ישראל. לחמאס לא אכפת מההתנגדות הערבית למדינה פלסטינית. מדינות ערב הרי צריכות את החמאס יותר משהוא צריך אותם. הבעיה הפלסטינית מספקת למדינות ערב אמתלה לנהל משטר מושחת תוך כדי שימוש בישראל בתור שעיר לעזאזל בכל בעיות האומה. הדבר האחרון שמדינות ערב רוצות זה פיתרון לבעיה הפלסטינית. אדם כמו משעל או הניה היה רוצה מאוד להירשם בהיסטוריה בתור מקים המדינה הפלסטינית לפני חיסולו בידי ישראל. אך זה לא קורה.

החמאס הציע לישראל שביתת נשק ארוכת טווח. כל מוסלמי שיטען אחרת הוא שקרן: האיסלאם אוסר בתכלית האיסור לקבל את נוכחותה של מדינה לא מוסלמית על שטחי אדמות האסלאם. על פי ההלכה המוסלמית, מותר לחתום על שביתת נשק זמנית של עד לתקופה של עשר שנים למטרות התחמשות והתעצמות בלבד. על כן, חמאס מציעה כל שבאפשרותו תחת החוק המוסלמי. החמאס הוא ארגון כנה, ובדרכו שלו גם הוגן, שלא כמו עברייני הפת”ח.

חמאס הוא הארגון הפלסטיני הראשון שניסה להשליט שלטון חוק בעזה. הוא היה מצליח אילולי הפת”ח ושאר הפלגים החילונים היו מסרבים לקבל את מרותו. החיכוך על מושכות השלטון הותיר את החמאס בפני האפשרות של מלחמת אזרחים, ממנה בחר לנסוג. כרגע החמאס שבוי בין ההגבלות הישראליות, ארגוני גרילה יריבים, ואוכלוסייה ממורמרת. אין ביכולתו לעשות מעבר למה שהוא כבר עושה.

החמאס נמנע מלתקוף את ישראל מזה זמן מה. התקפות רבות המיוחסות לחמאס מבוצעות למעשה בידי “גדודי השהיד עז אלדין אלקסאם”, המקושרים בקשר רופף לתנועה הפוליטית. החמאס אינו מסוגל באמת לשלוט ברצונם של הגדודים להפגיז את ישראל. יחסי שתי התנועות מבוססים על שיתוף פעולה ולא על היררכיה. המחבלים בשטח אינם שותפים לתהליך המדיני, אך מצד שני אינם מסכימים להישאר מחוץ למשחק – אז הם יורים רקטות. מעגל האלימות בעזה מנציח את עצמו: אלימות מעזה הגוררת תגובה ישראלית, הגוררת עוד אלימות מעזה, הגוררת תגובה – וכן הלאה.

לישראל אין ברירה אלא לדבר עם החמאס. הפת”ח אינו יותר מאשר בועה. מאז ומעולם הוא היה בועה, מבצע של אדם אחד. חמאס יכול להחליף בקלות מנהיגים שנרצחו בידי ישראל, אך פת”ח אינו מסוגל. חוץ מעבאס, ברגותי, ועוד כמה אחרים, אין בפת”ח מנהיגים כריזמטיים ופופולאריים. הפלסטינים תומכים בחמאס בתור ארגון, אך בפת”ח רק בשל דמויות המפתח שבו. הפת”ח הוכיח פעם אחר פעם שהוא איננו מסוגל להשליט שלטון חוק בגדה, אפילו עם עזרתה של ישראל. מסיבה לא ברורה, ישראל מענישה את הרצועה, בה משתדל החמאס להפסיק את ההתקפות, אך מעניקה פרסים לגדה, בה מקבלים מחבלים משכורת מהפת”ח.

השאלה הגדולה היא האם ישראל בכלל רוצה שלום עם הפלסטינים. אם התשובה היא כן, היא חייבת לדבר עם חמאס.

היהודים מאמינים בשלום מסיבות שונות. יש כאלה שפשוט מונעים משנאה והלקאה עצמית, ורוצים שישראל תשלם מחיר דמים על חוסר מוסריותה. אחרים עייפו ממלחמה, ומעדיפים לדמיין עתיד וורוד בו יהודים, מצרים ואיראנים חיים בשלום שלווה ושמחה - גישה בלתי מציאותית המאפשרת למאמין לעצום את העיניים ולכבות את השכל. אחרים מאמינים ברציונאליזם פרימיטיבי - גישה שכבר סחפה יהודים בעבר, ועדות לכך היא מספר היהודים הגדול אשר תמכו נלהבות במפלגה הקומוניסטית. מאמיני הגישה, מחזיקים באמונה המטופשת שכל בעיה אנושית, אינה יותר מאשר משוואה מתמטית שניתן לפתור באמצעות דיונים.
פוליטיקאים מושחתים נוטים לתמול בתהליך השלום על מנת לקבל את קולם של ההמונים, אותו הם מנצלים לעסקיהם הפרטיים. בכירי צבא רבים בחרו בדרך השלום לאחר שראו שפתרונות צבאיים כשלו במתן פיתרון לסכסוך. כנראה שהגנרלים לא מבינים שאפילו במתמטיקה, ובטח שביחסים חברתיים, ישנן בעיות אשר אינן ניתנות לפתירה. בעצם ייתכן וההיפך הוא הנכון: הממסד השמאלני בישראל ממנה קצינים ליברלים שטופי מוח לעמדות מפתח צבאיות, ואז מתפלא כאשר הם אינם מסוגלים לעשות את הנדרש בכדי להגיע להכרעה צבאית.

במקום לתור אחר פיתרון מיידי שבכל מקרה יהיה מוטעה, על היהודים לקבל את קיומו של סכסוך בעצימות נמוכה, הגובה קורבנות מפעם לפעם, ושעתיד להמשך בעתיד הנראה לעין. האמת היא, שלא ניתן לדעת מה יקרה בעוד מספר עשורים. שיפורים בטכנולוגיות ירוקות עלול להפחית מערכה של תעשיית הנפט, מה שיוביל לעוני אדיר מימדים במדינות ערב. במדינות שכאלה, יגדל מספר הקיצוניים הדתיים המוכנים לבצע פיגוע בעשרות מונים, אך מצד שני יחלשו הצבאות הסדירים.

הערבים עלולים להשיג נשק גרעיני, שללא ספק יתגלגל לבסוף לידי מחבלים אשר עלולים להשתמש בו כנגד ישראל. האיום רק ילך ויגדל במקרה של חתימה על הסכמי שלום, שכן ישראל תתקשה לנקוט במכת מנע כנגד מדינות עימן היא נמצאת ביחסי ידידות.

הערבים בישראל עלולים להתרבות עד שיהוו שליש מין האוכלוסייה המצביעה. קואליציה המורכבת מערבים, מפלגות שמאל יהודיות, ומפלגות המייצגות את האוכלוסייה הזרה בישראל תביא לסופה של המדינה היהודית. אופציה אחרונה היא שהיהודים פשוט יגרשו את הערבים מישראל.

קיימים כל כך הרבה משתנים לא ידועים במשוואת השלום, שכל ניסיון לחזות אותם הינו בלתי אחראי ומטופש. לעומת זאת, ישנם דברים שקל יותר להבין. הערבים אינם זקוקים לשלום עם ישראל: הם יכולים לחיות עם שלום או בלעדיו. הערבים אינם זקוקים לסיועה של ישראל, ואינם מפחדים מהתקפותיה. הסכמי שלום לא ישנו את התנהגותם של הערבים: התמיכה בטרוריסטים במדינות ערב תימשך, אם רק כדי לספק תעסוקה לזעמם של הקיצונים מבית הרחק מהממשל. היחסים הכלכליים היחידים אשר יכולים לצמוח בין ישראל לבין מדינות ערב, הם השקעות ערביות בנדל”ן ישראלי – תהליך אשר כבר כיום נמצא בהליכי חקיקה.

הערבים, באדישותם המוחלטת לתהליך השלום, לא מציעים שום ויתורים לישראל: יש לנטוש את יהודה ושומרון, לחלק את ירושלים, ולפצות את הפליטים תוך מתן אפשרות לחלקם לשוב לישראל. זו לא באמת תוכנית שלום, אלא יותר הסכם כניעה המוצע בפי תוקפן מובס השואף לזכות בכבודו הנרמס.

ישראל לעומת זאת, מוותרת פעם אחר פעם ולא מקבלת דבר בתמורה. הערבים לא נתנו לישראל דבר בתמורה לנסיגתה מרצועת עזה, צעד משמעותי אשר כמעט ופילג את המדינה והותיר צלקת לדורות. להיפך, הערבים רק החריפו את התקפותיהם בעקבות הנסיגה. על פני השטח, ניתן לומר שהאשמים בהתקפות הם רק המחבלים הפלסטינים. למעשה, הטרור הפלסטיני לא היה מסוגל להתקיים ללא תמיכה משותפת של מדינות האסלאם. סוריה מספקת לפלסטינים נשק, איראן ממנת ומאמנת מחבלים בשטחה, מצריים דואגת להברחות ולוגיסטיקה, וערב הסעודית מספקת תמיכה פיננסית ולחצים דיפלומטיים.

בזמנו הציע סאדאת לישראל שלום עם כל העולם הערבי בתמורה לסיני ורמת הגולן, אך לא אמר מילה על הפלסטינים. לאחרונה הציעו הסעודים לישראל שלום עם כל מדינות ערב בתמורה ליהודה, שומרון וירושלים. כעת ישראל דנה עם הפלסטינים בדבר סוגיות פעוטות ביהודה, שומרון וירושלים, ללא כל דו שיח עם כלל מדינות ערב. ככל שעובר הזמן נראה כי מורעים התנאים.

אולם הבעיה האמיתית אינה מבחוץ, אלא מבית. ערביי ישראל מהווים כשליש מהדור הצעיר, וכבר מהווים רוב מוחלט באזורים מסוימים בארץ. הממשל הישראלי מוותר על אדמות בעלות חשיבות דתית, היסטורית, ואסטרטגית מתוך פחד מפני שני מליון הערבים החיים שם. מדינת ישראל המונעת מפחדים, וכבולה בצביונות ליברלים, מועדת לקראת מדינת חוף ברוחב של מספר קילומטרים בלבד. אולם גם בשטחי מדינה זו חיים מיליוני ערבים – אשר יצביעו ביום מין הימים בקלפיות ולא יסכימו למשמע מילה אודות הסכם שלום עם היהודים המובסים. מדובר למעשה במדיניותו המוצהרת של אש”ף, התרבות העם פלסטיני עד להשגת הניצחון הדמוגראפי. פועלם הראשון של הערבים בישראל לאחר הזכייה במושכות השלטון, תהיה לספח את הגדה לשטחי המדינה, ולהכריז על הקמתה של מדינת פלסטין. בעקבות מאורעות אלה, תקוותם היחידה של יהודי ישראל תהיה “הערבים המתונים”. נותר לנו רק להתפלל שאלה יטענו שהם מסכימים לחיות עם היהודים במדינה משותפת.

רק הזמן יכול לספק פיתרון לבעיות בלתי פתירות. הקומוניזם נעלם מהעולם, וכך גם הטרור השמאלני של שנות ה70. גם הטרור האסלאמי לא ישרוד לנצח. רעיונות קיצוניים לא שורדים לנצח, וחברות בוערות שבות לחיים שלווים. היקף הטרור הפלסטיני כיום הינו מלאכותי לחלוטין. הוא הובאו עלינו בידי מדיניותם של ביילין ופרס אשר הזמינו את אש”ף המובס מתוניס לגדה המערבית, המליכו אותו, מימנו אותו, ופרסמו ברבים שהוא פרטנר לשלום. כך קרה שחתול אשפתות החל לחשוב על עצמו בתור אריה. הפלסטינים תומכים בהמשך המאבק משתי סיבות: תקווה וייאוש. התקווה לנצח, והייאוש היומי של חייהם. לשתי הסיבות ישנם פתרונות - שימוש בכוח מכריע, ועידוד הגירה. האחים המוסלמים, אש”ף וחמאס כבר הפכו לארגונים פוליטיים, וסביר להניח שגם ארגוני לוחמת גרילה ילכו באותה הדרך. הפלסטינים לעולם יהיו עוינים כלפי ישראל, שכן היהודים השתלטו על מה שהם מחשיבים בתור אדמתם. עוינות זו לנצח תתורגם כפעילות חבלנית בעצימות נמוכה, אך לעולם לא כמלחמה פתוחה.

לתהליך השלום אין תקדים היסטורי. מעולם לא ניהלו שתי מדינות עוינות תהליך שלום למשך עשורים תחת אש. שלום מעולם לא הגיע בדרך של משא ומתן, אלא רק בעקבות הבסתו של אחד מהצדדים הלוחמים. ארה”ב ניהלה משא ומתן עם ויאטנם למשך עשורים, אך היא לא ניהלה איתה מלחמה. המלחמה התנהלה בין דרום לצפון ויאטנאם – והצפון ניצח. על כן תהליך השלום בויאטנאם נכשל, כמו בכל מקום אחר. תהליכי שלום הם איוולת שמאלנית, גישה פרימיטיבית רציונאלית לבעיות בעלות מורכבות אדירה אשר אינן ניתנות לפתירה באמצעות פשרות.

פתרונות העבר של ישראל לבעיה הפלסטינית דווקא הוכיחו עצמם כיעילים מאוד - גירוש סיסטמאתי של מנהיגי התנועות פוליטיות וחברתיות. כל מי שזכה למעט כוח והכרה גורש מייד. נקיטה באותה המדיניות כיום לא תצריך את גירושם של מספר רב של אנשים – רק את מנהיגי חמאס, פת”ח, ושאר הארגונים. ישראל כאמור נקטה במדיניות זו בין שנות ה60- ל- 80 בהצלחה רבה. הגדה נותרה שקטה. אף על פי שאש”ף עשה כל שיכל על מנת לשלוט בגדה מרחוק, זה לא השתווה לנוכחותו המחשמלת של ערפאת. ביילין ופרס הביאו את ערפאת לגדה והוציאו את שד הטרור מהבקבוק. כוונותיהם היו טובות.הם רצו את ערפאת בתור הבובה שלהם. הם טעו. הייתה זו עוד דוגמא למחיר הדמים אותו נאלצת חברה לשלם בעבור איוולתם של שמאלנים חדורי כוונות טובות.

מרבית אוכלוסיית הולנד הייתה טובה ליהודים בזמן השואה. הבעיה היא שההולנדים גם היו טובים כלפי אלה ששיתפו פעולה עם הגרמנים בתחומם. אותה קבוצת מיעוט שסייעה לגרמנים רדפה אותנו, וכך נרצחו 75% מאוכלוסיית יהודי הולנד.

מרבית היהודים הם אנשים הוגנים המאחלים רק טוב למדינתם. אך אם לא נעמוד אל מול המיעוט השמאלני האכזר, מעט מאוד יהודים ישרדו בישראל.

מדוע ישראל לא מקבלת את יוזמת השלום הערבית? היוזמה מציעה את נרמול היחסים עם כל מדינות ערב (אך לא עם איראן) בתמורה לנסיגה ישראלית לגבולות 67, כולל ויתור על ירושלים ופיתרון לבעיית הפליטים. ישראל הרי כבר הסכימה פחות או יותר לכל העקרונות הללו. רוב הישראלים מסכימים להיפרד מירושלים. ההבדלים בין ההסכמים עם הפלסטינים לבין יוזמת השלום הסעודית פעוטים. ביזומה נדרשת ישראל לסגת לגבולות 67, בעוד שישראל והפלסטינים כבר הגיעו להסכמה על חילופי שטחים – התנחלויות בגדה תמורות אזורים בלתי מיושבים בתוך ישראל. יוזמת השלום אינה מחייבת את ישראל לקבל לשטחה חזרה את הפליטים, אלא רק למצוא לבעייתם פיתרון, ייתכן כלכלי. ארה”ב והאיחוד האירופי ישמחו לסייע לישראל במתן הפיצויים.

בעיית ירושלים גם היא פעוטה. מה היא אותה הירושלים בה מעונית ישראל בתור בירתה הנצחית? השכונות הערביות הענקיות במזרח העיר בה מתגוררים 250 אלף ערבים? אלה אינן נכללות אף בירושלים התנ”כית. יהודים אומנם חיו באזור בישראל העתיקה, אך יהודים כאמור חיו גם בחברון ושכם. במונחים דתיים, הויתור על שכם וחברון, להם הסכים רוב העם בישראל, מהווים פשע דתי חמור בהרבה מויתור על שכונות במזרח ירושלים.

המחלוקת על העיר העתיקה איננה מובנת כראוי בעיני רבים. העיר העתיקה בירושלים אינה אלא מבנה עותומאני עתיק. הריסת החומות תפשט מאוד את המחלוקת. סלע המחלוקת היחידי הינו מתחם הר הבית. מדינה אשר טוענת לצדקת דרכה על בסיס טיעון הלכתי אינה יכולה לאפשר לעצמה לוותר על האתר הקדוש ביותר לדתה. זה נשמע מגוחך, אך זה מה שכעת מתרחש בישראל. המדינה אוסרת על מתפללים יהודים להיכנס למתחם, בעוד הערבים כבר התקינו שם בתי שימוש ציבוריים.

אז מה הן הברירות באשר להר הבית? הברירה הראשונה, אשר מועדפת עלי, היא הריסת המסגד המוסלמי, ובניית בית המקדש השלישי על הריסותיו. לצערי זה לא יקרה. התנגדות משותפת של יהודים שמאלנים, מתבוללים ודתיים תמנע את האפשרות הזאת. על מנת להבהיר, כמעט כל היהודים הדתיים בישראל מאמינים שבית המקדש השלישי ירד מהשמיים בשלמותו בבוא העת. סברה זו אומנם טיפשית, אך היא אומצה בידי מנהיגי הקהילה הדתית, המעדיפים להתפלל מאשר לפעול.

הברירה השנייה, בה תומכים חלק מהיהודים, היא לבנות את בית המקדש על הר הבית בלי להרוס את המסגדים המוסלמים. גם זה לא יקרה. המוסלמים יתנגדו נחרצות לחילול אתרם הקדוש בידי היהודים, יהודים דתיים יתנגדו בטענה שהמקדש צריך ליפול מהשמיים, ופעילי זכויות בעלי החיים ימחו כנגד הקרבת הקורבנות שתתבצע במקום.

בעצם אי בניית המקדש, מתחמקים היהודים מחובת חשיפת פרצופם האמיתי. אם האתר אינו בידינו, לפחות אנו יכולים לטעון לחפותנו בכך שלא בנינו את המקדש. לו הייתה ישראל מונהגת בידי מנהיג יהודי אמיתי כמו מאיר כהנא, לא הייתה לו שום בעיה לטהר את מתחם הר הבית, את יהודה ושומרון, ואת כל שטחי ארץ ישראל השלמה מנהר הנילוס ועד הפרת.

אם אין לנו שום כוונה להקים מדינת הלכה,
אם אין לנו שום כוונה לשמור על צביון יהודי שמצריך את גירושם של הערבים,
אז אין לנו שום סיבה לדחות את יוזמת השלום הערבית.

כמעט בכל הרצאה בה נכחתי עד היום, תמיד נאמרה בשלב מסוים אמרה אחת שמצליחה להוציא אותי מכליי. במהלך ההרצאה תמיד נעמד אדם אחד שאומר משהו בסגנון של “אני אומנם לא יודע הרבה על היהדות, אבל דבר אחד שאני יודע בבטחה הוא שנכתב בתורה שיש לאהוב את שכנך ולא לדכאו. הרי זו התורה על רגל אחת.” הוא צודק. זה באמת מה שרבנים פרוגרסיביים ומורים חילוניים לא יוצלחים מלמדים כיום בבתי הספר. אהבו את שכנכם והתעלמו לחלוטין משאר 612 המצוות. אם אתם כבר עושים זאת, אל תשכחו גם להטביל תינוקות….

ספר שמות פרק כ”ג, פסוק ט’: “וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.”

שמות כ”ג פסוק ל”א: “וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ, מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים, וּמִמִּדְבָּר, עַד-הַנָּהָר: כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם, אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, וְגֵרַשְׁתָּמוֹ, מִפָּנֶיךָ”.

מה ההבדל בין יושבי הארץ אותם יש לגרש לבין הגרים בהם יש להתחשב? ובכן, יושבי הארץ הם אותם העמים אשר ישבו בארץ כנען לפני בוא היהודים ממצריים. אלו הם תושביה המקוריים של הארץ, אותם יש לגרש בשל טינתם הנצחית כלפי העם היהודי המתחרה עימם על אותו שטח המחייה. חובת הגירוש חלה על כל אחד ואחד מבני יושבי הארץ, שכן אפילו הדורות הבאים בעוד שנים רבות יזכרו שעמם גורש, ויהיו עוינים כלפי היהודים. לא מדובר כאן על חזקה באדמה מסוימת, אלא על ריבונות. הארץ הייתה שייכת לכנענים או לערבים הפלסטינים, אך כעת היא שייכת ליהודים. שליטים יהודים מודרניים מאמינים שהערבים יהיו מוכנים להתעלם מהגזל ומההשפלה בתמורה לסיוע כלכלי. התורה מתייחסת לבעיה באופן הרבה יותר רציונאלי: אם היהודים רוצים להיות שליטיה הריבונים של הארץ, הם חייבים לטהר אותה “מיושביה”.

התורה חוסכת בסבל הנדרש להסב לאויבים: על יושבי הארץ להיות מטוהרים מהאדמה (שמות, כ”ג, ל”א), מוחרמים (דברים, כ’, י”ז), אך לא בהכרח להיהרג בידי היהודים. לאחר שיושבי הארץ גורשו, והסיכון הביטחוני מבית הופחת משמעותית, היהודים חופשיים לקחת סיכונים מחושבים. ספר דברים פרק כ’ מפרט על מלחמות אותם יוזמים היהודים על דעת עצמם על מנת לכבוש את שאר ארץ כנען, ללא כל צביון אלוהי. במלחמות שכאלה, אין צורך בגירוש יושבי הארץ כל עוד הם מסכימים לקבל על עצמם שלטון יהודי. במקרה והתושבים המותקפים לא מראים התנגדות לצבא היהודי, יש להרשות להם על פי התורה להישאר באדמתם בתמורה למסים ועבדות, ככתוב: “וְהָיָה כָּל-הָעָם הַנִּמְצָא-בָהּ, יִהְיוּ לְךָ לָמַס–וַעֲבָדוּךָ. ” (דברים פרק כ’, י”א). חוק זה חל רק רק על ערים הרחוקות ממרכזי אוכלוסין יהודיים (דברים כ’, ט”ו).

העמים הכבושים אינם נהנים מעמד של גרים, אשר אין לדכאם. העבדות המוזכרת בפסוק ככל הנראה כללה סיורים לאורך גבולות הממלכה, או עבודה ציבורית בתחזוקת ערים יהודיות. מעבר לעבדות, העמים הכבושים ממשיכים להנות מזכויות קרקע. ההבדל העיקרי בין גרים ליושבי הארץ, הוא שיושבי הארץ חופשיים להמשיך ולעסוק בדתם הפגאנית, שכן הם לא מתגוררים בארץ ישראל ‘פרופר’, ועל כן אינם מטמאים אותה בטכסיהם.

כעת נדון במושג “הגר”. החוקים בתורה אינם מובאים לנו בסדר כרונולוגי. למשל, בספר שמות פרק כ”ג, פסוק ט’ מובאים דינים אשר מתייחסים לסיטואציות מאוחרות יותר מהסיטואציה המובאת בשמות כ”ג, ל”א. כיצד אנו יודעים זאת? פרק כ”ג, פסוק י’ דן בנושא שנת שמיטה, אשר חל כל שנה שביעית. אנו יודעים כי העיסוק בחקלאות החל רק לאחר השלמת כיבוש הארץ בידי בני ישראל, כך שכרונולוגית הוא אמור להופיע מאוחר יותר. מסיבה זו מופיעים הגרים רק לאחר גירוש יושבי הארץ.

מי הם הגרים? הם אינם יושבי הארץ, שכן אלה כבר גורשו (נכון, היהודים לא ממש נחמדים). הפועל “גר” בתורה מרמז על התגוררות משותפת, מקובצת. בעברית המודרנית אין במילה מעבר למשמעות המגורים באשר הם. המילה אף מופיעה במשמעות תוקפנית יותר, ככתוב בספר תהילים פרק נ”ו, פסוקים ו-ז’: “כָּל-הַיּוֹם, דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ; עָלַי כָּל-מַחְשְׁבֹתָם לָרָע. יָגוּרוּ, יצפינו (יִצְפּוֹנוּ)–הֵמָּה, עֲקֵבַי יִשְׁמֹרוּ… ” כמו כן, בתהילים ק”מ, פסוקים ג-ד’: “אֲשֶׁר חָשְׁבוּ רָעוֹת בְּלֵב; כָּל-יוֹם, יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת. שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם, כְּמוֹ-נָחָשׁ”. המוטיב המרכזי העולה מההתייחסות לגרים הוא כניעה.

במונחים מודרניים, על הגרים לקבל את הריבונות היהודית ללא עוררין. ביהודה העתיקה, הגרים לא דוכאו, אך גם לא נהנו מזכויות פוליטיות. במובן זה מתייחסת התורה ליהודים כאשר היא אומרת “כי גרים הייתם בארץ מצריים”. בין אם היהודים היו עבדים, או אם הם חיו בעושר, הם לא נהנו מזכויות פוליטיות.

חז”ל פרשו אף יותר בקשיחות את מושג הגר, בתור “מתגיירים” ליהדות. מבחינה סמנטית זוהי פרשנות נכונה. דתות זרות אכן נאסרו ביהודה, וכל תושב זר החי בשטחה היה מחויב לעסוק בפולחני היהדות. לדוגמא, עבדים זרים נאסרו מלעבוד בשבת, מלהקים מזבחות, לעבוד אלילים, להקריב קורבנות לאלים זרים או לאכול דם. הם היו חייבים במגבלות חג הפסח ויום כיפור. התושב הזר אשר התגורר בשטחי יהודה היה כפוף לתכתיבי הר סיני, וחי כיהודי לכל דבר חוץ מסוגיית דיני הנישואין.

המושגים “גר” ו”יושבי הארץ” מופיעים לעיתים בתורה באותה המשמעות. דוגמא כזאת מובאת כאשר אברהם מתחנן בפני שבט חט שיאפשרו לו לקבור את אשתו המנוחה בקריית ארבע (בימינו התנחלות ידועה לשמצה הממוקמת על “אדמה ערבית גזולה”). בראשית כ”ג, פסוק ד’: “גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי.” אברהם התברך במוח משפטי דגול. הוא טוען כאן להיותו כעת תושב כנוע (גר), אך מכריז כי הוא עוד יישב את הארץ. אברהם מתעקש לרכשו את האדמה במקום להסכים לקבלה בחינם. ישראל נטשה כיום את אותה האדמה הקנויה, מערת המכפלה, והשאירה אותה לערבים.

אפילו ל”תושב”, מושג הגבוה מ”גר”, יש ניחוח של נחיתות. אין התושב רשאי להשתתף בטקס הקרבת הקורבנות בפסח (שמות י”ב, מ”ה) עד שיתגייר ויעבור ברית מילה (י”ב, מ”ח). מעמדו רם אך במעט משל עבד (ויקרא כ”ה, פסוקים ל”ה, מ’). זכותו לחיות בארץ אינה נתונה לערעור, אך הוא אינו זוכה למעמד חברתי של יהודי. אין ולו אזכור אחד בתורה של גר בה לא מצוין שהוא נחות לעומת היהודי.

על כן, מה היא משמעות הדיכוי? לא נותר לנו אלא להתפאר מדברי המחוקק אשר הקדים כל תיאורטיקן פוליטי. משמעות הדיכוי הינה נישול אדם מזכותו המולדת: חיים ובעלות על רכוש פרטי. זכויות פוליטיות, והזכות להשפיע על אופי המדינה היהודית אינם נכללים בזכויותיו.

היהודים דוכאו במצריים והיו לעבדים (שמות פרק ג’, פסוק ט’). הסורים דיכאו אותנו עד שהיינו זקוקים למושיע (מלכים ב’, פרק י”ג, פסוקים ד’-ה’). עבור המחוקק התנ”כי, משמעות הדיכוי הייתה קשה בהרבה מסתם שלילת זכות ההצבעה.

איסור מקביל בספר שמות פרק כ”ב, פסוק כ’ מבהיר את הנקודה, “וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.” מהי משמעות המילה תונה? ניתן להבין כי בצירוף עם המילה “תלחץ”, הכוונה היא “לשאוב החוצה”. ומה ניתן לשאוב החוצה מבנאדם? וודאי שלא את זכויותיו הפוליטיות, אלא את חייו ורכושו.

חשוב עוד לציין כי המילה “לחץ” מתייחסת לדיכוי “מנומס”. כאשר לוחצים על אדם לבצע פעולה, הדבר מתייחס תמיד לפעולה לא אלימה. לעומת זאת, המילה “עושק” מתייחסת לדיכוי אלים של אדם את חברו. ככתוב, “לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל” (ויקרא פרק י”ט, פסוק י”ג).

הרבה לפני שהנוצרים חרטו את המצווה בתור ספינת הדגל שלהם, היהודים צוו, “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא י”ט, פסוק י”ח). לא במידה שבה אתה אוהב את עצמך, אלא בעצם זה שאתה אוהב את עצמך. אהבתך לאחרים צריכה להיות כמו אהבתך לעצמך. פרשנות שונה לפסוק היא שעליך לאהוב אדם הדומה לך, ושהינו כמוך.

התרגום המקובל של “רעך”, אינו מתייחס אל המילה כראוי. בתהילים מ”ה, פסוק ט”ו, הבתולות בקרון אשת המלך בוודאי ואינן שכנותיה. תרגום המילה כ”חבר” גם אינו פוגע כראוי במשמעות הנכונה, כפי שמוצג בספר ויקרא י”ט, פסוק י”ג. לא הגיוני שמשמעות הכתוב תהיה שמותר לרמוס את חברך. כוונת המושג “רע”, היא לאדם אשר הולך איתך על אותו הנתיב. המושג מתייחס גם לדו המשמעות של המילה. רע - משמעותו גם “רשע”, וגם חבר ההולך עימך על אותה הדרך. על כן, הכוונה ברע אינה שכן, אלא אדם הנמצא עימך בקרבה, וצועד עימך באותה הדרך. לדוגמא, בנאי מגדל בבל קוראים “רעים” אחד של השני. על כן משמעות המילה “רע”, אינה שכן, אלא קולגה או שותף.

ההבדל המשמעותי בין הגישה היהודית לנוצרית, היא מי להחשיב בתור רע. הנוצרים של היום מכריזים באופן בלתי מציאותי על כל האנושות בתור רעים, ולכן לא מצליחים באמת ליישם את אמונתם. אך הדת הנוצרית טוענת כי אפילו אדם רשע יכול ליפול תחת השפעתו החיובית של השומרוני הטוב. על פי הגדרת הנצרות, רע, הינו אדם אשר מצופה ממנו לתת עזרה בעת צרה. הגדרה זו לבטח אינה תקפה לגבי הכנענים, והערבים הפלסטינים.

מהי אותה האהבה הנדרשת מאיתנו כלפי רענו? “לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ, וְלֹא תִגְזֹל” (ויקרא י”ט, י”ג), “לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ, בִּלְבָבֶךָ” (ויקרא י”ט, י”ז), “לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ” (פרק י”ט, י”ח). פסוק זה אגב, מפריך את הטענה שנקמת דם אסורה ביהדות, אל מעגן אותה בתור מצווה שרק לה’ מותר לבצע. הנקמה אסורה רק נגד יהודים, מתוך הנחה מוקדמת שכוונותיהם תמיד טובות. בחברה שומרת חוק ומצוות כחברת היהדות העתיקה, הייתה הנקמה דבר בלתי מוכר. אך נקמה כנגד אויבי היהודים (וילדיהם לדורות) איננה רק זכות, אלא במקרים מסוימים אף מצווה הלכתית: “עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם” (קהלת, פרק ג’, פסוק ח’).

מצוות האהבה גוררת רשימה של מקבילות המתייחסות לאיסור הקנאה (ספר שמות, פרק כ’, פסוק י”ג).

משמעות אותה האהבה לרעך היא חוסר שנאה, נקמנות, דיכוי וקנאה. בעוד שאין לדכא גרים, את הרע אסור אפילו לשנוא. התורה מבדילה בין מעגלי הקרבה השונים של האדם: ככל שאדם קרוב יותר למעגלך האישי, כך הוא נהנה מזכויות מפליגות יותר. בני משפחה לדוגמא נהנים אף מיותר זכויות: חובה לכבד הורים. מעגל אף צמוד יותר הוא התא המשפחתי, חובה לכבד ולתת הטבות מפליגות לאשתך. מאוחר יותר כאשר החברה היהודית הפכה לחזקה והגרים נקלטו במלואם, מצוות האהבה הוכללה גם עליהם (ספר דברים פרק י’, פסוק י”ט). ההלכה קבעה שיש לספק יחס שווה לחלוטין למתגיירים וליהודים מולדים.

התורה קובעת כי “כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ ” (ויקרא פרק י”ט, ל”ד). אי אפשר להיות יותר רחמן מזה. בספר שמות פרק י”ב, פסוק מ”ח מובא פסוק נוסף בנושא: “וְכִי-יָגוּר אִתְּךָ גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה–הִמּוֹל לוֹ כָל-זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ.” על מנת להיות כמו היהודי, על הגר לנהוג כיהודי: עליו לעבור ברית מילה, לשמור על מנהגים יהודים, ולהפוך ליהודי לכל הדעות. רק לאחר מכן, חובה עלינו לאהוב אותו, כפי שאנו מצווים לאהוב כל יהודי, כפי שאנו אוהבים את עצמנו.

לסיכום – איסור דיכוי הזרים בתורה, מתייחס אך ורק לגזל הכוחני של רכושו וחייו של נתין כנוע, אשר נאמן לדת היהודית. “ואהבת לרעך כמוך” – התורה דורשת מהיהודי גישה חיובית רק כלפי חבריו לדרך, החולקים איתו את השקפת עולמו.

“אני מוכן למשא ומתן עם אש”ף. אני מאמין שאנו חייבים לשבת עימם ולומר להם – לא”. הרב מאיר כהנא.

למדינות ערב לא באמת אכפת מנוכחותם של יהודים על חלקת אדמה מזערית ונידחת בפלסטין – אפילו כוחותיו של אבראהים פאשה לא התאמצו במיוחד בזמנו להשקיע יותר מאמצים בהכתבת מרותם על עמי האזור. מנהיגים ערבים מתייחסים לישראל בפרגמאטיות: ב1967 לדוגמא, השמדת ישראל הייתה מקנה לנאצר תואר של מנהיג פאן-ערבי בלתי מעורער, מה שגם היה מחזק את מעמדו מבית. כיום מצריים רואה בהסכם השלום עם ישראל בתור השקעה כלכלית גרידא. ההסכם מחייב את ארה”ב לספק למצריים סיוע כספי רב, טכנולוגיה צבאית משוכללת, ופותר אותה מאחריות כאשר היא מסייעת לטרור באופן בלתי ישיר. התקשורת המצרית משתמשת בישראל כדי להתנער מאחריות ממשלתית מול ההמונים בנושאי פנים, וסוכנויות הביון של מצריים מתעלות את כעסי הקיצונים כנגד ישראל, והרחק מהמשטר החילוני. כיוצא בזאת, מצריים מרוצה מאוד מ”יחסי השלום” עם ישראל.

סעודיה הצליחה לבסס עצמה כנציגת העולם הערבי בתיווכה אל מול העולם, וכמגישת יוזמת השלום הערבית. מצד שני, סעודיה הינה נושאת הדגל של התנועה האסלאמית האנטי ישראלית. סעודיה הינה המממנת הגדולה ביותר של ארגוני הטרור ברחבי העולם. בדיוק כמו מצריים, סעודיה רואה בנוכחותה של ישראל מועילה, שכן היא מספקת שעיר לעזאזל לאזרחיה הקיצוניים, מה שמרחיק את עיניהם מלעסוק במלחמות מבית.

משפט טיפשי שייזכר לדורות נאמר מפי משה דיין לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים, “אני מחכה כעת לטלפון מחוסיין” הוא אמר. הרעיון היה שהערבים יעשו כעת הכל, כולל חתימה על הסכם שלום, כדי להחזיר את אדמותיהם. יהודים רציונאליים כמו משה דיין שכחו מזמן שגאווה לאומית איננה דבר הניתן לקנות. בעבור יהודים אלה, אין אדם ללא מחיר. למרבה הצער, אין הגישה הזו לחיים תקפה לערבים, אשר השיבו לציפייתו של דיין בשלושה “לאווים” מפורסמים- לא למשא ומתן, לא לשלום, ולא להכרה בישראל. לסוריה לא באמת היה אכפת מהגולן, בו היא “זכתה” רק מספר עשורים קודם לכן. ירדן ברכה עם אובדן הגדה, ומיליוני תושביה הפלסטינים שהוו איום למשטר ברבת עמון. מצריים גם היא הסכימה לחיות עם אובדן מדבר סיני, חלקת אדמה שוממת ובלתי ניתנת לשליטה, מאוכלסת בבדואים אשר אינם מכירים במרותו של איש. הערבים היו מספיק חכמים על מנת להבין שהשלום הוא אינטרס ישראלי ולא ערבי. הם הבינו שמסיבה זו, תהיה זו ישראל אשר תמצמץ ראשונה ותציע ויתורים מיוזמתה. פוליטיקאים מניפולטיביים מאמינים שהם יכולים לרקום מזימות אשר ידחקו את יריבם לפינה , יובילו אותו לבצע ויתורים בלתי ברירה. בפועל, נקיטה בגישה ישירה ובלתי מתפשרת, היא למעשה זו שמוכיחה עצמה בתור האפקטיבית ביותר. ברית המועצות זכתה בניצחונות דיפלומטים רבים בזכות גישת ה”לא” של השר מולוטוב. הערבים נוקטים באותה הגישה. כאשר צד אחד מסרב להתפשר, הצד השני נאלץ לוותר.

חסידי תנועת “השלום” בישראל (התלמוד מתאר את היונה בתור החיה האכזרית ביותר) סוברים כי הערבים מעוניינים בשיתוף פעולה כלכלי עם ישראל. הבעיה היא, שמדינות ערב כה נחשלות, שהן אינן מסוגלות אפילו לזקק בעצמן את הנפט שנשאב מאדמתן. עצם הרעיון של קידמה כלכלית הינו זר לעולם הערבי. הכלכלה הערבית כולה נשענת על העיקרון הבא: שאיבת נפט – בזבוז הרווחים – גניבת המאזן לכיסים פרטיים. גם אם הערבים יהפכו בין לילה לכלכנים מבריקים, הם עדיין לא יזדקקו לישראל. חוץ מזה, שכמות העושר הגולמי במדינות הערביות למעשה קטן מאוד. אוכלוסיית מדינות אלה גדלה בקצב מבהיל במאה העשרים, מה שיצר לחצים אדירים על תקציב הממשלות. קצב הגידול הינו כה גדול, ששום רווחי נפט אינם מסוגלים באמת לספק מענה לצרכי האוכלוסייה המתרבה. אולי זו המנטאליות הבדואית המונעת מן הערבים לספק מענה כלכלי לבעיותיהם. בעוד האוכלוסייה גדלה ורווחי הנפט הולכים ופוחתים, הולכת ומצטמקת הקצבה האישית לנפש.

עם זאת, הרבה מוסלמים אינם מגיעים ממוצא בדואי, כמו במצריים לאורך הנילוס, ולאורך הנהרות באיראן ועיראק. אלפי שנות חקלאות הטמיעו בעמים אלה מוסר עבודה, אך הלך רוחם עדיין רחוק שנות אור מזה הדרוש לניהול כלכלה מתקדמת בעידן הטכנולוגי. אין זה מקרי שגם בישראל אחוזי האבטלה בקרב הערבים גבוהים בהרבה משל היהודים. אפילו שיטות החקלאות של כפריים ערבים מפגרות בהרבה מאחורי שיטותיהם של עמיתיהם היהודים, החולקים איתם את אותה האדמה. הכלכלה העולמית כבר מתפקדת היטב בזכות ידיהם החרוצות של עמי דרום מזרח אסיה. אין לה כל צורך בידיים ערביות. פיתוחים טכנולוגים בחקלאות הם דווקא דבר רע מאוד למדינות ערב. הדרישה להאכיל מספר הולך וגדל של תושבם יוביל למעבר לחקלאות מתועשת, אשר תותיר מיליונים ללא פרנסה. איכרים חסרי כישורים יזרמו לערים בהמוניהם בחיפוש אחר פרנסה, ויתאגדו לשכונות עוני אדירות - קרקע פורייה לאידיאולוגיה קיצונית, פשע וטרור. שום מידה של התערבות ישראלית בכלכלת מדינות ערב לא תוכל להניא אותן מנתיב זה.

המזרח התיכון כיום שונה ממה שהיה לפני 60 שנה. הערבים הציקו לילד החדש בשכונה, ראו שהוא חזק וקיבלו את נוכחותו – ללא צורך בדיבורים. לא מזמן ציטט עיתון הג’רוזלם פוסט את דבריו של יועץ בכיר לשלטון בכווית באמרו כי הוא מעדיף שישראל תהיה זו שתתקוף את איראן ולא ארצות הברית. על פני השטח, הוא התכוון שישראל הינה אויבת של כווית כך שעדיף שהיא תתקוף, ולא ארצות הברית אשר נמצאת ביחסי ידידות חמים עם כווית. תקיפה אמריקאית תותיר את כווית במצב של מבוכה. עם זאת, אמירתו רומזת כי הערבים אינם תופסים תקיפה ישראלית כפחותה באיכותה מתקיפה אמריקאית. מדינות ערב רוחשות יחסי אהדה שנאה לישראל. הערבים משתאים מכוחה הצבאי של ישראל כל עוד היא אינה מתחננת בחולשה להכרה ושלום. דווקא מדיניות כוחנית ובלתי מתפשרת מצד ישראל היא זו שתגרום לערבים לכבד אותה, ולקבל את נוכחותה באזור.

על כן, מה על ישראל לעשות באשר לשיחות השלום עם העולם הערבי? התשובה היא- כלום. אין לישראל דבר להרוויח משיחות שלום עם מדינות ערב. גם אם יהיה שלום עם כל מדינות ערב, ישראל לעולם לא תקטין את תקציבה הביטחוני, והערבים לעולם לא יאהבו אותנו כבני דודים. כדומה, יש לנטוש את תהליך השלום אל מול הפלסטינים. אם הם כל כך רוצים מדינה, שיכריזו עליה בשטחים שכבר בשליטתם. אם הם ימשיכו להילחם בנו, נילחם כמדינה במדינה. כל תוקפנות כנגד ישראל תיענה בפעולה מדינית וצבאית כנגד השלטון המרכזי. לא יהיו פועלים ערבים בישראל, לא יהיו יחסי סחר עם פלסטין, לא יסופקו למדינה הפלסטינית שום שירותים. ריכוזי אוכלוסיה ערבית יינטשו, ויוותרו לדאוג לעצמם. מדינות רבות מחזיקות בשטחן אוכלוסיה בלתי נשלטת לאורך הגבול,וישראל יכולה להתקיים עם אוכלוסיה שכזו בגדה המערבית. אל תתנגדו למדינה פלסטינית, אל תתמכו בה, פשוט תתעלמו ממנה. עד היום ישראל רק נותנת במשא ומתן, ולא מקבלת דבר. נטישת המשא ומתן כולו זו למעשה הטקטיקה המועילה ביותר לישראל.

עמדת הערבים בנוגע לישראל לא השתנתה כלל. מנטאליות אנושית לא משתנה. לפני כ90 שנה, נסיך מכה בשם פייסל חתם על הסכם עם הציונים בו נאמר שהוא מכיר בזכותם של היהודים על ארץ ישראל ואף בירך אותם בבואם. יורשו פרסם לא מזמן תוכנית שלום אשר מקבלת את נוכחותם של היהודים במזרח התיכון. מנהיגי ערב הסעודית אף הצליחו לשחד את מנהיגיה הדתיים של המדינה על מנת “שימצאו” פסק הלכה בקוראן המצדיק את עשיית השלום עם ישראל.

גם מצריים מורגלת לעשיית עסקים עם היהודים. היא לחמה בישראל תחת המלך פארוק, המנהיג הקומוניסטי נאצר, סדאת, ומובארק הציניקן. במקרה של מובארק, המלחמה היא מלחמה קרה, שכן מצריים מאפשרת למחבלים פלסטיניים יד חופשית בהברחות הנשק דרך שטחה. מדיניות זו גם היא אינה חדשה: מצריים תמכה בלוחמים פלסטיניים אשר הסתננו לישראל במלחמת התשה משנת 1948 ועד 1967, אז השתלטה ישראל על סיני והרחיקה את מצריים מגבולה. ישראל אף פתחה במלחמה כנגד מצריים עקב סיועם של המצרים למסתננים הפלסטינים. המלחמה הסתיימה בהתערבות אמריקאית לטובת מצריים: בתחילה היה זה סיוע דיפלומטי, שהפך מהר מאוד לאיום צבאי על ישראל.

מדיניותה של ירדן גם היא לא השתנתה. ירדן עדיין רואה בגדה המערבית שטח ירדני. במהלך שליטתה בגדה, התעלמה ירדן מנוכחותם ומזכויותיהם של התושבים הפלסטינים באזור. מטרתה של ירדן ברורה: לבלוע כמה שיותר אדמה. על מנת להגשים מטרה זו, ירדן משתפת פעולה עם הפלסטינים על מנת לערער את ישראל, אך מגבילה את פעילותה מתוך פחד שיציבות המשטר תתערער בידיהם של הפלסטינים מבית. אם מדינה ערבית אחרת תשמיד את ישראל, ירדן בוודאי שלא תתנגד, אך היא אינה מעוניינת לנהל מאבק גלוי מול שכנתה החזקה. כאשר בעבר הייתה לירדן את היד העליונה, היא פעלה מיד על מנת לטהר כל נוכחות יהודית בירושלים. אך כאשר אין שום סיכוי לניצחון, ירדן מסגלת את עצמה למצב החדש וחותמת על הסכם שלום.

הפלסטינים יכלו כבר מזמן להכריז על מדינה, אך מעבר להכרזה ריקה מתוכן בידי אש”ף בימי ישיבתו בתוניס, זה לא קרה. שלום עם ישראל יכריח את הפלסטינים לקחת אחריות על חייהם, מה שהם אינם מסוגלים לעשות. הכלכלה הפלסטינית, אשר הייתה במצב רע בשנות הארבעים, כמעט ואינה ניתנת לשיקום כיום. מיליוני פליטים עזתיים, אשר מובטלים מזה מספר דורות, אינם מסוגלים להיכנס לשוק העבודה. מיליוני הפליטים אשר ישובו מלבנון, סוריה, ירדן ורצועת עזה לא ימצאו מספיק קרקע ליישוב. גם במקרה של חתימה על הסכם שלום, תמיד יוותר מספר לא מבוטל של פלסטינים חדורי כעס, שלעולם לא יסכימו לחדול מדרך הטרור. התגובה הישראלית כנגד פעולותיהם תשבש בהכרח את ניסיונם של העם הפלסטיני לפתוח בחיים נורמאליים. בנוסף ,המדינה הפלסטינית תפסיק להוות עניין בעיני אנטישמים ברחבי העולם, ועם הזמן, תנותק בהדרגה מכספי סיוע בינלאומיים. בשאר מדינות ערב, בהן שכלולים בטכנולוגיה החקלאית אומנם מתפתחים לאט מאוד לאורך השנים, אך גלי ההגירה של איכרים וחוואים לערים הגדולות הינה הדרגתית ומאפשרת התמודדות מצד השלטון לבעיית אספקת המזון. במקרה הפלסטיני, פליטים אשר מזמן איבדו כישורים יצרניים לשוק העבודה יציפו בהמוניהם את הערים, ויכפילו ואף ישלשו את אוכלוסייתם. גלי ההגירה יובילו לערי מצוקה אדירות, בהן עוני מוליד עוני, דור מובטל לאחר דור מובטל, המולידים תשתית של פשע וטרור. מנהיגים פלסטינים מודעים לכך, וזה משמש להם תמריץ לדחות את הקץ בדרך של דרישות יותר ויותר מפליגות על שולחן המשא ומתן.

עיראק, אשר בתחומה פעל סניף של המפלגה הנאצית בהצלחה מרובה, תמכה נלהבות בדיכוי היהודים, ואף דחפה אותם לנוס משטחה בסוף שנות הארבעים. גם לאחר ההשתלטות האמריקנית על עיראק, אין שום סיכוי לשלום בין ממשלת הבובה השולטת לבין ישראל.

ישראל סייעה בזמנו למנהיג איראן, אפילו עד למידה שהיא עזרה לו בפיתוח תוכנית גרעינית. אך שלום אמיתי מעולם לא עמד על הפרק. כיום המצב זהה, על אף תוכנית השלום הסעודית.
לבנון שבירה מדי בכדי לחתום על הסכם שלום עם ישראל. כל ממשלה שתחתום על הסכם עם ישראל תירדף בקנאות ע”י מתנגדים. בלבנון של היום, הנשלטת בידי חזבאללה בגיבוי איראני, אין כל טעם לדבר על שלום.

סוריה הייתה אויבת בולטת של ישראל עוד בימי התורה. סוריה רואה בחלקים נרחבים משטחה של ישראל כשייכים לשטחה ההיסטורי. המנטאליות הסורית, הידועה לשמצה אף בקרב הערבים, שוללת כל אפשרות לשלום עם ישראל.

זה מוביל אותנו לשאלה, מה היא בכלל משמעותו של כל הסכם שלום עם הערבים? ישראל מחזיקה בהסכמי שלום עם מצריים וירדן, אך יחסיה עם המדינות אינם אפילו קרובים לנורמליזציה. העם בירדן ומצריים עוין ביותר כלפי ישראל. התקשורת במדינות אלה נשלטת בידי הממשל, והן מעודדת בגלוי את ליבוי השנאה כלפי ישראל. הקשרים הכלכליים של שתי המדינות עם ישראל זניחים במקרה הטוב.

מאות שנים של שגשוג כלכלי הפכו את המערב, ואת היהודים בתוכו לאנשים ישירים בגישתם. תכונה זו, אשר בעיני מעידה על עצלות מחשבתית, נתפסת כיום כיושר. אנשים החיים בחברות מבוססות דורשים מהזולת מידה מסוימת של כנות, ואף מספקים אותה בעצמם. אך התופעה החברתית של כנות אינה מושרשת במין האנושי. תיאורם הלירי של אבירים ישרים בפי משוררים מימי הביניים היו לא יותר מאשר שקרים בוטים, ציניים, וידועים לכל. הערבים אינם ישרים על פי ההגדרה המערבית של המושג. הם גם אינם “לא ישרים” - אלא מעשיים. למעשה גם המערב אינו דוגמא ומופת ליושר בכל הנוגע למדיניות חוץ, אך הערבים אינם טורחים אפילו לגבות את גחמותיהם ברטוריקה מקובלת.

זכרו זאת בפעם הבאה שאתם שומעים מנהיג ערבי מדבר על רצונו בשלום עם ישראל.