לעיתים קרובות, מהללים הומוסקסואלים אודות יצירתיותם, אבל האמנים הבלתי ממושמעים, מחללי-המנהגים, שרבים מהם הם הומוסקסואלים לא יצרו הרבה. הם לא יכולים להתחרות עם המוחות המסודרים של מיכאלנג’לו או של דה-וינצ’י.
רק חלק קטן מההומוסקסואלים הם סוטים ברמה הביולוגית. עבור רובם, ההומוסקסואליות היא עניין של סגנון חיים. אולי עלינו להאמין שתרבות הפופ והתקשורת עמוסים בסוטים ביולוגיים?
הומוסקסואליות היא לא רק סטייה ביולוגית. ישנם סוגים רבים של מחלות נפש, לדוגמא, קלפטומניה. אבל אנשים הנגועים במחלות הלול לא מקדמים את אורח החיים שלהם בבתי ספר. אנחנו לא מצהירים שגניבה היא התנהגות תמימה כיוון שישנם כמה אנשים שאינם מסוגלים למנוע מעצמם לגנוב. חברות מדכאות התנהגויות מזיקות, בין אם מדובר בהתנהגויות המגדירות אורך חיים או בין אם מדובר בהתנהגויות מולדות.
חייבת להיות סיבה לעובדה שכל הדתות הגדולות אוסרות על הומוסקסואליות. הומוסקסואליות, במונחים סטטיסטיים, היא סטייה חסרת כל סימן המורה על כך שהיא תכונה מועלה, ואנשים בדרך כלל מתעבים סטיות כיוון שהן מאימות על היציבות החברתית. רוב ההומוסקסואלים הם או חיות אדם (לגיונרים רומאים, בדואים, הומואים שגבריותם מוקצנת, אסירים) או אותם “אמנים” הדוחפים את הרוב ה”ניסיוני” בחייהם עד לקצה (אקדמאים שמאלניים או אלילי תקשורת). שני הסוגים אינם רצויים בחברות הגונות. הומוסקסואליות היא צעד מוגדר לכיוון ניסוי חברתי. חברות שמרניות שורדות לזמן רב, אבל ניסויים חברתיים, בין אם מטרתם חיפוש הנאה או אידיאלים רחוקים, מעוותים בתכלית את החברות שהם הם מתקיימים ולבסוף נכשלים.
אזורים שמרניים ביוון כמו איוניה הוציאו את ההומוסקסואליות אל מחוץ לחוק, בעוד שזו פרחה באתונה ובתבאי. היוונים והרומאים קיימו יחסים הומוסקסואלים לעיתים קרובות, אבל לא רק יחסים מסוג זה, כמו ההומואים ה”ביולוגים” המודרניים. מעטות הן הדמויות בהיסטוריה העתיקה הידועות בכך שקיימו רק יחסים הומוסקסואלים. רעיון ההומוסקסואליות הביולוגית הוא המצאה מודרנית. האם עלינו לקחת את הדוגמא היוונית כמובנת מאליה? הם קיימו יחסי-מין עם בני אותו המין עם קטינים, בין שאר הפשעים האחרים. סיבה חשובה להומוסקסואליות הייתה שמבוגרים היו יכולים לקיים יחסי מין שלא ניתן לאתרו עם נערים צעירים ולא עם נערות. ההומוסקסואליות הגרקו-רומאית הייתה פדסרסטיה – פשע חמור בחברות המודרניות. מעבר לכך, היוונים תעבו את התפקיד הפסיבי ביחסים ההומוסקסואליים, והוא הושאר לעבדים ולקטינים. היוונים העתיקים, מודל עבור ההומוסקסואלים המודרניים, היו רואים ביחסי המין שהם מקיימים כתועבה. היוונים ההגונים לא היו מופקרים כמו ההומוסקסואלים המודרניים.
החברה הרומאית בשלביה המוקדמים, זלזלה מאוד בהומוסקסואליות ופיתחה אימפריה שדעותיה בנדון היו דומות. התפקיד הפסיבי נשמר לעבדים ולאנשים מתועבים ושנואים.
הנצרות הפאולינית התאימה עצמה לטעמים הפגאניים עד כמה שיכלה. העובדה שפאול יצא בחריפות נגד ההומוסקסואליות גרמה לכך שאנשים רבים היו שותפים לדעתו.
הומוסקסואליות כאורח חיים מתמיד לעולם לא היה שכיח. במסגרת הרדיפות אחר ההומוסקסואלים בהולנד ב-1730, רק מאה אנשים לערך הוצאו להורג. הגל הנוכחי של ההומוסקסואליות אינו ייחודי. היו מספר פעמים לאורך ההיסטוריה שההומוסקסואליות הפכה לתופעה שכיחה, בדרך כלל על רקע מהפכה חברתית, כמו במאות ה-7 עד ה-11, ולאחר מכן התופעה הצטמצמה עד לרמה חסרת משמעות ברמה החברתית.
איסור ההומוסקסואליות אינו איסור מרכזי בתורה. החרם על הומוסקסואליות הוא בסך הכול פירוש של האיסור מעשרת הדברות הנוגע לניאוף. התורה מכילה מספר רשימות הנוגעות לאיסורי יחסי מין, ורק רשימה אחת כוללת הומוסקסואליות. אך עדיין, האיסור קיים.
האיסור על הומוסקסואליות אינו חשוב כשלעצמו, אך הוא מדגיש את הפער בין הטוהר המוסרי של התורה ובין הפוליטקלי-קורקטיות. טיהור ארץ ישראל מהומוסקסואלים היא הצהרה הקוראת לנטישת השמאל לטובת הערכים היהודיים. חברה המוקיעה הומוסקסואלים תמשיך בסופו של דבר להוקעת הערבים וחברים בקבוצות חתרניות כמו שלום עכשיו.
התורה מגנה את חילול השבר יותר מאשר שהיא מגנה את ההומוסקסואליות. האם אנחנו יכולים באופן מציאותי, לגרש את כל היהודים האתיאיסטים ומחללי השבת? מחללי השבת עושים זאת מתוקף בורות אמיתית וכנה: לימדו אותם את האתאיזם והם לעולם לא פגשו רב הגון שיוכל לשכנע אותם במשהו אחר. עם זאת, הדוגמא להתנהגות נכונה מוצגת להומוסקסואלים כל הזמן. מחללי השבת לא עורכים תהלוכות בירושלים, ויהודים אתאיסטים רבים נמנעים מלעבוד בעבודה קשה ביום השבת, ובכך מקיימים את חוק התורה גם אם לא את המצווה דרבנן. רוב היהודים שלא שומרים את השבת מכבדים את אלה שכן. מחללי השבת לא מאמצים יתומים ממשפחות דתיות בכדי ללמד אותם להתעלם מהשבת כמו שההומוסקסואלים עושים לילדים להורים הטרוסקסואלים. אפילו כאשר מחללי השבת מחללים אותה בפומבי, הם לא מנסים לכפות את גישתם על אחרים. הומוסקסואלים שקטים הם בלתי-מזיקים באופן דומה. התורה קוראת להעניש את הומוסקסואליות המופגנת בפני עדים. אבל מצעדי הגאווה, במיוחד בירושלים, התעמולה ההומוסקסואלית בבתי הספר, שטף ההומוסקסואליות בטלוויזיה, הנישואין ההומוסקסואלים, אימוץ הלידים על ידי הומוסקסואלים – כל אלו אינם מקובלים. הומוסקסואלים, כמו כל סוטים אחרים, חייבים לשמור על פרופיל נמוך.

המוות מכה לעיתים קרובות בכאב חד, ואז נסוג. זו היא האמת הן בנוגע ליחידים והן בנוגע לחברות שלמות. תרופת פלא יכולה לאפשר לחולים סופניים לחיות עוד קצת זמן, כך גם רווחי נפט לחברות. תרבויות מתות. הערה זו “מוחרמת” במדינות לאום המתחזות כנצחיות, אבל אפילו רומא לא הייתה בת-אלמוות. לאיראנים, לאיטלקים להיוונים המודרניים אין דבר במשותף עם התרבויות העתיקות שלהם. המערב ברובו השלים עם עובדת מות התרבות האסלאמית, אך האקדמאים אינם שותפים לדעה זו בנוגע לרוסיה. המקרה של רוסיה הוא אישי מדי עבור השמאלנים המערביים: מדוסטויבסקי ועד סטאלין, דמויותיהם המגעילות של רוסים רבים העניקו להם השראה. אך גורל התרבות הרוסית נחרץ. תרבות כה מזוכיסטית בכל הנוגע לחיפוש הפנימי שלה, המיישמת שותפות ברמה בלתי יעילה, המוכוונת-מנהיגות עד לכדי טוטליטאריות, תרבות קסנופוביה, אכזרית, פושעת ומושחתת – תרבות כזו לא יכולה לשרוד תחרות כלכלית. הרוסים היעילים כלכלית עוזבים את רוסיה, אלה שנשארים ברוסיה עוזבים את התרבות הרוסית המהוללת של הכנסיות בעלות כיפות הזהב ושל הממשלה הברברית. חברות טוטליטאריות שונות האחת מהשנייה, אך חברות יעילות כלכלית הן דומות מאוד: אנשים עשירים מעוניינים בחופש, מתנגדים לשיתופיות ולגזל כוח – והם אינם נכונים להלחם. העניים לעומת זאת זקוקים לאידיאולוגיה בכדי לשמר את כבודם העצמי, היות שהם בלתי משמעותיים ובלתי מסוגלים להשיגו בכוחות עצמם, ובכך הם נאחזים בהמונים. חברות יעילות כלכלית הן תמיד אינדיבידואליסטיות, חבריהן פשוט לא זקוקים להמוני העם.
רווחים מנפט העניקו לרוסיה מנוחה מכאבי המוות שהחל בסוף המאה ה-19. הניסוי הקומוניסטי ברוסיה לא נגע לקדמה. הוא היה מאמץ נואש מצד האינטליגנטים הנוסטלגיים להחזיר את השעון לאחור, להחזיר את רוסיה לתצורת הקהילתיות שלה. המהפכה של אוקטובר 1917 הייתה למעשה החזרת הקהילתיות, הדפוטיזם והמיליטנטיות. השלטון הקומוניסטי היה ראקציונרי: הוא ביקש להפוך את קווי המדיניות הכלכלית הליברלית שהונהגו בין 1870 ל-1910. הצאר אלכסנדר שחרר את הצמיתים הרוסים, הקומוניסטים הפכו את האיכרים חזרה לצמיתים. החוות הקולקטיביות היו דומות לעבדות הפיאודלית. המוני הרוסים שהורשעו בשרירותיות אשר בנו את התעלות והסכרים הסובייטים יראו מוכרים לתעשיינים פיאודלים כמו הדמידובים שהפעילו את מפעליהם העצומים באמצעות כוח אדם המורכב מצמיתים. רוסיה העסיקה כוח אדם בכפיה באופן נרחב, הן צמיתים והן מורשעים, מאז ראשית הזמן. הקומוניסטים חזרו ליישם את המדיניות הרוסית הבסיסית הקוראת לשמירת עושרה של המדינה על ידי הפיכת העם למרושש. אפילו על פי ההערכות הסובייטיות המאוחרות, רק 29% מההכנסה לנפש חולקו לעם. אפילו אותו החלק הוחרם ברובו על ידי המדינה באמצעות אינפלציה לטנטית וחסכונות כפויים. הסכום היה קטן אף יותר בזמן שלטונו של סטאלין. המדינה הקומוניסטית, כמו רוסיה הצארית לפניה, הייתה תלוי בכוח העבודה החינמי של אוכלוסיית הצמיתים.
על מנת להחזיר את שעון ההיסטוריה לאחור, הממשלה הרוסית הייתה חייבת להותיר את נתיניה בחשיכה. הבידוד הזה כשל בסוף המאה ה-19 כשהאינטליגנטים הרוסים החלו לטייל באירופה ונתקלו במהלך נדודיהם בחופש הנפלא. הקומוניסטים סגרו מיד את החברה הרוסית. הזעזוע השני הגיע ב-1956 כאשר קורשצ’ב הזמין המוני זרים צעירים לתחרות ספורט במוסקבה. תצוגת החופש והעושר הבלתי נתפסים שלהם נתצה את היהירות הרוסית. הקומוניסטים כבר לא יכלו למכור את שקריהם אודות הישגי מעמד הפועלים הרוסים כיוון שהרוסים ידעו כעת עד כמה החיים במערב טובים הרבה יותר. ביטול אותו בידוד הזיז את מחוגי השעון הרוסי קדימה במהירות. השלטון הסובייטי מת ב-1956.
וכאן טמונה התשובה לשאלה מדוע פוטין אינו יכול ליצור מחדש את רוסיה ולהופכה בשנית למפלצת מאיימת: הוא אינו יכול לסגור את החברה. התעמולה הממשלתית יכולה להפוך חלק מהרוסים לספקנים בנוגע הישגי המערב אותם הם רואים באינטרנט ובטלוויזיית הלוויין, אבל אי אפשר להתל בכולם לנצח. שפע המידע בחברה המודרנית הופך את משימת סגירת ובידוד החברה הרוסית לבלתי אפשרית, ופרט לבידוד כזה דבר לא יחזיר אותה חזרה לתצורה הקהילתית שלה.
ואז יש את הכלכלה. הכלכלה הרוסית היא עלובה. רווחי הנפט, המצויים רובם ככולם באוצר המדינה, נראים משמעותיים אבל אף מדינה מפותחת לא יכולה לממן את שאיפותיה על ידי מכירת חומרי גלם בלבד. רווי הנפט של רוסיה הם זניחים בהשוואה לתשואה לנפש במדינות מפותחות כמו ארה”ב או בריטניה. אפילו בתרחיש הטוב ביותר, לקוח מאות שנה לבנות כלכלה מודרנית, אבל התרחיש של רוסיה רחוק מלהיות הטוב ביותר. אמריקה משכה אליה את רוב היזמים מרחבי העולם. אנגליה היא ערש הליברליזם והיזמות המודרניים. רוסיה שומרת על המנטאליות הקהילתית שלה המונעת את קיומם של מיזמים כלכליים היעילים בקנה מידה נרחב. העם הרוסי הניב הרבה גאונים אבל אפילו לא מנהל אחד כמו פורד. המדינה הרוסית יכולה לשרוד רק על ידי גזל כספי נתיניה, בין אם הם יזמים או פועלים. אבל בחברה פתוחה, הנתינים לא יסכימו לגזל שכזה, ואלכך הממשלה הרוסית לא יכולה להגיע לשגשוג שהיה לה בתקופה הקומוניסטית.
המאמצים הרוסיים “לעשות שרירים” עלובים גם הם. פוטין הוא למעשה פקיד קג”ב בדרג ביניים, אחד מאותם פקידים ששתלו סוכנים על מנת להשפיע על ממשלות שונות זמן קצר לפני קריסת ברה”מ. הא מושחת לפחות כמו שהיה בשנותיו כפקיד רישוי ייצוא בסט. פטרסבורג. לפני שהפך לנשיא, פוטין היה כפוך לבוסים כמו ילצין וברזובסקי. פוטין מנה להציג את עצמו כצאר, אבל למעשה הוא ניהל רק פרויקט אחד בדמות פקיד קג”ב זוטר שליקק את דרכו מהאשפתות ועד לאליטה. יציבות שלטונו של פוטין היא מלאכותית. ביליון הדולר המוזרמים לאופוזיציה יביאו להפגנות ענק במוסקבה ובפטרסבורג ואלה יפורסמו בתקשורת הלאומית. ממשלות טוטאליטריות הן שבירות מטבען – רוסיה של פוטין, כמו זו של גורבצ’וב לצד רוסיה הצארית, תיפול לתוך מצב של הפיכה שיכול להיות שתתרחש אפילו רק בשתי הבירות. הפרובינציות הרוסיות לא ירגישו בשינויים במוסקבה.
תוכניתו של פוטין לבסס עצמו כראש ממשלה המתפקד תחת נשיא צייתן לאחר סוף כהונתו שלו כנשיא נידונה לכישלון. לא סביר שהרוסים יבחרו ב”אף אחד” אפילו אם פוטין יעניק לו את חסותו. הרוסים רוצים מנהיג בעל פוטנציאל כריזמטי ולא באותן דמויות משעממות שפוטין מקדם כנשיאים. מעומד נשיאותי משעמם לא ינצח בבחירות ברוסיה אם אלה יערכו תוך שימור שקיפות מינימאלית – בהינתן, כמובן, שהאופוזיציה תציב מועמד פופולארי ולא ליבראל שולי. אפילו אם פוטין יצליח להעלות לשלטון נשיא חלש, חלשלוש שכזה יהפוך במהרה לחזק ויהיר, מרכז כובד עבור יריביו של פוטין. פוטין עצמו היה חלש בהתחלה. נשיא חדש לא יסבול ראש ממשלה כל יכול כמו פוטין.
האיום הצבאי הרוסי הוא מוגזם. הסובייטים בנו צבא עצום, בדיוק כמו שבנו כלכלה עצומה – שני אלו מבוססים על כוח העבודה החופשי. במשך עשורים שלמים, המחקר הצבאי סיפק את התנאים הטובים ביותר עבור המוחות המבריקים של רוסיה. לא עוד. הצבא הרוסי לא יכול להתחרות במעסיקים הפרטיים על המוחות הטובים ביותר. אנשים יצירתיים מתנגדים באופן טבעי למשמעת, במיוחד משמעת בעבודה ממשלתית או צבאית. הצבא הרוסית לא משלם משכורות תחרותיות, מספק סביבת עבודה לא מושכת, ולא מספק כל אפשרות לפרסום או תהילה בצורת מאמרי מחקר. מתקני המחקר והפיתוח הרוסיים הצבאיים מאוישים באנשים בגיל מכובד ומעט מאוד אנשים צעירים מצטרפים אליהם. כשהאינטרנט וההגירה מביאים את אפשרויות התעסוקה למדענים צעירים באזורים הרחוקים ברוסיה, הם נוטשים את המשרות הצבאיות. תקציב המחקר והפיתוח של הצבא הרוסי נמוך מזה של ישראל, וניתן להשוות בין רכש של מערכות צבאיות חדשות שמבצעות שתי המדינות. רוסיה של פוטין מנסה ליישם מדיניות סובייטית אימפריאלית אבל חסרה לה היכולת הפיננסית. רוסיה כבר לא יכולה לקנות את נאמנותם של משטרים ברבריים באמצעות מתן סיוע נרחב. בהעדר האיום הקומוניסטי, משקלו הפוליטי של פוטין בזירה העולמית התדלדל. רוסיה שורדת כעת רק בזכות תהילת העבר. הישראלים, הנעולים בתוך מדינתם הזעירה, מביעים כבוד מתנשא כלפי הרוסים, אך כבוד זה אינו מגיע להם. מכירות הנשק לאויבי ישראל מצד רוסיה הן מעצבנות, אבל בסופו של דבר, הנשקים הפשוטים למעשה מהתוצרת הרוסית לעולם לא עובדים כמו בפרסומת: הדגימות מצוינות בעוד איכות הייצור היא ירודה ביותר.
האימפריה הרוסית, בין אם היא צארית ובין אם קומוניסטית, הגיעה לקיצה. חברות טוטאליטריות ענקיות לעולם לא שורדות עושר. בדיוק כמו סין, ההתפתחות הכלכלית תביא ל”עידן שחור” ולהתמוטטות פנימית ברוסיה. הזמן שיוכל הקג”ב להצליח ולשמור על רוסיה המתפוררת כמדינה מאוחדת הוא עניין לניחוש, אבל אין ספק שלא מדובר בזמן רב. רוסיה לא תאבד הרבה שטח כשתמוטט: לא סביר שתקום סיביר עצמאית. המדינה הרוסית תהפוך קרוב לוודאי לצביר כאוטי בו אזורים בעלי עצמאות מדומה וחוסר שוויון אדיר בין הערים המפותחים והאזורים העשירים במשאבים ובין שאר 95% העניים במדינה. ראשי הנפץ הגרעיניים של רוסיה ילכו לשוק השחור, ועל העולם להתכונן לקנותם מסוחרי הנשק.
אין לפחד מהגוף הגוסס של הקומוניזם הרוסי. המדיניות הראויה נגד מחלות ואידיאולוגיות מדבקות הוא הכלה.

החמאס הוא התקווה הטובה ביותר שיש לישראל. הקבוצה האסלאמית עומדת בפרץ בכדי להגן על היהודים מפני הסכנות הטמונות בתהליך השלום. כשהממשלה הישראלית הבוגדנית נרמסת על ידי הברית האמריקנית-סעודית לכדי שיתוף פעולה, החמאס עומד בגאון ומגן בטעות על הישראלים מהתאבדות לאומית. הפוליטיקאים הישראלים, ברוני הגלות היהודים וחבריהם בחוץ לארץ מוכנים ללחוץ את ישראל לתוך רצועת חוף צרה. החמאס דוחה את הרעיון ההתאבדותי הזה עבור היהודים. העובדה שהצלת יהודים היא רק תוצר נוסף למדיניות האסלאמית של החמאס אינה משנה. המדיניות של החמאס משרתת את האינטרסים היהודים הנוכחיים בצורה הטובה ביותר. ומחיר השירות הוא נמוך ביותר. התקפות הטילים על שדרות הופחתו משמעותית לאחר שהחמאס השתלט על עזה. החמאס אינו יכול לשלוט על אחיו הלוחמים המוסלמים מגדודי א-זאדין אל-קסאם. יחסי שני הארגונים הללו משקפים את יחסי החמאס והאחים המוסלמים. החמאס היה מיליטנטי מדי בשביל האחים המוסלמים, בעוד שארגון א-זאדין אל-קסאם הוא מיליטנטי מדי עבור החמאס. אבל מתוקף סיבות אידיאולוגיות, אף אחד מהארגונים אינו יכול לנתק עצמו מהארגון האחר. זו הווריאציה הערבית למדיניות “הנוכלים שלנו” של האמריקנים. החמאס תומך בגדודי א-זאדין אל-קסאם כפעולה נגד הפת”ח. יתר על כך, החמאס ניסה בכנות להפסיק את התקפות הטילים על ישראל, ולחץ על הג’יהאד האיסלאמי ואת ארגוני הטרור האחרים עד כמה שיכל – הפת”ח לעולם לא ניסה לעשות זאת כמו שניסה החמאס. החמאס הציע לישראל שביתת נשק ארוכת טווח. כארגון מוסלמי כנה, החמאס אינו יכול לחתום על הסכם שלום עם מדינה לא-מוסלמית הנמצאת כביכול על שטח פלסטיני. ההתעקשות על שבתית נשק מצד החמאס מעידה על כנותו ועל כבודו: על פי החוק המוסלמי, החמאס יכול לשטות באויביו גם באמצעות הצעה לשלום, אך החמאס בוחר שלא לעשות זאת. למעשה, שביתת נשק ארוכת טווח כמוה כהסכם שלום: אף אדם שפוי לא יפקפק בעובדה שהסכם השלום בין ישראל ומצרים הוא בסך הכול שביתת נשק. בהינתן הישנותן של מלחמות, היסטורית – נראה שרוב הסכמי השלום הן למעשה שביתות נשק. החמאס יכול להבטיח לישראל רמה ראויה של ביטחון בזמן שביתת הנשק. אפילו עכשיו, בזמן של עוינות קיצונית בין ישראל ועזה, החמאס מתנהג באופן זהיר ולא מסלים את המצב לכדי עימות כולל. החמאס לא מפחד מפלישה של ישראל לעזה. פלישה שכזו תועיל לחמאס שיוכל להציג את כישוריו כארגון גרילה ולא כארגון ממשלתי שולט. החמאס ניהל משא ומתן הגיוני עם ישראל: לדוגמא, הוא הציע לישראל הבטחה לביטחון במעברי הגבול כך שישראל תוכל לפתוח אותם. הפת”ח כנגדו, העלה דרישות לא מציאותיות כמו פירוק כל נקודות הביקורת ושחרור כל האסירים הביטחוניים ללא כל תמורה. בשורה התחתונה, החמאס הוא ארגון מוסלמי הגון, בעוד הפת”ח הוא חבורה של בריונים. החמאס הוא ארגון גולמי וגס עד כאב, ארגון שהתפתח על ידי פשוטי העם, שלא כמו הפת”ח שנוצר במצרים, גדל בירדן, הובא מטוניס ונבנה ככנופיה שלטת על ידי ישראל. ירדן טעתה ביחסה לפת”ח ופינתה אותו בספטמבר השחור כשהוכשה בידי הגרילה הפלסטינית. ישראל התעוררה מהחלום שלה באופן דומה עם ערפאת שסירב בסופו של דבר לשלום – וככול הנראה הונע על ידי אוליגרכים ישראלים ואנשי ממשל להם היו אינטרסים כלכלים ופוליטיים רבים לכך שהכיבוש יימשך. במקום לנטוש את הפת”ח, ישראל החליטה למחזר אותו. אבל עבאס הוכיח שהוא אינו בובה על חוט בדיוק כמו שערפאת לא היה. שניהם אמצו לעצמם בסופו של דבר רטוריקה לאומית וסירבו לוויתורים לישראל. שלא כמו הניה מהחמאס, עבאס אינו יכול קיים את הבטחותיו ונכשל בניסיונו לעשות זאת כשניסה לשפר את הביטחון בגדה המערבית, גם כאשר נהנה מסיוע ישראל נרחב.
ישנם שני סוגים של תנועות דתיות המתפתחות לכדי כוח צבאי: פנאטים משוגעים ו/או מיליטנטים שהם במקרה גם דתיים. האייטולה נופל בקטגוריה הראשונה, הטליבאן – בשנייה. החמאס נמצא בדיוק באמצע. הוא ארגון מוסלמי מתון שנראה כקיצוני בעיני האנליסט הישראלי האתאיסט ובעיני הגנגסטר מהפת”ח. שלא כמו הטליבאן, לחמאס חסר ניסיון צבאי ארוך טווח. הישגיו הביטחוניים של החמאס בעזה הם אם כן, מאכזבים. החמאס נכשל כצפוי בעניינים הביטחוניים – מי יכול לצפות לגאונות כלכלית מצד הבחורים המוסלמים? רק גאון כלכלי יכול להוציא את עזה מהבוץ הכלכלי בו היא תקועה. לחמאס, עם זאת, היה סיכוי קטן להשליט סדר ברצועה – אך הוא נכשל. החמאס הצליח בתחילה לנקות את החמאס מהאלימות הבלתי מאורגנת ברצועה באמצעות ארגוני הפשע המאורגן שלו. אך נראה שהחמאס אינו מסוגל להפעיל אמצעי ביטחון כוללים כנדרש על מנת להביא לסיום המרד של הפת”ח בעזה. הפת”ח, בסיוע של ישראל, מנסה להלחם בחמאס במסגרת מלחמת טרור – באמצעות מכוניות תופת, התקפות טילים, ירי, והפגנות שקטות. ערפאת היה זקוק לארגוני בטחון גדולים מאוד בכדי לגבור על המפלגות המתחרות. החמאס הוא פחות ברוטאלי ויצירתי מערפאת, והוא נמנע ממעצרים רחבי היקף ומהתנקשויות. אבל כל דבר אחר לא יועיל לשימור הכוח. העזתיים הפשוטים הצביעו עבור החמאס כאלטרנטיבה לפת”ח – אם החמאס לא יוכיח את עצמו מצביעיו ינטשו. העזתיים רואים בפת”ח כבא כוח של ישראל המסוגל להביא לפתיחת הגבולות, לחידוש הסיוע ואולי אף לחידוש העבודות שלהם בישראל אותן אבדו לאחר האינתיפאדה השנייה.
החמאס הוא רך מדי בכדי לכפות את שלטונו על העזתיים. בחירות יאפשרו לחמאס לצאת מהמצב חסר המוצא שנוצר מהשתלטותו על עזה תוך שמירה על תדמיתו: הוא יעזוב את עמדת הכוח בהתאם לרצון אנשי עזה, ולא בהתאם לרצון הפת”ח. לא סביר שישראל תפסיק את תמיכתה בפת”ח או את הסנקציות כנגד עזה. אלא אם כן החמאס יהפוך לקיצוני באורח נס, הוא יאבד את כוחו. וישראל תאבד את הפרטנר היחיד לשלום שיכול היה להיות לה.

קונדי רייס היא תמצית השמאלנות. היא מלומדת עלובה למדי (וכן, קראתי את המאמרים שלה) והתיאוריות שלה הן כמעת שערורייה. במאמרה אודות נשקים גרעיניים, היא חוזרת ומצטטת את האנציקלופדיה הסובייטית ממלחמת העולם השנייה בחמישים ומשהו כרכים, שאפילו לדוברי הרוסית קשה לקרוא – אין ספק שהיא נשענת על מקור משני כאשר היא מצטטת אותה. רייס הצליחה בקרירה שלה מתוקף אפליה מתקנת, מכסה חצי-רשמית לפרופסורים שחורים להם המלצות אומללות. בוש הכניס אותה לממשל שלו בדיוק מאותה הסיבה: להרוויח כמה קולות של מצביעים שחורים עבור הרפובליקנים. לאחר מכן, רייס קיבלה את ההזדמנות להגן על תאריה האקדמית הבלתי-קיימים. נסיכה האפליה המתקנת פתחה תיאוריות פוליטיות מטומטמות ולאחר מכן הובילה את ארה”ב כולה והשתמשה בה כעכבר ניסויים – השמאלנות. הבחירות הדמוקרטיות נכפו על לבנון ופלסטין ובכך הבטיחו את עליית החמאס והחזבאללה לשלטון. שני מיליארד דולר מכספי משלם המיסים האמריקני הועברו לאוקראינה בכדי לחתור תחת המועמד הנשיאותי הפרו-רוסי וכדי להעלות לשלטון ליצן חסר כוח שמפלגתו הפסידה הפסד מוחץ בבחירות חודשים ספורים לאחר מכן. רייס, שניסתה באופן נואש להציל את המדיניות שלה, תמיד נשארת צעד אחד מאחורי האירועים: היא מציקה לרוסיה הידידותית באמצעות הטילים האנטי-בליסטיים חסרי התועלת והמתקנים הקטנטנים במזרח אירופה, ולאחר מכן טופחת על שכמה של רוסי העוינת באמצעות וויתורים. במקום לקבל את הפיתרון המעשי והמוכח ביחס לסוגיה האיראנית – השמדת המתקנים הצבאיים שלה – רייס מנסה ליישם מרשמים אקדמיים ומשחקים פוליטיים דוגמת הסנקציות חסרות השיניים. רייס, כאקדמאית שמאלנית משוכללת כביכול, כאשר האמת היא שהיא בסך הכול בורה המלאה ברעיונות נפוחים, מעוניינת לערוך רפורמה במדינות העולם. כך נוצרה האובססיה שלה להביא לדמוקרטיזציה של פקיסטן הגרעינית: בטח, תני לבוטו המושחתת וחבריה האיסלמיסטים לקבל את השליטה על הכפתור הגרעיני במסגרת בחירות דמוקרטיות. הגנרל מושראף, המנסה בנואשות להגן על פקיסטן הגרעינית ולשמור על בטחונה – כן, זה הבחור הרע.
רייס לבדה אחראית לעימות האמריקני מול רוסיה. רייס, שנחשבת ל”מומחית” כביכול בכל הנוגע לצבא הרוסי, היא חסרת כל ידע ומושג בנוגע לפוליטיקה והמנטאליות הרוסית. היא תכננה והוציאה לפועל עימותים חסרי תועלת לחלוטין בפריפריה הרוסית, בהם יש לציין את ההפיכות הכושלות באוקראינה ובג’ורג’יה. מה הקשר של אמריקה לג’ורג’יה, רפובליקה סובייטית לשעבר, ממלכה נוצרית במשך דורות הנמצאת בתוך ספרת ההשפעה של רוסיה ושאוכלוסייתה נשענת על רוסיה בכל דבר ועניין? הרוסים הקסנופוביים היו מעוצבנים כצפוי עד לכדי כך שהחליטו להפר את האמנות הצבאיות המשמעותיות ביותר, וחדשו את הכוננות הגרעינית שלהם תוך הפעלת פטרולים של מפציצים אסטרטגיים בשולי אירופה. פיוס אינו נחשב לקו מדיניות, אבל כך גם התגרות ביכולת ההכלה של האויב.
הניסויים של רייס על ישראל הם מאותו הסוג. היא מזלזלת ביהודים ורואה בהם צייתנים בעת ובעונה אחת, והיא אינה מחונכת מספיק בכדי לדעת שהיהודים הם צייתנים רק עד לרמה מסוימת. בכדי להבין את המדיניות שלה כלפי ישראל, חיוני לראות עד כמה חשוב אותו ניסוי יחיד לאותה אקדמאית שחורה ובורה. עבור רייס, הפיתרון לבעיה הישראלית-ערבית הוא יותר רק מעניין פוליטי, הוא עניין הנוגע למהימנות אקדמאית. בקרוב היא תעזוב את משרדה לתמיד, והיא חייבת להשיג תוצאות לניסוי שהיא עורכת, באופן נואש. בלי קשר למהות התוצאות, רייס תשמח להצליח לניסוי שלה על העכברים היהודים, אבל גם כישלון נחשב לתוצאת ניסוי.
וכך דוחפת רייס את ישראל חזרה לקווי 56′, מדינה ברוחב מגוחך ללא ירושלים, מוקפת באויבים הערבים המנצחים. שוב, הלובי היהודי המהולל מוכח כחסר כוח.

מוייטנאם ועד עיראק, התקשורת הפגינה את הרסניותה כלפי המאמץ המלחמתי. התקשורת מטילה פקפוק בממשלה, מכפישה את הצבא, ומשדרת את נאומי התעמולה של האויב. אין אויב שיוכל לחלום על גייס חמישי טוב יותר מהתקשורת הליבראלית. צנזורה היא תגובה אינסטינקטיבית, אך היא תוביל להפסקת הביקורת הלגיטימית שניתן למתוח על הממשל. אותם גורמים שבקרו בצעקנות וברעש את המלחמה בעיראק הועילו לציבור האמריקני. חברות מוסתות ומסדירות את עצמן באופן תדיר. התקשורת האמריקנית, ובכלל הצהובונים,התאחדו לטובת הבסת גרמניה ויפן. פעולותיו של רוזוולט ספקו די והותר לביקורת אך התקשורת תמכה במטרתו.
התקשורת אינה אנטי-חברתית, היא רק מעוניינת בתשומת רב. עיתונאים מעוניינים להוביל את הציבור, ובעלי התקשורת רוצים לראות רווחים שגם הם עניין הנוגע לפופולאריות. התקשורת רוכבת על הסנטימנט הציבורי. כשהאמריקאים תמכו במלחמה באופן נלהב בשנות ה-40, התקשורת לא יכלה להרשות לעצמה להיות אנטי מלחמתית. הציבור לא היה בטוח בעצמו בהקשר למלחמה בעיראק, והתקשורת העלתה את הפופולאריות שלה בכך שהתנגדה לממשלה. התקשורת אינה בעייתית בעת מלחמות הגיוניות.

אל-דורה הוא ילד פלסטין שכביכול נורה על ידי צה”ל בשנת 2000. צה”ל הרג הרבה ערבים צעירים הן לפני והן אחרי האירוע, חלקם במכוון, כמו בכפר קאסם. המקרה של אל-דורה קיבל משמעות שונה מתוקף הצילומים הגראפיים בטלוויזיה. נראה שאל-דורה נורה בידי עמיתיו או בטעות במהלך חילופי האש עם צה”ל, או במכוון בכדי לביים את אותם צילומים. זה אינו דבר חריג: הערבים רוצחים נערות צעירות כעניין הנוגע לכבוד המשפחה, וערבים צעירים נהרגים בטעות בהתנגשויות בין הפלגים הפלסטינים. האחראים על התעמולה הישראלית מעריכים את תקרית אל-דורה יתר על המידה. המוסלמים והאנטישמים האירופאים היו צריכים סמל שסביבו יוכלו להתאגד נגד ישראל, ומותו של אל-דורה יצר עבורם את הסמל הזה. מעבר לזה, כל שם או פנים אחרות היו מספרים את אותה הסחורה. דיר-יאסין נחשב לנקודת מפנה באג’נדה האנטי-ישראלי במשך עשורים שלמים.
ישראל שמרה על שתיקה בכל הנוגע לתקרית אל-דורה במשך שנים, חרף העובדה שתחקיר צה”ל קבע שאל-דורה נורה בידי הצד הערבי. ברק סגר את החקירה ולמעשה גרם לצה”ל לשאת באשמה. שנים לאחר מכן, פעיל יהודי האשים ערוץ טלוויזיה צרפתי בכך שערך את הצילומים באופן מטעה, הערוץ תבע את התובע, וישראל נאלצה לתמוך באות פעיל. עדיין, ישראלים ורבים מנציגי יהודי הגלות מגנים את המאמצים לתקן את התדמית של צה”ל. הגישה שלהם היא גישה טיפוסית של יודנראט הטוענת שזה בסדר שיהודים יואשמו ויסבלו בעוון פשעים דמיוניים, אך אין להפר את השקט במחאה קולנית. הם מגשימים את הגישה האובדנית הטוענת שעל היהודים להיות נחמדים בכל מצב. בחיים האישיים, הם גוררים עבריינים זוטרים לבתי המשפט וצורחים ומתווכחים על סוגיות קניין, אך ברמה הקהילתית אין להם על מה לגן כיוון שהם לא מזהים עצמם עם היהודים. בעיניהם, הם הרועים או הבעלים של הצאן היהודי האנושי, ואי אפשר להעליב צאן.
תקרית אל-דורה מחזירה אותנו לעמדה של ז’בוטינסקי בנוגע לבייליס, הדרייפוס הרוסי. עם התחזקות מעשה הפוגרומים ברוסיה, ז’בוטינסקי טען שאין על היהודים למהר ולנקות עצמם מכל ההאשמות, אך טען שעליהם להתעלם מהן בגאון. עמדתו של ז’בוטינסקי היא הגיונית אם מתייחסים להמונים שמבקשים לעצמם רציונאליזציה של שנאתם כלפי היהודים. זהו בזבוז זמן להוכיח למוסלמים או לאנטישמים האירופאים שהיהודים לא מכוונים לפגוע בילדים הערביים. בדיוק כמו שגינו את האמריקנים בהקשר לתקרית מאי לאי, כך גונו היהודים על תקרית אל-דורה. אנשים לא סובלים אנשים אחרים בעלי אמות מידה מוסריות גבוהות משלהם עצמם. המוסלמים והאירופאים שהרגו מילונים מאחיהם והנהנים מאוד מהרג היהודים, חייבים נואשות להוכיח שגם היהודים הם רוצחים נתעבים. כשרצח ישו אינו מספיק, משתמשים בתקרית אל-דורה.
אבל ישנם גם אמריקאים הגונים ואירופאים ישרים, נוצרים בעלי רצון טוב. הם לא יחשבו סרה על ישראל אפילו אם צה”ל באמת הרג את אל-דורה – הם יודעים שבמלחמות נהרגים אנשים. עם זאת, הם זכאים לדעת את האמת. גם קציני וחיילי צה”ל זכאים להיות מנוקים מאשמת הרצח. צדק ז’בוטינסקי שאמר שהקמפיין ההיסטרי להגנה על בייליס למעשה הביא להכפשת היהודים. בהקשר לתקרית אל-דורה, על ישראל רק להציג הוכחות אמינות לכך שהערבים הרגו את הילד. אם לא ניתן להציג כאלה הוכחות, ישראל יכולה לטעון שמותו היה תוצאה הנובעת מטבע המלחמה. אין כל צורך לנקות את הדם מעל ידינו בהיסטריה, אבל נכון להציג את העובדות כפי שהן.

כורדיסטאן העיראקית היא הגדה המערבית של טורקיה. היסטורית, זהו חלק מטורקיה, ולאחר מכן נותק מהאימפריה העות’מאנית על ידי בריטניה, שנתמכה מאוחר יותר על ידי ארה”ב והאיחוד האירופי, וכעת הפך לקן צרעות של טרוריסטים. הכורדים, קרובי משפחה גנטיים של היהודים, הם הרבה יותר מתורבתים מהערבים. כורדיסטאן העיראקית היא מקום בטוח ביותר על פי הסטנדרטים של המזרח התיכון והיא נחשבת למדינה מתקדמת בעלת ממשל שקוף באופן יחסי, יש בה זכויות שוות לנשים, ויש בה חינוך סביר. שלא כמו הערבים, הכורדים הם עם הגון ושומר חוק. הם יצרו מדינה שכמוה הפלסטינים לעולם לא יוכלו ליצור. הכורדים דורשים את הטריטוריה השייכת להם על פי כל סטנדרט: הם יישבו אותה מקדמא דנא. יישוב הארץ, עם זאת, לא מאפשר עצמאות באופן אוטומאטי, כמו שלמדו הבאסקים והצ’צ’נים. על קבוצה אתנית להפגין את עצם העובדה שהיא ברת-קיימא ולדרוש את עצמאותה בכוח. כך עושים הכורדים.
הכורדים נתמכים מרווחים שופעים מהכנסות על נפט, והם נלחמים על עצמאותם מאז שנות ה-20 של המאה העשרים. הם נהנים מתמיכה מכיוונים רבים. איראן תומכת בכורדים כדי שיפגעו באיראן, ישראל תומכת בהם בכדי להשיג בסיס אזורי נגד איראן ועיראק, ארה”ב תמכה בהם כדי לחתור תחת סדאם וכיום היא עושה זאת על מנת לחתור תחת איראן. נראה שרוסיה תומכת בכורדים בכדי להציק ליריבתה ההיסטורית, טורקיה. עם זאת, אף אחת מהמדינות לא מעוניינת להכעיס את טורקיה, כולם מתאגדים כנגד האסלאם.
טורקיה אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד את כורדיסטאן שלה. אובדן האימפריה העות’מאנית עדיין מחלחל בוורידיה של החברה הטורקית. טורקיה לעולם לא קיבלה את ההפסד המביש של החלקים מקפריסין ליוון. עצמאות לכורדים הטורקים תשפיל את הצבא הטורקי ותוביל להתפרצות גל אסלאמיזם בטורקיה. אמריקה נטשה את הכורדים העיראקים בידי סדאם לאחר שעודדה אותם להתמרד. טורקיה מצפה שארה”ב לא תעשה דבר בנוגע למבצע טורקי רחב היקף בצפון עיראק נגד הטורקים.
ה-PKK וארגוני גרילה כורדים אחרים מכתימים את התדמית הטובה של הכורדים, אבל אין להם ברירה. אומות נחמדות לא מתנתקות ולא מקבלות עצמאות. מכתימים את ה-PKK במכוון. הם לא קבוצה מרקסיסטית אך הם מפעילים עסקים רבים. הם סוחרים בסמים כמו שעשו הבריטים רק לפני שמונים שנה. חוץ מזה, אספקת סמים לאירופה אינה עניין הנוגע ליצירת שווקים חדשים, אלא מלחמה על השווקים הקיימים בכדי להוציאם מידי ארגוני הפשע המאורגן. ה-PKK הועיל לאירופה בכך שרכש נתח נרחב משוק סחר המים: הרווחים מממנים את המאבק הכורדי במקום למממן קרבות של כנופיות רחוב באירופה. אפשר לומר שסחר הסמים של ה-PKK שואב את כל הכסף הכי מלוכלך מאירופה.
הכורדים הטורקים דורשים בצדק מדינה משלהם. אם תמנע מהם מדינה הדבר יוביל לשפיכות דמים נרחבת. ביתור פיסת אדמה לכורדים מטורקיה טומנת בחובה מחיר בלתי מקובל למערב. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הסוגיה הכורדית היא לנטוש את האובססיה של הממשל האמריקני לביסוס מדינה עיראקית מלאכותית, אותה מדינת “פרנקנשטיין” שחוברה והודבקה על ידי הבריטים. הכורדים חייבים לקבל מדינה משלהם בעיראק. הדבר ייתן להם את התמורה המגיעה להם עבור עזרתם במלחמה נגד עיראק וייצור מקור מבורך של קונפליקט מתמשך בין הכורדים והערבים הטוענים שכורדיסטאן היא שטח ערבי. כורדיסטאן שתמצא בסכנה מתמדת, תהיה בת בריתה של ישראל. כורדיסטאן עצמאית תהיה זהירה יותר ביחסיה עם איראן, כיוון שאיראן היא בת הברית האמינה ביותר של הכורדים נגד עיראק. הסכסוך הטריטוריאלי של כורדיסטאן העצמאית עם טורקיה יהפוך לעימות בית שתי המדינות ולא יגרור את כל המערב למלחמה ללא מוצא שהמערב אינו מעוניין בה. והערבים יקבלו את המסר: אם תסתבכו עם אמריקה, אתם מסתכנים בכך שמדינתכם תקרע לגזרים.

פרופגנדה, הן בגטו הנאצי והן בגטו הישראלי, שטפה את מוחם של היהודים אל תוך מציאות אלטרנטיבית בזמן שהיה קשה וכואב מדי לקבל את המציאות.
מטוסי קרב הם חסרי תועלת כנגד טרוריסטים, אך צה”ל שולח את מטוסיו כנגד הכפרים הפלסטינים על מנת להראות לישראלים שגם האמצעים החזקים ביותר שיש לנו נכשלים. היהודים, בהתאם לכך, מאבדים תקווה. הממשלה הישראלית משפילה יהודים באופן מכוון ומבטיחה לחלק את ירושלים ומקטינה את ישראל למימדים מגוחכים. ההשפלה היא חסרת היגיון ללא ספק, כמו באותה העת בה היהודים גורשו ונאסרו מלקיים תפילות בהר הבית. במחנות הריכוז, היהודים הוכרחו באופן דומה לרוץ כשעליהם שקים כבדים. מזרח ירושלים ניתנת לערבים כיוון שהערבים יישבו אותה. אם כך, על אותו משקל, יש לתת להם את הגליל, שגם הוא מאוכלס ברוב ערבי. במקום הצורך הברור לפנות את הערבים מירושלים, הממשלה הישראלית לוקחת את ירושלים מידי היהודים. הממשלה מתגרה חזור ושוב בפלסטינים בהבטחות שלום בכדי לקיים אלימות מתמשכת. הפצצת שדרות גורמת ליהודים לקבל את קרבת המוות – בגטאות, היהודים דרכו באופן דומה על גופות אחיהם והמשיכו ללכת. התקפות הטילים על צפון המדינה גרמו לישראלים לעסוק בבגידה: הם חגגו בתל-אביב בעוד אחיהם נהרגו בחיפה. תהליך השלום מציע להם תקווה שוות ערך בדיוק כמו שהגרמנים מכרו ליהודים כרטיסי רכבת שהביאו אותם בסופו של דבר אל מחנות המוות. והאיחוד האירופי נותן חסות לממסד היודנראט המוביל את המדינה היהודית אל סופה.

למשפט אודות החשודים בפיגועים בספרד היו תוצאות צפויות: זיכוי מלא. הסבר אחד הוא שכמעט בלתי אפשרי להרשיע חשודים בטרור אלא אם כן הם זוהו וקווי הטלפון שלהם נמצאו תחת האזנה – מראש. הם לא משאירים הרבה עקבות, ורק לעיתים רחוקות פועלים במסגרת מבצע מתמשך כמו כנופיה – הם בדרך עובדים בשיטת פגע וברח. במקרה זה, עם זאת, אין כל הוכחות שיחברו את החשודים עם אותה פעולת טרור.
אפילו התביעה הספרדית התנגדה למיתוסים הטוענים שאל-קעידה עמדה מאחורי הפיגועים בהם ארבע רכבות התפוצצו סמוך לתחנת הרכבת. אף אחד מהחשודים לא היה קשור לאל-קעידה, והם לא קיבלו כל ייעוץ או כסף מאל-קעידה. מתוך 28 הנאשמים, רק שלושה הורשעו ברצח, שבעה זוכו, ו-18 מהם הורשעו בפשעים מעורפלים כמו בקשר לארגון טרור. אפשר להרשיע כל ערבי באירופה על האשמות שכאלה, ואילו רק מפני שהוא תורם לארגון נדבה אסלאמי התומך בתורו בחמאס, או המבקר במסגד קרוב בו מבקרים גם טרוריסטים. 18 הנאשמים שזוכו לא השתתפו היו שותפים להתקפת הטרור בספרד.
זוגאם, איש מכירות ערבי, בסך הכול מכר את הטלפונים הסלולאריים בהם נעשה שימוש לפוצץ את מטעני החבלה. הטרוריסטים הם משוגעים אם קנו טלפונים מאחד מעמיתיהם כיוון ששאריות מאותם טלפונים הם קלים לאיתור. הטלפונים נפרצו בחנותו של זוגאם, כאילו מתוך כוונה ליצור עוד ראיות. מדוע לפרוץ טלפונים במקום לקנות טלפונים ששולמו מראש, זולים וזמינים?
גנאוי, ערבי נוסף, הורשע בעוון הסעת חומרי החבלה למדריד. אם הוא ידע אודות הפיגוע – שדרש את השתתפותם של אנשים רבים – מדוע לא גוייס גם להניח את חומרי הנפץ ברכבות? גנאוי הוא לכל היותר סוחר נשק בהיקף קטן, ללא כל קשר למתקפת הטרור.
טרשורס, בעל אזרחות ספרדית, כורה לשעבר, סיפק לכאורה את חומרי החבלה. לא יאמן שהוא, במודע, השתתף במזימה להרוג את אנשי ארצו בהמוניהם – סך כל כמות חומרי החבלה הוא עצום, בערך 300 ק”ג. טרשורס היה מודיע של המשטרה הספרדית, ובמשך שנים סיפק מידע אודות מכירות של חומרי חבלה וכלי נשק. אף אחד לא נתבע על כך שהשתיל והפעיל את חומרי החבלה, רק אנשים בעלי תפקידי סיוע נתבעו. לא זוהה האדם שעמד מאחורי האירוע, והוא לא נשפט.
ארבעה חשודים ערבים פוצצו עצמם כשנעצרו על ידי המשטרה הספרדית. התנהגות שכזו אינה טיפוסית לטרוריסטים אסלאמיים, והיא אסורה בתכלית על פי האסלאם (פיגועי התאבדות מותרים לעומת מעשה התאבדות סתמיים). הערבים הרגו שוטר אחד בפיצוץ, אך ככל הנראה זו הייתה תוצאה בלתי מכוונת. הסיכוי שהערבים יורשעו בעוון הפיגוע ברכבת היה קטן, המשפט סיפק להם טריבון מעליו יכלו להצהיר הצהרות שחצניות, ומעשה ההתאבדות היה חסר הגיון. המשטרה הספרדית הכריזה למרבה הפלא שאין כל דרך לאתר את שאריות הדינמיט בו נעשה שימוש בפיגוע ההתאבדות, ולא ידוע אם אותו הדינמיט שימש את הטרוריסטים גם בפיגוע ברכבת. בהינתן סירוב המשטרה לאתר אותו, סביר להניח שמדובר בדינמיט שונה.
מישהו הפליל את המוסלמים: הושאר רכב באחת התחנות ובו קלטות בהן מושמעים פסוקים מהקוראן, ספרות בערבית ומרעומים. האם עלינו להאמין שהטרוריסטים לא ידעו מה יהיה מספר המרעומים להם יזדקקו, ולכן השאירה כמה ספרים מאחור? הם לא אספו את המרעומים? האם עלינו לחשוב שהם היו כל כך טיפשים עד כדי כך שישאירו ברכב את המרעומים לצד קלטות שמע של פסוקים מהקוראן? נוסעי הרכבת ראו אנשים במסכות סקי שנכנסו ויצאו חזור ושוב מהרכבת. מדוע שהטרוריסטים יפעלו בחוסר אחריות, וידאגו שהנוסעים יחשדו בהם? כמה טרוריסטים בדיוק יפעלו במקביל בכדי להניח מטעני חבלה בלפחות עשרה קרונות? אנחנו מדברים על לפחות שלושים ושישה אנשים – האם עלינו להאמין שאף אחד מהם לא זוהה במהלך החקירה בת שלוש השנים שהתקיימה לאחר מכן? קשה להאמין שהדינמיט גרם לנזק שנראה ברכבות: סביר יותר שנעשה שימוש ב-C-4 (חומר חבלה פלסטי) בפיגועים במדריד. למרבה הנוחות, שק חבלה אחד שלא התפוצץ הכיל דינמיט, כאילו בכדי להגיש ראיות, חוטי המרעום שלו לא היו מחוברים. שק החבלה שהכיל דינמיט ושלא התפוצץ נמצאו באורך נס לאחר שהמשטרה ביצעה חיפוש ראשוני באותה ערמת מטען. שני השקים האחרים, שגם הם הכילו דינמיט שלא התפוצץ, הכילו משהו כה חריג, עד כדי כך שהם התפוצצו כשיחידת החבלנים ניסתה לפרקם. בלתי אפשרי שמומחי חבלה נכשלו לפרק מתקן חבלה כה פרימיטיבי.
אף ארגון טרור לא לקח אחריות על הפיגוע: לקיחת האחריות של גדודי אל-מצרי היא ללא ספק מזויפת. אין כל סיבה הגיונית שארגון טרור לא ייטול אחריות על פעולה בעלת פרופיל כה גבוה. בדיוק כמו פיגועי ה-11 בספטמבר, הפיגוע במדריד היה שונה באיכותו מהתקפות טרור אחרות. קיימים תריסר ארגוני טרור גדולים באירופה, אך אף אחד מהם לעולם לא בצע פיגוע בכאלה מימדים הן לפני או אחרי מדריד. הפיגוע ברכבת היה מוצלח ביותר במובן הפוליטי עבור האיסלמיסטים: הדבר הוביל לנסיגתה של ספרד מעיראק. אך מדוע לא המשיכו אותם ארגוני טרור את הפיגועים במדינות אחרות בכדי לקדם את האג’נדה האיסלמיסטית? אין כל בעיה לקנות C-4 או דינמיט באירופה. תיקים גדולים וטלפונים ניידים גם הם קלים להשגה. מתכנני הפיגוע במדריד התכוונו להפיק את אותו אפקט של פיגועי ה-11 בספטמבר: ציפו שהספרדים יסתערו על האיסלמיסטים בדיוק כמו האמריקנים. התוכנית לא עבדה עם האירופאים: הם העדיפו לסגת מעיראק. הופצצו ארבע רכבות, בדיוק כמו ארבעת המטוסים ב-9/11.
הפיגועים ברכבת לא היו יכולים להיות קנוניה מקומית בגלל סיבה אחת ויחידה: כל מי שחי בספרד יודע שהרכבות לעולם לא מגיעות בזמן. אף תושב ספרדי לא היה מתכנן פיגוע בהתבסס על לוח הזמנים הרשמי של הרכבות. הרכבות לא היו יכולות להגיע סימולטנית ולגרום לתקרת תחנת הרכבת לקרוס – נראה שזו הייתה כוונת מתכנן הפיגוע. מתכנן הפיגוע גר במדינה בה רכבות מגיעות בזמן.
נראה שהפיגוע במדריד קושר באופן סמלי ל-11 בספטמבר: הוא היה אמור להתרחש 911 יום לאחר הפיגועים באמריקה. אבל הרכבות בספרד התפוצצו 912 יום לאחר ההתקפה על מרכז הסחר העולמי. לא באמת.
עברו רק 911 יום בארצות הברית של אמריקה.

הרפורמים הם לפחות כנים. הם לא דורשים דבר מקהילותיהם. “היהודים” יכולים לעבור על כל איסור והם יכולים להיות בטוחים שעדיין יהיה להם מקום בבתי הכנסת הרפורמים. התורה היא סאגה, שמירת המצוות היא עניין התנדבותי בלבד, כל היהודים הם טובים – אין כל רוע. הרבנים האורתודוקסים הם קשוחים רק על פני השטח: על היהודים לקיים ולהישמע לכל חוק בלתי מוגדר, מתוך הודאה על כל המצוות. באמת? האורתודוקסים מכוונים גבוה, אך מקבלים את הנמוך. שמירת המצוות היא חובה, אבל מותר לחטוא באופן מרומז. שמירת המצוות דרבנן חשובה יותר מהמצוות דאורייתא. קל לראות אם אדם מדליק אור בשבת, אבל קשה יותר לבחון את קיום איסור “לא תגנוב” או כל מצווה מוסרית אחרת. היהודים האורתודוקסים הטובים נוטשים את הארץ היהודים ונותנים אותה לערבים, תוך שהם נכנעים לממשלה הישראלית האנטישמית. הרפורמים נוטשים את היהדות באופן כנה, האורתודוקסים עושים את אותו דבר – אך בצביעות.
שני הזרמים הורסים את היהודים הצעירים. בתי הספר היהודים בוראים אנטישמים. אנשים צעירים הם כנים והגיוניים. הם רואים את המצג החלול של הרפורמים ואת הצביעות של האורתודוקסים, והם דוחים את שניהם. כיצד אמורים הילדים לייחס את הדיבורים אודות נכונות היהדות לצד הצהרות השוויון בין בני האדם. אם היהודים אינם שונים מהשחורים, אז בשביל מה כל הבלגן? עם זאת, אם הארץ היא מובטחת, אז סביב מה סובב כל תהליך השלום? ילדים אינם טיפשים, והם אינם מושחתים: אם ישראל נושאת ונותנת על ארצה, אזי היא הוענקה לנו מידי האו”ם ולא מידי האל. אם ניתן לקבל הומוסקסואלים לבתי הכנסת, אזי הרבנים מגדירים את המצוות, ולא האל – אז מדוע להישמע להן? תהיה אותה פיסה של יהדות אותה לא הצליחו בתי הספר היהודים להשמיד בקרב הילדים אשר תהיה, ההורים יטפלו בה . שבת? חזיר? תפילה? חמוד, זו המאה העשרים ואחת – תשכחו מהברבריות הזו. לא אמרו לך בבית הספר שזו בסך הכול מסורת? כן, אנחנו מכבדים את המסורת. לא, אנחנו כבר לא מקיימים אותה. אנחנו מודרניים או מה?
ילדים שונאים שקרים והם לא מקבלים את ההסברים המתוסבכים הטוענים ש-”נפלא להיות יהודי אבל לא יותר מדי בתוך היהדות.” בתי ספר, בתי כנסת, וכך נוצר המצב שההורים מוכחים לילדיהם שהיהדות היא שקר אחד גדול, אולי הרבה שקרים קטנים. הילדים שונאים את היהדות. כל הדור הזה יתבולל. הרבנים מקדמים את הסיפור הבדיוני שילדי אמהות יהודיות הם יהודים – זהו שקר לכל דבר ועניין. מעטות הנשים היהודיות הנישאות לגוי, המגדלות את ילדיהן כיהודים – רובם מתבוללים במהירות. דור של יהודים מזויפים או דורות ללא יהודים – אתם תבחרו את השם.
קל להנחיל את ערכי היהדות בקרב הילדים: היו כנים איתם. בני העשרה בתנועת בית”ר של ז’בוטינסקי לא השתמשו במעלית שבת, אבל הם ירו בבריטים ובערבים. אנשים צעירים מגיבים לרעיונות באופן חזק – אך רק לרעיונות הגיוניים. לתורה ולציונות, אך לשולחן ערוך. ליהדות קונסיסטנטית השואבת את רעיונותיה מאותו קו ישר לפיו משה הרג את המצרי ויהושע כבש את ארץ כנען. החל מהשמדת העמלקים דרך המכבים הפונדמנטליסטים ומלחמתו של בר כוכבא ועד לימינו אנו. ילדים מבינים טוב מאוד אמת כנה, “זוהי ארצנו, לא ארצם של הערבים. היהודים אם לא אתיאיסטים שמאלנים” אלא אם כן ההורים והחברה מטילים ספק ברעיון היהודי ללא הרף. יש כאלה שיקראו לזה הטפת שנאה לילדים. אני קורא לזה הטפת האמת.