מעשה השריפה העצמית של לנה בוסינובה במחאה על כך שהממשלה הישראלית פינתה הודים מעזה היא מקרה של קידוש השם. השמדת ההתנחלויות היהודיות בידי הממשלה הישראלית כמוה כעבודת אלילים: הסגידה לדמוקרטיה והכניעה לנותני חסות זרים. אנשים מתים מפציעות ופיזיות אך גם מפציעות מוסריות, כתוצאה משבץ. ישנם סוגים של קלון שאיתם לא ניתן לחיות: קורבנות של אונס לעיתים מתאבדים וחיילים שנכשלים במשימתם מבצעים חרקירי.
מטרתן של משימות התאבדות אינן רק להביא להרג האויב, אלא גם להעלות את המורל של החיילים. ידועה לכל הדרך בה הספרטנים מתו בקרב חסר התקווה כנגד הפרסים. בספר המקבים, חנה מבקשת משבעת בניה למות בדרכים נוראיות בידי היוונים הסורים ולא להפר את עשרת הדברות. הפרת חוקי הכשרות בדרך מוכרת כפחות חשובה מהחיים. על חנה היה לעבור על ההלכה. אך לפעמים, היה מוטל על הכף דבר מה יותר חשוב ממקרה אינדיבידואלי של השמעות או אי השמעות לדת: הדוגמה לאומה. אם חנה ויהודים רבים כמוה היו חוטאים כתוצאה מאיומים, הם היו ממשיכים לחטוא תחת אותם איומים גם בעתיד. כמו האנוסים, הם יחדלו מלהיות יהודים. האפשרויות שעמדו בפני חנה לא היו חייה אל כנגד מקרה מסוים של שמעות לדת, אלא חייה כנגד הישרדות העם היהודי. היא וויתרה על חייה ועל חייה שבעת בניה בכדי לשמש דוגמא לאומה. מטרתה הייתה לשמר את הכבוד הלאומי ולא רק לשמור את חוק הכשרות באותו מקרה מסויים. מליוני יהודים בדיוק כמו חנה וויתרו על חייהם במסעות הצלב ובפוגרומים במקום פשוט לקבל על עצמם את הנצרות. לנה בוסינובה היא קדושה מעונה באותה הדרגה.

ליהודים לעולם לא היה ניצחון משמעותי לאורך כל ההיסטוריה שלהם. ניצחונות צבאים היו כבגדר הישרדות, כמו בפעם שמרכבות פרעה טובעו בים האדום, כמו בפעם שהמקבים ערערו על ניסיונו של אנטיוכוס לחסל את היהדות או כמו ב-1967. היהודים שרדו באורח נס בעוד שאומות אחרות נעלמו מן העולם. לאומה היהודית אין כל הון – בזמננו, הנפט נמצא אצל המוסלמים ולא אצלנו. היהודים התדלדלו לכדי עוני בגבעות יהודה השוממות, ברומא שם עשו צחוק מאביונינו ובגטאות של מזרח אירופה. אלוהים לא צריך עוד שבט יהיר ובעל ניצחונות כמו הרומאים, או ממזרים עשירים וגאוותנים כערביי הנפט. היהודים לא קיבלו כל הבטחה שכללה כוח או עושר, אלא מעמד של עם סגולה. מלחמות היהודים אם כן, מסווגות לשלשה סוגים: הישרדות פיזית (במצרים ב-1446 לפנה”ס וב-1973 לספירה), הישרדות רוחנית תוך סיכון לקיום הפיזי (המקבים, בר כוכבא – שניהם כתגובה על הגבלות שנכפו על היהודים ועל זכום לקיים את דתם), ולבסוף, המלחמה המשיחית הסופית. כשהיהודים פנו מדרך היהדות הם הושמדו: יהודים מושחתים ומפולגים בשנת 70 לספירה, יהודים מתבוללים ב-117 לספירה, יהודים ששכחו את המושגים כבוד אנושי והרצון להלחם – במאה העשרים. ה”יהדות” הרפורמית” מכלה באופן רוחני רבבות יהודים מתבוללים. שוב ושוב, האומה מטוהרת וחוזרת למסלול. זה בערך כל מה שהובטח ליהודים.

עורך נוצרי העיר באופן סרקסטי אודות אחד ממאמרי: “פתרון פשוט וזול: להרוס את ירושלים. חישבו על הבעיות שמהלך כזה יפתור.” לאחר כמה שניות של הלם, הבנתי שההצעה היא למעשה תמצית הגישה המשיחית כלפי ישראל. הנוצרים השמידו את היהודים במשך חמשה-עשר דורות, והמנטאליות והדת הנוצריות לא השתנו מאז. לרוב הנוצרים כלל לא אכפת מהיהודים והם יעדיפו שהאומה הזדונית הזו תעלם. עובדת הישרדותם של רוצחי ישו מציבה אתגר בפני הדוקטרינה הנוצרית: אם היהדות נכונה אזי הנצרות טועה. היהודים מנסים להבין מדוע הנוצרים האמריקנים והבריטים טובי הלב סירבו להפציץ את מחנות המוות של הנאצים. התשובה היא פשוטה: הנאצים עשו את מה שטבעי לנוצרים לעשות. הגרמנים התייחסו להשמדה באופן דומה: רבים בחלו בשמועות הנוראיות אודות מפעלי המוות, אך רוב הגרמנים הכירו בכך שעליהם לעשות מעשה בלתי אסתטי ולפתור אחת ולתמיד את הבעיה היהודית. העיתונים האמריקנים התעסקו באספקטים חסרי האסתטיות של רצח העם. ניתנה תשומת לב מועטה לעצם חיסול העם היהודי.
הכנסיות המשיחיות לא מעוניינות בישראל בטוחה ומשגשגת. מנהיגים רציונאליים ונוצרים רחומים רבים מצדדים ביהודים, אך הגישה האמיתית כלפי ישראל מגדירה אותה כקרש הקפיצה לניצחון הנוצרי, שיגיע לבסוף. ישראל שאכן מתאימה לתיאור המשיחי הזה תסבול, תצטמק, תיפול לכדי עבודת אלילים (שמאלנית) ולבסוף תושמד. מעטים הנוצרים המאמינים בעיקרון האלטרנטיבי לפיו המשיח יגיע בתקופת שלום ושגשוג. הנוצרים מעוניינים בישראל מאוד מסוימת – השה של ישעיה.

יש ערכים שלא עומדים למשא ומתן. יהודים יכולים לדון אודות הוראות התלמוד או שולחן ערוך, אודות פרטי ערבוב חלב ובשר והדלקת חשמל בשבת, אך ישנם דברים שחייבים לקבל: לדוגמא, שחזיר הו אסור ושעל יהודים להימנע מעבודה מאומצת בשבת. הרבנים המודרניים מקבלים כל מיני סוגים של עוברי עבירה. עליהם לדחות ביד קשה יהודם רשעים. יהודים מעטים יעזבו את בתי הכנסת ויבחרו בדרכם הרעה, רובם ישפרו את דרכיהם לטובה. יהודים משתוקקים להלקאה. רבנים המזלזלים בעבירות מסוגים שונים הם פופולאריים בקרב קהילותיהם. אנשים, ובמיוחד יהודים, זקוקים לערכים איתנים, עם קשר ממשי לעולם המשתנה. במקום להתעלם מעבירות או לבקר אותן באופן שאינו חד משמעו, דחו אותן על הסף. דת חלשה כמוה כצביעות. יהודים יכבדו ויקיימו אמונות חזקות בלבד. אותו הדבר בנוגע לפוליטיקה. גורמים זרים מתמרמרים ומאוכזבים מישראל המשתהה בכל הנוגע להחזרת “השטחים הכבושים של פלסטין”. אך סיפוח “ארץ יהודה היהודית” נשמע אחרת לגמרי. צריך לקבל את העובדה שישנם דברים שאינם עומדים למשא ומתן: יהודים לא יאכלו חזיר ולא יתירו את קיומה של מדינה ערבית ביהודה. האמינו בערכים שלכם. פעלו על פיהם. זה אפילו לא נוגע לדת, אלא מדובר בשמירה על הערכים עליהם אתם מבססים את הקהילה שלכם, את הקשרים עם האנשים שיכנסו איתכם לתא הגזים או יתחפרו איתכם בשוחה בסיני, אלה בני ארצכם שירימו את הנשק וירוצו לצדכם כנגד האויב. עדיף שתוודאו שאתם חולקים את הערכים שלכם איתם.

יהודים נשארים בישראל משיקולי אהבה או כסף. כלכלה הסוציאליסטית האוליגרכית מותירה את היזמים היהודים עם אפשרות לרווחים קטנה בהרבה מהרווחים שיוכלו להשיג בארה”ב. הממשלה הישראלית לוחצת על ארה”ב להגביל את היתרי העבודה שהיא מנפיקה עבור ישראלים בכדי להוריד את מספר היורדים. ההרגל וקשרים אישיים מונעים מיהודים רבים מלרדת מישראל, אך לבסוף הכסף מנצח. אידיאולוגיה יכולה למנוע ירידה למשך זמן מה, אך הממשלה הישראלית מוחקת במודע את האידיאולוגיה היהודית. היא שוטפת מוחם של ילדים בבתי הספר בשמאלנות דוגמטית ובצבא באמצעות הדמוקרטיה. אפילו לאומיות מסוג שמגדירה את הצורך לעזור לשכן ולהרוג את האויב – מדוכאת ומוכרזת כטוטליטריזם סלאבי. היהודים לא רואים מדוע להם להישאר בישראל גדושת הערבים במקום לעבור לטורנטו, הגדושה בקנדים הנחמדים הרבה יותר. העיוותים של הקו הממשלתי הפכו את הישראלים לציניים ולעמידים בפני פרופגנדה.
רק 19 משפחות אוליגרכיות שולטות ביותר ממחצית מהתוצר המקומי הגולמי הישראלי. הבחירות הפכו למיזם בו משטים בבוחרים באמצעות פרסומות. האוליגרכים מממנים את הבחירות. הפוליטיקאים נשמעים לדברי האוליגרכים. מיליארדרים מפוקפקים כמו מרטין שלף עומדים מאחורי היחסים הישראלים – פלסטיניים, ולב לבייב – מאחורי המדיניות הישראלית כלפי רוסיה. נוכחותו של צה”ל בגדה המערבית מעניקה לאוליגרכים היהודים מונופולים רווחיים, וקציני ביטחון הן בתפקיד והן בדימוס מקדמים את האינטרסים של האוליגרכים בחוץ לארץ. כלכלת השוק החופשי תיצור אנשי עסקים עצמאיים שיתנו חסות למפלגות ימניות וגם תביא לפשיטת רגל של המונופולים האוליגרכיים. הן הממשלה והן העסקים הגדולים מתנגדים לליברליזציה כלכלית.
ישראל הדמוקרטית והתלויה בבוחר לעולם לא תוכל לוותר על הרווחה הסוציאליסטית והליברליזם העיוור לאתניות. חלק קטן מהיהודים הם בעלי מוטיבציה, אך רובם מגיעים מברה”מ לשעבר בתמורה ליתרונות כלכליים. אין להם זכות להצביע על ענייני המדינה היהודית. על ישראל לעבור מדמוקרטיה לצורת ממשל רפובליקנית וליצור מדינה ליהודים בלבד בעלת שוק חופשי. כל ישות אחרת תיפול כתוצרה מירידה מהארץ.

ליהודים רבים ולי בכללם יש חוויה חיובית עם ערבים ולחלקנו אפילו יש חברים ערבים. נראה שהדבר מרמז על כך שערבים הם לרוב טובים וניתן לקיים יחסי שלום עימם. אך היזכרו באופן בו האנטישמים פיזרו מעליהם את ענן הביקורת כשחזרו על המנטרה “יש לי חבר יהודי”. ברמת המיקרו, נהג מונית או מוכר לחם ערבי הינו אדם הגון וכזה שעמל בכדי לספק את פרנסתו. הוא רוצה להרוויח כסף והוא נחמד כלפי הלקוחות היהודים שלו. הנטייה המידית שלו היא לשרת את היהודים ולא להרוג אותם. מערכות מורכבות לא שוות לסכום חלקיהן ואומות מתנהגות באופן שונה מהיחידים המרכיבים אותם. אידיאולוגיה היא החומר המגבש את האומה, והם דואגים יותר לאידיאולוגיה שלהם מאשר לחייהם היום-יומיים. הקהילה הערבית הפלסטינית לא מעוניינת למכור יותר פיתות ליהודים, אלא מממשת את השאיפות הפלסטיניות על ידי חתירה להשמדת המדינה הציונית. ז’בוטינסקי קיבל את מציאותם של ערבים במדינה היהודית, והניח שהם ילכו אחר האינטרסים של היחיד. מאז, הערבים הפלסטינים פיתחו עמוד שידרה לאומי, וישראל נכשלה בתהליך השמדתו. ישראל איבדה את הסיכוי הזמני לדו-קיום עם הערבים האינדיבידואליים, ועליה להילחם באומה הערבית.

ההמונים אינם חמורים כמו שהגדיר אותם אלכסנדר המילטון. להפך, אוכלוסיות הן בדרך כלל רגישות. הרבה סטיות מדומות הן שטחיות בלבד. הרוסים תמכו במהפכה הסוציאליסטית כאלטרנטיבה למונרכיה שדיכאה את האזרחים, ותמכו בסוציאליזם לאחר מכן כיוון שהפרופגנדה שכנעה אותם שהקפיטליזם מציע פחות הזדמנויות כלכליות. ברגע שמחסום המידע נשבר באמצע שנות ה-50 ובמיוחד בשנות ה-80, הרוסים הבינו שהאמריקנים חיים טוב יותר מהם, והקומוניזם נידון להכחדה. בדוגמה נוספת, הישראלים לא הצביעו לאותו רבין שחתם על הסכימי אוסלו אלא לרבין שפקד על צה”ל לשבור את לערבים את הידיים ואת הרגליים בזמן האינתיפאדה. הישראלים הצביעו עבור בגין (סיני), שמיר (מדריד), רבין (אוסלו), נתניהו (וואי), שרון (עזה) שהבטיחו להם גישה תקיפה כלפי הערבים אך ששיקרו להם: שמעון פרס פייס בגלוי את הערבים אך לעולם לא הצליח לגייס תמיכה בקרב היהודים. כל הסקרים הורו על כך שהישראלים חושבים באופן הגיוני: הם רוצים מדינה יהודית ללא ערבים בגבולות ברי הגנה, והם מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית.
השמאלנים הישראלים מתמרמרים באופן עקרוני על המצאות הערבים והורגים אותם בשמחה במהלך מלחמות. בן-גוריון סע ל-600,000 ערבם לברוח מישראל ב-1948. השמאל עם זאת, הוא רציונאלי: אם לא ניתן לגרש את הערבים, על היהודים לחיות איתם בשלום. אם ישראל לא יכולה לספח את יהודה ושומרון, הגיוני לתת אותם לערבים. לשמאל יש את כל הסיבות הנכונות חוץ מאחת: אמונה וחזון להתגבר על גבולות קווי המדיניות הרציונאליים.
אף אחד לא מחפש קונצנזוס פופולארי בנוגע לתיאוריות מדעיות – הרוב לא יכול להחליט אם היפותזה מדעית היא נכונה או לא. פוליטיקה היא מדע לא פחות מורכב מאחרים – יותר מורכב, למעשה, כיוון שהוא מסתמך על קלטים סובייקטיביים מהרבה שחקנים ולא רק מעובדות אובייקטיביות הניתנות לצפייה כמו במדעים הטבעיים. פוליטיקאים לא יכולים לעבוד על אנשים בכל הנוגע למטרותיהם אך יכולים להונות בנוגע לפרוצדורה. סוציאליסטים טוענים באופן שגוי שחלוקה מחדש מגדילה את הרווחה הכוללת – הפוליטיקאים הישראלים הנוכלים טוענים שוויתורים גורפים יביאו לשלום עם האויב הערבי הנחוש.
בחירות דמוקרטיות מעלות אוטוקרטים לשלטון. הפוליטיקאים הנבחרים מרגישים בנוח לקדם כל אג’נדה, לעיתים קרובות בניגוד להבטחות האלקטרוליות שלהם. אבל אנשים מצביעים עבור פלטפורמות ולא לאישיות כזו או אחרת. הפלטפורמות האלקטוראליות הן חלק אינטגראלי מהמנדט האלקטוראלי. הנציגים הנבחרים, בדיוק כמו נציגים מטעם עורך דין, מורשים לבצע רק מה שהשולח אותם מתיר להם לעשות. הכנסת חייבת לשנות את חוק הבחירה כך שנקודות הבחירה יכללו לא רק שמות אלא גם הבטחות אלקטוראליות ספציפיות שאותן לא יורשו הפוליטיקאים להפר.
צ’רצ’יל צדק: דמוקרטיה היא מערכת שלטון רעה, אך האחרות רעות יותר. התורה רומזת על ממשל דמוקרטי בקהילות היהודיות במצווה הקוראת ליהודי שלא לנטות אחרי הרבים לרעות. ניתן להניח שבמקרים אחרים היהודי כן צריך ללכת בעקבות הרבים. הפקודה שללא ללכת במקרה אחר, אינה פסיבית. אם הרוב הוכנס לאשליה וחושב שהומוסקסואליות היא ערך ליבראלי ולא סטייה, או שהשמדת גוש קטיף תביא לשלום עם היהודים, התנגדות פסיבית הופכת להסכמה בשתיקה. המצווה להימנעות קובעת את הצורך בהמשכת המצב הקיים. בדוגמה לעיל, המצווה אומרת לנו להמשיך להתייחס להומוסקסואליות כרשע ולגוש קטיף – כעל שטח יהוד שהערבים אינם רשאים להיכנס אליו.
בן פרנקלין פיתח גרסא משלו לאותה המצווה: “דמוקרטיה היא שני זאבים וכבשה המצביעים על מה יאכלו לצהריים. החירות היא כבשה חמושה היטב שהסכימה להצביע.” זוהי מהותה של הדמוקרטיה הרפובליקנית או הליברלית: אנשים הולכים אחרי דעת הרוב אם היא לא מפרה את ערכיהם היקרים.
אם היא כן מפרה, עלינו להלחם.

24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא הצטרפו על פי הדיווחים למרד בר-כוכבא. רבים מהחרדים נלחמים בגבורה בצה”ל. על פי הסנקציות שהטילו המנהיגים החרדיים, הם התעמתו עם מצעד הגאווה בירושלים. הדבר הטוב ביותר בנוגע לחרדים הוא שהם אינם מסתכלים לאחור: לא אכפת להם מהחוק החילוני, מדמוקרטיה או מהמוסריות השמאלנית. אפילו אם כל היהודים ייטמעו, החרדים יישארו מסה נפיצה, המוכנה להתפוצץ על פי קריאה של רב חשוב. הם יכולים לנקות את הר הבית ללא התייחסות לכל תגובה מוסלמית, או ישמידו את הערבים בישראל ללא התייחסות לעמדה האמריקנית. רבנים ראויים הם נדירים אך לפעמים מתגלים רבנים גדולים. הרב קוק הקים את תנועת ההתיישבות, ורב אחר בעל מעמד דומה היה יכול לקרוא לשחרור ארץ ישראל מידי הערבים והשמאלניים.
יהודים דתיים יהיו הרוב בישראל בעוד שני דורות. כרגע, הם מונים 20% מהיהודים הישראליים, אך מאזן הפוריות שלהם קרוב ל-5 ילדים בעוד שהיהודים החילוניים מגיעים בקושי למחצית מכך. הדור הבא יראה כיצד מספר היהודים הדתיים מוכפל בעוד שמספר החילוניים נותר בעינו – שליש מתושבי ישראל יהיו דתיים. בגלות, ההתבוללות מוחקת את היהודים החילוניים, והיהודים הדתיים יוכלו להוות רוב ב-2050 כאשר הדור של שנות ה-60′ וה-70′ יעלם מבלי להשאיר יורשים שיהדותם חוקית או מעשית.
הפוליטיקאים הישראלים הם משוללים כל אמון. האומה יכולה להתאחד רק מאחורי רב כריזמטי, והחרדים יכולים להוביל את התהליך הזה.

כיצד תראה הצגת השלום במרילנד? אולמרט בודד העומד בפני חבורת ערבים – ישראל כנגד העולם המוסלמי – וארה”ב אדישה המנצחת על האירוע. ואמריקה היא באמת אדישה, הן כלפי יהודים והן כלפי ערבים, ובאופן רגיש היא מתחשבת רק באינטרסים שלה. אולמרט, הפוליטיקאי הדגול, ייראה נהדר, אך הפורמט של ההצגה קובע מראש את ההשפלה הישראלית. הסעודים ישלחו את שר החוץ שלהם. מובארק ככל הנראה יישאר בבית.רק ישראל, פלסטין וירדן תשלחנה את שליטיהן לועידת השלום. העולם ישפוט את היהודים והפלסטינאים הפזיזים. אף ועידת שלום ישראלית-מוסלמית לא בוימה באופן כה משפיל.
מה יש לדון בעצם? הדרישות הערביות הן ידועות לכל והן אינן עומדות למשא ומתן. ישראל חייבת לבלוע את הערבים שלה, 1.4 מיליון והמספר עוד עולה. ישראל חייבת להשמיד את רוב ההתנחלויות, ובכך להפוך 250,000 יהודים דתיים למחוסרי בית ומשוללי חברה. על ישראל לתת לערבים מחצית מירושלים, ועליה להרשות לתושבים הערביים הישראלים בירושלים להיכנס לתוך המחוז היהודי. ירושלים תחולק בין הפלסטינים ובין הערבים הישראלים. ישראל חייבת לתת לערבים את הר הבית שם אסור ליהודים להתפלל גם כעת, ולנטוש את התקווה להקמת המקדש השלישי. התפילה היהודית “לשנה הבאה בירושלים!” תהיה רלוונטית שוב. על ישראל לקבל חלק מהדור הרביעי של צאצאי פליטי 1948.
ישראל תיראה טוב על המפה, אך התעלמו מהנגב אותו לא ניתן ליישב. תשכחו מרוב הגליל, המאוכלס בכבדות על ידי הערבים. אפשר לנטוש את איזור לוד הקרוב לשדה התעופה הבן-לאומי היחיד של ישראל (השני נמצא בירושלים אך הוא סגור בגלל הערבים הנמצאים קרוב אליו). ישראל על פי מפת הדרכים היא רצועת חוף צרה, לא מדינה. אף מדינה לא יכולה להתקיים ככה, ובוודאי שלא מדינה יהודית המוקפת על ידי מוסלמים מבחוץ והנלחצת על ידי מוסלמים מבחוץ.
בתמורה לכך שישראל תכיר בתבוסתה במאבק בן מאה השנה להקמת מדינה יהודית, היא לא קבל כלום. נישט. נדה. שום חילופי אוכלוסיות: ישראל תבלע את האוכלוסייה הערבית בשטחה, שכבר מונה כ-34% בקבוצת הגיל 0-9. החמאס ימשיך לשלוט בשטחים הפלסטינים. הפת”ח ימשיך את פעילות הטרור שלו כנגד ישראל – אה לא, הפת”ח ינטוש את דרך הטרור על הנייר, ויבטיח להפסיק אותו. איראן לא תקבל את מציאותה של ישראל ולא משנה מה יהיו גבולותיה. סוריה לא תפרק את מאות הטילים שלה. ערב הסעודית לא תצמצם את כמות הנשקים שהיא קנתה מארה”ב בשנים האחרונות. מצרים תמשיך לקבל את הסיוע האמריקני ותמשיך להוציא אותו על נשקים חדישים המופנים כלפי ישראל בלבד.
ישראל מוכנה ל”וויתורים גורפים”, בעוד שהערבים לא מציעים כל וויתור. ישראל רוצה שלום בעוד שהערבים אינם מעוניינים בו. ישראל נאחזת ב-0.1% משטחי המזרח התיכון בעוד שאויביה שומרים לעצמם 99.9% מהשטח.
אם השליטים היהודים ישרדו – המדינה היהודית לא תשרוד.

חברנו האמריקנים אינם רק החברים שלנו. אמריקה היא גם חברתה של ערב הסעודית הווהאבית, מצרים הטוטליטרית, מדינת אל-ג’זירה – קטאר, ירדן הבדואית, כווית האיסלאמיסטית, עיראק הטרוריסטית ובערך כל יריבה אחרת שיש לישראל. אפילו רוסיה הייתה יכולה לשמש כאדון אימפריאלי אמין ומזמין יותר עבור ישראל מאשר ארה”ב. חברנו האמריקנים מוכרים כמויות ענקיות של נשקים מתקדמים לערב הסעודית, מספקים סיוע שנתי של 1.4 מיליארד דולר למצרים, הם נלחמו עבור כווית, והוציאו יותר כסף בעיראק במשך ארבע שנים מאשר 40 שנות סיוע לישראל. ארה”ב משחקת יפה: היא מטילה וטו על הצהרות ריקות באו”ם כנגד ישראל, לועגת לאחמדינג’ד על הרגשות האנטי-ישראליים האמיתיים המייצגים את כלל המוסלמים, וטופחת למנהיגים הישראלים הצייתנים על השכם.
אמריקה השתמשה בישראל כמגן כנגד התפשטות האיחוד הסובייטי במזרח התיכון. בסוף שנות ה-60, אמריקה נהנתה לחזר אחר ישראל בכדי שזו תתרחק מצרפת. אך הדבר הטוב ביותר לאמריקה בנוגע לישראל הוא שהיא יוצרת איום נשלט. ארה”ב תופסת את ישראל ככלב מסוכן ואת ארה”ב כאדוניו. הכלב חייב להיות חמוש היטב בכדי לנבוח בקול ולהגביר את חשיבות אדוניו. הממסד האמריקני צריך שישראל תתעמת עם המדינות המוסלמיות. המדינות המאוימות מישראל מבקשות את הגנתה ואת תיווכה של ארה”ב. מדיניות כזו אינה דורשת את היעדרם של הסכמי שלום בין ישראל והמוסלמים. אמריקה אוחזת את החבל בשני קצותיו במקרה של מצרים: הוענקו לה זרי הדפנה שניתנו לעושי השלום על כך שדחפו את ישראל ומצרים לכינון הסכם שלום ביניהן, ולאחר מכן היא תפסה את כובע סוחר הנשק המחמש הן את ישראל והן את מצרים והמפקח על היחסים העוינים ביניהם. הכלב נובח כשהוא מרגיש לא בטוח – ישראל ומפת הדרכים המגמדת והמצמצמת אותה לכדי רצועה צער תהיה תמיד לא בטוחה ולכן תהיה היסטרית לעולם. הסכם השלום עם הערבים יהפוך את ישראל לכו צרה עד כדי כך שהיא לא תוכל להרשות לעצמה מלחמה. ישראל הייתה רגועה אחרי 67′, כיוון שהיא נהנתה מעומק הגנתי נרחב – סיני. ישראל הצרה באופן כה מגוחך, המוקפת בלבנון תחת שלטון החיזבאללה, פלסטין תחת שלטון החמאס, סוריה בעלת טילים רוסיים לרוב, ירדן בשליטת עיראק – ישראל כזו תנפנף בנשקיה בכדי להרחיק את אויביה מעליה. האויבים יפחדו ומרוץ החימוש המסחרר יינטה לכיוון אמריקה. מרגיע להאמין שממסד מדיניות החוץ של ארה”ב הוא טיפש – אך לא, הוא שטני.
רק יהודים טיפשים יאמינו שהממשל האמריקני מחפש את טובתה של ישראל במסגרת תהליך השלום.