האסלאם היא דת מעשית ביותר, ואין היא מטילה על המקיימים אותה עול. זו דת קהילתית נחמדה והיא קלה הרבה יותר מהיהדות. היהדות מבקשת ליצור חברה בעלת טוהר מוסרי. מטרת האסלאם היא פשוט לקיים חברה הגונה, רמה מסוימת של צוויליזציה לערבים הברברים. האסלאם לא מגדיר את החיים היומיים של מאמיניה מעבר לדרישות דתיות פשוטות ונורמות אתיות בסיסיות.
לאסלאם יש פחות שליטה על חיי היומיום מאשר היהדות הרבנית והנצרות הפאוליאנית הקלאסית. כל איש דת מוסלמי יכול באופן תיאורטי לקבוע פאטוות, אבל כך יכול לעשות כל רב. התנועה הקונסרבטיבית היהודית מיסדה את אותה גישה כיאוטית: כל רב בעל חינוך חסר (בכלל זה ה”רבניות” הלסביות) בכל בית כנסת שכוח אל יכול לפסוק הלכה, חוות דעת חוקית, שתחייב את קהילתו. מצד שני, מרכוז קיצוני של האותוריטה הדתית בקתוליות הוביל למספר רב של מלחמות, הרבה יותר עקובות דם מאשר כל ג’יהאד. הפאטוות של אנשי דת לא חשובים אינן משמעותיות מאוד באסלאם. הן צריכות להגיע מהרשויות הדתיות המוכרות, אידיאלית מהח’ליפות (שלא קיימת כיום). הקיצונים מפרשים את האסלאם על פי מטרותיהם, אבל גם הנוצרים הקיצונים מפרשים באופן דומה את דתם. המוסלמים אם מונותיאיסטים ואינם מתפללים לאיקונות, הם מקיימים חוקים הגיוניים, ולמעשה מקיימים את שבע מצוות בני נוח. האסלאם הוא דמוקרטי, ובמהותו אף ליברלי.
לאסלאם יש כלי נהדר לשחרור לחץ הנובע מרגשות ההמון: הרצאות קהילתיות, בעלות אופי של תפילה. בדרך כלל, הרצאות אלה הופכות פוליטיות, והן טוענות את ההמונים ואולי אפילו מגייסות כמה טרוריסטים שרובם יתנדבו בסופו של דבר, בכל מקרה. קנאת ההמונים מסלימה לכדי רמות בלתי נשלטות אך מתנדפת בסופו של דבר. התפילות המוסלמיות הן יותר כמו קרבות אגרוף מערביים מאשר הדרשות הנוצריות. ליהודים, בתפילות המנוסחות שלהם, חסרה אותו פתח אוורור פסיכולוגי של תעמולה דתית לוהטת. התפילות הקהילתיות מעבירות סימבוליות חזקה ביותר בזכות עצמן: תמונות של מיליוני האנשים המתפללים במכה משמשות כרקעי מסך במחשביהם של מוסלמים רבים.
הדתות לא יכולות להרשות לעצמן להיות סובלניות, אבל כמו כל שיתוף פעולה, הן יכולות לבסס מחסומים מונופולים כנגד המתחרים: קנאות ורמה מסוימת של אלימות הן דרישה לכל דת. דתות פוליתאיסטיות התחרו כמו חברות קטנות – בניסיון למשוך את חסידי הדת האחרת למקדשיהם. האסלאם המונותיאסטי והנצרות המונותאיסטית יחסית פועלים יחדיו כמשתפי פעולה גלובאליים, תוך שהם משפיעים על חקיקה ונפתרים מהמתחרים. הקנאות האסלאמית היא ההתנהגות טבעית של דת מונופוליסטית. הנצרות הגיבה על פלישת האסלאם לאירופה בצורת מסעות הצלב. מונופוליסטים משתמשים באלימות עד למכה המתאפשרת להם בתוך מסגרת חוקית: הסיכון הוא גבוה, והדתות העולמיות לא יכולות הרשות לעצמן לבחול באמצעים.
בדיוק כמו בשיתופי פעולה, בנייה מחודשת מוצלחת של דתות “בוגרות” היא בלתי שכיחה. הנצרות ערכה רפורמה באמצעות הפרוטסטנטיות ושרדה כדת פעילה למשך ארבע מאות שנה נוספות. למוסלמים חסרה ההומוגניות התרבותית היחסית של הנוצרים המערבים, וקיים סיכוי קטן לכך שרפורמה באסלאם תצליח. האסלאם המתון יסיר את המחסומים התרבותיים הקלים ממילא ויאפשר את הטמעות המוסלמים לתוך תרבות הפופ. האסלאם הקנא הוא סוג האסלאם היחיד שיוכל לשרוד דבר כה סוחף כמה התרבות האמריקנית במזרח התיכון.
מתנגדי האסלאם אוהבים לקרוא “זאב זאב” בנוגע לסימנים לכאורה של דיכוי הנשים, כמו למשל הרעה. בסורה ה-24, נשים מצוות שלא להפגין את יופיין – הצעה הגיונית לנשים החיות בחברה הבדואית – זהו עניין הנוגע לבטיחות יותר מאשר לצניעות. הסורה פוקדת על גברים באותו האופן. בסורה ה-33, נשים מצוות ללבוש מעין גלימה בכדי שיזוהו כקשורות למחמד – שוב, אמצעי בטיחות. ההתייחסות המרומזת לרעלה באותה הסורה היא ההפך הגמור למסורת המוסלמית: אבן מאלק אומר לאורחיו של מחמד לדבר עם נשיו מאחורי וילון (חיג’אב), כאחת מהדרכים בה יוכלו להמנע מלהפריע לו. הגברים, ולא הנשים, זקוקים לוילון. במקרה זה, הוילון פועל כקיר, המגן על פרטיות הנשים בבית, כך שהגברים לא יכנסו לשטחן מבלי להכריז על כך. אין כל רעלה בקוראן. זו היא הנצרות הדורשת את השימוש בה, באגרת אל הקורינתים.
האסלאם אוסר על הלוואה בריבית, אך מחמד השאיר את המונח לא מוגדר. הקוראן (2:282) עוסק בסוגיית ההלוואות באריכות. 3:310 אוסר על הלוואה בריבית המכפילה והנוספת על הסכום המקורי. 2:275 משווה את המסחר להלוואה בריבית, אך מתיר את המסחר. נראה שהקוראן אוסר רק שימוש מופרז בריבית ולא את עצם ההלוואה העסקית. היהדות, באופן מעשי יותר, אוסר על הלוואה בריבית רק לשכני האדם בלבד. הנצרות הקלאסית אוסרת על ריבית לגמרי.
אף דת לא מבדילה בין החיים הפוליטיים לבין החיים הדתיים. האסלאם אינו יוצא מן הכל. החברה היהודית הייתה תיאוקרטית לאורך רוב מהלך ההיסטוריה. הוותיקן ביקש לעצמו שליטה פוליטית, והפרוטסטנטיות עיצבה מערכות משפט ברוב המדינות הפרוטסטנטיות. חשבו על הדרך בה הדת מעצבת את אורך החיים האמריקני – החל מחופשות חג המולד, דרך איסור הפוליגמיה ועד ההתנגדות לאויב המוסלמי. עיראק תחת שלטונו של סדאם הייתה דתית רק במעט יותר מאשר אמריקה. מצרים, פלסטין, דובאי ובחריין – כל אלה דתיות רק בקושי. הסעודים נהנים לתת לעצמם לגיטימציה באמצעות קשקושים דתיים, אבל מוסלמים אחרים מטילים ספק ב”תעודות” האסלאם של הסעודים.
רומא הייתה צינית בכל הנוגע לדת. האירופאים של ימי הביניים היו אתיאיסטים בעלי אמונות טפלות ולא נוצרים נלהבים – שימו לב לקתדרלות הצרפתיות בעלות התמות הפגאניות. הרנסאנס הוציא את הדוגמה מהתמונה. ואז הגיעו ה”תחיות” הדתיות. אי אפשר לבטל משהו שהפסיכולוגיה האנושית זקוקה לו, דוגמת דת. ראו את מספרי הספרים על נצרות ובודהיזם בחנויות הספרים בארה”ב. ראו כמה אמריקנים מנסים את ההינדואיזם וסוגים שונים של בודהיזם.
מה שעומד מאחורי היסטריית התנגשות התרבויות האנטי מוסלמית הוא הסנטימנט הנוצרי. כיצד המלחמות בעיראק ובאפגניסטן שונות ממסעות הצלב? שתיהן הן תגובות של העולם הנוצרי להסגת הגבול מצד המוסלמים. חברות פוליקטלי קורקטיות מחליפות את ה”תרבות” ב”דת” ו”איסלמיזם” ב”אסלאם“. תוכלו לראות גם את הדיונים הציבוריים סביב נישואין חד מיניים והפלות – סוגיה דתית טהורה. ילדים מפחדים מלהיכנס לחדרים חשוכים במאה העשרים ואחת בדיוק כמו לפני שלושת אלפים שנה. הדת, בין אם תקראו לה תרבות, ציוויליזציה, פסיכולוגיה או אידיאולוגיה היא הכוח המניע החזק ביותר בקרב בני האדם, כוח שהופך את הפרטים חסרי הכוח למקשה אחת שהיא חלק ממערכת שמימית כל יכולה, בין אם מדובר בצבאות השמיים או בלאומנים בעלי אמונות טפלות.
זו היא אשליה שמחבלים מתאבדים ניזונים ומונחים כתוצאה מכישלונות חומריים וקיצוניות דתית. הם לאומנים רגילים, המוכנים למות למען מטרתם. הרוסים החילונים ביצעו גם הם משימות התאבדות המוניות במלחמת העולם השנייה.
אין כזה דבר יהודו-נצרות. הרבנים מתירים ליהודים להיכנס למסגדים, אך לעולם לא לכנסיות. האסלאם הוא קרוב מאוד ליהדות בכך שהוא מכיר באל אחד ואוסר תפילה לאיקונות. יגידו האתיאיסטים מה שיגידו, אף יצירת ספרות ערבית לא מתקרבת לשפת הקוראן.