אולמרט, שללא ספק הוא הפוליטיקאי הכי טוב בסביבה, הפתיע רבים כשהדליף את החדשות אודות חלוקת ירושלים עם הערבים. חלוקת הבירה היהודית הנצחית היא רעיון לא פופולארי ביותר, הן בקרב הימין הישראלי והן בקרב השמאל, ואולמרט לא ייצפה שממשלה השנואה שלו תוכל להעביר את רעיון החלוקה בכנסת. שרון, הכלי הכבד, בקושי הצליח להעביר את ההתנתקות מעזה, אך חלוקת ירושלים קשה הרבה יותר. לא משנה מה הן מגרעותיהן של ישראל ביתנו ושל המפלגות הדתיות, אין ספק שייפרשו מהממשלה לפני שיאשרו את חלוקת ירושלים. הכנסת כבר הביעה את עמדתה הנחרצת כנגד חלוקת ירושלים. באותה המידה, קשה לדמיין שאולמרט יהיה מעוניין להיכנס להיסטוריה היהודית כשליט שוויתר על ירושלים. זכרו, אולמרט עמד בפרץ כנגד בגין ושרון כשרצו לתת את סיני למצרים במהלך שיחות קמפ דיוויד.
אולמרט גם אינו מטומטם מכדי לדמיין שהפלסטינים יפסיקו את הטרור לאחר שיקבלו את ירושלים. כנראה, הוא רק “טעם מן המים” בכדי להראות לשמאל שהן דעת הקהל והן הכנסת לעולם לא יאשרו את חלוקת הבירה. אולמרט מתעקש על השמעות למפת הדרכים שללא כל ספק פג תוקפה מזמן, כיוון שהוא יודע שהפלסטינים לעולם לא יצליחו לעבור א העמוד הראשון בה, הדורש לשמר סוג כלשהו של ביטחון. על מנת להוכיח נקודה זה, אולמרט מפגין באופ קיצוני רצון טוב כלפי הרשות הפלסטינית – הוא חידש חלק מהעברת כספי המיסים, שחרר מספר קטן של מחבלים מורשעים מרמה נמוכה, הסיר כמה מחסומים שלא היה בהם צורך, וחימש את כנופיית הפת”ח בכלי נשק שהם היו יכולים לקבל במקומות אחרים. ישראל דוחקת את החמאס אל הקיר במאמציה לחדש את שלטון הפת”ח בעזה – בכדי להבטיח את קיום מלחמת האזרחים בין החמאס לפת”ח לאחר מכן. התקיפה הנהדרת על המתקנים הגרעיניים בסוריה הוכיחו שאולמרט הוא מנהיג בעל יכולת. נתניהו התרברב אודות התקיפה בסוריה – אולמרט שתק. אולמרט הוא הפוליטיקאי הבכיר היחיד בעולם שהעריך באופן מפוכח את תוכנית הגרעין האיראנית – כאלף טילי טומהוק.
כעת אולמרט ולבני דחו כל לוח זמנים להסכם שלום עם הפלסטינים והכריזו שעניין חלוקת ירושלים לא יעמוד לדיון באנאפוליס, וכך התפוגג האיום על ירושלים. הרעיון המגשר הקורא לתת שכונות ערביות בירושלים לערבים, שנתמך בימין הישראלי ובכללו ליברמן, הוא מסוכן. ברגע שפרברי הבירה יהיו תחת שליטה פלסטינית, הערבים יתחילו להפציץ את ירושלים בדיוק כמו שדרות. אין ספק שהתגובה הישראליות תהיה חזקה הרבה יותר, אך היא לא תספיק. בעיה נוספת היא צמיחת האוכלוסייה הערבית בירושלים, המאיימת על הריבונות היהודית בלי קשר לתהליך השלום. אין כל הבדל אם מזרח ירושלים תהיה תחת שליטה פלסטינית או תחת שליטה יהודית.
הממשלה הישראלית רוקדת על הקו הדק בין ארה”ב, האיחוד האירופי, השמאל הישראלי הקיצוני. המצפון היהודי קיים גם אצל אנשים כמו אולמרט ולבני. פעולותיה של הממשלה אינן חד משמעיות, אך הן גם לא עולות לכדי בגידה הלכה למעשה.
הדבר הטוב ביותר לגבי הממשלה הזו הוא שהיא חלשה מדי בשביל לבגוד ביהודים באופן מופגן.