אולמרט, שללא ספק הוא הפוליטיקאי הכי טוב בסביבה, הפתיע רבים כשהדליף את החדשות אודות חלוקת ירושלים עם הערבים. חלוקת הבירה היהודית הנצחית היא רעיון לא פופולארי ביותר, הן בקרב הימין הישראלי והן בקרב השמאל, ואולמרט לא ייצפה שממשלה השנואה שלו תוכל להעביר את רעיון החלוקה בכנסת. שרון, הכלי הכבד, בקושי הצליח להעביר את ההתנתקות מעזה, אך חלוקת ירושלים קשה הרבה יותר. לא משנה מה הן מגרעותיהן של ישראל ביתנו ושל המפלגות הדתיות, אין ספק שייפרשו מהממשלה לפני שיאשרו את חלוקת ירושלים. הכנסת כבר הביעה את עמדתה הנחרצת כנגד חלוקת ירושלים. באותה המידה, קשה לדמיין שאולמרט יהיה מעוניין להיכנס להיסטוריה היהודית כשליט שוויתר על ירושלים. זכרו, אולמרט עמד בפרץ כנגד בגין ושרון כשרצו לתת את סיני למצרים במהלך שיחות קמפ דיוויד.
אולמרט גם אינו מטומטם מכדי לדמיין שהפלסטינים יפסיקו את הטרור לאחר שיקבלו את ירושלים. כנראה, הוא רק “טעם מן המים” בכדי להראות לשמאל שהן דעת הקהל והן הכנסת לעולם לא יאשרו את חלוקת הבירה. אולמרט מתעקש על השמעות למפת הדרכים שללא כל ספק פג תוקפה מזמן, כיוון שהוא יודע שהפלסטינים לעולם לא יצליחו לעבור א העמוד הראשון בה, הדורש לשמר סוג כלשהו של ביטחון. על מנת להוכיח נקודה זה, אולמרט מפגין באופ קיצוני רצון טוב כלפי הרשות הפלסטינית – הוא חידש חלק מהעברת כספי המיסים, שחרר מספר קטן של מחבלים מורשעים מרמה נמוכה, הסיר כמה מחסומים שלא היה בהם צורך, וחימש את כנופיית הפת”ח בכלי נשק שהם היו יכולים לקבל במקומות אחרים. ישראל דוחקת את החמאס אל הקיר במאמציה לחדש את שלטון הפת”ח בעזה – בכדי להבטיח את קיום מלחמת האזרחים בין החמאס לפת”ח לאחר מכן. התקיפה הנהדרת על המתקנים הגרעיניים בסוריה הוכיחו שאולמרט הוא מנהיג בעל יכולת. נתניהו התרברב אודות התקיפה בסוריה – אולמרט שתק. אולמרט הוא הפוליטיקאי הבכיר היחיד בעולם שהעריך באופן מפוכח את תוכנית הגרעין האיראנית – כאלף טילי טומהוק.
כעת אולמרט ולבני דחו כל לוח זמנים להסכם שלום עם הפלסטינים והכריזו שעניין חלוקת ירושלים לא יעמוד לדיון באנאפוליס, וכך התפוגג האיום על ירושלים. הרעיון המגשר הקורא לתת שכונות ערביות בירושלים לערבים, שנתמך בימין הישראלי ובכללו ליברמן, הוא מסוכן. ברגע שפרברי הבירה יהיו תחת שליטה פלסטינית, הערבים יתחילו להפציץ את ירושלים בדיוק כמו שדרות. אין ספק שהתגובה הישראליות תהיה חזקה הרבה יותר, אך היא לא תספיק. בעיה נוספת היא צמיחת האוכלוסייה הערבית בירושלים, המאיימת על הריבונות היהודית בלי קשר לתהליך השלום. אין כל הבדל אם מזרח ירושלים תהיה תחת שליטה פלסטינית או תחת שליטה יהודית.
הממשלה הישראלית רוקדת על הקו הדק בין ארה”ב, האיחוד האירופי, השמאל הישראלי הקיצוני. המצפון היהודי קיים גם אצל אנשים כמו אולמרט ולבני. פעולותיה של הממשלה אינן חד משמעיות, אך הן גם לא עולות לכדי בגידה הלכה למעשה.
הדבר הטוב ביותר לגבי הממשלה הזו הוא שהיא חלשה מדי בשביל לבגוד ביהודים באופן מופגן.

על מנת שהתורה תצליח לשמר את היכולת ליישם אותה, היה צורך שהמנטאליות האנושית לא תשתנה בשלושת אלפי השנים האחרונות. אכן כך.
כשהכנסייה כבר לא יכלה לצנזר את ספריה, השמאל הגיע והתחיל לצנזר כל דבר – החל מהספר טום סוייר ועד לנאומי השנאה. שלוש מאות הספרטנים שמתו בתרמופוליס היו מכירים בשמחה בכוחות המגן היפנים באיוו ג’יימה ובכוחות המגן הרוסים במוסקבה. המצווה לשחוט את הכנענים הדהדה באוזני המתנחלים האירופאים באמריקה. המצווה לשחוט את העמלקים כתגמול על פשעי העבר מקבלת חיזוק מצד המוסלמים המאשימים את המעבר בהפסד באלהמברה. מראות הזוועות שביצעו הצרפתים בוייטנאם לא יהיו זרים לעבריים העתיקים, אותם עבריים שהיו חוזרים ממסעות הענישה שלהם – שתי האומות, שתיהן בעלות השראה אידיאולוגית, נמנעו מלקחת שלל.בעבר, ילדים הוקרבו למולך. היום הורים שולחים את ילדיהם למות בעבור רעיונות לאומיים. המנטאליות האנושית לא השתנתה אלא התדרדרה עם התפתחות הטכנולוגיה ובגללה. הפצצות האש על קובנטרי וטוקיו שינו את המוטל על הכף. רצח הפך ללא אופנתי, כשעכשיו אנשים יכולים להרחיק את עצמם ממעשה הרצח עצמו ופשוט ללחוץ על כפתור. חברות משפיעות יכולות להרשות לעצמן לדון פושע לעשרות שנים בכלא במקום להרוג אותו. המאמצים למנוע התאבדות בכלא מראים שהכלא לפעמים גרוע מהמוות. רובים אוטומטים החליפו את החרבות, והחיילים כבר אינם צריכים לבצע מעשה הרג מזעזעים מקרוב. מעשה ההרג מתבצע בדרך כלל ממרחק. רצח ממוכן, בלתי אישי – משמעותו היעדר ריסון מוראלי. המאה העשרים הייתה עדה למעשה הטבח הגדולים ביותר במהלך ההיסטוריה. החל ממנטאליות משחקי הווידיאו ועד לרצח הווירטואלי על מסכי הלוחמה הרשתית, אנשים מוכנים למחוק את אותם הבהובים על המסך.
המצוות ישימות ועומדות בעינן עבור אהוד אולמרט, בדיוק כמו שהיו עבור יהושע בן נון.

ישנם הרבה מאוד חלקים חסרים בסיפור ההתנקשות ברבין. אנחנו יכולים למלא אותם באופן אמין על פי ההקשר. הממסד הישראלי הוא בעל היסטורי של התנקשויות פוליטיות, בכלל זה ארלוזרוב, העונה, וסביר להניח שגם חברי משפחת כהנא ורחבעם זאבי. ההתנקשות ברבין היא לא דבר שלא יעלה על הדעת. הממסד הוא גם בעל היסטוריה מתועדת של התעלמות בוטה מהחוק, כמו לדוגמה המשא-ומתן החשאי של ביילין ופרס עם אש”ף בקהיר לפני שרבין נבחר. רבין ופרס מושקעים מאוד בתהליך השלום, ועוד “קורבן על מזבח תהליך השלום” אינו מחיר גבוה עבורם. שניהם שנאו את רבין והיו להם הרבה מאוד טענות כלפיו.
שתי הקונספירציות התנהלו במקביל. האחת הייתה פרובוקציה נורמאלית של השב”כ נגד הימין, העומדת בקו אחד עם ההפללה של גולדשטיין, הטענה שארגון כהנא חיי תכנן התקפה על בית ספר ערבי, וכו’. סוכן השב”כ שמפניה עבד בחברון במשך שנים, ויגאל עמיר היה רק אחד מהמטרות שלו. השב”כ רצה להפליל את הימין - לא להרוג את רבין. אז עמיר, מבלי ידיעתו, ירה כדורי סרק ברבין. השב”כ החדיר את עמיר לתוך האזור הסטרילי בו האבטחה הייתה הגבוה ביותר ופקד על המאבטחים לאפשר לעמיר להגיע למצב בו יהיה לו קו אש נקי. הרבה מזה רואים בווידיאו: מאבטחיו של רבין זזים כעמיר שולף את האקדח. לאחר מכן, נשמעות צעקות “סרק!”. הירי בוים תיאטרלית לאחר מפגן השלום הענק. הוא תוכנן באזור הסטרילי ולא בכיכר כך שלא יהיה אף אחד שיוכל לעצור את עמיר. השב”כ, בהתאמה, מיקם מפעילי מצלמות ווידאו קרוב לזירה בכדי שיהיו לו הוכחות נגד עמיר – הווידיאו של קמפלר. על מנת לשמור על אמינות, הוידיאו היה ערוך כאילו באופן חובבני. סביר להניח שרבין היה מודע לתוכנית הזו כיוון שבוידיאו נראה שהוא מסתכל על עמיר, בשלוות נפש, מבלי להחוות כלפיו שום מחווה. תוכניתו של השב”כ התבשלה במשך שנים. שמפניה בילה זמן רב עם עמיר ועם הקונסרבטיבים.
השינוי הגדול התרחש זמן קצר לפני עצרת השלום. רבין סירב במופגן לוויתורים לערבים וקרא לסיפוח הגדה המערבית. נראה שהוא נכנס לאחד ממצבי הרוח ההיסטריים שלו. התעורר צורך חד משמעי לקבוצת פרס-ביילין להפטר מרבין. תוך כדי תכנון הורדת רבין מהבמה – בשלב זה, לאו דווקא על ידי רצח – הביא אותם להכיר את תוכנית הפרובוקציה של השב”כ, עוד מבצע חסר משמעות כמו אחרים רבים כמותו. בנקודה ז, פרס או בילין הורו לשב”כ להתקדם במהירות עם התנקשות מזויפת, אך גם תכננו מבצע אוחר: התנקשות אמתית ברבין ברכבו. על אף שהשב”כ היה שמאלני באופן מובהק והן לפרס והן לבילין היו אנשים שם, אין ספק ששירות הביטחון לא ידע דבר אודות ההתנקשות האמיתית המתוכננת. סביר להניח שרבין נרצח בידי אחד מהמאבטחים שעבד עבור פרס. מאבטחו האישי של רבין נהרג במהלך תגרה מאוחר יותר, ונקבר ימים מאוחר יותר לאחר ש”התאבד”.
כעת השב”כ הבין שקבוצת פרס-בילין הפלילה אותו. הסוד אודות שמפניה לא היה יכול להישאר כסוד לאורך זמן, והוא אכן התפרסם, השב”כ נקשר לרצח רבין. ואין זה דבר קטן: סוכן שב”כ שכנע איש ימין לירות ברבין. יש לזה ריח של מהפכה צבאית. אז השב”כ שחרר את הוידיאו של קמפלר על מנת להוכיח שעמיר לא הרג את רבין. השב”כ לא רצה לקחת קורס מזורז עם פרס וביילין, ולא ערער על הגרסה הרשמית לפיה עמיר רצח את רבין, אבל הוא הגן על גבו שלו על ידי כך שהוכיח שעמיר לא הרג את רבין.

אנחנו עייפים. עייפים מלחיות במדינה יהודית המענישה יהודים על כך שהם יורים על ערבים מתוך הגנה עצמית והדנה יהודים לשנים בכלא כיוון שציירו קריקטורה של מחמד. אנחנו עייפים מלהקשיב לרציונליזציה האינסופית לדחף האובדני הקרוי תהליך השלום, עייפים מלהקשיב למנטרות דורשות השלום ודו הקיום חרף כל ההוכחות אודות העוינות הבלתי מתפשרת של הערבים. עייפים מדברי ההלל המושמעים בעד דמוקרטיה עיוורת לאתניות – דמוקרטיה המעודדת את הערבים ואת הסלאבים להתרבות לכדי רוב במדינה היהודית. עייפים מלהילחם במדינה היהודית הטוטליטרית אותה משבחים מיליוני דורשי טוב ומכנים אותה “חומת הדמוקרטיה”: חומה – כן, דמוקרטיה – לא. אנחנו עייפים מלשבת בכלא מתוקף האשמות פוליטיות ולפעמים בלי שקיים כל אישום בעוד שיהודים אחרים חיים את חייהם באדישות. אנחנו עייפים מלחיות במדינה יהודית המוציאה יותר כסף על הערבים ועל הקיבוצים מאשר על יהודים דתיים, אך המאשימה אותם בגירעונותיה. אנחנו עייפים מלראות את המדינה לה ייחלנו אלפיים שנה יורדת לטמיון.
לא ניתן לחולל רפורמה במדינות טוטליטריות. לאחר הרפורמה ה”דמוקרטית” ברוסיה של שנות ה-90, הקג”ב עלה לשלטון מחדש. יש להשמיד מדינות טוטליטריות ואז אולי יהיה ניתן לבנותן מחדש. ישראל נחונה בכל תכונה של טוטליטריזם: מנגנון ביטחון החודר לכול מקום, המאויש על ידי קבוצה פוליטית – שמאלנית – אחת, שליטה של הממשלה והאוליגרכיה על הכלכלה, שטיפת מוח בבתי הספר ובתקשורת, ובתי משפט בעלי דעות קדומות. תידרש מהפיכה בהיקף מלא, רווית דם ערבים ויהודים שמאלנים, על מנת לחסל את מדינת ישראל האנטישמית. אבל בשביל מה? בשביל שהחרדים יתחרו עם הדתיים האורתודוקסים על מצוות שלא רלוונטיות לזמננו? בכדי להחליף את השמאלנית בצביעות דתית? בכדי שהרבנים, אותם רבנים שאיבדו את אמוננו, ינהלו את המדינה ובשביל שהחרדים יוכלו לראות את עצמם כקבוצה מיוחדת, כמו לווים של זמננו? בשביל לאפשר לרבים את ההנאה בכך שיהיו שותפיו של האל בכך שימציאו עוד חוקים לא רלוונטיים? לא תודה. זה לא שווה את דמם של יהודים טובים.
אנחנו לא יכולים להפוך את ישראל, בה התפשטו השמאלנים, יהודים למחצה וערבים, למדינה יהודית. הרוב יכול לקבל מציאות של מדינה חזקה ולאומית – אך לא יהודית, פשוט מכיוון שאין מספיק יהודים בסביבה. אנחנו זקוקים למדינת יהודה. אנחנו לא יכולים לחצוב ולעצב אותה מתוך ישראל הטוטליטרית, ולכן נעדיף שישראל תנטוש את ההתנחלויות ותעביר אותם למדינה הפלסטינים. נקים את מדינת יהודה מתוך פלסטין.
אנחנו בסך הכול רוצים שיעזבו אותנו. אנחנו רוצים ללמד את ילדנו מה שאנחנו חושבים לצדק. לשמור על הדת באופן בו אנו רואים לנכון. אנחנו רוצים לבסס חוקים משלנו לגבי רווחה, הומואים וערבים. אנחנו רוצים לאסור את כניסתם של חברי שלום עכשיו עד דור רביעי.
המגזרים היהודים שונים האחד מהשני בסוגיות הליבה. האורתודוקסים הקונסרבטיבים והרפורמים לעולם לא יגיעו להסכם בינם. רפורמיזם הוא יהדות לאנשים מסוימים ובעייני אחרים כמוהו כאתאיזם. ישנם המהללים את החיים עם הערבים, אחרים מתעבים שכאלה. הכול סובב סביב ערכים. אי אפשר להגיע לקונצנזוס וגם לא צריך. היהודים חייו לאורך ההיסטוריה בקהילות מבודדות. הפרושים לא התערבבו עם הקראים ואפילו חסידויות מסוימות מתעבות האחת את השנייה. ישראל, כמו מדינות אחרות, רוצה לאכוף את רצונה על כל אזרחיה בכל התחומים. לא ניתן להצדיק זאת. על הממשלה לקחת על עצמה רק את המשימות שהקהילות אינן יכולות לבצע בעצמן. חינוך, הרשאה או איסור על כניסת ערבים, חילול המצוות – כל אלה ניתנים להסדרה ברמת הקהילות במקום ברמה הארצית. יכול להיות שקהילות מסוימות לא יקבלו כניסת ערבים ובהם תשמר השבת, אחרות תקבלנה כניסתם של הומואים ויתקיימו בהן מנגלים בשבת ויאכלו שם חזיר. אין כל סיבה חוקית לאכוף אחידות מוראלית.
יהודה לא צריכה להיות מדינה חרדית. על המצוות הבסיסיות לכלול הגבלות קשות על הגבלת כניסה של לא יהודים ועל קדושת הגבולות. חוץ מזה, על הקהילות במדינת יהודה להיות חופשיות לקבוע חוקים משל עצמן בנוגע לשמירת הדת, שיחייבו את חברי אותה הקהילה. הקהילות יכללו הן קהילות אנרכיסטיות והן קהילות חרדיות וכל סוג של דתיות הקיים בין שני קצוות אלו. גבולות העיר יגנו על הקהילות מפני פגיעה תרבותית מצד גורמים החיצונים לקהילה.
זה כל מה שאנחנו מבקשים: עזבו אותנו בשקט. המשיכו עם המדינה הסוציאליסטית שלכם אם תרצו, רק תנו לנו לחיות כמו שאנחנו רוצים. תנו לנו לעבוד בפרדסים שלנו, תנו לחנך את ילדנו, וליהנות מהקהילות שלנו. נקבל כל שליטה: ננטוש את המחוזות בהם אנו חים ונעבור לגור כדימי תחת שלטון אבו-מאזן. ישראל הגדולה והשמאלנית או פלסטין האיסלמית הענקית – אין שום הבדל עבורנו.

“בדיוק באופן בו הם הורגים אותנו, עלינו להרוג אותם כך שייווצר מאזן טרור… נעשה בדיוק מה שהם עושים. אם הם הורגים את נשינו וחפים מפשע בצד שלנו, אנחנו נהרוג את נשיהם ואת החפים מפשע בצד שלהם עד שהם יפסיקו.” אוסמה בן לאדן, אוקטובר 2001. זוהי עצה טובה עבור ישראל בכל הנוגע לעזה.
מה היא האלטרנטיבה למאזן כוחות ביחסים בינלאומיים? האידיאליסטים צווחים כנגד האלימות, אך האלימות היא מה שהפיל את המשטר המונרכי הצרפתי ואת המשטר הנאצי. ללא אלימות, המתיישבים האירופאים לא היו מצליחים להתמודד עם המקומיים ולהקים את אמריקה או את קנדה. המשטרה עוצרת פושעים באופן אלים. אלימות לא רק מגינה על החירות, היא גם מסייעת להגשים מטרות מועילות אחרות. גרמניה ואיטליה אוחדו והתבססו כמדינות מודרניות באמצעות אלימות. אטאטורק פנה לאלימות בכדי למחוץ את עמוד השדרה האסלאמי של טורקיה. הקומודור פרי איים להשתמש באלימות בכדי לפתוח את יפן לסחר עם אמריקה. אלימות היא כלי שלא ניתן להתעלם ממנו, הן למטרות טובות והן למטרות מרושעות.
חברות משתנו, אך ישנן קבוצות המסרבות לקבל את השינוי – שאותו חייבים לאלץ אל תוך המציאות. ישנן שתי אלטרנטיבות תיאורטיות לאלימות: משא ומתן מתוך רצון טוב, ותווך. הנחת הרצון הטוב לעולם לא עבדה בעבר, כיוון שהנושא החברתי חשוב מדי. אנשים מתחשבים באינטרסים של מי שעומד מולים ומוותרים על עניינים שעבורם הם טריוויאליים כיוון שהם מצפים שבעניינים טריוויאליים הצד השני יעשה את אותו הדבר. רצון טוב הוא דרך לעשות אחד לשני טובה: התחשבו באינטרסים של מי שעומד מולכם ואז תצפו שהם יתחשבו באינטרסים שלכם בנושאים אחרים. הסכמה הזו ניתנת ליישום רק במערכת חילופין קטנה ובלתי מוגדרת. ביחסים בינלאומיים, מצד ניגוד עניינים הוא נדיר אך בעלת חשיבות עצומה – מערכות כאלו לא יוכלו להתאים לגישה הסטטיסטית. מדינה שמוותרת בכל הנוגע לגבולותיה לא יכולה לצפות ליחס דומה מצד שכניה. לגרמניה וצרפת לדוגמה, היה רק סכסוך גבולות אחד – אלזס-לורן – התחשבות רחומה מצד מדינה אחת לא תענה באופן דומה מהצד השני.
משא ומתן מתוך רצון טוב יכול להוביל להסכם המקובל על שני הצדדים, ושאינו נשען על הציפייה ליחסי גומלין עתידיים. זה בערך כמו לחלק את אלזס-לורן בין שתי המדינות. אך כיצד לחלק, כאשר שני הצדדים אינם בעלי כוח שווה כלל וכלל? חלוקה לחצי תפגע במדינה החזקה. ומדוע שהמדינה החזקה תסכים לחלוקה בכלל, ולא תיקח את כל השטח בכוח?
הצדק הוא דבר חמקמק. הישראלים מצביעים על כך שהפלסטינים יישבו את מישור החוף למשך תקופה של בקושי דור אחד, לפני שברחו מבתיהם בעקבות הקמת המדינה היהודית. דור אחד הוא זמן מועט מכדי לטעון לריבונות שבטית על הארץ. הפלסטינים עונים, באופן הגיוני, שהיהודים יישבו את האזור זמן פחות הרבה יותר בעת המודרנית, וללא ספק יש להם פחות זכות על הארץ. הצדק תלוי בסט ערכים משותף ובדרך לא עובד בין אומות שערכיהן מנוגדים. שיתוף פעולה הוא דרך פעולה בתוך קבוצות, אך קבוצות מתחרות אחת בשנייה.
אם אומות אינן משתפות פעולה באופן כללי, אולי נגדיר מתווך? זה יכול לעבוד אם הצדדים רואים במתווך גורם הגון וישר. מערכת החוק כוללת חוקים ונהלים – החוקים מייצגים את הערכים. על מנת שיהיה אפשרי לבחור מתווך, על הצדדים לקבל את מערכת ערכיו – בסיס השיקולים שלו – כצודקת. עם זאת, כיוון שיש להם ערכים מנוגדים, אין כל מערכת ערכים של צד שלישי שתראה כצודקת לשני הצדדים גם יחד. הערבים והיהודים יכולים כל אחד בתורו לטעון שהאו”ם נשמע לרצון הצד האחר.
אם לא קיימים מתווכים בינלאומיים המוסכמים על שני הצדדים, אולי ניצור בית משפט המקובל ברמה הבינלאומית ונאלץ את הצדדים לקיים את פסיקותיו? האו”ם מראה שגישה כגון זו אינה ניתנת ליישום. כיצד נגדיר “מקובל בינלאומית”? “מקובל על רוב האומות” משמעו להשוות בין קולה של צרפת לזה של מדגסקר – סידור שכזה נראה כלא הגיוני. “מקובל על רוב האנשים” יאפשר לשתי המדינות בעלות מספר האזרחים הרב ביותר, סין והודו, לשלוט בעולם. בתי המשפט האזרחים פיתחו אמצעים רבים שבאמצעותם ניתן לדאוג לכך ששופטים ומושבעים בעלי אינטרסים משל עצמם לא יוכלו לפעול. באו”ם, לכל מדינה יש אינטרס עצמי ואף מדינה אינה יכול לשמש כשופט נאמן. כמעט כל המדינות מעוניינות באספקת הנפט הערבי, אף מדינה אינה מתעניינת בגורלה של מדינת ישראל. נחשו מה תהה התוצאה בהצבעה באו”ם בכל הנוגע לעניינים ישראלים-ערביים.
היכולת לאכוף את דעתך הוא אמת המידה היישומית היחידה בכל הנוגע ליחסים בינלאומיים. זה לא דבר רע. האינדיאנים הנחותים טכנולוגים והאירים הנחותים מספרית השיגו עצמאות באמצעות אלימות. אלימות היא אינדיקאטור לעומק האינטרס של עם מסוים מעבר להצבעה הבינארית של כן או לא. אלימות היא לעיתים קרובות הדרך היחידה לקבוצה חסרת משמעות לקבל תשומת לב. המדינה הפלסטינית נכנסה למציאות רק בגלל הטרור של אש”ף. רק לעיתים רחוקות מאזן הכוחות בא לידי ביטוי בהתפרצות אלימה. רוב הזמן, הצדדים פועלים על פי האיום הנתפס.
אלימות היא כלי שלא ניתן להתעלם ממנו בדיוק כפי שהייתה בתקופת האבן.

יחסי הציבור היהודיים סובלים מפיצול אישיות. ארגונים יהודים כאלה ואחרים צווחים אודות השואה, האנטישמיות המתגברת והרדיפות – בעוד שישראל מתפארת ביכולותיה הצבאיות. היבבות הבלתי פוסקות מצד היהודים לא משכנעות את האנטישמים המשלימים בחיוב עם השואה או שלפחות מגדירים אותה כשוות ערך למלחמת שבטים באפריקה – אך הן מעצבנות את החברים הגויים של היהודים. רדיפות אינן עולות בקנה עם הבררנות שלנו, והכניעה המבוישת למעשי טבח עומדת בניגוד גמור לכבוד העצמי שאנו טוענים לעצמנו. יהודים: האם אכפת לכם מכך שהגרמנים השמידו את הצוענים? האם אתם מכבדים את הקמבודים שנכנעו בשקט למעשי הטבח של החמר רוז’? הגויים הטובים ביותר יודעים שעליהם לרחם על היהודים, אבל חוץ מכמה רגעים קצרים בהם הם צופים בתמונות הנוראיות ממחנות המוות, מעטים חשים חמלה אמיתית. וזה טבעי לגמרי.
היהודים אינם יכולים לטעון כנגד הרדיפות ההיסטוריות מחד, ולרדוף את הפלסטינים מאידך. אויש, הפסיקו להשתמש בטיעון הזה כבר. אנחנו בהחלט רודפים אחריהם. כל כספי הרווחה המשולמים לערבים לא מכפרים על הפשע שביצענו כאשר לקחנו את אדמתם. זו אשמתה של ישראל שהפלסטינים חיים במחנות פליטים זה דורות. אמת היא – מצבם הכלכלי היה יותר גרוע בלי ישראל – אך הם היו חופשיים. או שתשכחו מהערבים: חשבו על אותם יהודים סובלים ורדופים השוברים את ראשי אחיהם בעמונה, הגוררים אותם מהרגלים בגוש קטיף – או אולי אלה הקורעים את נחיריהם ברמת גן?
אם היהודים סובלים באופן מתמיד, עליהם לשמוח אם יוכלו לחיות בשלום עם הערבים בישראל אפילו בגבולות 56′, ללא ירושלים. עם סובל זכאי לביטחון – כל דבר אחר נחשב כדבר עודף עבורו. גויים רבים דורשים וויתורים מצד ישראל בכל הנוגע לגבולות, לפליטים הפלסטינים ולירושלים – כמחווה של רצון טוב. הם באמת מודאגים בכל הנוגע לביטחונם של היהודים, והם מבקשים לגרום לאותם יצורים בלתי חכמים להגיע לפשרה עם הערבים. המוסלמים הם רבים, היהודים – מעטים. המוסלמים הם חזקים והיהודים – חלשים וסובלים כבר הרבה מאוד זמן. איזו עמדה אחרת היינו יכולים לצפות מהגויים מבקשי טובתנו? הם מבקשים את הוויתורים מצידנו לטובתנו שלו.
אך קיימת אלטרנטיבה. דור יציאת מצרים מת במהלך שואה. היהודים הישראלים החדשים אינם יצרים חלושים הסובלים סבל מתמיד. חלקם, כמו בחברון, הם סוג חדש של יהודי. חלקם פחות, ,אבל קיים פער תרבותי בין דור השואה ובינינו. דרך אגב, יהודי חברון הם לא באמת סוג חדש. הסוג שלהם הוא סוג ישן מאוד של יהודי, אותו הסוג שהכניס אותנו לארץ כנען עם יהושע ושמחץ את אויבנו באמצעות אלות וחרבות פרימיטיביות. הסוג האחר עלה השמיימה בתנורים הגרמנים. אנו זוכרים את הרדיפות ומקווים שיום אחד נוכל לנקום, אך אנחנו כבר לא פחדנים נרדפים. היהודים לוקחים את ארץ ישראל לא למען הביטחון – לעולם לא נרגיש בטוחים בים המוסלמים – אלא מכיוון שזו היא ארצנו, אותה קיבלנו, בירושה לאורך הדורות – מהסמכות הגבוה ביותר.
אנו לא זקוקים לרחמים ואנחנו לא מרחמים על הערבים העומדים בדרכנו.

הייתי שמח לראות קצין בכיר בצה”ל מוביל את גדודו לכנסת, יורה בכל חברי הכנסת פרט לשישה, ממשיך יחד עם כולם ומקים ממשלה, מגרש את הערבים ומספח את השטחים. רוב הישראלים, שכבר נמאס להם מהפוליטיקאים הבוגדניים ומהוויתורים הבלתי נפסקים, יסכימו למהלך כזה. הדבר לא מעשי מסיבות מעשיות. השמאלנים הציפו את השב”כ המוסד והמשטרה באחיהם הפוליטיים. ארגוני הביטחון הישראלים הם שמאלניים ביותר. הסינון הפוליטי של עובדים היה קיצוני פחות בשנות ה-70 לאחר נצחון הליכוד, החמיר תחת שלטון רבין וזמן קצר לאחריו – והוא עדיין מושג נתפס. שרון הסיר מהצבא ומשירותי הביטחון ימניים רבים. בהינתן אחיזתם החזקה של שירותי הביטחון את החברה הישראלית, יש צורך שקושרי הקשר יהיו מעטים. הדבר הופך אותם, ברגע שיזכו לניצחון ראשוני, לפגיעים מפני התקפה מוחצת של כוחות בטחון מיוחדים. הפיכות כושלות בדרך כלל קודמות מהפיכות נרחבות, ואובדן החיים שווה גם אם הסיכוי לתקווה הוא מוגבל, אך לעת עתה, האופציה להפיכה נראית כבלתי אפשרית.
ישנן שתי דרכים בעלות סיכוי טוב יותר. הראשונה, לנטוש את האזרחות הישראלית ולעבור אל מעבר לקו הירוק – בתחילה כפליטים חסרי מדינה. קל יותר להלחם בפלסטין מאשר בישראל. האופציה השנה היא לחתור לאט ובאופן מתמשך תחת הדמוקרטיה הישראלית על ידי המשכת הפגיעה במורל הצבא והמשטרה: באמצעות האשמות על התנהגות אנטי-יהודית, אישומים פליליים ותביעות אזרחיות בגין טיפול ברוטאלי מצד כוחות הביטחון, וכיו”ב. מהפכות נוחלות הצלחה כאשר ארגוני הביטחון חלשים.

” חֶרֶב לַיהוָה מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים: כִּי זֶבַח לַיהוָה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.” (ישעיהו כ”ד ו’)
רוב הרבנים הפרידו עצמם מאלוהים. האלוהים שלהם כפוף להם ועליו להיות מרוצה מכל רמה של תשומת לב שמפגינים כלפיו. לא מצפים שתהיה לו כל השפעה על אירועי היום, ואלכך לא מפחדים ממנו. אם הרבנים אכן היו מפחדים מאלוהים הם היו נשמעים לחוקו, ולא להנחיות הממשל. מדוע לא קראו הרבנים ליהודים להלחם בממשלה כנגד השמדת גוש קטיף? כיוון שהרבנים לא רואים את המצווה לכבוש את כנען בכדי להקים מדינה יהודית כמצווה מחייבת. הם סקפטיים בכל הנוגע לאותו בחור מהעת העתיקה, יהושע בן נון שכבש את הארץ. אולי הוא צווה במצווה זו, הם לא. הרבנים דורשים ניסים, כמו משיח על טבעי כיוון שהם לא מאמינים במילות התורה. המצוות לא משכנעות אותם: הרבנים יודעים עד כמה עיוות התלמוד את המצוות. למעשה, התורה עומדת במקום שני, הרבה אחרי דברי חז”ל – אותם הם מפרשים מחדש כרצונם. אם הרבנים היו מאמינים שהמצוות הן אלוהיות ושהמילים שהועברו אלינו כמושלמות – מדוע הם קוראים לבוא המשיח? אבל הם לא מאמינים שהמצוות הן ניסים – הם דורשים שהניסים יתרחשו לעיניהם. עם זאת, אלוהים נוטה לחולל ניסים מבלי להפר את חוקי הטבע. ניתן להסביר כל נס. יש אנשים שמסוגלים להסביר באופן משכנע כיצד הים האדום נחצה. עצם העובדה שהיהודים שרדו את השואה נקשרת למזל, וניצחונותיה של ישראל על הצבאות הערבים האדירים לעליונות הטקטית של ישראל.
מאיר כהנא התאים לפרופיל המשיח הכי קרוב שאפשר: גאון, מנהיג כריזמטי, איש דת ומלחמה, אדם שידע סבל, הושפל, נדון למוות על די המנהיגים היהודים ורצח בידי ערבי אדומי. הרבנים התלמודיים קוראים לרומאים אדומים גם כן. אם המשיח יגיע ויוכר כמשיח, האם היהודים יכירו בו? מקרה שכזו אינו תיאורטי כלל. חב”דניקים רבים טוענים שהרבי מילובביץ’ הוא המשיח. בניגוד לאיסור המפורשים האוסרים על הצבת כל תמונה, הם מציבים את תמונת הרבי בבתים ובמשרדים, ומעריצים אותו. הם נאספים בקברו ומבקשים את ברכתו ואת התערבותו. אך החב”דניקים מתעלמים מהאיסור הגורף של הרבי כנגד מסירת שטחים בארץ ישראל. אולי הם רואים ברבי מנהיג רוחני, שלא ראוי לייעץ בעניינים ארציים? אך זה לא המצב. היהודים עודדו את שרון, נתניהו ופוליטיקאים אחרים כשביקרו את הרבי. שרון ספציפית ביקש את עזרתו של הרבי כנגד תוכניתו של שמיר לקיים בחירות בפלסטין. החב”דניקים, שעל פניו נראים כמוכנים למות ולא לוותר על אמונתם, פחדו להלחם בממשלה הסוררת כנגד השמדת גוש קטיף.
מנהיגי חב”ד גינו ברעשנות את הקהילה בכפר חב”ד שהצביעה עבור ברוך מרזל ותוכניתו לשמור על הארץ השייכת ליהודים ולגרש את האוייבים הערבים. המנהיגים יודעים שהם עובדים בניגוד להנחיותיו של הרבי ולכן המציאו את הטענה החלושה הבאה: אסור לחב”דניקים להצביע למרזל כיוון שהוא לא יעבור את אחוז החסימה וקולותיהם ילכו לאיבוד. כאילו שאותם קולות לא ילכו לאיבוד על ש”ס או על כל מפלגה כאילו-דתית אחרת המחויבת לשיתוף פעולה עם הממשלה – בתמורה לכסף וקידום. מנהיגי חב”ד יכלו לעזור לברוך מרזל לעבור את אחוז החסימה ובמקום זאת נלחמו נגדו.
הדת היהודית נוגעת למעשים. אין כל פער בין דברים ארציים ורוחניים. אכן, דת הקוראת לטוהר מעשי היא קשה. יהודים דתיים המציאו חיים מקבילים.
היהדות נותרת עבורם כדת של מעשים - אבל מעשים חסרי משמעות, טקסים שאינם קשורים לחיים האמיתיים. הם קורעים נייר טואלט לפני שבת ומקיים טקסים אבסורדיים בלי כל בסיס בתורה – אך הוציאו את האל מכל מה שקשור לעניינים המעשיים.
ביהדות, אפילו הארץ בה אנו חיים שייכת לאל, שום דבר לא שייך לממשלה הישראלית.

” חֶרֶב לַיהוָה מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים: כִּי זֶבַח לַיהוָה בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם.” (ישעיהו כ”ד ו’)
רוב הרבנים הפרידו עצמם מאלוהים. האלוהים שלהם כפוף להם ועליו להיות מרוצה מכל רמה של תשומת לב שמפגינים כלפיו. לא מצפים שתהיה לו כל השפעה על אירועי היום, ואלכך לא מפחדים ממנו. אם הרבנים אכן היו מפחדים מאלוהים הם היו נשמעים לחוקו, ולא להנחיות הממשל. מדוע לא קראו הרבנים ליהודים להלחם בממשלה כנגד השמדת גוש קטיף? כיוון שהרבנים לא רואים את המצווה לכבוש את כנען בכדי להקים מדינה יהודית כמצווה מחייבת. הם סקפטיים בכל הנוגע לאותו בחור מהעת העתיקה, יהושע בן נון שכבש את הארץ. אולי הוא צווה במצווה זו, הם לא. הרבנים דורשים ניסים, כמו משיח על טבעי כיוון שהם לא מאמינים במילות התורה. המצוות לא משכנעות אותם: הרבנים יודעים עד כמה עיוות התלמוד את המצוות. למעשה, התורה עומדת במקום שני, הרבה אחרי דברי חז”ל – אותם הם מפרשים מחדש כרצונם. אם הרבנים היו מאמינים שהמצוות הן אלוהיות ושהמילים שהועברו אלינו כמושלמות – מדוע הם קוראים לבוא המשיח? אבל הם לא מאמינים שהמצוות הן ניסים – הם דורשים שהניסים יתרחשו לעיניהם. עם זאת, אלוהים נוטה לחולל ניסים מבלי להפר את חוקי הטבע. ניתן להסביר כל נס. יש אנשים שמסוגלים להסביר באופן משכנע כיצד הים האדום נחצה. עצם העובדה שהיהודים שרדו את השואה נקשרת למזל, וניצחונותיה של ישראל על הצבאות הערבים האדירים לעליונות הטקטית של ישראל.
מאיר כהנא התאים לפרופיל המשיח הכי קרוב שאפשר: גאון, מנהיג כריזמטי, איש דת ומלחמה, אדם שידע סבל, הושפל, נדון למוות על די המנהיגים היהודים ורצח בידי ערבי אדומי. הרבנים התלמודיים קוראים לרומאים אדומים גם כן. אם המשיח יגיע ויוכר כמשיח, האם היהודים יכירו בו? מקרה שכזו אינו תיאורטי כלל. חב”דניקים רבים טוענים שהרבי מילובביץ’ הוא המשיח. בניגוד לאיסור המפורשים האוסרים על הצבת כל תמונה, הם מציבים את תמונת הרבי בבתים ובמשרדים, ומעריצים אותו. הם נאספים בקברו ומבקשים את ברכתו ואת התערבותו. אך החב”דניקים מתעלמים מהאיסור הגורף של הרבי כנגד מסירת שטחים בארץ ישראל. אולי הם רואים ברבי מנהיג רוחני, שלא ראוי לייעץ בעניינים ארציים? אך זה לא המצב. היהודים עודדו את שרון, נתניהו ופוליטיקאים אחרים כשביקרו את הרבי. שרון ספציפית ביקש את עזרתו של הרבי כנגד תוכניתו של שמיר לקיים בחירות בפלסטין. החב”דניקים, שעל פניו נראים כמוכנים למות ולא לוותר על אמונתם, פחדו להלחם בממשלה הסוררת כנגד השמדת גוש קטיף.
מנהיגי חב”ד גינו ברעשנות את הקהילה בכפר חב”ד שהצביעה עבור ברוך מרזל ותוכניתו לשמור על הארץ השייכת ליהודים ולגרש את האוייבים הערבים. המנהיגים יודעים שהם עובדים בניגוד להנחיותיו של הרבי ולכן המציאו את הטענה החלושה הבאה: אסור לחב”דניקים להצביע למרזל כיוון שהוא לא יעבור את אחוז החסימה וקולותיהם ילכו לאיבוד. כאילו שאותם קולות לא ילכו לאיבוד על ש”ס או על כל מפלגה כאילו-דתית אחרת המחויבת לשיתוף פעולה עם הממשלה – בתמורה לכסף וקידום. מנהיגי חב”ד יכלו לעזור לברוך מרזל לעבור את אחוז החסימה ובמקום זאת נלחמו נגדו.
הדת היהודית נוגעת למעשים. אין כל פער בין דברים ארציים ורוחניים. אכן, דת הקוראת לטוהר מעשי היא קשה. יהודים דתיים המציאו חיים מקבילים.
היהדות נותרת עבורם כדת של מעשים - אבל מעשים חסרי משמעות, טקסים שאינם קשורים לחיים האמיתיים. הם קורעים נייר טואלט לפני שבת ומקיים טקסים אבסורדיים בלי כל בסיס בתורה – אך הוציאו את האל מכל מה שקשור לעניינים המעשיים.
ביהדות, אפילו הארץ בה אנו חיים שייכת לאל, שום דבר לא שייך לממשלה הישראלית.

תפילות מרובות הביאו את היהודים האורתודוקסים להשליך יהבם באל במקום לפעול בעצמם. הם פונים לאלוהים מאות פעמים ביום, ובכך הם מקבלים את השפעתו הישירה על אירועים שיגרתיים עד לכדי פניה לפוליטיקה. זהו דטרמיניזם פרימיטיבי. חז”ל לימדו שאלוהם יצר את חוקי הטבע והניח לעולם להתפתח על פי חוקם אלו. הוא אפילו התכוון לחולל ניסים מבלי להפר את חוקי הטבע. האל העניק לבני האדם ידיים, רגלים, מוח, ואת הרצון החופשי כך שיוכלו לפעול בעצמם במקום שיציקו לו כל הזמן. רבי עקיבא לא חיכה למשיח אלא הכריז על המשיח. הרמב”ם היה ברור באומרו שהמשיח יהיה מנהיג בן אנוש שייטול על עצמו את המשימה לבנות את בית המקדש. היהודים המודרניים מתפללים בביישנות ומבקשים את המשיח בעוד שהם מנדים כל משיח פוטנציאלי - החל מז’בוטינסקי ועד כהנא.
אין פלא שתפילותיהם נענות בשלילה. רבי אליעזר צדק כשהעיר שכאשר האדם הופך את תפילתו לדבר שבשגרה, מאבדת את ערך ההפצרה שהיא טומנת בחובה. מלמול מהיר של אותן התפלות יום אחרי לא מותר כל סיכוי ליחסים עם האל. התורה הגבילה בחוכמתה לרגלים ולמועדים מסוימים והיא אינה דורשת תפילות ממי שאינו משמש בתפקיד כהונה. מטרת היהדות היא לחיות את החיים ולא להתפלל עבורם.
המנהיגים החרדים מסיגים באופן מודע את קהילותיהם מהעולם שם לא יוכלו אותם מנהיגים להתחרות בעמיתיהם. החרדים הופכים את סיפורי שמירת הדת בשואה תוך התמודדות עם המוות לסיפורים פופולאריים ואהודים – ולא את הסיפורים אודות ההתנגדות האורתודוקסית בגטו וורשה.
פוליטיקאים הם מושחתים בהכרח: הדרך לפסגה רצופה הבטחות וויתורים. עידן השחקנים הבודדים המהוללים תם עם יצחק שמיר. הפוליטיקאים מתאימים עצמם למכנה המשותף הנמוך ביותר בקרב מצביעיהם, והם חייבים להיות מקובלים על הפקידים הפוליטיים. כשהפוליטיקאים מגיעים לבסוף לשלוט במדינה, הם הופכים לרוע עצמו. ישנם שני סוגים של אנשים שיכולים לשנות את ישראל: מפקד בצה”ל מדרג הביניים שיערוך הפיכה, או רב אוטורטיבי ואנטי ממסדי שיקרא ליהודים להלחם במשתפי הפעולה השמאלנים.