האסלאם היא דת מעשית ביותר, ואין היא מטילה על המקיימים אותה עול. זו דת קהילתית נחמדה והיא קלה הרבה יותר מהיהדות. היהדות מבקשת ליצור חברה בעלת טוהר מוסרי. מטרת האסלאם היא פשוט לקיים חברה הגונה, רמה מסוימת של צוויליזציה לערבים הברברים. האסלאם לא מגדיר את החיים היומיים של מאמיניה מעבר לדרישות דתיות פשוטות ונורמות אתיות בסיסיות.
לאסלאם יש פחות שליטה על חיי היומיום מאשר היהדות הרבנית והנצרות הפאוליאנית הקלאסית. כל איש דת מוסלמי יכול באופן תיאורטי לקבוע פאטוות, אבל כך יכול לעשות כל רב. התנועה הקונסרבטיבית היהודית מיסדה את אותה גישה כיאוטית: כל רב בעל חינוך חסר (בכלל זה ה”רבניות” הלסביות) בכל בית כנסת שכוח אל יכול לפסוק הלכה, חוות דעת חוקית, שתחייב את קהילתו. מצד שני, מרכוז קיצוני של האותוריטה הדתית בקתוליות הוביל למספר רב של מלחמות, הרבה יותר עקובות דם מאשר כל ג’יהאד. הפאטוות של אנשי דת לא חשובים אינן משמעותיות מאוד באסלאם. הן צריכות להגיע מהרשויות הדתיות המוכרות, אידיאלית מהח’ליפות (שלא קיימת כיום). הקיצונים מפרשים את האסלאם על פי מטרותיהם, אבל גם הנוצרים הקיצונים מפרשים באופן דומה את דתם. המוסלמים אם מונותיאיסטים ואינם מתפללים לאיקונות, הם מקיימים חוקים הגיוניים, ולמעשה מקיימים את שבע מצוות בני נוח. האסלאם הוא דמוקרטי, ובמהותו אף ליברלי.
לאסלאם יש כלי נהדר לשחרור לחץ הנובע מרגשות ההמון: הרצאות קהילתיות, בעלות אופי של תפילה. בדרך כלל, הרצאות אלה הופכות פוליטיות, והן טוענות את ההמונים ואולי אפילו מגייסות כמה טרוריסטים שרובם יתנדבו בסופו של דבר, בכל מקרה. קנאת ההמונים מסלימה לכדי רמות בלתי נשלטות אך מתנדפת בסופו של דבר. התפילות המוסלמיות הן יותר כמו קרבות אגרוף מערביים מאשר הדרשות הנוצריות. ליהודים, בתפילות המנוסחות שלהם, חסרה אותו פתח אוורור פסיכולוגי של תעמולה דתית לוהטת. התפילות הקהילתיות מעבירות סימבוליות חזקה ביותר בזכות עצמן: תמונות של מיליוני האנשים המתפללים במכה משמשות כרקעי מסך במחשביהם של מוסלמים רבים.
הדתות לא יכולות להרשות לעצמן להיות סובלניות, אבל כמו כל שיתוף פעולה, הן יכולות לבסס מחסומים מונופולים כנגד המתחרים: קנאות ורמה מסוימת של אלימות הן דרישה לכל דת. דתות פוליתאיסטיות התחרו כמו חברות קטנות – בניסיון למשוך את חסידי הדת האחרת למקדשיהם. האסלאם המונותיאסטי והנצרות המונותאיסטית יחסית פועלים יחדיו כמשתפי פעולה גלובאליים, תוך שהם משפיעים על חקיקה ונפתרים מהמתחרים. הקנאות האסלאמית היא ההתנהגות טבעית של דת מונופוליסטית. הנצרות הגיבה על פלישת האסלאם לאירופה בצורת מסעות הצלב. מונופוליסטים משתמשים באלימות עד למכה המתאפשרת להם בתוך מסגרת חוקית: הסיכון הוא גבוה, והדתות העולמיות לא יכולות הרשות לעצמן לבחול באמצעים.
בדיוק כמו בשיתופי פעולה, בנייה מחודשת מוצלחת של דתות “בוגרות” היא בלתי שכיחה. הנצרות ערכה רפורמה באמצעות הפרוטסטנטיות ושרדה כדת פעילה למשך ארבע מאות שנה נוספות. למוסלמים חסרה ההומוגניות התרבותית היחסית של הנוצרים המערבים, וקיים סיכוי קטן לכך שרפורמה באסלאם תצליח. האסלאם המתון יסיר את המחסומים התרבותיים הקלים ממילא ויאפשר את הטמעות המוסלמים לתוך תרבות הפופ. האסלאם הקנא הוא סוג האסלאם היחיד שיוכל לשרוד דבר כה סוחף כמה התרבות האמריקנית במזרח התיכון.
מתנגדי האסלאם אוהבים לקרוא “זאב זאב” בנוגע לסימנים לכאורה של דיכוי הנשים, כמו למשל הרעה. בסורה ה-24, נשים מצוות שלא להפגין את יופיין – הצעה הגיונית לנשים החיות בחברה הבדואית – זהו עניין הנוגע לבטיחות יותר מאשר לצניעות. הסורה פוקדת על גברים באותו האופן. בסורה ה-33, נשים מצוות ללבוש מעין גלימה בכדי שיזוהו כקשורות למחמד – שוב, אמצעי בטיחות. ההתייחסות המרומזת לרעלה באותה הסורה היא ההפך הגמור למסורת המוסלמית: אבן מאלק אומר לאורחיו של מחמד לדבר עם נשיו מאחורי וילון (חיג’אב), כאחת מהדרכים בה יוכלו להמנע מלהפריע לו. הגברים, ולא הנשים, זקוקים לוילון. במקרה זה, הוילון פועל כקיר, המגן על פרטיות הנשים בבית, כך שהגברים לא יכנסו לשטחן מבלי להכריז על כך. אין כל רעלה בקוראן. זו היא הנצרות הדורשת את השימוש בה, באגרת אל הקורינתים.
האסלאם אוסר על הלוואה בריבית, אך מחמד השאיר את המונח לא מוגדר. הקוראן (2:282) עוסק בסוגיית ההלוואות באריכות. 3:310 אוסר על הלוואה בריבית המכפילה והנוספת על הסכום המקורי. 2:275 משווה את המסחר להלוואה בריבית, אך מתיר את המסחר. נראה שהקוראן אוסר רק שימוש מופרז בריבית ולא את עצם ההלוואה העסקית. היהדות, באופן מעשי יותר, אוסר על הלוואה בריבית רק לשכני האדם בלבד. הנצרות הקלאסית אוסרת על ריבית לגמרי.
אף דת לא מבדילה בין החיים הפוליטיים לבין החיים הדתיים. האסלאם אינו יוצא מן הכל. החברה היהודית הייתה תיאוקרטית לאורך רוב מהלך ההיסטוריה. הוותיקן ביקש לעצמו שליטה פוליטית, והפרוטסטנטיות עיצבה מערכות משפט ברוב המדינות הפרוטסטנטיות. חשבו על הדרך בה הדת מעצבת את אורך החיים האמריקני – החל מחופשות חג המולד, דרך איסור הפוליגמיה ועד ההתנגדות לאויב המוסלמי. עיראק תחת שלטונו של סדאם הייתה דתית רק במעט יותר מאשר אמריקה. מצרים, פלסטין, דובאי ובחריין – כל אלה דתיות רק בקושי. הסעודים נהנים לתת לעצמם לגיטימציה באמצעות קשקושים דתיים, אבל מוסלמים אחרים מטילים ספק ב”תעודות” האסלאם של הסעודים.
רומא הייתה צינית בכל הנוגע לדת. האירופאים של ימי הביניים היו אתיאיסטים בעלי אמונות טפלות ולא נוצרים נלהבים – שימו לב לקתדרלות הצרפתיות בעלות התמות הפגאניות. הרנסאנס הוציא את הדוגמה מהתמונה. ואז הגיעו ה”תחיות” הדתיות. אי אפשר לבטל משהו שהפסיכולוגיה האנושית זקוקה לו, דוגמת דת. ראו את מספרי הספרים על נצרות ובודהיזם בחנויות הספרים בארה”ב. ראו כמה אמריקנים מנסים את ההינדואיזם וסוגים שונים של בודהיזם.
מה שעומד מאחורי היסטריית התנגשות התרבויות האנטי מוסלמית הוא הסנטימנט הנוצרי. כיצד המלחמות בעיראק ובאפגניסטן שונות ממסעות הצלב? שתיהן הן תגובות של העולם הנוצרי להסגת הגבול מצד המוסלמים. חברות פוליקטלי קורקטיות מחליפות את ה”תרבות” ב”דת” ו”איסלמיזם” ב”אסלאם”. תוכלו לראות גם את הדיונים הציבוריים סביב נישואין חד מיניים והפלות – סוגיה דתית טהורה. ילדים מפחדים מלהיכנס לחדרים חשוכים במאה העשרים ואחת בדיוק כמו לפני שלושת אלפים שנה. הדת, בין אם תקראו לה תרבות, ציוויליזציה, פסיכולוגיה או אידיאולוגיה היא הכוח המניע החזק ביותר בקרב בני האדם, כוח שהופך את הפרטים חסרי הכוח למקשה אחת שהיא חלק ממערכת שמימית כל יכולה, בין אם מדובר בצבאות השמיים או בלאומנים בעלי אמונות טפלות.
זו היא אשליה שמחבלים מתאבדים ניזונים ומונחים כתוצאה מכישלונות חומריים וקיצוניות דתית. הם לאומנים רגילים, המוכנים למות למען מטרתם. הרוסים החילונים ביצעו גם הם משימות התאבדות המוניות במלחמת העולם השנייה.
אין כזה דבר יהודו-נצרות. הרבנים מתירים ליהודים להיכנס למסגדים, אך לעולם לא לכנסיות. האסלאם הוא קרוב מאוד ליהדות בכך שהוא מכיר באל אחד ואוסר תפילה לאיקונות. יגידו האתיאיסטים מה שיגידו, אף יצירת ספרות ערבית לא מתקרבת לשפת הקוראן.

הפסקת התעמולה העוינת. הדחת הממשלה וכוחות הביטחון של אותם גורמים הקשורים לטרוריסטים. תקיפת הטרוריסטים והבסתם. הפסקת ההסתה בתקשורת. פירוק הארגונים החמושים העוינים. הפסקת התעמולה העוינת מרשת החינוך. פיטורי הנמצאים ברשימת המבוקשים מהממשלה וממנגנוני הביטחון. קבלת סיוע מבחוץ בניסיון לחשוף ולהלחם בטרוריסטים. שפטו את הטרוריסטים. עצרו את הטרוריסטים המבוקשים ביותר. הפסיקו את המעבר הבלתי חוקי של נשק וחומרי נפץ. הבהירו את ההצהרות העוינות מצד הפקידים הממשלתיים. הגדירו לוח זמנים לביצוע דרישות אלו.
זה נשמע כמו רשימת הדרישות הישראליות מהרשות הפלסטינית, לא? טעות. זה האולטימאטום שהעמידה אוסטרו-הונגריה בפני סרביה כשזו פתחה את מלחמת העולם הראשונה.
דרישותיה של אוסטריה היו הגיוניות ומתונות ביותר. סרבי הרג נסיך אוסטרי – מעשה עויין ביותר, שעל אף שהוא לא היה מספיק חמור בכדי בסס עילה רשמית למלחמה, הוא עשה זאת בהינתן ההקשר המיליטנטיות של סרביה כלפי אוסטרו-הונגריה.ישראל פלשה באופן דומה ללבנון לאחר ניסיון ההתנקשות הפלסטיני בשלמה ארגוב. ההתנקשות בפרנץ פרדיננד לא הייתה מעשה פלילי שהתבצע בידי קיצוני בודד או קבוצה קיצונית כזו או אחרת, אלא חלק מתוכנית צבאית סרבית כוללת.
סרביה הייתה טריטוריה של אוסטרו הונגריה שבחרה להתנתק ממנה. סרביה הייתה מלאה בקיצונים פוליטיים ובטרוריסטים. ממשלת סרביה הייתה כמעט ובלתי קיימת, והכוח היה שייך לכוחות הביטחון שתמכו בטרוריסטים. הקיצוניים הסרבים היו לאומיים פן-סלאביים, בדיוק כמו שהפלסטינים הם לאומיים פן-ערבים.
בדיוק כמו פלסטין, סרביה ענתה לאולטימטום במילות רופסות של הסכמה. היא קיבלה את האולטימטום עם הבהרות מינוריות שגרמו לתגובה להיות חסרת תוכן. אוסטריה שלחה מסר לממשלות האירופאיות שהורה על התעלול הסרבי, אבל סרביה כבר השיגה ניצחון יח”צני אדיר על ידי זה שהצליחה לשכנע את האירופאים הפשוטים ברצונה הטוב. בדיוק כמו שלהצהרות הערביות יש אופי “דורש שלום”, גורמים חיצוניים פשוט מתעלמים מהאותיות הקטנות, שהן הכי חשובות.
אפילו לאחר שהאולטימטום נדחה הלכה למעשה, אוסטרו-הונגריה בקשה לקיים מלחמה מוגבלת, התקפת ענישה נגד סרייבו. הדבר הוכח כרצון בעלמה, בדיוק כמו התוכניות הישראליות להפסקת הפלישה ללבנון בנהר הליטני. התערבותה של רוסיה הבטיח שהמלחמה תהפוך למלחמה כוללת. רוסיה נלחמה מטעם סרביה, בדיוק באופן שבו, חצי מאה לאחר מכן, היא נלחמה לצידה של מצרים. המדינות המוסלמיות דוחפות את הפלסטינים להלחם בישראל בדיוק באופן שבו רוסיה דחפה את הסרבים.
מלחמת העולם הראשונה פרצה ללא כל סיבה טובה, רק מתוך המטרה לרצות את השאיפות הלאומיות לגדולה ועל מנת להסיט את תשומת הלב הציבורית מבעיות המדינה. גרמניה לא ציפתה לספח או אפילו בסופו של דבר לכבוש את צרפת, רוסיה קיוותה להשיג מעט מאוד על ידי התקפת אוסטרו-הונגריה, סרביה לא דמיינה שתשיג ניצחון מול אוסטריה, ולבריטניה היה עניין מועט מאוד בהשפלת גרמניה. מלחמת העולם הראשונה מיוחסת בטעות לרשת הטריגרים והבריתות הדיפלומטיות. עם זאת, האומות מתעלמות באופן שגרתי ממחויבויות בלתי רצויות. אירופה נכנסה למלחמה כיוון שכולם ציפו שהיא תהיה קצרה. נקודת המבט הצופה מלחמה מוגבלת היא פרובוקטיבית.
מלחמת העולם הראשונה סבבה סביב מילים. סביב הצהרות משותפות. ההסכמים האירופאים, חסרות ערך מעשה, הפכו להצהרות חשובות של לאומיות. האירופאים הפכו את ההסכמים למדיניות, ואז נלחמו עליהן. ניסוח האולטימטום האוסטרי, התגובה הסרבית, הניסוח הפחדני של ההסכם האוסטרי-גרמני הפך בסופו של לעילה למלחמה.
לאירופאים לא היו אי הסכמות אמיתיות שהיו מצדיקות מלחמה כוללת. גם לערבים וליהודים אין. במצבים של עוינות רדומה, הצהרות משותפות יכולות להוביל למלחמות. הצהרת אנאפוליס גורמת לתקוות עם הבטחות בלתי מציאותיות. הבטחות בלתי ממומשות מבעירות את החברה.
חברה כמו החברה הפלסטינית.

בידוד הוא אמצעי המאפשר את הישרדות היהודים. כל מה שאינו מבודד, נטמע. אם מטרתם של היהודים שונה מזו של שאר האומות, משמעות הדבר היא שחיי היהודים חייבים להיות שונים גם הם. אי אפשר לנהל אורח חיים נבדל ובה בעת להתערבב עם אחרים. היהדות היא עבודה במשרה מלאה. אי אפשר להתנהג כמו כולם (כמו הגויים) במשך היום, ולהפוך ליהודים במשך הלילה, בסביבה הפרטית שלו. יהודים דתיים מתונים ורבניהם האתאיסטים טוענים לקיום מדיניות “אותו דבר, אבל שונה”. פועל יוצא מקובל של מדיניות זו הוא הקישוריות הכלכלית לצד הבידוד הטקסי או הדמוגראפי. זה לא יעבוד. אנשים עושים עסקים רק עם אנשים אחרים עליהם הם יכולים לסמוך. רק אנשים צפויים הם אנשים שאפשר לסמוך עליהם. רק אנשים שלהם יש מערכת ערכים מובנת הם אנשים צפויים. לאורך ההיסטוריה, הגויים ערכו את עסקיהם עם היהודים כאשר היה מספיק לדעת אם היהודי היה כנה באותו הרגע. עסקאות מודרניות הן מסובכות ודורשות אמון מלא. תראו מה הם הקשיים שיש לאנשי עסקים אמריקנים כשהם מנסים לערוך את עסקיהם מול סין או רוסיה – שלהן מנטאליות ומערכות ערכים השונות יותר מדי מכדי לנהל שיתוף פעולה נוח. השקעה מערבית בסין נותרת מזערית בהקפה לעומת ההשקעה הטרנס-אטלנטית. בעיה דומה תעמוד בפני היהודים אם אנחנו רוצים להיות שונים ולהישמע למערכת הערכים שלנו. ישראל דתית תוכל לנהל מסחר מול מדינות אחרות, אבל לא להיכנס שיתופי פעולה כלכליים מסובכים. אף אחד לא מעוניין בשותפים מוזרים.
אנשים דתיים לא יכולים להיות עשירים. אמידים, אבל לא עשירים. אנשים צבועים ועשירים רבים מעמידים פנים כדתיים, אבל הם מתבוללים, אתאיסטים, חסרי יראה מפני האל, ומתייחסים לדת כאל מערכת טקסים ולא חיים חיים דתיים.
ההתנגדות המקובלת להקמת המדינה היהודית השניה, יהודה, היא הרמה המוגבלת של קיבולת כלכלית שתהיה לה. אבל זה בכלל לא בטוח. תיאוקרטיה שתבנה על בסיס חוקי התורה תהיה מדינה הוגנת, המיסים בה יהיו נמוכים וכמעט שלא תהיה בה רגולציה. מדינה שכזו יכולה לשגשג בתחומים רבים, החל מבנקאות פרטית, תעשיית תכשיטים ועד למפלט ממס. אבל השאלה הגדולה היא האם היהודים יקבלו מצב של כלכלה מתונה בתמורה לחיים יהודים דתיים ופשוטים? אם נשפוט על פי מיליוני היהודים האמריקנים המעדיפים את ההתבוללות ואת עושרה של אמריקה על ההזדמנויות המוגבלות ואת יהדותה של ישראל, יהודים מעטים יעברו יהודה.
אבל אה יהיו היהודים הטובים ביותר.

ב-2004, ישראל התנקשה במנהיג החמאס, אחמד יאסין. כל חברות מועצת הביטחון של האו”ם מלבד אמריקה אישרו את ההחלטה המגנה את ההתקפה הישראלית. ב-2005, משטרת ערב הסעודית, בת-ברית בכירה של ארה”ב ולקוחה הרוכשת ממנה נשק, עצרה ארבעים נוצרים בבית פרטי בריאד באשמה שעסקו בטקס דתי שלא היה מוסלמי. הפעולה הסעודית לא גררה כל גינוי.

“שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם: כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.” פירוש רש”י, בראשית, פרק א’ פסוק א’.

יהיה זה פשטני לדמיין שאולמרט ימהר להביא להקמת מדינה פלסטינית. אולמרט הוא אמן האינטריגות הפוליטיות וההבטחות הבלתי ממומשות. הוא הבטיח חזור ושוב להסיר את המחסומים, אבל רובם עדיין מוצבים במקומם. הוא גם נשבע שיפנה את המאחזים, אבל הם עומדים זה שנתיים ימים. הוא ניצב בפני לובי רודף שלום של יהודים המלאים בשנאה עצמית, המשתוקקים להביא להשמדת המדינה היהודית. הם שואפים לתת את הר הבית למוסלמית ולמעשה לוותר על השליטה הישראלית על העיר העתיקה בירושלים. מסירת הר הבית אינה קשורה לעזרה לפלסטינים, מטרת המסירה היא השמדת הלאומיות היהודית. ההשמדה המיותרת של גוש קטיף הייתה הצעד הראשון. המחנה התבוסתני השמיד בהצלחה את קהילת הקנאים היהודים שעד עכשיו לא הצליחו להחלים מהטראומה הפסיכולוגית שעברו, ונותרו מחוסרי בית. מסירת הר הבית, העיר העתיקה, חברון ויהודה ישמידו את התקווה היהודית לחזרה לארץ המובטחת. לחופי תל-אביב אין כל משמעות תנ”כית. היהודים כבשו את הארץ היהודית ומסרו אותה – אין אומה בעולם שתוכל להתאושש מבושה שכזו למשך דורות. על השמאלנים לתת את הר הבית בכדי להבטיח את שלטונם המתמשך על היהודים משוללי המורל והאידיאולוגיה.

מה היא האלטרנטיבה? הפלסטינים לא יחתמו על הסכם שלום אלא אם כן ניתן להם את הר הבית. בסדר, תשכחו מהפלסטינים. מה יועיל לנו שלום עם המון פרימיטיבי? האלטרנטיבה להסכם שלום היא טיהור, ולישראל יש מספיק טנקים כדי לטהר את השטח מההמונים העוינים. הפלסטינים ילחמו על הר הבית – גם היהודים השמרנים יכולים להלחם. בשיטות דומות, וביעילות רבה יותר. חברי הכנסת השוקלים לוותר על ירושלים ולמסור אותה לערבים חייבים להבין את הסכנה הנובעת מכך, להם ולבני משפחותיהם. המשטרה לא תגן עליהם לנצח והיא אינה יכולה להגן על אלפי קרוביהם ועמיתיהם. ההצבעה על הוויתור על ירושלים לערבים חייבת להיות שוות ערך להתאבדות, מילולית.

אבל אנחנו לא יכולים לשלוט על מיליוני פלסטינים לנצח. ואנחנו גם לא צריכים לעשות זאת. מספר הפלסטינים המפורסם הוא מוגזם ביותר, הן מסיבות פוליטיות והן מסיבות כלכליות (תמיכה של האו”ם). המספר האמיתי קרוב לשני מיליון. הסקרים מצביעים על כך שלפחות שליש מהם מעוניינים להגר, בכלל זה 70% מהצעירים. ישראל השמאלנית למעשה מונעת מהם להגר במקום לעודד זאת בלב שלם. אם יקבלו סיוע באמצעות ויזות ובונוסים להתיישבות מחודשת, הפלסטינים הצעירים יעזבו את החברות המזקינות בעזה ובגדה המערבית, שסופן לגווע בתוך מאה שנה. מצור ועוצר, אספקת מים מוגבלת וסגירת השוק הישראלי יכריחו את מעמד הפועלים הפלסטינים להגר.

אפילו עכשיו, אחוז אחד מהפלסטינים מתגורר על 58% משטחי יהודה ושומרון. השטח ריק, מוכן לסיפוח מצד ישראל ללא טרנספר משמעותי של פלסטינים.

אבל מה יגיד העולם על ישראל? הוא ימשיך להגיד את אותם הדברים להם התרגלו היהודים במשך אלפיים השנים האחרונות.

הייתי קול בודד בימין כשהתנגדתי לפלישה לעיראק. האירועים האחרונים בעיראק הפכו גם את השמאלנים לתומכי המלחמה בעיראק. הם טועים.

צמצום מספר ההרוגים והפיגועים בעיראק נראה נהדר, עד לרגע בו אנו מבינים ששיפור נוסף יהיה קשה מאוד להשגה. צבא ארה”ב הביא להתקדמות ביטחונית בעיראק באמצעות שלושה אמצעים: קניית נאמנות קצרת טווח של זקני השבטים הסונים, ניקוי לוחמי הגרילה מתוך המאחזים האורבאניים הנוחים שלהם, ושכנוע איראן שתצמצם את תמיכתה בלוחמי הגרילה. כעת רשימת הפתרונות ברמת המאקרו הגיעה לסופה. מה שנותר ממלחמת הגרילה מייצג את פעילותן של קבוצות קטנות ועצמאיות למחצה, החסרות מדינות שיתנו להן את חסותן ומשוללות ערים מבוצרות. קבוצות אלה הציבו מספר עצום של מטעני צד – 1560 במספר – במשך חודש אוקטובר בלבד.

צבא המהדי, שחלקו הפסיק את פעילותו הצבאית, הוא מליציה ולא קבוצת גרילה. דהיינו, צבא המהדי הוא כוח גדול, מאורגן יחסית, שניתן לפגוע בו. לוחמי הגרילה התוקפים בעיראק כעת הם מטרות קטנות, מפוזרות, ומאימות ברמה של טיפות כספית על הדשא. צבא ארה”ב המצוין עשה כל מה שניתן לעשות במונחים צבאיים. שיפור נוסף אפשרי רק באמצעות עבודת משטרה ומייסרת, ואם לדבר במונחים יותר מציאותיים – באמצעות טרור רחב-היקף מסוגו של סדאם, נגד האוכלוסייה התומכת בטרור.

אפשר ללמוד מהדוגמא הישראלית: אפשר למנוע 95%-98% מהתקפות הטרור, אבל ה2%-5% הנותרים שבסופו של דבר יתרחשו, ישברו את ההתנגדות מצד העם ויובילו לצורך בוויתורים נרחבים. עיראק לעולם לא תגיע לרמת מנע באותה מידה כמו ישראל הקטנה והטוטאליטארית. פיגוע בשוק פעם בשבוע במקום כזה או אחר בעיראק הינו מספיק בשביל להפיל את הממשלה. הטרור הוא זול, פשוט, והמשאבים להפעלתו הם בלתי נדלים.

ברמה הבסיסית, מה יכול להביא לניצחון אמריקני בעיראק? החלפת הבריון הידידותי בדמות הדומה לסדאם הוא תשובה הגיונית, אבל התקשורת האמריקנית לא תקבל אותו בברכה. האמריקנים הפוליטקלי-קורקטים יעדיפו ממשלה דמוקרטית בעיראק החלשה מכדי להתאכזר לעמה. ממשלה שכזו תצטרך להסתמך על השיעים, לדכא את הסונים, או לנסות לאזן בין הקבוצות היריבות כמו בלבנון. המצב הטוב ביותר בעיראק לו יכולה ארה”ב לקוות יהיה בדמות המצב בלבנון, וזה יהיה בלתי-יציב באותה המידה. בהינתן המורדים הקורדים והתמיכה של הערבים מחוץ בסונים העיראקים, המודל הלבנוני לא יחזיק מעמד למשך זמן רב.

הרפובליקנים זקוקים באופן נואש לניצחון במזרח התיכון לפני הבחירות. הם התיידדו עם שד – האייטולות. המיליציה העיראקית תלויה במיקום שימש לה מקום מבטחים ובמימון נרחב, ואיראן סיפקה את שני אלו. הדרך הפשוטה להפחית את הלחימה בעיראק הוא לשכנע את איראן להפסיק את תמיכתה. איראן הסכימה לזאת. ובתמורה למה? תשובה סבירה לשאלה זו היא שהממשל בארה”ב יפצה את איראן על עזרתה בעיראק באמצעות הבטחות ביטחוניות. אמריקה תתמוך בסנקציות חדשות אבל לא תתקוף את מתקני הגרעין של איראן.

סביר להניח שהממשל האמריקני עבד על הסכם עם סוריה על מנת שזו תגביל את כניסת לוחמי הגרילה לעיראק, ושלא היה מרוצה מההתקפה הישראלית על מתקני הנשק להשמדה המונית של סוריה. בכך מקרה, ארה”ב העבירה כספים רבים לסוריה על מנת לחזק את ביטחון הגבול שלה. העובדה שסוריה קיבלה את ההצעה הייתה תלויה ללא ספק בדרישות נוספות כמו רמת הגולן.

וועידת השלום באנאפוליס שרתה הן כסם הרגעה לחברים הערביים של הממשל האמריקני, והן כאמצעי יחסי-ציבור לאנשי בוש.

ה”תגלית” כביכול של מסמכיו של סדאם שערבו אותו החל מהתקפות על ארה”ב דרך טרוריזם ועד נשק להשמדה המונית, היו יעילות באופן מעלה חשד. קשריו של סדאם לאל-קעידה הם מאותו הסוג שיש לאמריקני מהשורה עם מקדונלד: גם אם תרצו בזה וגם אם לא, יום אחד תאכלו שם. אל-קעידה הוא זיכיון מעורפל, לא ארגון. כולם בעולם המוסלמי קשורים איכשהו לאל-קעידה. גם ארה”ב קשורה לאל-קעידה באמצעות תמיכתה במוג’הידין האפגנים ובמורדים האיראנים בבלוצ’יסטאן. פקיסטן, בת בריתה של ארה”ב, קשורה מאוד לאל-קעידה. סוריה עובדת עם פתח-אל-אסלאם בלבנון, הקשור גם הוא לאל-קעידה. ערב הסעודית, כווית, וקטאר מארחות כולן באופן גלוי תאים של אל-קעידה. שירות המודיעין של סדאם פעל ברחבי העולם, החל מפקיסטן, דרך צ’כוסלובקיה ועד אמריקה. ברור שהיו לו יחסים כאלה ואחרים עם קבוצות הקשורות לאל-קעידה. אין צורך לתרגם כל מסמך בשביל לנחש את זה. אין בדבר, עם זאת, ראיה מרשיעה על פי הסטנדרטים של שירותי המודיעין ברחבי העולם.

המסמכים מרשיעים על פי המדווח את עיראק בהתקפות דואר האנתרקס על אמריקה. אז מה? ארה”ב הפציצה את עיראק, השפילה אותה, פטרלה בשטחה האווירי, הטילה עליה סנקציות – ולא ציפתה לכל תגובה? עניין האנתרקס, אם הוא אכן אמיתי, היה התגובה המתונה ביותר שניתן היה לצפות מצידה של עיראק.

תוכניותיה של עיראק לרכוש רכיבים לנשקים כימיים אינן מפתיעות גם הן. איראן ועיראק השתמשו שתיהן בנשקים כימיים, ושתי המדינות צברו נשקים מסוג זה לאחר המלחמה. מפתיע שהמסמך מציג רק את כוונתה של עיראק לרכוש את אותם רכיבים ולא את עצם הייצור שהייתה עסוקה בו. הנשקים הכימיים העיראקים, אם הם בכלל קיימים, הם איום זניח לישראל בהשוואה למאות הטילים בעלי הטווח הבינוני שיש לסוריה, או חמור מכך, פצצות האטום שיש לפקיסטן. הנשק להשמדה המונית שיש לעיראק לעולם לא איים על אמריקה.

מקרה העברת החומר הגרעיני מעיראק לסוריה הוא זיוף. דווח שסוריה קיבלה אוראניום שהועשר רק ברמה נמוכה מאוד, חומר הדומה מאוד לפסולת גרעינית שניתן להשיגה בהרבה מקומות אחרים. העובדה שנראה שההעברה נוהלה על ידי ארגון המודיעין הצבאי של רוסיה, ה-GRU, לאחר מפלישה האמריקנית הוא בושה למודיעין האמריקני. סביר להניח שה-GRU העביר את האורניום לסוריה מתוך מטרות מסחריות בלבד, אבל אפשרי שהאורניום המועשר היה רוסי. במקרה זה, ה-GRU היה זקוק להוכחות ברורות. ניתן לאתר את מקורו העיראקי של האורניום באמצעות החתימה הרדיואקטיבית של הבונקרים בו הוא אוחסן. המסמכים המתורגמים הראו שעיראק אספה ידע בנוגע לתחום הגרעיני – מרחק רב מפיתוח מעשי של נשק גרעיני.

אין כל דרך מכובדת לסיים את המלחמה בעיראק, אבל על ארה”ב לסיים אותה.

לאנשים העוקבים אחר הפוליטיקה האוקראינית, פקיסטן גורמת למעין דז’ה-וו. בוטו, כמו יוליה טימושנקו מאוקראינה, היא מנהיגה אולטרה-מושחתת המעמידה פנים כאילו היא פרו-מערבית אך למעשה היא נסמכת מאוד על המונים המקומיים. טימושנקו נסמכת על הלאומניים האוקראיניים שלעיתים קרובות קשה להבדילם מנאו-נאצים, ובוטו נסמכת על המוסלמים.

רוב הנשים המנהיגות הן חלשות מטבען, ועליהן להיסמך על גורם אחר. בוטו, אישה, לא יכולה לשלוט ישירות על הצבא הפקיסטני, והיא זקוקה למתווך. אם היא תבחר בגנרל לתפקיד זה, הוא ידיח אותה מהשלטון במהרה. לכן היא בוחרת במוסלמי לתפקיד זה. במקרה, המדיניות של בוטו מציבה מוסלמי כאחראי על הנשק הגרעיני של פקיסטן. רבים ממדעני הגרעין הפקיסטנים הם מוסלמים בלב ובנפש בכל מקרה, אבל תומכיה של בוטו הם איסלמיסטים-איסלמיסטים, המוסלמים המקצועיים.

האובססיה של הממשל האמריקני עם גישתה הפרו-מערבית של בוטו היא מגוחכת מעבר לכל תיאור. דיפולמטים מערביים מפגינים בדרך כלל יחס כזה כלפי בריונים מקומיים המחונכים בחינוך מערבי, דוברי אנגלית או צרפתית. כשהם אינם מחונכים בחינוך מערבי או לא מדברים אנגלית, כל שיוך אחר יתאים. יושצ’נקו האוקראיני הפך להיות יקיר הממשל האמריקני לאחר שהתחתן עם פקידה רשמית ממחלקת המדינה. מקרה טיפוסי נוסף של הונאה שכזו הוא האובססיה של המערב עם אחמד שח מסעוד, מצביא מוסלמי אפגאני אכזר המדבר צרפתית שוטפת והעוטה על פניו זקן סגנון בוב דילן.

בוטו, דוגמה חייה לשאיפות דמוקרטיות, מובילה קליקה שהיא מונארכית למעשה, בשם מפלגת העם של פקיסטן, שבעבר עמדו בראשה אביה ואימה. פשוט אין כל דרך שבה שתי נשים תצלחנה להיבחר באופן דמוקרטי להנהיג מפלגה פוליטית במדינה בעלת צביון מוסלמי קשוח. בוטו מבלה זמן קצר בלבד בפקיסטן, ומעבירה את רוב זמנה בארה”ב, בבריטניה, ובאיחוד האמירויות. יש לה קשר מועט בלבד עם הפקיסטנים מהשורה, וזה בוודאי אינו מספיק בכדי להביא לעלייתה השערוריתית כאישה בתפקיד ראש ממשלה במדינה איסלאמית. העובדה שבוטו מנהיגה את מפלגת העם הפקיסטני מוכיחה בדיוק את ההפך ממה שמנסה הממשל האמריקני לייחס לה. בוטו עלתה לכוחה לא בדרך דמוקרטית והיא לא תומכת בדמוקרטיה. היא מנהיגה של שבט, כמעט מלכה. ביתר פירוט, היא מנהיגת שבט מוסלמי: תמיכתה מגיעה מפונג’אב, איזור אסלאמי בהגדרתו. בוטו פועלת באופן רגיל בהתאם לקווי המדיניות שמגדיר הג’מעת אל-אסלאמי, החזית הפוליטית של המוסלמים הפקיסטנים. היא מקמה את הטליבן באפגניסטן. מפלגתה מקדמת במפורש סוציאליזם מוסלמי, והיא הייתה קרובה ביותר לאיחוד הסובייטי.

“מחויבותה” של בוטו לממשל בעל שקיפות נתמכת על ידי הצו של האינטרפול הדורש את מעצרה בגין האשמות הקשורות לשחיתות. בוטו נדונה על כך שהלבינה כספים – לא בבתי המשפט המפוקפקים של פקיסטן, אלא בבתי המשפט הישרים כסרגל של שוויץ. בתקופת שלטונה כראש ממשלת פקיסטן, בוטו לא עשתה דבר הראוי להזכירו, פרט לכך שהעשירה את עצמה ואת מקורביה. לכל דבר ועניין, היא הוכיחה את עצמה כבלתי מסוגלת לתפקד כמנהיגת מדינה מעבר לכל ספק – תוצאה טבעית עבור בוגרי הארוורד ואוקספורד, שם החינוך השמאלני מנותק מהמציאות.

בוטו אינה פופולארית במיוחד בפקיסטן – כיצד יכולה אישה, שהיא למעשה זרה במדינתה שלה, פוליטיקאית מושחתת – להיות פופולארית? מפלגת העם הפקיסטאני קיבלה רק 23% מהמושבים בבחירות של 2002, ואפילו מאותה הכמות הצנועה, רבים מחברי הפרלמנט לא תמכו בבוטו וערקו למפלגות אחרות.

לא מובן איזה רע רואה הממשל האמריקני בגנרל מושארף, שתמך באופן החלטי בפלישת ארה”ב לאפגניסטן, נטש לחלוטין את הטליבן ואת הלוחמים המוסלמים בקשמיר, והמדכא את הטרוריסטים המוסלמים. מושארף סיכן את הכול על מנת להתקרב לאמריקה. הוא גרם לניכור מצד כל המוסלמים בפקיסטן, עד לאוסמה בן-לאדן. בתמורה לכך, הממשל האמריקני אפילו לא שחרר לפיקסטן את מטוסי הקרב שפקיסטן שילמה עבורם לפני זמן רב, ומשלוחם הוקפא מאז.

יהיה מרגיע אם הממשל האמריקני יבקש להוציא לפועל תוכנית במסגרתה תועלה בוטו לשלטון על מנת להשתמש בבסיס האם שלה במחוז סינד כבסיס לפעולות במחוז בלוצ’יסטאן האיראני על מנת לפגוע במשטרו של אחמדינג’ד. עם זאת, חשיבה אסטרטגית שכזו אינה סבירה. יותר סביר להניח שהשחורה בעלת תואר הפרופסור בבית הלבן, תפגין סימפטיה כלפי עמיתתה בעלת התואר מאוניברסיטה אמריקנית.

ההסלמה הצבאית בין סוריה לישראל מונעת מפחד הדדי, המזכיר את מרוץ החימוש של המלחמה הקרה. המלחמה הקרה הסתיימה בשלום בעוד שעימותים מונעי פחד דומים, החל ממלחמת העולם ה-2 ועד מלחמת ששת הימים הסתיימו בעימות צבאי. חיוני להבין את הבדל על מנת להבין יחסי חוץ: פחד מול פחד מוחץ. התגובה הראשונה לפחד הוא התחזקות. אחר כך, אם האויב לא הורתע, יש להתקיפו במתקפת מנע – כמו במלחמת ששת הימים. מצב הפחד המתארך, במיוחד כשזה מתחבר לעליית כוחו של אחד הצדדים, מביא למלחמות. רוסיה וגרמניה צללו שתיהן למלחמת העולם ה-2.
היה זה שונה לגמרי במלחמה הקרה. מאות אלפי ראשי נפץ גרעיניים הפכו את המלחמה למלחמת השמדה – הפחד מפני האויב היה פחד מוחץ. תיאורטית, פחד מוחץ יכול להוביל להתקפה נואשת. זה כמעט ולא קורה למעשה, כיוון שמה שנמחץ לא יכול לשוב ולעמוד.
ישראל מפחדת מההתגברות הצבאית הסורית ברמת הגולן. סוריה מפחדת מהתרגילים הצבאיים של ישראל בקרבת הגולן ומחוסר היציבות הפוליטית בישראל. ישראל מפחדת ממאות הטילים בעלי הטווח הבינוני של סוריה וממאות אלפי הטילים קצרי הטווח שלה, המסוגלים להמטיר גשם של טילים על ישראל חרף ההגנות שיש לה מפני טילים. סוריה מפחדת מהתקפה ישראלית נגד מתקני הטילים שלה ומתקנים צבאיים אחרים שיש לה. מעגל הפחד ההדדי הזה אינו ניתן לפיתרון באמצעות מאמצים דיפלומטיים. עליו להסלים עד לכדי רמת הסיבולת של כל אחד מהצדדים. על ישראל להכריז מייד על השמדה גרעינית של סוריה בתגובה לכל ירי טילים על ישראל.
אסד מאמין שהוא יכול להחזיר את רמת הגולן מבלי לנצח במלחמה, בדיוק כמו שמצרים קיבלה את סיני על אף שהפסידה במלחמה ב-1973. האיום על פגיעה ביציבות האזורית יגרום לארה”ב ללחוץ על ישראל לוותר על רמת הגולן ולתת אותה לסוריה. אם כן, אסד יכול להתחיל מלחמה על מנת להפסיד בה. אולמרט צריך מלחמה בה ינצח בגדול בשביל להציל את הקרירה שלו. איראן רוצה במלחמה במזרח התיכון על מנת להסיט את תשומת הלב מתוכנית הגרעין שלה. צה”ל זקוק למלחמה באויב קונבציונאלי על מנת לשקם את המוניטין שאבד לו במלחמתו בארגוני הגרילה. הבמה מוכנה למלחמה חסרת היגיון לה כולם זקוקים.
קונספט הפחד המוחץ תואם לגמרי גם לגבי הפלסטינים. הבריטים מחצו את המרד הפלסטיני ב-1930 באמצעות תגובה מכריעה שכללה השמדת ערים, הרג המוני ואמצעים צבאיים אורתודוקסים אחרים. במקום לגרות את המורדים הערבים בסיפורים על מדינה פלסטינית, על ישראל למחוץ את תקוותם של הפלסטינים: עליה להרוג כל פקיד בכיר או חבר בפרלמנט של הרשות הפלסטינים, לאסור השתייכויות פוליטיות, לירות בכל מי שחשוד כלוחם גרילה, ולגרש את האוכלוסייה. פלסטין עם תקווה היא יותר טובה לישראל מאשר מדינה פלסטינית חסרת תקווה.

רבים ממבקשי שלומה של ישראל, מהמערב בכלל וממדינות מוסלמיות בפרט, מעודדים אותה לבחור במודל הדרום אפריקני. מוסלמים אחרים מתעבים את הפושעים הפלסטינים הסטראוטיפים והם שמחים שישראל מדכאת אותם, אם כי הם מפגינים שמחה זו בשתיקה, מבלי לפגוע ולהעמיד בספק את האחדות הפנים-מוסלמית כביכול. אפילו השמאלנים מהמערב דוחקים בישראל ללכת אחרי הדוגמא הדרום אפריקנית לדיכוי פוליטקלי-קורקטי של המקומיים. השמאלנים הם בראש ובראשונה פעילים חברתיים והם מסכימים לקונספט “עול האדם הלבן”. למראית עין, דרום אפריקה מוכיחה את הטענה שקולוניאליזם תרבותי יכול להתקיים לצד סובלנות שטחית.
דרום אפריקה האמיתית כיום היא מקרה קלאסי של סעודה בזמן מגפה. התיירים סופקים כפיהם למראה משכנות העוני האינסופיות, ומכירים בעובדה, בעומקי תודעתם, שהעליונות אכן הגיעה בזכות לאדם הלבן. העסקים משגשגים בשכונות הלבנות, האפריקאנרים נוהגים במכוניות יקרות. פנים שחורות מנקדות את הפוליטיקה הדרום אפריקנית, ולפעמים ניתן לראות אותן גם בחדרי הדירקטוריונים. החוואים הלבנים התרגלו לכמויות הרצח המשתוללות, בערך 0.3 אחוז לשנה. המשטרה למדה להתעלם מפשעים קטנים כמו הכמות האדירה של מקרים של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, המוערכים ברמה של יותר מ-20% ללילה. התיירים מקבלים את האחוז האחד של הסיכוי לכך שייתקפו. הנשים השחורות אינן היסטריות בנוגע ל-25% הסיכוי שיש להן להיאנס לפני שיגיעו לבגרות. והלבנים מקיפים את בתיהם בגדרות, בשילוב חומות, גדרות תיל וגלאים אלקטרוניים שהיו גורמים לסינג סינג לקנא.
על ידי ביטול האפרטהייד, דרום אפריקה יצרה שתי חברות, ולא אחת: אפריקנרים ושחורים נגד השבטים השחורים השונים. אין כל סיכוי ליצירת חברה אחת מאוחדת. החברה תלוי בערכים משותפים ותרבות משותפת, היסטוריה משותפת, לצד התפתחות ויכולות שוות ערך. על החברה להיות הומוגנית ברמה מסויימת, אבל אפילו הליברלים הפרועים ביותר לא יכולים לדמיין חברה הומוגנית הכוללת 8% לבנים מתקדמים, העובדים קשה, ו-90% שחורים נחשלים, חסרי כל כישורים או אתיקת עבודה. אפילו בארה”ב, שהשחורים בה נמצאים 140 שנה לאחר התקופה בה היו מועסקים בחקלאות בלבד, לא התערבבו בחברה באופן הומוגני. נדיר שאדם לבן באמריקה יעסיק עורך דין או רופא שחור, אפילו אם זה סיים את לימודיו בהצטיינות באוניברסיטה הטובה ביותר. השחורים האמריקנים הם מעטים יחסית, מה שמעניק ללבנים את התקווה לשלב אותם בחברה. השחורים הדרום אפריקנים הם רבים מדי מכדי שהמיעוט הלבן יוכל לשלבם.
דורשי הטוב הלבנים במערב ניצבים בפני סיטואציה קשה. הם, לדוגמא, סיפקו מזון ותרופות לאפריקנים שמדרום לסהרה, על מנת להפחית עת הכמות המזעזעת של מקרה המוות. כתוצאה, אותה אוכלוסיה גדלה פי כמה וכמה – וכעת יותר אנשים זקוקים לעזרה. האקלים בדרום אפריקה מתאים יותר לחקלאות, אבל שום תוכנית המבוססת על חקלאות לא תוכל להעסיק 40 מיליון איש. ארה”ב, צרכנית אדירה של מוצרים חקלאיים ויצאנית גדולה ביותר, מעסיקה פחות מ-10 מיליון איש בתעשיות החקלאות. אפילו אם השחורים בשכונות העוני בדרום אפריקה יפתחו באורח פלא קישורים חקלאיים, ויישרפו את כל היערות והסוואנות לטובת יצירת חקלאות למחיה, הם עדיין יקנאו בלבנים המשגשגים, שהאפשרות לשדוד אותם נראית מבטיחה ועדיפה יותר מעיבוד הקרקע. האוכל הוא זול. זה לא סיפור להאכיל גם את האוכלוסייה המתפשטת ביותר, אבל הם תמיד מתאימים את שאיפותיהם למה שהם רואים בטלוויזיות הניידות שלהם ובשכונות הלבנות. פשוט אין כל דרך להקפיץ את דרום אפריקה מעל כמה שלבים תרבותיים, מתקופת השבטים של תקופת הארד לתוך תקופת הכלכלה המודרנית. שלא כמו האומות האסיתיות שקפצו הישר לתוך המודרניות, לשבטים האפריקנים חסרה הדת המפותחת – והספרים המגיעים איתה לצד אתיקת עבודה, ותרבות למידה. אין בדברים אלה לקבוע כי האפריקנים אינם מסוגלים להתפתח. ראיתי הרבה מאוד אפריקנים בעלי תאווה מעוררת השתאות לספרים, ומוזמביק היא דוגמא למדינה אפריקנית שבאמת חותרת לקראת קידמה. אבל השינויים הממסדיים, במיוחד ברמת היבשת, נמצאים הרחק מאחורי הדוגמאות החלוציות. חוץ מזה, ישנם הרבה מאוד גורמים בעלי כוח המעוניינים להותיר את דרום אפריקה במצבה הנחשל, כשהיא מחוברת לגלגל ההצלה בצורת הסיוע הבין-לאומי ופעולות שמירת שלום עיתיות. אפריקה נידונה להישאר לנצח שכונת העוני של העולם.
בסין, כמות זעירה מהאוכלוסייה מעורבת בייצור תעשייתי יעיל, ותעשיית הייצוא הסינית המחוזרת היא גדולה בסך הכול פי 2.5 הזו של הולנד הקטנטנה. ההכנסה הלא מדווחת לסיני הפשוט היא זניחה. אפילו באמריקה, רוב האוכלוסייה עובדת בתעשייה. אם העולם לא יכול להעסיק ביעילות בערך 100 מיליון אמריקנים בעלי חינוך טוב יחסית, מה הם הסיכויים להעסקת 700 מיליון אפריקנים? החקלאות המודרנית והייצור התעשייתי היעילים זקוקים למספר מועט של ידיים עובדות, ולאפריקנים אין אפילו את הידיים של הסינים המסורים לעבודתם. לא משנה מה גישתנו בנוגע לכבוד כלפי הגורמים להבדלים אתניים, האפריקנים נמצאים הרבה מאחורי תרבותיות אחרות.
הרעיון היסודי מאחורי מדינת הפוסט-אפרטהייד היא שהשליטה הכלכלית של הלבנים מפצה על השוויון הפוליטי הנומינאלי שיש לשחורים. רעיון זה היה יכול לעבוד בעולם רציונאלי, אך עולמנו אינו כזה. עולמנו הוא עולם של קנאה. השחורים הדרום אפריקנים לא ישבו בצד ויביטו כיצד הלבנים מתעשרים. השחורים לא יבחרו ללכת במסלול מפרך שיארך דורות רבים לקראת השוואת מצבם עם זה של הלבנים, בו ייהנו מהדוגמא המועילה והפרורים מהשולחן - שהלבנים יעניקו להם. הם יעדיפו להחרים את עושרם של הלבנים עכשיו ושההשלכות על כך ילכו לעזאזל. ההחרמה תתבצע בדרכים רבות: מס מוגדל על חלוקת העושר, פרויקטי תשתית בשכונות העוני השחורות, ומעשי שוד. האפריקנרים החכמים ישחדו את הפוליטיקאים השחורים או לחילופין ישכנעו אותם לבחור בכלכלה ולא בלאומנות השחורה. כל עוד שהלאומנות מדוכאת, הלבנים יהיו בטוחים יחסית. יצירת מעמד של שחורים מחונכים יחסית מרמז על יצירת מאגר של מנהיגים פוטנציאלים. חלק מהם יקראו לפתרונות פשוטים, כמו לדוגמא השתלטות על הנכסים של הלבנים. הכיבוש הבריטי הועיל מאוד להודו, אבל הבריטים גורשו בסופו של דבר. המיעוט היהודי הועיל ביותר למדינות האירופאיות, אבל הוא הושמד. אין כל סיכוי שהשחורים הדרום אפריקנים יהיו יותר רציונאליים מהאירופאים או ההודים.
המדיניות הטובה ביותר עבור הלבנים בדרום אפריקה תהיה להותיר את המדינה לשחורים, אבל “לחתוך” לעצמם מובלעת קטנה שרובה המוחלט יהיה לבן. זו לא צריכה להיות בעיה בהינתן המרחבים העצומים של דרום אפריקה. עם זאת, המנטאליות הקולוניאליסטית של האפריקנרים כבר מזמן הוחלפה במנטאליות האימפריאליסטית, והם מעדיפים אימפריה שנידונה למוות מאשר קהילה נוחה.

הקונסרבטיבים הם בורים. הם נאחזים במסורות הישנות ומתנגדים לקדמה. על אף שהם עמדו במבחן הזמן, דרכיהם כבר אינן באופנה והן בלתי מדעיות. המדע הוא גישה הנשענת על ביצוע ניסוים – בכל הנוגע לסוגיות סוציאליות, אותם ניסויים נערכים על בני אדם.לקונסרבטיבים חסרים אותם רעיונות מבריקים שהיו יכולים לשפר את המצב באופן דרמטי. הקונסרבטיבים העקשנים אוחזים בדעה שרעיונות מבריקים לעולם לא עובדים בהקשר ליחסים חברתיים. הקונסרבטיבים גוזרים על העולם קצב התפתחות איטי להחריד, המבוסס על תהליכים מינוריים של ניסוי, טעייה ותיקון. הם דוחים את הטענה האקסיומטית שניתן להגיע לשלום דרך משא ומתן ומתעקשים על כך שיש להגיע לניצחון בדרך הישנה והטובה. הקונסרבטיבים לא מאמינים שמוחות גדולים מעצבים את החברה, הם טוענים שחברות מתפתחות בזכות עצמן. הקונסרבטיבים מעליבים את הפוליטיקאים הגדולים כאשר הם מפקפקים בתפקידם והשפעתם של האחרונים.
השמאל הוא חכם, מחונך, אקטיבי ומאורגן היטב. הם מגיעים להישגים טובים ומנצחים בקלות את הקונסרבטיבים הן בוויכוחים ציבוריים והן בפוליטיקה. השמאל מציב את התנאים לתרחיש עבור עצמו, פועל, מוכח כטועה ופועל שוב. השמאל מפעיל מניפולציות על ההמונים ואלכך תלוי בפעולה קולקטיבית. לא ניתן לאסוף את ההמונים למען מטרה טובה – ניתן לאחד את הציבור רק מתוך פחד או שנאה. התקווה הטובה ביותר היא להפנות את פעולה הרוע הקולקטיבית כנגד רוע גדול עוד יותר: קוראים לזה מלחמת שחרור. אנשים לא רוצים בחופש כשלעצמו – משפחה ומחויבויות בעבודה מותירים מקום מועט מאוד לחופש בחיים היום-יומיים. במקום זה, אנשים מעוניינים בחופש מאותם גורמים שהם שונאים, וכך למעשה, היו מלחמות השחרור כביכול מלחמות של שנאה (מוצדקת?) נגד מדכא שנוא. השמאל, אם כך, הינו מלא שנאה והוא משחרר את כוח השנאה בהמוניו. ראו את הזיגזג של הפוליטיקה הישראלית.
חיים רמון הוא סגן ראש ממשלה מהמרכז. הוא עבריין מין מורשע. הוא לא באמת אנס, הוא נישק בכוח חיילת – חיילת שהייתה יכולה בדיוק באותה המידה למות בהגנה על רמון ודומיו. באותו הזמן, רמון ביצע תפקיד חשוב ביותר שהיה בלימת בג”ץ האקטיביסטי. רמון נלחם נגד הכוח העודף השערורייתי ביותר שהיה לבג”ץ: הכוח למנות שופטים באופן פנימי. זו אינה בדיחה: בית הדין הגבוה לצדק בישראל בחר בעצמאות אמיתית והחל למנות את שופטיו שלו. בית הדין הגבוה התפתח אם כן לכדי קופסא שחורה של פסקי דין אולטרה-שמאלניים ללא כל קלט חקיקתי. במשרדו, כשהוא מרצה עונש מתון, רמון זמם מזימות עם הפת”ח לנטוש את יהודה ולחלק את ירושלים. הוא ביקר את אהוד ברק, ממפלגת העבודה השמאלני, בכך שהפגין דעות ימניות כשברק העמיד בספק את יכולתו של הפת”ח לקיים את הבטחותיו אודות הביטחון המיוחל. אחר כך, רמון ביקר את הממשלה הישראלית על כך שנטשה את החלטתה הקודמת לנתק את אספקת החשמל לעזה העוינת.
ניתן לתאר באופן שטחי את קווי המדיניות של רמון כלאומיות בלתי דתית: הוא רוצה בטחון לישראל אבל לא אכפת לו ממקומות בעלי משמעות דתית או היסטורית. זוהי גישה שמאלנית טיפוסית ליצירת ישויות מלאכותיות: במקרה זה, אומה ישראלית חסרת כל חיבורים ושורשים דתיים או היסטוריים. אבל רמון הוא חכם והוא לא יכול לדמיין בטחון במצב שבו ישראל נעולה בתוך רצועת חוף צרה של 15 ק”מ. רמון הוא פוליטיקאי מנוסה והוא יודע שוויתורים הופכים את הערבים לנועזים יותר ושהם יעלו דרישות נוספות – הם לא יעצרו בחלוקת ירושלים. הקו הרציף היחיד במדיניות של רמון הוא השנאה, השנאה כלפי כולם והתשוקה הבוערת לנהל ולשנות –התשוקה לכוח. תשוקה וכוח – זהו עניינו של השמאל. רמון שונא יהודים וערבים באותה מידה. הוא ינטרל בשמחה את השופטים היהודים מכוחם המוגזם, יגרום ליהודים דתיים לסבול על ידי נטישת יהודה וירושלים, וידכא את הערבים בעזה. רמון מאניש את הרוע, אבל הוא אינו היחיד.

הממשל האמריקני דוחף את איראן לקראת מצב שזו תהפוך לגרמניה הנאצית. אפקט האינקובאטור הוא הסיבה העיקרית שעמדה מאחורי עליית הנאצים לכוחם. כוחות הברית השפילו את גרמניה, בידדו אותה, אבל לא השמידו את כלכלתה עד הסיוד. הגרמנים הפגועים, היוזמים, המתורבתים ובעלי המוטיבציה האידיאולוגית פיתחו את הנצר הפוליטי הגרוע ביותר: יעילות כלכלית, אגרסיביות פוליטית ומטען אידיאולוגי המניע לפעולה. מצב דומה נראה באיראן של ימינו. נתיני איראן הם מחונכים יחסית, מתורבתים, בעלי חשיבה עסקית, מעורים בעולם הטכני המודרני, ובעלי אידיאולוגיה. הם אפילו מסכימים לאותה האידיאולוגיה כמו הנאצים: עליונות הגזע הארי. האיראנים הפרסים מאמינים שהם גזע עליון בדיוק כמו הנאצים. המערב סגר את איראן ברמה הפוליטית, השפיל אותה באמצעות סנקציות אבל הוא מתיר תזרימי כסף אדירים ממכירות נפט, וכך הוא יצר אינקובאטור מתאים ליצירת קיצונות פוליטית. הממשל האמריקני התעלם מהניסיות האיראנים לגישור והתקרבות מחודשת: החל מהצעת זיכיונות נפט נרחבים לחברות אמריקניות דרך להצעה לשיחות שלום עם ישראל ב-2003 והפסקת הסיוע לחמאס, ועד לתוכנית הטלוויזיה האוהדת מאוד, אודות השואה, בטלוויזיה האיראנית ב-2007.
ישנם הבדלים גדולים בין האיראנים ובין הגרמנים. האיראנים הם סבלנים, במיוחד סבלנים כלפי היהודים שקהילתם באיראן היא הקהילה היהודית המשמעותית היחידה בכל העולם המוסלמי (יש מספר קטן של יהודים במרוקו ומספרים זניחים עוד יותר במקומות אחרים). מלבד למספר תקריות מבודדות, היהודים האיראנים לעולם לא סבלו מרדיפות. אין כל אנטישמיות ממסדית מהסוג הגרמני באיראן. עדיין. האיראנים הוכיחו עצמם כמיליטנטים למדי ובעלי מוחות אובדניים במלחמה האחרונה מול עיראק. לדוגמה, איראן הצעידה חיילים בני עשרה דרך שדות מוקשים בכדי לנקות אותם במחיר זול. שלא כמו גרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה, איראן כבר עברה את הפסגה האידיאולוגית שהעלתה את האייתולות לכוחם, וכעת היא מפוקחת ואינה כבולה תחת האשליות שהציגו. גדילת האוכלוסייה הצעירה עם זאת, תומכת בקיצוניות הלאומנית של אחמדינג’אד – קיצוניות בעלת מאפיינים דתיים מתונים. האיראנים, הנתונים תחת מצור מצד ארה”ב, המורדים הסונים, הכורדים וערב הסעודית, נסוגים לכדי קסנופוביה ומיליטנטיות הנובעת מפחד.
רוב האיראנים ספקנים בנוגע לתוכנית הנשק הגרעיני של איראן, אך השלמת הפרויקט תביא להגברת הפופלאריות שלו. התקפה ישראלית על מתקני הגרעין האיראנים גם היא תביא להתקבצות האומה סביב אחמדינג’ד. סנקציות חסרות שיניים, שאותן עוקפים בכלות אנשי עסקים מקומיים, הופכים אותם למסכימים עם המדיניות של אחמדינג’ד – התחושה המרגיזה הראשונית שנוצרה כתוצאה מהפרעות לעסקים קטנים הפכה לשביעות רצון.
כבר מאוחר מדי לדבר אודות תוכנית הגרעין של איראן – התקפת המתקנים היא הפתרון המתאים היחיד. עם זאת, אין להפוך את איראן למפלצת: האיום הגרעיני האיראני אינו קיים, הוא בוודאי זניח בהשוואה לאיום הפקיסטני. חייבים לדבר עם איראן. ולדבר הרבה.

הערת המתרגם: הכותרת במקור: Lebensraum for ayatollahs , בגרמנית: Lebensraum, מרחב מחיה - מרחב מחיה היה אחד מהעקרונות הפוליטיים המרכזיים שהובילו את אדולף היטלר, ומרכיב חשוב באידאולוגיה הנאצית.