קוראים רבים מאשימים אותי בכך שאיני מכבד את החיים. זוהי הכללה חסרת משמעות. בני אדם מכבדים את חיי החיות אך הורגים חיות בכדי לאכול ולשרוד. חברות מכבדות חיי אדם אך מוציאות להורג פושעים בכדי לרפות את ידיהם של אחרים. חברות מסכנות את חיי החברים בהן במסעות כיבוש נרחבים או בכך שהן ממנות לתפקד ככבאים המגנים מפני שריפות. תנועת מכוניות ואפילו תנועת סוסים מסכנת חיים בכדי להטיב אותם. לחיים אין ערך אבסולוטי. במערכת הערכים היהודית, החיים עומדים במקום השלישי לאחר עבודת האל (אתיקה, אם תרצו) ורווחה סוציאלית – חברות אחרות מעמידות את ערך החיים באופן דומה.
אנשים מסכנים את חייהם במהפכות במקום להישמע לרודנים, ולפעמים מקבלים על עצמם משימות התאבדות בשם החברה, בשם אידיאולוגיה מסוימת או בשם הדת. אנשים מתאבדים, כשהם הם אינם מסוגלים לשאת באשמה או בחוסר כבוד. חיי אדם הם מונח יותר מדי כללי מכדי להעניק לו ניקוד או מיקום. חיים נוכחים הם ללא ספק בעלי ערך רב יותר מאשר חיים לא נוחים, ולכן הנוחות – ובכלל זאת נוחות מוסרית – שווה חיי אדם עד לרמה מסוימת.
קהילה יהודית, שממנה יוצאו הערבים והשמאלנות, תהיה נוחה מאוד. מדינה בעלת גודל מספיק וגבולות בטוחים, הגשמה דתית ואידיאולוגית – כל אלה יהפכו אותה לנעימה אף יותר. דברים אלו שווים חיי אדם. הם שווים ללא ספק את חיי אויבנו.

אלו המדברים בעד חזרה לגבולות 67′ שוכחים מדוע הטנקים הישראלים חצו את אותם הגבולות. מדינה פלסטינית הגובלת בירושלים משמעותה טרור מתמשך בבירה היהודית. מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון מצמצמת את העומק האסטרטגי של המדינה היהודית לכ-5 ק”מ (כן, זוהי מפת הדרכים). בדרום, משמעות המדינה הפלסטינית היא סוף לתיירות הישראלית בים המלח: התיירים יעברו דרך ירדן או פלסטין (זה גם זול יותר) ויעדיפו זאת על נהיגה לאורך 80 ק”מ מירושלים. ברוני הפשע הפלסטינים יתאחדו עם האוליגרכים הישראלים והבדואים הירדנים בבזיזת משאבי ים המלח ובכך ימיטו על האזור אסון אקולוגי. הגבולות טרום 67′ יעניקו את הכינרת לסוריה ואת רוב נהר הירדן – עבור הפלסטינים, הדבר יהפוך את אספקת המים של ישראל לפגיעה באופן שיחשב כהתאבדות.
גבולות 67′ הם בעלי חשיבות מועטה עבור הפלסטינים: הבליטה הדרומית של מדינתם תמנע מהיהודים מלהשתמש בים המלח, אך אותו האזור המדברי הינו חסר ערך עבור הפלסטינים. בערך 60% מיהודה ושומרון אינו מיושב על ידי ערבים, והוא גם לא יוכל להיות מיושב על ידם, בהילקח בחשבון יכולות החקלאות המוגבלות שלהם.
אם נבחן את המספרים, ישראל בגבולות 56′ היא עדיין גדולה הרבה יותר מהמדינה הפלסטינית ביהודה שומרון ועזה – רובה של ישראל הוא מדבר הגנב, מקום כה חסר תועלת עד כדי כך שמצרים וויתרה עליו ברצון לישראל. ההתחממות הגלובאלית מביאה למידבור של ישראל, ובכך המגורים בישראל נעים צפונה. תשכחו גם גם מצפון הארץ אם נביא בחשבון את הנוכחות הערבית הגדלה שם. הערבים כבר מונים את הרוב בחלקים רבים בגליל. ישראל היהודית יחסית, אותה נתן לאכלס בתוך גבולות 67′ היא בסך הכול רצועת חוף, ברוחב 5 קילומטרים ובאורך 20 ק”מ.
הערבים לא יכלו לעמוד בפיתוי לתקוף את ישראל לפני 67′. ההתנתקות מיהודה ושומרון תותיר רק רצועת חוף שתראה מזמינה ביותר להתקפה.

היהדות הרפורמית היא שמאלנות דתית. הרפורמיזם פועל על פי אותם עקרונות בסיסיים כמו השמאל – ניתן להבין ולשנות הכול לפי הצורך והרצון. הקומוניסטים שינו חברות, הרפורמים שינו את הדת. חברות הן מורכבות, דת היא דבר עדין – בכל רמה אחרת הקומוניזם והרפורמיזם שווים האחד לשני – השמדת מערכת מכווננת באופן מדויק – חברה או דת – ובניית מערכת חדשה מההתחלה. גם הקומוניסטים וגם הרפורמים לא באמת יודעים כיצד תיראה חברת החלומות או דת החלומות שלהם – וכמו כן, אין להם חוקים ברורים. הם בונים בתי חלומות באמצעות מהליכים שרירותיים. אין פלא ששניהם נכנעו. הקומוניסטים יצרו את הטוטליטריאניזם, ההפך מהחלום שלהם. הרפורמים הגיעו לאתיאיזם. בני אדם המעצבים חברות מחדש תופסים לעצמם מעמד של “סופרמן”, את מעמד הקסטה השלטת, ובכך מדכאים את שאר החברה. בני אדם המעצבים את הדת מחדש תופסים לעצמם מעמד מעל מעמד האל. אם הרפורמים יוצרים גרסא משלהם של החוק האלוהי, מדוע אין ההמונים סוגדים להם? יהדות ללא חוקי כשרות ושבת, יהדות שבה מעשיהם של משה והמכבים מוכרזים כברבריות עתיקה – אינה שונה מספר הלמודים הקיים אודות אתיקה.
בדיוק כמו דודניהם הקומוניסטים, ה”רבנים” הרפורמים פונים לשקרים ושנאה. הם מעבירים מידע שקרי לקהילותיהם אודות מנהגי האורתודוקסים החרדים, הם לועגים להלכות שאותן הם מסוגלים להבין ואין להם את האומץ לקיים, והם מעוררים טינה ושנאה כלפי היהודים הדתיים.
הניסוי הרפורמי נכשל. הרב כהן ציין שהכנסיות הנוצריות שימרו על יותר נופך יהדות מאשר המקדשים הרפורמים. ילדים יהודים הלומדים בבתי ספר רפורמים ליהודים באמריקה מתעבים את הרקע היהודי שלהם. ילדים מרגישים את הצביעות הנבובה של הרפורמיזם. בתי הספר הרפורמים משמידים באכזריות כל רגש מולד של יהדות ומחליפים אותו בהצהרות ריקות מתוכן. רמת ההטמעות בקרב בוגרי בתי הספר היהודים הרפורמיים מעידה על כישלונם.
בינתיים, נראה שהרפורמיזם מתחיל להתחבר מחדש למצוות יהודיות. בעוד שהמעבר לכיוון ההטמעה פתוח בפני יהודים רבים, אותם יהודים מפגינים סקרנות בנוגע לשורשים שלהם ודורשים משהו בעל יותר משמעות מאשר הדת הרפורמית החילונית. מקדשים רפורמים רבים, המעוניינים לענות על דרישות הצרכן, מספקים גרסא יותר מחוברת ליהדות המקורית.
הרבנים האורתודוקסים צריכים ליצור קשר באופן אקטיבי עם היהודים שהולכו שולל בידי המנהיגים הרפורמים העברים. יחד עם תוכנית פוליטית שתיצור ציונות מיליטנטית, קשר זה יכול להציל יהודים רבים מפני הטמעות.

אני אוהב את קנדה ואת הולנד. אלו הן מדינות נחמדות וסובלניות. קשה להסביר ליהודים הסבלניים החיים בהן מדוע עלינו לפטור את ישראל מערבים וסוטים. זה כמו לדבר אל אנשים מכוכב אחר. האם מתירנות כוללת וסובלנות אינן מהוות מדיניות טובה יותר?
לא. מתירנות אינה יודעת גבולות. זו היא במיוחד בעיה כאשר סובלנות מאוחדת עם הצדק הרשמי והסובייקטיביזם המוסרי. הקוראים לצדק שואלים “מדוע לא?” ואינם מסוגלים למצוא תשובה רציונאלית – תשובות בלתי רציונאליות אינן ניתנות לחקיקה. הסובלנות החלה עם קבלת דתות אחרות ואי החרמת ההומוסקסואלים. ספרת הסובלנות הלכה והתרחבה. אם אנחנו סובלניים כלפי כל הדתות, מדוע שלא נהיה סובלניים כלפי האסלאם? אם אנחנו סובלניים כלפי הומוסקסואלים, מדוע שלא נקבל איחוד בין “הגאים”? במהרה, ארצותיהם תוצפנה במהגרים מוסלמים ואבן הפינה של המוסד המשפחתי מעורערת על ידי נישואין חד-מיניים. השופטים לא יראו כל סיבה לאסור פוליגמיה והסיבה היחידה ששמעתי כנגד חייתיות (קיום יחסי מין עם בעלי חיים) היא זכויות בעלי החיים – אסור לאנוס כבשה, אתם מבינים. כאשר השמאלנים עומדים בפני חוסר מוסריות ברורה עליהם להודות שמדיניות הסובלנות שלהם היא שגויה או שיהיה עליהם לקבל את הסטיות כדבר מועיל. כמובן שיעדיפו באפשרות האחרונה. כך, הקורסים בבתי הספר בנוגע להומוסקסואליות וההיסטריה בנוגע לאיידס גורמות לאנשים הגונים להירתע מלהיכנס לפאבים לפנויים\פנויות – כיוון שהם לא יודעים שאיידס מוגבל להומוסקסואלים ומסוממים. סובלנות היא מדיניות חסרת גבולות, וקווי מדיניות כמו זו אפשר לנצל. לקנדה לא הייתה כל בעיה עם ההגירה המסיבית ממדינות רבות עד שהערבים הציפו אותה. הסובלנות מועלה לחברות גנריות ב-99% מהמקרים, אך חוסר היכולת להתנגד לרוע המוגדר בעמימות ב-1% מהמקרים מפיל את אותן חברות. חברות חסרות סבלנות הן עמידות הרבה יותר כיוון שהן שמרניות. כל צורה של חידוש צריכה לעבור דרך מחסום של עוינות ראשונית – או שהם יבחנו במקום אחר. מדינות לא סובלניות לא נמצאות בקצה ניסוי חברתי ובדרך כלל הן מדינות מתונות ובעלות יכולת כלכלית, אך הן בטוחות ונוחות עבור רוב נתיניהן.
ישראל ניסתה לנקוט בגישה של סובלנות כלפי הערבים בה – אך סובלנות רק מגרה אותם. הם מנצלים את הסובלנות הישראלית בכך שהם מבצעים בנייה בלתי חוקית מסיבית, מתחמקים מתשלום מיסים, פשע וחוסר נאמנות. הקו המפריד בין סובלנות ובין חולשה הוא דק מדי מכדי שמדינה תוכל לשחק בו. ישראל אינה יכולה להיות סובלנית. היא חייבת להיות מדינה יהודית. זו היא סיבת קיומה. חשבו על זה כעל הסדר לחלוקה אזורית. הערבים, ההומוסקסואלים וחברי שלום עכשיו יכולים להתגורר 40 ק”מ ממגוריהם הנוכחיים – בירדן או בלבנון. או בקנדה, אם זו תקבל אותם.

השמאלנים הפכו את הגזענות ל”מילת ה-ג’”, אך האם היא צריכה להיחשב למילה שאין לאומרה? בחורה שרוצה להינשא לבעל יהודי – האם היא גזענית במובן משמעותי כלשהו? מה בנוגע לבחורה שלא רוצה להתחתן עם ערבי, ולא משנה כמה נחמד או מחונך הוא? אך אף עיתון עיקרי לא יפרסם מודעה שבה יהיה כתוב “מחפשת בעל. לא מתאים לערבים”. באופן דומה, אם אדם נמצא ראוי לתת צדקה עבור מטרות יהודיות, מדוע אין הוא יכול לסרב לתת צדקה למטרות ערביות? אם אדם יכול באופן לגיטימי שלא לאהוב ערבים ולהימנע מלהזמין את שכניו הערביים אל תוך ביתו, מה מונע מבעל מסעדה לסרב לתת לערבי להיכנס? אם אבחנה גזעית (או אתנית או דתית) היא מקובלת במגזר הפרטי, מה הופך את הדבר לבלתי מקובל כאשר הוא מוגדר כמדיניות המדינה? ממשלות אמורות לייצג את סך כל האינטרסים הפרטיים.
קיים מקרה הקצה של מונופול. אם גזענות מותרת רק במגזר הפרטי, מספר מסעדות לא יתירו כניסה של ערבים, בעוד אחרות תקבלנה אותם. ערבי בישראל תמיד יוכל למצוא מסעדה לאכול בה. חרם ממשלתי על ערבים במסעדות יהיה מוחלט באופן בלתי מקובל, והוא יאסור גם על אותם בעלי מסעדות המבקשים והמברכים לקוחות ערביים, ובכך יסיר באופן לא הגיוני את הערבים מספרת ההשפעה שיש להם על פעילויות המגדירות סגנון חיים. מדיניות שכזו תהיה טעות בחברות נורמאליות, אך בישראל היא מקבלת נופך של תגמול ותיקון טעויות אחרות: למעשה, יהודים לא יכולים להיכנס לשכונות ערביות או לקנות שטחים באזורים תחת שליטה ערבית. אין כל פסול בהרחקת ערבים מהחברה היהודית, כתגמול. גירוש הערבים מישראל לא יביא למצוקה אדירה עבורם, על אף שהוא יפסיק את תזרים ההטבות עליהן משלמים היהודים. הערבים הישראלים צריכים לעבור רק 40 ק”מ – פחות מהמרחק אותו עברו האמריקנים שפונו מבתיהם על פי דוקטרינת השלטון הבכיר.
רבים מאשימים אותי בגזענות ומזכירים לי שהיהודים אינם עדיפים על אחרים. הדבר נכון רק מנקודת ראות חיצונית. עבור היהודים, גם כן, הצרפתים אינם שונים מהבריטים בכל מה שנוגע לזכויות והיינו מגנים אם כל אחד מהם היה מפר את זכויותיו של השני. אומות, עם זאת, מבקשות להביא להגשמת את האינטרסים שלהן תוך שהן מזיקות לאחרים. ארה”ב הייתה צריכה להפיץ את האפגאנים בכדי להשמיד את הטליבאן, והספרדים היו צריכים לממש את ריבונותם על גבם של הבאסקים. הרוסים מקימים קווי מדיניות אימפריאליסטים אך אומרים לנו שהיהודים והערבים צריכים להתקיים יחד בתנאים שווים. זהו עיוות, טעות באבחנה. אנשים חילקו את העולם לשני צדדים: “אנחנו” ו-”הם”. עבור היהודים, זה אנחנו והערבים. עבור הגויים, זה הם ו”היהודים והערבים” כאשר היהודים והערבים הם שווים. בואו, היכנסו לנעלינו. דמינו שאבות אבותיכם נרדפו במשך כל ההיסטוריה. דמיינו שהוריכם נלחמו בערבים בכדי להשיג עצמאות. דמינו שהרקטות הערביות נופלות כגשם על שדרות. ואז, בראייה המעוותת החדשה שלכם, זכויות הערבים אינן שוות לזכויות היהודים.

האליטה הפוליטית הישראלית אינה מעוניינת בשלום. אם זה לא היה המצב, מדוע לעקב את הקמת המדינה היהודית? ישראל לא מפיקה כל רווח מכיבוש האדמות המיושבות על ידי הערבים והיא מוציאה כמויות אדירות של כספים וחיי אדם. ישראל יכולה לסוג אל מאחורי הגבולות שממשלתה תקבל, ולהתמודד עם פלסטין כמדינה. מוסלמים אחרים לא יחתמו על הסכם שלום מול ישראל כשתוקם מדינת פלסטין, ולא משנה מה יהיו גבולותיה. פלסטין כבר מזמן חדלה מלהיות קלף מיקוח בידה של ישראל בתהליך השלום. המדינות המוסלמיות רואות בקיומה דבר מובן מאליו והן לא מציעות לישראל כל וויתור כתגמול, כגון הסכם שלום, בכדי להביא לכינון מדינה פלסטינית עצמאית.
הערבים גם הם אינם מעוניינים בשלום עם ישראל. האויב הציוני הינו יעיל בכדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מחסרונות כלכליים. הערבים הטוטליטאריים וישראל הסוציאליסטית הטוטליטארית צריכים האחד את השנייה כאויבים. מלחמות כמו מלחמת לבנון השנייה מגבשות את שתי האומות: אנשים חושבים על ביטחון מיידי, לא על מטרה פוליטית מעורפלת כמו פירוק הסוציאליזם.
החיפוש אחר השלום הוא המצאה שמאלנית. אומות שיתפו פעולה וחיו זו לצד זו ללא הסכמי שלום. בעולם ההגיוני, אף אחד לא ציפה שהסכם יחזיק מעמד אם המצב השתנה. השמאלנים מחפשים שלום ווילסוני נצחי, שיובטח על ידי הסכמי שלום החתומים על נייר. זוהי גישה שמאלנית טיפוסית – ניתן להבין באופן רציונאלי את כל המרוכבות העולמית. ניתן לחקור אותה, להסכים עליה ולתכננה. הקומוניסטים הסובייטים ציפו שהכלכלה תעלה בקנה אחד עם מרשמיהם. השמאלנים הישראלים מדמיינים לעצמם שהערבים יקיימו את ההסכמים עליהם יחתמו.
אפילו אם כל המדינות המוסלמיות יגיעו למסקנה שעליהן לחתום על הסכם שלום עם ישראל, לא נוכל לסמוך על כוונותיהם הטובות, ויהיה עלינו לתחזק צבא בכל מקרה. במובן המעשי, אין כל הבדל בקיום הסכם שלום או באי קיומו.
מדוע לתת אדמה יהודית בתמורה לשלום חמקמק?

תפקידה ההיסטורי של ליגת ההגנה היהודית כלל את ניפוץ הגישה של הברונים היהודיים על פיה על היהודים לשמור על פרופיל נמוך כשהם מדוכאים בידי עם אחר. המנהיגים היהודים שמינו עצמם היו זקוקים להסכמה הבלתי מעורערת מצד ההמונים בכדי לנהל משא ומתן עם הרשויות של הגויים בשם היהודים. פעולה יהודית עצמאית, בין אם מדובר במרד גטו וורשה ובין אם מדובר בהפצצת השגרירות הסובייטית באמריקה בידי ליגת ההגנה היהודית, פגעה באמון שניתן לטענת ה”מנהיגים” היהודים לייצוג עמם. גישת היודנראט – שתוק כשמדכאים אותך, ותן לי לדבר עם אותם מדכאים – התפשטה וחלחלה אל תוך הממסד היהודי.
הגישה הראויה היא אפס סובלנות כלפי סבלם של אחינו ואחיותינו. כשהבדואים אונסים באופן שיטתי בנות יהודיות – לא הערבים – על ישראל לשרוף את כפריהם של הפושעים. אם הממשלה לא פועלת, היהודים הכנים חייבים לפחות להטיל מצור על אותו הכפר ולהתנגד למשטרה הישראלית שתנסה להתערב ולהגן על הערבים. כשטיל נופל על שדרות, על ישראל להגיב במלוא העוצמה כמו שעשתה בלבנון, ללא קשר לשטות הנקראת תהליך השלום. הערבים צריכים להיות הקורבנות היחידים של תהליך השלום.

לא סביר שישראל תסיים את דרכה בתוך פטרייה גרעינית. המוסלמים לא צריכים להתאמץ כל כך. סוריה תשתמש בטקטיקה של החזבאללה – להפציץ את רמת הגולן במרגמות בעוד שהיא מגינה על עצמה באמצעות טילי הנ”מ והנ”ט הרוסיים שברשותה. האחים המוסלמים במצרים ינקמו בישראל בכך שיסייעו לחמאס. המוסלמים ניסו לנצח את ישראל באופן צבאי ונכשלו, ובאופן פרגמאטי עברו לניסיון לשחוק ולעייף אותה. הם יכריחו את ישראל להיכנס למרוץ חימוש ולהביא אותה לכדי פשיטת רגל בכך שיכריחו אותה לעמוד במצב של מוכנות צבאית מתמשכת – חייליהם שלהם הם זולים. ערב הסעודית תמשיך לקנות נדל”ן בישראל. איראן תקים מוסדות צדקה בישראל, כמו בעזה ובלבנון. המוסלמים יסייעו לאחיהם בישראל להתרבות ולהרחיב את שטחיהם.
הטינה הציבורית שחשים יהודים אודות הפיאסקו הפוליטי בדמות המדינה היהודית תוביל את השמאל לאחד כוחות עם הערבים. יחד הם יימנו רוב בכנסת. לאחר שהמוסלמים יתרבו לכדי שליש מהאוכלוסייה הישראלית – בעוד עשרים שנה – הם ישלטו על הקואליציה הערבית-שמאלנית ויתבעו תיקי שרים חשובים. ללא מלחמה באופק, לישראלים לא תהיה הנחישות להתנגד לפולשים המוסלמים בכל רמות השלטון מטיעוני בטחון. הישראלים, שטופי המוח מאז הגן ואילך, יקבלו את השליטה הערבית בישראל העיוורת-אתנית כדבר נורמאלי או לפחות בלתי נמנע.
יהודים בעלי עוצמה כלכלית יעזבו את ישראל בידי האוליגרכים, העניים והפנסיונרים.
כשמספר הערבים הישראלים יהיה מספיק, הם יתמרדו ובאופן מעשי פשוט יסיימו את הנוכחות היהודית במזרח התיכון.

הנאצים היו חסרי מזל. אם הם היו פותחים במלחמה שבעה עשורים מאוחר יותר, גרמניה לא הייתה נוחלת תבוסה מוחצת שכזו. התקשורת הייתה זועקת אודות מספר ההרוגים של בנות הברית והיא הייתה קוראת לחיסול הברית עם רוסיה שחזרה ובצעה פשעי מלחמה. מעריצי התרבות היפנית העתיקה היו מוכרים חולצות במחאה על הפצצת יפן. הטייסים האמריקנים היו עומדים למשפט על כך שהפציצו אזרחים גרמניים.הדמוקרטים היו מכריזים על כך שהמלחמה הופסדה בפרל-הרבור ושנוצחה די הצורך בסיציליה ובתוך כך היו קוראים ליישוב העימות בדרכי שלום. הפונדיטים היו מכריזים על התנגשות התרבויות – העולם החדש נגד הארים – שלו אין פיתרון צבאי. ונחשו מה – לאותה בעיה פוליטית, אידיאולוגית ותרבותית היה פתרון צבאי.
ניתן לתאר את השינוי המהותי מאז שנות ה-40 כניצחון האוטופיסטים. אותו המון אפלטוני, שקיבל חיות ומרץ חדשים על ידי רוסו, לא מת עם מות האיחוד הסובייטי. מגפת הרציונאליזם פשתה בכל החברות החופשיות. ה”השכלה” הפכה מניסיון להבין את היקום לטענה שהיקום מובן בכללותו. אם הוא אכן מובן, ניתן לתכננו ולתקנו. עידן המידע חיזק את הרעיון לפיו הכול הוא בר הבנה. השמאלנים דמיינו שהם יכלו להפוך ליכולי-כל. לאורך כל ההיסטוריה, אנשים פתרו בעיות דרך עימותים בדרך המיושנת: הם פתרו אותם דרך מלחמה. השמאלנים, שנכבשו על ידי האמונה האוטופית ברציונאליות האנושית, מאמינים בפתרון סכסוכים באמצעות דיבורים. וכך אנו רואים את האו”ם, את תהליך השלום הערבי-ישראלי וועדות חוזרות ונשנות.
התקשורת הליבראלית, מצדה, אינה מרושעת או אנטי-אמריקנית. העיתונאים, הפועלים על פי התבנית האוטופית, מדמיינים לעצמם שהם יודעים טוב יותר מההמונים, במיוחד מהחייל הפשוט הנלחם בתוך אבק ובדם. העיתונאים מרגישים שהם חייבים להועיל לציבור באמצעות עצותיהם – כל עצה בעלת ערך, על פי הגדרתה, מנוגדת להשקפה הרווחת בציבור (וזו שאכן צודקת). באופן התחלתי, התקשורת מובילה את מצב הרוח הציבורי. באותו זמן – התקשורת היא פטריוטית. ואז מצב הרוח המקומי רואה את הכותרות הבוערות, והתקשורת אינה יכולה להוביל יותר. באותו הזמן, התקשורת עוברת לביקורת על כל החלטה שהממשלה או הצבא מבצעים.
אין בהיסטוריה דוגמאות להתמודדות עם הבעיה המודרנית שבה התקשורת מעצבת את דעת הקהל. פעם, לכנסייה היה את אותו כוח אך ברמה פחותה הרבה יותר. בדיוק כמו הכנסייה, לא ניתן לתקן את אחיזתה של התקשורת בחברה, אך בסופו של דבר היא תשבר – עדיף שהדבר יקרה באמצעות איזו טכנולוגיה חדשה שתציע מידע מגוון יותר.
בנתיים, גופי תקשורת כמו מה-BBC הממומנת על ידי הערבים ועד אל-ג’זירה – הם אויבים ונחשבים למטרות לגטימיות.

פליטים סודניים הבורחים לישראל מצגים סוגיה מוסרית מעניינת, מעבר לכך שהם מצביעים על חורים בגבולות הישראליים. הציווי התנ”כי המחייב מתן צדקה (מעבר ליהודים) כולל רק את שכניו של העם היהודי. עם זאת, החכמים התלמודיים דנים בסוגיות הצדקה לנוודים וגרים. הגישה מזכירה את הדיון האמריקני שנערך במאה העשרים אודות ההתלבטות בין מלחמה ברוע ובין חיפוש אחר מפלצות רחוקות. על מנת להחליט על מושא ראוי לצדקה, עלינו לשוב להגדרת “השכן”. נראה שהתורה מגדירה את שכנים ככל “אחיך” היהודים, וכברירת מחדל גם את גרי הצדק. לוקאס האבנגליסטי, במשל השומרוני הטוב שלו, שככל הנראה נשאב מהמקורות היהודיים, מגדיר את השכן כמי שמצופה ממנו לעשות טוב לחברו, וכך גם השומרוני השנוא הוכרז שכשכן טוב מאחר וסייע לנווד. הגדרתו של לוקאס נוגעת במהות: פושעים יהודיים מפסיקים להיחשב כשכנים ומגיע להם להיענש ואין להביע כלפיהם חיבה – וגויים הרוצים בטובתנו נכנסים לקטגורית השכנים.
בחזרה לסודאנים. שבאופן כללי הסודאנים לבטח לא יעזרו ליהודים – לא באו”ם ולא במקרה ההיפותטי שבו יהודים יברחו לסודן. באופן עקרוני, אין ליהודים כל עניין מוסרי בסודן, וההשתתפות היהודית בקמפיין להצלת דרפור היא מטופשת – לכו והצילו את שדרות. עם זאת, ניתן לצפות ממספר הסודאנים המועטים שהגיעו לישראל להיות אזרחים טובים במדינתנו ולהיחשב כשכיננו. הם מועטים מכדי לשנות את הדמוגרפיה או להשפיע על ההצבעות במדינה. חסרים להם הכישורים החינוכיים או מוסר העבודה, אך יש מספיק משרות בישראל שנמצאות בידיים ערביות המתאימות גם לשחורים. לפליטים סודאנים יש את כל הסיבות להיות נאמנים ליהודים ולשנוא את הערבים. בעוד שהיהודים – או כל עם אחר לצורך העניין – לא צריכים להסתובב ברחבי העולם בכדי לסייע לכל שבט אומלל. לקורבנות המתדפקים על דלתנו מגיעה עזרה מינימאלית שהיא מתן מגורים בישראל.
בעיה אחת היא שאם נאפשר למספר קטן של סודאנים להיכנס לישראל תעלה את האפשרות להמונים רבים אחרים לברוח לאותו הכיוון. אלו הם שחורים רבים בהם איננו מעוניינים – מוסריות כלפי גרים היא טובה כל עוד שהיא לא פוגעת בסגנון החיים. פתרון מידי יהיה שישראל תלחץ על המצרים שימנעו מהסודאנים לחדור לסיני. אסטרטגית, מהלך חכם יותר יהיה לקדם בברכה כל מספר של פליטים סודאנים ואז לזרוק אותם באזור שומרון הנמצא תחת שליטה פלסטינית. תנו להם כמה עיזים ונשק בכדי להגן עליהן – השחורים, באופן הרגיל להם, ילחמו בערבים.
ככלל, היהודים לא צריכים להתבייש בכך שהם מסרבים לתת צדקה לזרים הדורשים אותה.