מה ניתן לעשות עם עזה? המעשיות הורודות על “תהליך השלום” אומנם נשמעות יפה, אך מבחינה מציאותית, לא ניתן להשכין שם שלום. גם אם המדיניות היהודית הנדיבה והמתחשבת ביותר תזכה באהדתם של 99% מאזרחי הרצועה, עדיין אחוז אחד, או כ15 אלף קיצונים, הם די והותר לביצוע פיגועי טרור.

ההיעדר הכמעט מוחלט של פעילות טרור ביהודה ושומרון מצביע על כך שפעילות שיטור יכולה להביס לוחמת גרילה. רשת עיקשת של מודיעים משטרתיים עושה את העבודה היטב. מחסומים יכולים לעזור, אך מרבית המעצרים שמתבצעים במחסום מתקיימים לאחר שניתן מידע מקדים על הגעת המחבל. הפיקוח במחסומים הוא ברובו מאוד נינוח, ומחבלים עם פצצה על גופם נתפסים לרוב לאחר שנמסר אודותם מידע. מעצר מחבל בזמן “ביקרות שגרתית” במחסום, הינה דרך נוחה להגן על מודיעים.

שליחת מחבל מתאבד לישראל זו מטלה לא פשוטה. מחבלים מתאבדים לא נוטים לנסוע באוטובוס למקום היעד. הם זקוקים לחבורה, ולמקום מסתור. פיגועי התאבדות מצריכים לוגיסטיקה מסובכת. המחבלים המתאבדים נוטים להיות אנשים פשוטים, ויש מהם שדופקים על דלתות רבות עד שמישהו מוכן לגייס אותם. יירוט מחבלים מתאבדים זו מטלה קשה, אך אפשרית.

פיגועי ירי ושיגור רקטות הם פשוטים בהרבה מפיגועי התאבדות. אלה הם פעולות “שגר ושכח”. הטילים נבנים בסביבה הבטוחה והאוהדת של הלוחמים האסלאמיים, אשר אל שורותיהם קשה לישראל לחדור. הטילים משוגרים משטח אוהד והלוגיסטיקה הינה בסיסית בלבד. על כן, היירוט הופך קשה ביותר. בר ביצוע? כן, אך לא תמיד.

בפני הערבים עומדות אופציות רבות בכל הקשור לניהול מלחמת טרור. הם תמיד יוכלו לחזור לדקירות וירי אקדחים. אופציות אלה איבדו פופולאריות מאחר ויש אמצעים יעילים יותר בנמצא. אם צה”ל יימצא מענה לקסאמים, הלוחמים הערבים פשוט ימצאו דרך אחרת להרוג יהודים. כמו טרקטורים למשל.

מענה מסוג אחד הינו לנטוש את השטחים הערביים מבחינה אדמיניסטרטיבית וכלכלית, אך לפעול ביד חופשית בכל הקשור לשיטור. אך דבר זה לא צלח לבריטים, והוא לא יצלח לישראל כיום. בתור המושל הצבאי של עזה, שרון הצליח לדכא את המחבלים בזכות נוכחות משטרתית אדירה ומתמשכת. נוכחות שכזו מצריכה שלטון אדמיניסטרטיבי רשמי. צה”ל כיום שומר על הגדה המערבית פחות או יותר שקטה מכיוון שהמחבלים רואים בעזה מקום נוח יותר לנהל בו את מלחמתם. אם בדרך נס יושלט חוק וסדר ברצועה, המחבלים יעברו למחנות הפליטים בגדה.

טקטיקת “פגע וברח”, או “פגע ונסוג” לעולם לא עובדות מעמדת המגן. ישראל אינה יכולה להגן על עצמה דרך פשיטות ארעיות לשטח הערבי.
האם הסכסוך לא ייפתר תוך מאה או מאתיים שנה? ישראל יכולה להמשיך להגן על עצמה בפשיטות מוגבלות אל תוך השטחים הערביים, ולחכות עד שהרוחות יירגעו מעצמן. מדינות רבות חיו בעוינות אחת ליד השנייה עד שהזמן עשה את שלו. עם זאת, לא כל סכסוכי הגבולות נפתרים לעד. אלזס לוריין הוא דוגמה טובה לסכסוך שפורץ כל הזמן מחדש. הסיכוי לפתרון פוחת כאשר מבינים ששטח המריבה הוא למעשה המדינה כולה, וכאשר גייס חמישי של ערביי ישראל מלבה את הסכסוך מבפנים. סכסוכי גבול מגיעים לפתרון רק כאשר שני הצדדים מבינים כי מחיר המלחמה אינו שווה את השטח. עם זאת, פשיטות ארעיות מפחיתות את עלות הלחימה. ערביי הגדה רואים את נוכחות צה”ל רק במחסומים, ותקיפות ממוקדות מותירות את האוכלוסייה הכוללת ללא פגע. שילוח מחבלים מתאבדים לשטח ישראל גורם לאי נוחות בקרב אוכלוסיית המיינסטרים הערבית. הסכסוך הישראלי פלסטיני מזכירים מאוד את הכנופיות המקסיקניות שפעלו נגד ארה”ב, דבר שהסתיים רק כאשר ארה”ב סיפחה את השטחים המקסיקנים בהם לא הושלט חוק.

חשוב להבין ששום הסכם שלום או סיוע כלכלי לא יסיים את הטרור הערבי. אין זה מציאותי לדמיין שמספר ממשלות פלסטיניות חזקות ישטפו את מוח העם בתעמולה נוסח אטאטורק, עד שיקום דור חדש של פלסטינים שיקבלו את העובדה שמדינה יהודית קיימת על השטח שנגזל מאבותיהם בכוח. אפילו הרפורמות של אטאטורק בסוף נכשלו, ועדות לכך היא האסלאמיזציה שעוברת על תורכיה המודרנית. בכל הסדר סופי, הפליטים הפלסטינים השבים יהיו אנשים שעברו שטיפת מוח כה עזה עד ששום מידה של תעמולת נגד לא תניא אותם משנאתם ליהודים. אלא אם כן ישראל תרמוס כל תקווה פלסטינאית לתקן את עוולות העבר בחזרה לסיטואציה של 1948, הפלסטינים ימשיכו לשאוף לכך.

מי ייכנע ראשון במלחמת ההתשה: תקוות הפלסטינים או סבלנות היהודים? הזמן החולף שוחק את אמונת השיבה הפלסטינית לארצם, אך במקביל נשחק כוח העמידה הישראלי, אשר מתקיים מדי יום בצל הציפייה לפיגוע נוסף. הערבים נמצאים בעמדה הרבה יותר טובה: תקווה ניתן להצית מחדש, אך לא כך עם סבלנות. כל סימן לחולשה ישראלית, בין אם צבאית, אידיאולוגית או פוליטית, מדרבנת את הערבים. במדינה דמוקרטית אין מחסור בתנודות פוליטיות אשר מדרבנות את האויב.

ניתן לנתח את מלחמת ההתשה בראייה היסטורית. לפני שלושים שנה, אפילו היהודים השמאלנים דחו מדינה פלסטינית, אך כיום גם רבים מהמרכז מסכימים לה. סקרים מצביעים שתמיכת היהודים במדינה פלסטינית עולה לאחר פיגועי טרור גדולים. הערבים הפלסטינים, אשר היו כנועים בשנות ה70′, כיום דורשים בגלוי מדינה – ואף השיגו אותה בפעול.

ישראל אינה מסוגלת לעמדו בפני מלחמת ההתשה הפוליטית. היהודים המודרניים, שלא כמו הרומאים העתיקים, לא מקבלים את המלחמה כמצב קיומי מתמשך. רומא לחמה בשכנינו מקרתגו במשך מאות שנים, אך היהודים המודרנים אינם מוכנים אפילו ללחום על שטחי מולדתם ההיסטורית למשך עשרות שנים.

תגובה צבאית ניצחת אינה אופציה. שום ממשלה ישראלית לא תפציץ את קיני הטרור האמיתיים: מחנות הפליטים. שליחת חיילים יהודיים לקרב ללא חיפוי ארטילרי – כפי שהיה בלבנון – על מנת למנוע אבדות אזרחים ערבים על חשבונם של חיילים יהודיים, זו בחירה שאין פושעת ממנה – אך היהודים בחרו בה. אפילו מצריים נטשה את עזה בחוכמתה לישראל. גם אם כל אדם בשכונת הארלם יקבל לידיו נשק, עדיין יהיה המקום גן ילדים לעומת המצב בעזה.

המחבלים הפלסטינים צריכים לעשות דבר אחד בשביל לשנות את חוקי המשחק: לפתח טילי קסאם עם טווח גדול מ15 קילומטר. הם כבר הצליחו לשגר מספר טילים שכאלה בהצלחה. שיפור טכנולוגי זה יאפשר למחבלים לירות על אשקלון מתוך מחנות הפליטים בג’באליה. על אף שישראל פושטת לעיתים על ג’באליה, היא לא תוכל להגיב מבחינה פוליטית לירי מתמשך מהמחנה. כמו כן, ישראל אינה יכולה לכבוש את ג’באליה, מכיוון שמדובר בקן צרעות שורץ צלפים. טיהור המקום ממחבלים גם הוא חסר תועלת מכיוון שתמיד יקומו מחבלים חדשים מתוך האוכלוסייה המובטלת.

מתן תעסוקה לכלל הערבים אינה אופציה ריאלית. המקום גם ככה צפוף יתר על המידה, אין בו משאבים, ותושבי עזה אינם מתאימים לעבודה מאומצת ומניבת פרי. ארבעה דורות של פליטים שחיים על קצבאות רווחה של האו”ם שכחו כליל מה זה אומר לפרנס. מדובר בעיר מוכת עוני וחסרת תקווה.

ייתכן שאוכלוסיית עזה תפנה עצמה נגד לוחמי הגרילה. על מנת לגרום לכך יש לתקוף ללא הרף את מרכזי האוכלוסייה בעזה, ולהבטיח מנגד כי שיפורים קיצוניים ברמת החיים יינתנו אם רק יגורשו המחבלים. אך אין לפעילות זאת כל סיכוי לצלוח. המחבלים נמצאים עמוק בתוך עזה. הם קונים את נאמנות הציבור בכספים איראניים, איומים, צדקה, ומשפטי ראווה המלווים בענישה גופנית חמורה. אם הלך הרוח הציבורי בעזה עומד להשתנות, אין לכך שום עדות בשטח.

הדרך היחידה לסיים את הצרה של עזה, היא לסיים את עזה. ישראל מענישה את העזתיים בכך שהיא מגבילה את ההגירה. להיפך – תנו להם ללכת. העזתיים הצעירים לא ישובו הביתה לאחר שיזכו ללמוד באוניברסיטאות במצריים. אסרו על כניסת העזתיים לישראל, אלא אם כן מדובר במעבר ישיר לגדה. היהודים לא צריכים לספק תעסוקה לעזתיים. תקפו תשתיות אזרחיות כנקמה על פיגועי טרור, מה שימנע מעזה לפתח תעשייה מקומית – מה שלא סביר שיקרה בכל מקרה – ועל מנת להראות לעזתיים שאין להם בכלל טעם לפתח את עזה. תוך שלושים שנה, יעזבו מרבית תושבי הרצועה את ביתם. תוך דור, עזה תתרוקן כליל.

אז ידעו היהודים שקט.