חוקים הם לגיטימיים כל עוד שאנשים מקבלים אותם מרצונם החופשי. כשחוקים הופכים לאמצעי דיכוי, אנשים מורדים. חוקים מאגדים קהילות. אנשים יכולים להקטין את מספר החוקים אך חייבים לציית לחוקים הקיימים. אנשים בדרך כלל נשמעים לחוקים לגיטימיים גם כאשר אין כל איום של עונש. חוקים לגיטימיים יכולים להיות שרירותיים עד רמה מסוימת (הגבלת מהירות של 90 ולא 91 קמ”ש), אך הן עדיין נחשבות להגיוניות. אדם אינו יכול לסרב באופן מוסרי או לגיטימי להישמע לחוק, על אף שהוא יכול להתאמץ לשנותו.
יהודים יכולים וצריכים לקרוא לשינוי ההלכה הרבנית, אך כל עוד שלא התפתח קונצנזוס חדש – על היהודים לציית לחוקים העתיקים. עמים עתיקים השוו נכונה עתיקות לאמת: מבחן הזמן הוא הדרך היחידה לוודא שמערכת אכן פועלת. החוק היהודי ששימר את העם היהודי מזה אלפי שנה, הוכח כעובד. היהודים יכולים לשנות אותו לאט, לבחון חוקים חדשים, אך לא לנטוש אותו באופן חסר אחריות או גרוע מכן – להתיר את התעלמותם של יחידים מעמוד השדרה של החברה.

אדם צדק כשהחליט לטעום מהתפוח. ההחלטה שביצע התבססה על ניתוח רציונאלי ולא על רצון חופשי: הנחשים המדברים הם מהימנים. כמוהו, גם משה האמין בדיבור אל הסנה הבוער.
בני אדם הם אוטומאטיים. קבלת החלטות היא סדרה של דחפים חשמליים במוחנו. כל ההשפעות הרגשיות משתקפות בתהליכים הפיזיים: ברמות הסרוטונין, רמת המתח החשמלי בגוף וכיו”ב. תיאורטית, אפשר לחזות לחלוטין את התנהגותם של בני האדם, אך מורכבותם מונעת חיזוי שכזה. מכונת חיזוי תצטרך לפעול על פי מודל שיותאם לכל מוח בנפרד – בכלל זאת מוח של בעלי חיים – ולחשב כל אירוע אפשרי, גם אם הוא קשור רק בעקיפין. עד כמה בעקיפין? חשבו על הפרפר של ברדבורי (אפקט הפרפר) - האירוע המתנה יכול להתרחש בהבדל של עידנים מההחלטה הנוכחית. יחסי ישראל-מצרים נובעים מהגירה המונית שהתרחשה לפני 3500 שנה. מכונת חיזוי צריכה לדעת כל דבר שקרה אי פעם, ולצלול לעומקי המוחות כולם. על אותה המכונה להיות יודעת כל – כל ידע פחות מכך יאפשר רק מידול הסתברותי. רצון חופשי הוא ביטוי של אי האפשרות לחישוב התורשתי לתהליך קבלת ההחלטות האנושי, פונקציה של שגיאה הנובעת מסיבוכיות. ככל שהמערכת מסובכת יותר, ככל שהיא פחות ניתנת לחיזוי – כך נאמר שיש יותר חופש רצון.
חברות אינן בהכרח יותר מסובכות מהפרטים הבונים אותן, בני האדם. בפיסיקה, אי-הוודאות גוברת בתחום עולם המיקרו בעוד שהיקום – המאקרו – ניתן לחיזוי יחסי. אי הוודאות הנוגע לחלקים שונים משתלב והופך אותם למערכות אך אותם חלקים גם מבטלים זה את זה. ביום הבחירות, מצב הרוח של כל אדם אינו ניתן לחיזוי, אך הסטטיסטיקות מאפשרות להעריך את מצב הרוח של החברה. אם חברות בנויות מחלקים שווים, ניתן למדל אותן בסבירות גבוהה.
אך הפרטים הבונים את החברות אינם דומים – חלק אחד יותר משפיע מהאחר. אמריקה פלשה לעיראק רק בגלל אדם אחד: בוש: בעצם, הוא רצה לתקוף את איראן – הכפופים לו באותה העת יחזקו את הדעה הזו. איראן נכנסה למרוץ החימוש הגרעיני רק בגלל אדם אחד: אחמדינג’אד: לפניו, הפיתוח הגרעיני שלה היה רדום. בטווח הארוך, המגמות מנצחות: מספר אנשים בודדים הפכו את רוסיה למדינה קומוניסטית, אך לאחר עשורים שלמים, היא עטתה מחדש את מלבוש האימפריה הסלאבית שלה. דמוקרטיות בעלות אופק בחירות של ארבע שנים לא מעסיקות עצמן עם פרויקטים שאורכם מאות שנים, אלא מתכננות לטווח קצר. אך הטווח הקצר אינו ניתן לתכנון הן בנוגע לכלכלה והן בנוגע לפוליטיקה. אין ספק – לרוב המדינות המוסלמיות יהיה נשק גרעיני עד 2100, אך תגובתו של אחמדינג’אד לסנקציות ותגובתו של בוש כלפי אחמדינג’אד נותרות שתיהן כאי-וודאויות.
בירוקרטיות פוליטיות מסתמכות על פרוצדורות ותהליכים שניתן לכמת אותם. לאיחוד הסובייטי היו יותר טנקים וראשי נפץ גרעיניים מאשר לנאט”ו, ולכן הוגדרה כאיום. הפוליטיקאים המערביים לא יכלו לא להבין ולא להסביר לציבור עיקרון עדין ובלתי ניתן לכימות: הגרונטוקרטיה הסובייטית הייתה פחדנית ולא תסכן את מעמדה הנוח במלחמה רצינית. הסובייטית אפשרו לעצם להיגרר, צעד אחר צעד, למה שנראה ללא ספק כמלחמה קטנה באפגניסטן, אך לעלם לא היו תוקפים את ארה”ב. בפוליטיקה, החלטות חשובות בדרך כלל מסתמכות על אינטואיציה, אך אינטואיציה לא נראית טוב בתדרוכים סודיים או בהכרזות מדיניות ציבוריות. בירוקרטיות הולכות על בטוח – וטועות – בכך שהן נצמדות למספרים: לכן התרחשה המלחמה הקרה, בה שני הצדדים לא דמיינו אפשרות בה יתקפו האחד את השני.
הגיונית, איראן לא תטיל פצצת אטום על ישראל. פיצוץ גרעיני אחד או שניים לא יהרגו מספר משמעותי סטטיסטית של יהודים או יהרוס את המדינה, בעוד שהתגובה לכך תהיה מכרעת. סוריה זקוקה להתקרבות מחודשת לקהילה העולמית – לא לגולן, והיא לא תתחיל מלחמה בסגנון החזבאללה בכדי לשחרר אותו. הפלסטינים מעוניינים בביטחון ובפיתוח כלכלי, הם רוצים מספיק שטח – והם יחיו בשלום עם ישראל.
כל זה הוא רציונאלי. אך אף אחד מהדברים הללו אינו האמת.

רוסיה יוצרת אופוזיציית עולם שלישי המתנגדת למערב – זהו מאבק פריפריאלי ענק. חצי הכדור המערבי עולה בלהבות – מברזיל ועד מרוקו. שלטונות סוציאליסטים עולים לכוחם כמו שהיה לפני שלושים שנה. אירופה המערבית ואירופה המזרחית מכורות שתיהן לקו צינורות הגז של רוסיה. הרוסים הם הרבה יותר חכמים ואגרסיביים מהסעודים, והם משתמשים במלאי האנרגיה שלהם ככלים לבניית אימפריה – כלים שלא נופלים בכוחם מכלים צבאיים. ציר הרשע הצפון קוראני הוא עגום בהשוואה לציר האנרגיה של רוסיה, איראן, אלג’יר וונצואלה. מדינות גמדיות במובן הכלכלי אך העשירות בנפט ובגז כמו אלג’יר, איראן וונצואלה רוכשות כלי נשק זולים רוסיים בכדי להגדיל את האגו של שליטיהן. רוסיה עולה על ארה”ב ביכולותיה לספק את הסחורה – היא ספקית הנשק הגדולה ביותר במונחים דולריים – במונחים כמותיים. רוסיה היא מדינה של יחידים גאונים, ושל תעשייה חסרת חיוניות – היא לא יכולה לבנות באופן קונסיסטנטי מערכות מורכבות טובות. מטוסי המיג-29 רבי המכר של רוסיה לדוגמא, הם מושלמים לקרבות אוויר ומשולבות בה יכולות מהסוג הטוב ביותר, אך חסרונות כמו טווח לא מספיק, איכות מנוע ירודה ובעיות אחרות מונעות ממטוסים אלה להוות צי אסטרטגי. הנשקים הרוסים, על אף שהם לעיתים מצוינים, הם נחותים מהנשק ההיי-טקי האמריקני. בהתאמה, עסקאות הנשק הרוסיות מגיעות בעיקר לעולם השלישי, שבמדינותיו מצפות להלחם רק בשכנותיה השוות להן במידת הברבריות שלהן. וכך, חודש שיתוף הפעולה הצבאי בין רוסיה, לוב, אתיופיה ואנגולה. במעגל האכזרי הזה, אנשים מתועבים מהקהילה בין לאומית תלויים ברוסיה ובנשק הזול שלה, ורוסיה בוחשת בקלחת בכדי למכור עוד נשק. המדיניות הרוסית לא מאוד שונה מזו האמריקנית: היזכרו לדוגמא, בדרך בה ארה”ב דחפה את הנשק שלה לתוך ידיה של ערב הסעודית בשנות ה-90. הבעיה היא – על דרך המשל – שאמריקה היא בעלת חנות משקאות מכובדת ויוקרתית, בעוד שרוסיה מוכרת בירה לשיכורים. תלותם של השיכורים בבעל החנות גורמת להם ליישר קו במובן הפוליטי.
על אף שמכירות המטוסים של רוסיה הן זעירות ומכירות הנשקים הקלים שלה חסרי משמעות אסטרטגית, מערכת ההגנה של רוסיה מתקרבת לתיאור הפרסומת האקדח “אלוהים ברא את בני האדם – הקולונל קולט עשה אותם שווים”. יש צורך ברקטות בעלות של 1000 דולר בכדי להשמיד טנק בעלות של 5 מליון דולרים. במעגל ההגנה-התקפה האינסופי, תמיד קיימות אפשרויות: לישראל יש את מערכת “מעיל רוח” הנוגדת RPG בעלת יעילות של 98%. “מעיל הרוח” לא פועלת ביעילות רבה כל כך בשטח אורבאני, שם אין לה מספיק זמן בכדי להגיב לקליעים או טילים המשוגרים לכיוונה – אך עם זאת, ישראל אינה צריכה להיכנס לקרבות אורבאניים – האמריקנים הטילו פצצות תבערה על טוקיו במקום להסתער על רחובותיה. חוץ מזה, מערכות קרני כאב (גלי מיקרוגל) מאפשרות למפעילי ה-RPG להישאר במרחק מספיק רחוק בכדי ש”מעיל רוח” לא תעבוד. מערכות הגנת הטילים הרוסיות מספקות את התירוץ המושלמים עבור התבוסתנים הישראלים: אויה, כיצד נוכל להלחם בסורים שיש להם כל כך הרבה טילי נ”ט ונ”מ? אבדות הטנקים במלחמת לבנון השנייה הניעו את הממשלה להכריז על ביטול מוקדם כביכול של ייצור טנק המרכבה. במקום להימנע ממלחמה מקרבות בשטח עירוני וסגור, ובכך לבטל את הצורך בשליחת טנקים ללא גיבוי אווירי של מסוקים, הממסד הישראלי בחר באפשרות הפשוטה ביותר: לבטל את ייצור הטנקים היקרים ולשלוח במקום זאת חיילים זולים. איום הטילים הרוסי הוא עמיתו המושלם של הלחץ המופעל על ישראל לבטל את קווי הייצור הצבאי שלה – גם הוא נובע מתסביך הצבא-תעשייה האמריקני. מערכת “מעיל רוח” היא המתחרה הישירה של מערכת ההגנה נוגדת ה-RPG האמריקנית מבית Raytheon, והיא מונעת את קיומה של התוכנית לחימוש מחודש הענקית של מערכות הקרב העתידי. ייצור טנק המרכבה לא מאפשר לישראל לקנות את טנקי האברהמס האמריקניים היקרים כפליים. עסקאות הטילים שמנהלת רוסיה עם המדינות המוסלמיות, על אף שיש להן חשיבות אסטרטגית בינונית בלבד, משחררות כדור שלג של שחיתות ושיקולים פוליטיים.
תוך השמעות להגבלות הבין לאומיות על מכירות טילים, רוסיה הקטינה את טווח סדרת טילי ה-SS-23 שלה ובכך ייצרה את טילי האיסקנדר-E, בעלי טווח של 280 ק”מ. ביחס לישראל, טילים אלו הם שווי ערך למערכות אסטרטגיות של לטילים בליסטיים. התעקשותה של רוסיה בנוגע לעבודה שהיא נשמעת לכללים הבין לאומיים הנוגעים לייצוא נשק – אינה רלוונטית עבור ישראל. טלי האיסקנדר-E הנושאים 480 ק”ג של פצצות מצרר או סוג תחמושת קונבנציונאלי משופר אחר (כגון פצצות בעלות עוצמה גבוהה) מסוגלים לפגוע בכל מטרה בישראל בדיוק של כמה מטרים. דווח שטילי האיסקנדר מסוגלים לעקוף את מערכות ההגנה של ישראל – חץ-2 והפטריוט (באופן מפתיע, לישראל אין טילי SS-23 בכדי לבחון ולהתאים את מערכות ההגנה שלה בהתאם). לא פחות חשוב מכך – סוריה יכולה להתאים בקלות את מערכות הניווט הרוסיות לצרכיה שלה.
רוסיה מחמשת את עצמה במערכת טילים בין יבשתיים מסוג SS-27 (Topol-M) בעלי ראש נפץ גרעיני מפוצל, שמטרתה היא ארה”ב. רוסיה טענה שאמנת Start-II שאסרה על שימוש בראשי נפץ גרעיניים מפוצלים – פגה כאשר ארה”ב חדשה את העבודה בתחום מערכת הגנת הטילים. ככל הנראה, הממשל האמריקני ציפה שהרוסים הרעבים למזומן יבלעו את הגלולה המרה בלי לעשות דבר. הרוסים מכרו מעט נפט למערב ובנו מערכות לשיגור טילים בין יבשתיים בעזרת הרווחים. מערכת ה-SS-27 מתפארת בכך שהיא יכולה לעקוף את המערכות האמריקניות להגנה מפני טילים. בהתאם לכך, אמריקה בקשה להציב את מערכות ההגנה מפני טילים בפולין ובצ’כיה, ובכך יצרה משבר חדש עם רוסיה. מספר המערכות לשיגור טילים בין יבשתיים החדשות של רוסיה עדיין קטן ביותר, אך הוא יכול להתרחב במהירות וליצור איום ברור ומידי.
אי אפשר לשחד את רוסיה. המדינה הזו לא תפסיק לעבוד על הכור הגרעיני בושייר שבאיראן גם אם ארה”ב תפצה על הרווחים שיאבדו. ההזדמנות ליצור עימות חשובה לרוסיה הרבה יותר מכסף. אבל – כסף הוא חשוב יותר לאינדיבידואל הרוסי. בדיוק כמו שארה”ב שחדה באופן מבריק את המפקדים העיראקיים לפני הפלישה – היא יכולה גם לשחד את הבירוקרטים הבכירים בשירות הביטחון הרוסי. מיליארד דולר הם חסרי משמעות עבור רוסיה – אך זהו סכום משמעותי לבכירים בקג”ב/שירות הביטחון הרוסי.
“הכלה” – זוהי המדיניות היעילה ביותר נגד האיום הרוסי. אם רוסיה שולחת מטוסי יירוט מסוג מיג-31 לסוריה, הפילו אותם כשסוריה שולחת אותם לאימון. זיהתם רדארי “פנציר” להגנה מפני הטילים? השתמשו בטילים נגד-רדאר מיד. סוריה זקוקה לנשקים אלו לשימוש רק נגד ישראל, אז למה לא לחסל אותם עכשיו במקום במהלך המלחמה? תגובה שכזו תמנע את מרוץ החימוש במזרח התיכון בחסות רוסיה. שוב – זו אינה תרופה מרפאת כל - פרוליפרציה של נשקיה של ארה”ב אינה פחות מסוכנת. דבר לא מונע מישראל לטפל באופן דומה בכלי הנשק הערביים שנרכשו מאמריקה: אפשר להשמיד את מטוסי ה-F-16 של איחוד האמירויות בעודם על הקרקע. לפחות ארה”ב אינה מחמשת את סוריה או איראן.
אמריקה מעוניינת במעורבות רוסית מוגבלת במזרח התיכון. באופן זה, ערב הסעודית ומצרים יינטו יותר לכיוונה של אמריקה. מרוץ החימוש שינבע מכך יביא לפשיטת רגל של ישראל.
רוסיה היא לא מעצמת העל הצבאית מהעידן הסובייטי. עם כל ההעלאה בתקציבים הצבאיים שלה, רוסיה רכשה נשקים בעלות של בקושי 5 מיליארד בשנה. בהשוואה יחסית של כוח הקנייה, כסף זה משתווה להוצאה של 12-15 מיליארד דולר של ישראל, והנשקים החדשניים עולים רק רבע מסכום זה. ישראל נכנסה לביצה הלבנונית ורוסיה – לזו הצ’צ’נית. אי אפשר להשוות את שני הצבאות במונחים התקפיים, וישראל לא צריכה להיכנע לבריונות הרוסית.
יהיה קשה לישראל להכיל את ההשפעה הרוסית כיום במזרח התיכון, אך הכלת הלקוחות של רוסיה, שכבר יהיו חמושים ביותר – תהיה בלתי אפשרית.

האלטרנטיבה היחידה שיש לישראל פרט לקיומה כמדינת “חיל מצב” היא חיבור כולל ועמוק עם הערבים, במיוחד במישור הכלכלי. המצב כיום הוא שונה בתכלית מזה שהיה ב-1948. הערבים התנהגו כבריונים כלפי הילד החדש בשכונה, גילו שהוא חזק, וקיבלו זאת. באופן דומה, אמריקה נלחמה ברוסיה על אדמת סיביר במלחמת 1918-1925, אך לאחר מכן החלה לשתף איתה פעולה. הערבים חששו מלהילחם ב-1967, ונלחמו להחזרת סיני ורמת הגולן רק ב-1973. ישראל אינה יכולה לפתח כלכלה בסגנון הונג-קונג כיוון שהמדינות הערביות, שלא כמו סין, חסרות ערך במובן הכלכלי ויחסית פתוחות ולכן המערב אינו זקוק לישראל כמתווכת. ישראל יכולה להפוך לנציגת המערב במזרח התיכון, ולהציע לערבים נתיבי השקעה והזדמנויות פיננסיות בסביבה המזרח תיכונית המוכרת. הערבים לא יתקפו את ההשקעות והבנקים שלהם עצמם.
ישראל הולכת בנתיב של דרום אפריקה המנוחה – דחיית שינויים דמוגרפיים ופוליטיים ברורים, תיקון סטאטוס קוו שלא ניתן להגן עליו, פעולות צבאיות היסטריות וביסוס מדינת משטרה. אך היום, דרום אפריקה בונה מדינה דמוקרטית המגרשת באופן בלתי פורמאלית את השחורים. השחורים לא מצליחים במגזר העסקי הדרום אפריקאי, ועולם התאגידים הוא לבן. התאגידים משחדים את השחורים באמצעות רווחה ועבודות קלות בשכר גבוה על מנת שיקבלו את השלטון בפועל של הלבנים. המאזן הבלתי יציב הזה יכול להעלם בכל רגע נתון, אך לעת עתה הוא עדיין מתקיים. לבנון הצליחה לקיים מאזן דומה בין נוצרים ומוסלמים שלהם ייצוג בממשלה ובפרלמנט. הדרום אפריקאים הלבנים מתירים אחוזים אסטרונומים של HIV (30%) לצד פשע, ואבטלה (40%) בקרב השחורים. אחוזים אלו קרובים לאידיאל של רבין שרצה לבודד את עזה באופן בו הערבים יהרגו אחד את השני (וכל הנראה ירעבו) כמו עכבישים בצנצנת.
התקשורת הבין לאומית מהללת מספר קטן של שחורים בממשלה הדרום אפריקאית ובמגזר מנהלי התאגידים, בעוד שרוב השחורים ממשיכים להתקיים כאספסוף. השמאל הישראלי יישם בהצלחה את הגישה הדרום אפריקאית במשך עשורים שלמים, אך החל מ-1990 הושם הכסף היהודי היכן שנמצאים הפיות השמאלנים, וכעת הוא משמש בכדי לסבסד את הערבים באופן נרחב.
תוכנית השלום הסעודית אינה לגמרי בלתי מציאותית. רוב צאצאי הפליטים הערבים -1948 לא יחזרו לישראל. הם כבר יושבים במדינות אחרות, הם קיבלו אזרחויות במדינותיהם, והם לא יעברו לישראל בכדי להיות אזרחים סוג ב’ מתוך רגש נוסטלגי. בתרחיש הגרוע ביותר, 300-400 אלף הפליטים הפלסטינים שחיים מחוץ לרשות הפלסטינית וישובו לישראל לא יוסיפו הרבה לאוכלוסיה הערבית. חוץ מזה, הסעודים קוראים ל”פתרון צודק” בנוגע לסוגיית הפליטים, לא לשיבה – והם יקבלו את הפיצויים שיממנו האמריקנים.
הסעודים דורשים מישראל לנטוש את מזרח ירושלים, אך הפלסטינים יושבים שם בכל מקרה. המקום הוא נטול מיהודים הלכה למעשה. המוסלמים לעולם לא יחתמו על הסכם של עם ישראל שבמסגרתו יהיה עליהם לוותר על תביעתם על ירושלים. השמאלנים הישראלים מדמיינים שהם יכולים לספח את פרברי ירושלים ולתת אותם לפלסטינים בתור “מזרח ירושלים”. זה לא יעבוד.

באופן כללי, התורה אוסרת רצח אך היא מתירה להרוג אויב. להרוג אויב תוך הגנה על עצמך או אדם הקרוב לך היא דבר הגיוני: חייו של התוקף נלקחים בכדי להימנע מכך שחייו של הנתקף יקטפו. עם זאת, התורה מתירה ואף מעודדת נטילת חייהם של האויבים במלחמות התפשטות טריטוריאליות. מלחמות התפשטות טריטוריאליות מוצדקות מגינות על ערכי הליבה של היהודים – הן מגינות על מהותם הרוחנית יותר מאשר על גופם. הרחבת ארץ ישראל חשובה מספיק בכדי שאיסור הרצח יוסר. ההיסטוריה על מעניקה כל זכות על הקרקע. לעומת זאת, מדינות משיגות מערכות ערכים שעל פיהן הן פועלות ובאמצעותן הן מגבשות את הרצון להלחם.
מגוחך לדרוש את הארץ כיוון שהאומה חייתה עליה לפני כמעט אלפיים שנה. עם זאת, הקשר היהודי לארץ ישראל לעולם לא ניתק. היהודים התפללו לכיוון ירושלים וחלמו לחזור אליה. לא נטשנו את הארץ לפני אלפיים שנה, אלא לקחנו את ארץ ישראל איתנו אל הגלות ושמרנו אותה בליבנו. הערבים התיישבות בגבעות הפיזיות, אך גבעות יהודה האמיתיות היו בגטאות היהודיים. נשאנו את ירושלים עימנו כמו שאבותינו נשאו את המשכן. טיעונים אלא הם חשובים עבור היהודים אך הם חסרי משמעות עבור הערבים. ברור שלא אכפת להם מנשמותינו וממאוויינו. היהודים רוצים את הארץ הזו כיוון שתמיד חיינו בה, פיזית או רוחנית. היהודים חזקים מספיק בכדי לקחת את הארץ מהערבים, בלי קשר למה שהם חושבים בנוגע לטיעונינו המוסריים.
האם גישה המבוססת על כוח בלבד בלתי מוסרית? זה תלוי בדרך בה האדם מגדיר מוסריות. בסביבה התיאורטית בה אומות מפגינות חמלה האחת כלפי השנייה ובה הן מכבדות את האינטרסים של המדינות האחרות לפני האינטרסים שלהן – כוח כאמת המידה היחידה ביחסים בין לאומיים נחשב לבלתי מוסרי. עם זאת, אם מוסריות מוגדרת כהתנהגות המקובלת במהלך ההיסטוריה, אזי מאזן הכוח הוא הגישה המוסרית היחידה – והגישה היחידה אליה נשמעים הערבים. לכל היותר, אומות ממתנות שיקולים הנוגעים לכוחן על בסיס מערכת הערכים שהן – לא על בסיס מערכות השיקולים של יריביהן. היהודים, מנקודת המבט שלהם, מנהלים מלחמה מוסרית ביותר על ארץ בעלת משמעות דתית ואידיאולוגית עצומה. לא אכפת לנו מה חושבים אויבנו.
מה היא אלטרנטיבה לתביעה היהודית על הארץ? הערבים לעולם לא ישבו את השפלה הפלסטינית שכיום היא הליבה של ישראל המודרנית. הערבים החלו לפתח את מישור החוף רק בזמן סוף המאה ה-19, עם עלייה החדה בייצור וייצוא פירות ההדר. מישור החוף היה בבעלות מספר מועט של קהילות לא ערביות – שלא כמו אזורי הגבעות שהוחזקו על ידי הכפרים הערביים כאילו היו נחלתם הקהילתית. לערבים הפלסטינים אין כל תכונה של אומה: דיאלקט, תרבות, מוסיקה או חוק. מערכת השלטון שלהם שווה ערך לאוטונומיה כפרית השונה בתכלית ממסגרת של מדינה. הפלסטינים פועלים כיום כמו אומה, ויש לטפל בהם כמו שמטפלים באומה, אך היהודים לא צריכים להכיר בשאיפותיהם הלאומיות המזויפות.
שיקגו היא עיר בולטת אך אין ספק שאין לה זכות למעמד מדינה. ספרד דוחה אפשרות שהבסקים יקבלו מעמד של מדינה, כמו רוסיה והצ’צ’נים, הטורקים והכורדים וארה”ב עם האינדיאנים. גם אם לאומה יש היסטוריה ארוכה, אוטונומיה אדמיניסטרטיבית, שפה מובחנת ותרבות – היא לא יכולה לקבל אוטומאטית מעמד של מדינה. אך מה כן מעניק את הזכות הזו? כוח. היכולת לדרוש ולממש את זכותך. מציאות ברת קיימא. ב-1948, האמריקנים הכירו ביהודים כעם חכם, בולט ושיודע לעבוד קשה – אך הם חשבו שאנחנו איננו ברי קיימא, ולכן נותרו סקפטיים בנוגע לאפשרות שתוקם מדינה יהודית. הוכחנו שאנחנו מסוגלים להתקיים באמצעות מספר מלחמות ואמריקה שינתה את גישתה. הערבים הפלסטינים לא הצליחו לחולל אף לא מרד אחד ראוי לשמו, ולא מגיעה להם מדינה.

אלכסנדר הגדול כבש את העולם. רומא כפתה את החוק הרומאי. האימפריה הבריטית יצרה יבשות. נפוליון שחרר את אירופה. האירופאים סללו את הדרך לאמריקה. היהודים שקמו את מדינתם העתיקה.
הפעלים הללו מעבירים תחושה של הסכמה ואישור. כל המערכות הללו הן אדירות ומוערצות. אך כולן נערכו כנגד רצון התושבים המקומיים, בדרך כלל במחיר חייהם. זוהי היא תמצית האתיקה של ההיסטוריה: ניתן להקריב את חייהם של אנשים זרים למען מטרה הנחשבת בעיני אדם מסוים לנעלה.
סבלם של הפלסטינים הוא לא חשוב בדיוק כמו סבלם של הפרסים העתיקים שנכבשו על ידי אלכסנדר. ההיסטוריה לא זוכרת את ההמונים המתים, אלא רק אירועים כבירים. הטיפול הסבלני שהיהודים מעניקים למקומיים הפלסטינים ייפול אל תוך תהום הנשייה ההיסטורי – חשבו על שיעורי ההיסטוריה שלמדתם בבתי הספר – האם הוזכר בהם שליט בגלל נדיבותו? הסיכוי היחיד שיש לישראל להיכנס לספרי ההיסטוריה הוא להפוך לישראל הכבירה. בלי קשר לחיי אויביה.

יהיה זה שטחי מצדנו לדמיין שמנטאליות לאומית יכולה להשתנות תוך עשורים אחדים בלבד. העם הרוסי תמך מסורתית בממשלה אימפריאליסטית. בזמנים קרובים יותר לזמננו, התמיכה העממית למלחמות של 1905, 1914, למלחמה הקרה ולמלחמה נגד הצ’צ’נים הייתה נרחבת. רוב הרוסים תומכים בפוטין הרודני ולא בדמוקרטים. הרוסים אינם לא סתם ברברים והם מבינים את ערכו של החופש – הם פשוט בוחרים להבין שסמכותיות מוגבלת מאפשרת יותר חופש מאשר דמוקרטיה חסרת חוק. הדמוקרטיה של ילצין העניקה לרוסי מהשורה את אותה ההשפעה כמו שמעניקה לו רודנותו של פוטין – זו האחרונה היא לפחות מסודרת ובטוחה יחסית.
בהעדר רצף שלטוני רשמי כמו מונרכיה או אימפריה קומוניסטית חד-מפלגתית, השירותים החשאיים החזקים של רוסיה מתגלים כמועמדים הטובים ביותר כספקי אותו הרצף. הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי (FSB) שולט על הכול החל מהפשע מאורגן וכלה בפוליטיקאים העבריינים, ובכלל זה התקשורת. הספסרים האוליגרכים הרוסים הם משוללי כוח. למעשה, הם כלל לא אוליגרכים, אלא אילי הון המשועבדים לנשיא המחליף אותם בהינף יד.
לשירותים החשאיים ישנה תכונה משותפת: הם עובדים ברמת המיקרו, אף פעם לא אסטרטגית. מוזרות זו קשורה לסודיות שלו: תכנון אסטרטגי דורשת מאמצים הרבה מעבר ליכולותיהן של אותן קבוצות סודיות. סדרת פעולות הטרור שבוימו על ידי הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי ושהובילו למלחמה בצ’צ’ניה מדגימות כיצד השירותים החשאיים הרוסים פועלים צעד אחד בכל פעם, בלי אפילו לשקול את ההשלכות המידיות שיש לפעולותיהן וללא תכנון למקרי כשלון, ללא קמפיינים ליחסי ציבור או התייחסות להתפתחויות פוליטיות שיגיעו לאחר מכן.
מהומה היא הסביבה הטובה ביותר לפעולות חשאיות: שירות הביטחון הרוסי מסבך את יריביו בעימותים בכדי ליצור לעצמו אפשרויות טקטיות. נוסיף לכך את הנטייה הרוסית הטיפוסית לעצבן את היריב לשם ההרגזה בלבד. פריסת הטילים הגרעינים הסובייטים בקובה היא דוגמא אחת לכך, הסיוע לקומוניסטים באמריקה הלטינית היא דוגמא נוספת, והמקרה האחרון נוגע להתנגדותו של פוטין לכך שאמריקה תציב את מערכת ההגנה מפני טילים הזעירה שלה בפולין.
מטרת מדיניות החוץ של רוסיה במזרח התיכון היא לעשות צרות. מנטאליות הקג”ב של פוטין מונעת אפשרות קיום של כל שיקול אסטרטגי – הוא פועל במטרה אחת ויחידה: להכניס את המזרח התיכון לסכסוך בכדי להטריד את אמריקה וישראל.
סדאם לא היה חברה של רוסיה, ששליטיה זכרו אותו כלקוח של אמריקה. עם זאת, רוסיה תמכה בסדאם כנגד הפלישה האמריקנית הן פוליטית והן באמצעות עסקאות נשק חשאיות.
איראן, הנשלטת על ידי האייתולות היא מדינת הפריה (מעמד של נידוי) המושלמת בהשקפת העולם הסובייטית. איראן זורעת בעיות בחצר האחורית האסייתית של רוסיה, ומשמעותה של איראן בעלת נשק גרעיני היא בריחתה של אזרבייג’אן העשירה בנפט לצד מדינות נוספות במרכז אסיה אל מחוץ לתחום השפעתה של רוסיה. האינטרסים הפיננסיים של רוסיה באיראן הם בלתי משמעותיים: יהיה אפשר להחזיר בקלות את ערך החוזים בשווי 2-5 מיליארד דולר באמצעות רצונה הטוב של ארה”ב. עם זאת, רוסיה תומכת פוליטית באיראן, מתנגדת לסנקציות משמעותיות, ובונה כור לייצור פלוטוניום בבושייר.
על אף שבעיותיהם של הרוסים עם הטרוריסטים המוסלמים הן מומצאות ברובן, כאשר הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי הוא האחראי לרוב פעולות הטרור שהאחריות עליהם הופלה על הצ’צ’נים – מלחמה בטרוריסטים המוסלמים אינה בראש מעייניה של רוסיה, בה חיים מוסלמים רבים ואשר גובלת במדינות מוסלמיות לא יציבות. עם זאת, רוסיה היא המדינה הגדולה היחידה התומכת בחמאס.
עסקאות נשק עם סוריה אינן מכניסות הרבה כסף לרוסיה, אך הן גורמות להרבה כעס מצידה של אמריקה. אסטרטגית, תמיכה בסוריה המפסידנית הנצחית הינה צעד חסר היגיון. סוריה תמיד תינטה לכיוונה של לצרפת, המיושרת רק טנטטיבית עם מוסקבה.
טענותיה של רוסיה לבעלות בירושלים הם מסוג דומה. הממשלה הרוסית מודעת לכך שאף מדינה חשבה על טענותיה לקניין בבעלות למשפחת הצאר. הקניין בירושלים היה שייך לארגון צדקה רוסי, לא למונרך כזה או אחר. עם זאת, רוסיה צליחה ללחוץ על אולמרט לקבל את טענתה החוקית כביכול לקרקעות משובחות בירושלים.
המזרח התיכון הוא רק עוד מגרש משחקים עבור הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי. השירותים החשאיים של רוסיה מסייעים ליצירת עימותים ובכך מקבלים השפעה שלא באמת מגיעה להם. הרוסים דחפה באופן דומה את סוריה למלחמה נגד ישראל ב-1967, באמצעות דוחות מודיעיניים בנוגע לאיום הישראלי עם סוריה. הממשלה הישראלית דואגת להקשיב לרוסיה רק מכיוון שהיא מסייעת לחמאס ומחמשת את סוריה. לרוסיה חסרה המשיכה התרבותית לסוריה הדומה לזו של צרפת והיא יוצרת יחסי אדון-לקוח עם סוריה על ידי כך שהיא מכינה אותה למפגש צבאי מול ישראל. ישראל עצבנית בנוגע למכירת טילי ה-SS-23 (איסקנדר-E) לסוריה, אך אלו הן בלתי חשובות לממסד הרוסים כיוון שהתשלומים על העסקאות הללו הם שקופים יחסית. ממסד הביטחון הרוסי מרוויח הרבה יותר מעסקאות חשודות של מכירת עודפי ציוד צבאיים רגילים דרך צד שלישי – עסקאות כאלו מספקות מזומנים שלא ניתן לעקוב אחריהם.
מעורבותה של רוסיה בקוורטט כמעט מגוחכת. הרוסים מעוניינים בעסקאות הנשק עם סוריה ולא בשלום עם ישראל. במצב (הבלתי אפשרי) של שלום במזרח התיכון, ההשפעה הרוסית תצטמצם לכדי אפס. תפקידה של רוסיה בקוורטט הוא להביא לשלום שלא יותר כל סיכוי לשלום אמיתי: ישראל צרה, חסרת יכולת להגן על עצמה ואשר מוקפת במוסלמים חמושים – חמושים בנשק רוסי. ישראל כזו תנפנף בהיסטריה בהרתעתה הגרעינית, ובכך תצית את מרוץ החימוש שידחוף את המוסלמים לקבל בשמחה את ההגנה הרוסית.

במהלך מאה השנים האחרונות האומה היהודית הולכת ומושמדת. החל מרצח העם באוקראינה באזור 1920, דרך השואה ועד ההתבוללות הגמורה בגולה, האומה היהודית מושמדת באופן סיסטמתי וחסר רחמים. יהודים חוו השמדה בהיקף דומה בזמן הכיבוש הבבלי, מגיפת הדבר שהביאה למוות המוני במאה ה-14 באירופה, ואולי גם בתקופות אחרות. ההשמדה הנוכחית היא נדירה – אך היא אינה יוצאת דופן במונחים היסטוריים – דווח שמגיפות הדבר הותירו בחיים רק 10 אחוז מיהודי אירופה.
בן-גוריון תיאר את יהדות מזרח אירופה כפסולת אנושית – מילים מתועבות, אך יש בהן גרעין של אמת. נכתב הרבה אודות הדרך בה שבויי המלחמה הרוסים והאמריקנים נשברו בסביבה האכזרית במחנות המעצר הגרמנים והסינים, אך הדה-הומניזציה שלהם לא הגיעה קרוב לזו של יהודים, שרובם באמת התנהגו כמו צאן אנושי כנוע. דמיינו לכם שישה מליון מיהודים אלו נכנסים לישראל ב-1948. מלחמת העצמאות הייתה נגמרת בשואה נוספת במקומה של אל-נקבה.
שנים של כניעה לרדיפות הנוצרים עיוותו את המנטאליות היהודית לא פחות מאשר ארבע מאות שנות עבדות במצרים. רוב יהודי הגטו אינם דתיים יותר מהעבריים שבנו את עגל הזהב – בתי הכנסת היו המועדונים שלהם. יהודי הגטו, כמו דור יוצאי מצרים – לא הורשו להיכנס לארץ המובטחת.
מערכות חברתיות מתיישנות ומתות. זמן קצר לפני מותה של חברה, החברים האחרונים בעלי היוזמה בורחים ממנה. כשיהודה הפכה למדינה מזרח-תיכונית מושחתת ורודנית טיפוסית, יהודים רבים התיישבו בקהילות יהודיות עצומות בגלות. רומא הצמיחה מתוכה את קונסטנטינופול. האירופאים בעלי היוזמה האחרונים יישבו את אמריקה לפני שאירופה התדרדרה לסוציאליזם רווחתי. באופן דומה, יהודים בעלי חוש כבוד עצמי ושימור עצמי מינימאלי ברחו מרוסיה הצארית לאמריקה. רוב אלו שנותרו מאחור איבדו את חייהם.
יהודים שנולדו לתוך המציאות הצרכנית האמריקנית הקוסמופוליטית והקהילתיות הרוסית נועדו להיבלע במטחנת ההתבוללות. יחידים שזוכים באופן נדיר לפגוש רבנים ראויים או מנהיגים לאומיים יישרדו כיהודים, אך רוב היהודים יאבדו את יהדותם. הם חושבים במונחים של להיות אדם טוב, במונחים של ידידות בין לאומית ופוליט-קורקטיות במקום במונחים היהודים הבדלניים: בררנות, טוהר ובדלנות. מעטים יכולים להמיר את דתם חזרה ליהדות במסגרת דיונים מפרכים של אחד-על-אחד, אך רובם לעולם לא יבינו מדוע אין זה מקובל להתחתן עם גוי נחמד ומוסרי, שאינו מעוניין להצטרף לעם ישראל.
השמדה היא פן נוסף למושג הטיהור. האומה היהודית מזקינה, כורעת תחת נטל אנשים שאינם זקוקים ליהדותם. אך היהדות לא נוגעת לאתניות של האדם – היא נוגעת לקנאותו והתלהבותו. רק קנאים יכולים לשמור על חברה טהורה, להתבדל בגאון מאחרים ללא התדרדרות ללאומנות. יהודים העוזבים את האומה היהודית – גם האומה היהודית תשמח לבער אותם מקרבה.
כפי שמופיע בנבואות העתיקות, מדריכים עיוורים קמים להנהיג את העיוורים בדרך לא נכונה. מנהיגים יהודים צחקו על ז’בוטינסקי שהתחנן בפני יהודי השטעטל לברוח מאירופה העולה בלהבות. רגונים יהודים האמריקנים הוקיעו את קבוצתו של הלל קוק שנטשה את ה”פוליטקלי קורקט” בכדי לסייע לאחיהם היהודים שהושמדו באירופה. אותם הארגונים זלזלו במאמציו של מאיר כהנא לשחרר את היהודים הסובייטים. המנהיגים הישראלים נוטשים את יהודה ומזמינים את היהודים לבוא לחיות במדינה היהודית.
אמריקה הייתה מדינה של חלוצים, לא כולם אירופאים. מהגרים רודפי תענוגות הם זרים לזהות החלוץ האמריקני. כנען לא הייתה מקום עבור כל היהודים – אלו שפחדו להלחם עבורה מתו מחוצה לה, בסיני. רק יהודים דתיים מתרבים כהלכה, בעוד שאחרים מתבוללים ונעלמים. אם מגמה זו תימשך, בתוך דור או שניים היהודים יהיו רק יהודים דתיים. מספר קטן של בני זוג גויים שהחליטו לגדל את ילדיהם כיהודים יכניסו דם חדש לאומה. העם היהודים, “המצורף ככסף”, יעמוד שוב מוכן לשירות האלוהי.
ואם לא? זה עניינו של אלוהים. תנו לו לעשות את שלו. אנחנו פשוט נעשה את חלקנו.

התמיכה הסינית בדרישות הסוריות להחזרת רמת הגולן מדגימה שינוי מהותי במדיניות הסינית. כמדינה שמסורתית התנהגה כבדלנית, סין הולכת ומתקדמת לכיוון הגישה הגלובאלית. העולם של אימפריות מתחרות, הסחר הולך יד ביד עם הפוליטיקה. מאזן הסחר, משלוחי הנפט, עסקאות הנשק ומושגים דומים הנוגעים לכמויות כסף אדירות קיימים במסגרת יחסים בין ממשלתיים.

אימפריות ענקיות כמו סין קיבלו בעבר מציאות של אי-שמירה על החוק באזורי הגבול המרוחקים. בחברה של חופש המידע, הפרת חוק באזורי הגבול מפורסמות לציבור, מפורשות כחולשה, פוגעות במוניטין ומסכנות את המדינות המושפעות מהפרות חוק שכאלו. כעת, כתוצאה מהצורך להשליט סדר בגבולותיה, סין משתפת פעולה עם וייטנאם, צפון קוריאה, הודו, פקיסטן, רוסיה, איראן ומדינות מרכז אסיה – האזורים הבעיתיים בעולמנו. סין לומדת מהמצור האמריקני על יפן במהלך מלחמת העולם השנייה, סין מתאמצת לאבטח אספקות נפט ומשתדלת לגוון את שווקי הייצוא שלה. סינים גולים רבים מציעים למדינות בהן הם חיים הזדמנויות במסגרתן השפעתה של סין גוברת – הזדמנויות מפתות מדי מכדי שיהיה אפשר לוותר עליהן.

סין לא תתקיף את ארה”ב. גם יפן לא התכוונה לפלוש לאדמתה של ארה”ב כשתקפה בפרל-הרבור. סין, כמו יפן שלפני מלחמת העולם השנייה, היא פשוט איום גדול. פרוליפרציה גרעינית, עסקות נשק, בריתות מעשיות עם מדינות שונות ללא התחשבות בהשלכות פעילותה על מדינות אחרות, רכש של נפט וגז ממשטרים מפוקפקים, עקיפת סנקציות שהוטלו על מדינות מוחרמות ועוינות הממסד הסיני כלפי אמריקה – כל אלה הופכים את סין למסוכנת.

ולמרות הכול, המערב מממן את סין ע”י עשיית עסקים עמה, מספק לסין גישה לשוקי ההון הבינלאומיים במקום לחתוך את חבל ההצלה הזה, ובראש ובראשונה – המערב מרשה לסין לגנוב מוצרים וטכנולוגיות מערביות. כולם יודעים שסין עוסקת בסוג השוד הגרוע מכל – סחר פיראטי במוצרי היי-טק וטכנולוגיות היי-טק – אך המערב מתיר את הגניבה הזו. המערב מספק לסין גישה חופשית לזיכיון בעל הערך הרב ביותר – ידע. הורים ומשלמי מיסים מממנים אוניברסיטאות, והצרכנים המערביים משלמים עבור המחקר התאגידי כאשר הם רוכשים מוצרים חדשים. סין קוטפת את פירות המחקר התיאורטי והיישומי של המערב במחיר של מנוי למגזין מדעי.

קינות המערב על חוסר יכולתו להתנגד לגניבה המאסיבית של ההון הרוחני בידי סין אינן כות. על אף שאי-אפשר לשלוח את סין לבתי כלא קונבנציונאליים כמו כל גנב אחר, אפשר להכניסה לכלא של מצור כלכלי.

ממשלת ישראל נטשה מזמן את עיקרון יהדות המדינה, ופועלת באופן מודע להיתוך האומה למקשה אחת. “הדיבור החדש” (ע”פ אורוול, המתרגם) כבר פותח והומצא: מדינת ישראל במקום ארץ ישראל, והגדה המערבית במקום יהודה ושומרון. הנוער החילוני שנולד בישראל מזדהה פחות עם העם היהודי ויותר עם האומה הישראלית – הסקרים מראים התנגדות לכך שהממשלה פועלת לחיזוק קשריה עם היושבים בגלות. האומה צועדת לכיוון הקרע בין הישראלים ויהודי השואה – הם הופכים למנוכרים יותר ויותר.

מאז שנות ה-50, ממוצע הלא-יהודים מהעלייה המזרח-אירופית עמד על שליש. על פי ההערכות השמרניות ביותר, 300,000 לא יהודים הגרו לישראל לפני 1986. אז פרץ האיחוד האירופי את הסכר, ומילא את ישראל בסלאבים. פינוי היהודים והעברתם לפלסטין הייתה מדיניות רוסית מודעת החל מזמנו של סרגיי ויטה ועד זמנו של סטאלין ואז מדינת הקג”ב מימשה בנוסף לכך את שאיפותיה האימפריאליסטיות על ידי כך שיישבה את הסלאבים בישראל. רוסיה יישבה באופן דומה את קזחסטן, לצד הרפובליקות הבלטיות ושטחים נוספים אותם סיפחה. הממשלה הרוסית העניקה כל סיוע אפשרי לסוכנות היהודית מתוך רצון לייצא סלאבים אל המזרח התיכון.

שטף הסלאבים האדיר אפשר את הפירוש הרבני האבסורדי בנוגע למהות יהדותו של אדם. אפילו אם יוסכם שיהודי הוא בנה של אם יהודיה, ישנה שאלה חשובה ביותר ממנה מתעלמים הרבנים: מי היא האם היהודייה? האם גם היא, בתורה, נחשבת יהודיה רק אם אמה יהודיה – או שמא היא צריכה להיות אדם המזדהה עם היהודים? הרבנים בוחרים באפשרות הראשונה, ותיאורטית, אדם יכול להיות יהודי אם הסבתא רבא-רבא-רבא-רבא-רבא-רבא שלו הייתה יהודיה, אפילו אם אף אחד מקרוביו האחרים אינו מזדהה עם העם היהודי. הממשלה הישראלית בסך הכול קיבלה את הקריטריון הרבני בחוק השבות הידוע לשמצה, שהדגיש את זכות ה”שבות” לניניהם של יהודים. הממשלה ביקשה נתינים נוספים. וצבא היה צריך מתגייסים נוספים. הסוכנות היהודית קיבלה כספים והמוניטין שלה על פי מספר העולים שהביאה לארץ. פוליטיקאים צבועים חשבו שיפתרו את הבעיה הערבית על ידי כך שיכניסו לארץ מהגרים לא ערבים, אפילו אם מדובר בסלאבים.

בשנות ה-80, 50-90% מהיהודים באזורים השונים בברה”מ התחתנו עם גויים. בקושי שני שליש מהעולים שהגיעו ארצה בראשית שנות ה-90 נולדו לזוג הורים יהודים. אך המציאות הייתה גרועה מכך: יהודים מן השורה היו ברובם בגיל הביניים ומבוגרים יותר, בעוד שהסלאבים היו בני זוגם הצעירים של היהודים. היהודים הזקנים המשיכו למות ומספרם קטן, בעוד הסלאבים הצעירים הגדילו את מספר היהודים-למחצה והלא-יהודים כלל בישראל.

עד אמצע שנות ה-90, ילדים ששני הוריהם יהודים מנו רק שליש מאוכלוסיית העולים. הסוכנות היהודית, שמשימתה מטעם הממשלה הייתה לייבא ארצה אנשים צעירים, לא השאירה אבן על אבן וגילתה שורשים יהודיים דמיוניים עבור צעירים רבים, שנשלחו לישראל בהמוניהם. עד סוף שנות ה-90, העלייה הצעירה מנתה רק 3-5% יהודים.

קיימת הגדרה הגיונית אחת ויחידה ליהדותו של אדם: ילד הנולד לזוג הורים יהודים. כיום, ההורים יכולים להיות יהודים מבטן, גרים או יהודים על פי דרך חייהם. מספר רב של סלאבים שהתחתנו עם יהודים ישראלים נחשבים לחלק מעם ישראל לכל עניין ומטרה, וילדיהם הם יהודים לגמרי, בין אם רבנים מכירים בכך אם לאו. רוב גדול מהסלאבים שעלו ארצה כלל לא מעוניינים להיטמע בעם היהודי. כתוצאה מצפייה בטלוויזיה הרוסית וביקורים תכופים ברוסיה, היחס האנטישמי ורדיפת הסלאבים בבתי הספר – הסלאבים נותרים סלאבים. איזו הפתעה. בני-הזוג גויים של יהודים ממדינות מתורבתות עוברים לישראל במספרים קטנים, ובדרך כלל מסיבות אידיאולוגיות. הסלאבים מגיעים לישראל בהמוניהם בכדי לברוח מהעוני והייאוש של רוסיה, אפילו אם הדבר דורש לחיות בין יהודים. למרבה המזל, רמת השכר ברוסיה שווה לזו בישראל וכוח הקנייה גבוה בהרבה ברוסיה. הסלאבים בהתאם למצב, מתחילים לעזוב אט אט את ישראל.

ההערכה הקובעת כי ישנם 200,000 סלאבים בישראל היא מגוחכת. אם נכלול חצי-יהודים שכלל לא הכירו הורי הוריהם היהודים, לצד ילדים לאבא יהודי השונא את עצמו ואת יהדותו ולאמא סלאבית – יעלה המספר לקרוב למיליון איש. גרוע מכך, המספר הולך וגדל כתוצאה מנישואי תערובת בחברה היהודית. כמו הדרוזים, גם הסלאבים רגילים להיכנע ולהצהיר על נאמנותם ליהודים החזקים, אך הם יעבירו נאמנות זו לערבים אם היהודים ימשיכו לנקוט בקווי המדיניות החלושה שלהם. רוסיה, בלרוס ואוקראינה הן בעלות עמדה מסורתית של אנטישמיות ותמיכה בערבים. הן מוכרות כלי נשק לשלטונות אנטי-ישראליים. לא מציאותי לצפות שסלאבים יותירו את הרגליהם הלאומיים מאחור, וגם לא את דעותיהם הקדומות ואת שטיפת המוח – הם לא יהפכו להיות אוהבי יהודים.

דבר טוב אחד אפשר לומאר על ציפי לבני - היא הצביעה בעד תיקון החוק של מיכאל קליינר, שהיה מסיר את הסעיף העוסק בהורי ההורים בחוק השבות. המפלגות הרוסיות הצטרפו לגוש השמאל נגד תיקון החוק. שמאלנים לפחות פעלו מתוך עיקרון האנטי-ציונות (למעשה, אנטישמיות) בעוד שמפלגות רוסיות בסך הכול מנסות להיאחז באופן מושחת בציבור הבוחרים הסלאבי שלה.

ישראל אינה יכולה מעשית לגרש מליון סלאבים, לכל הפחות בגלל סיבות לוגיסטיות. שלא כמו הערבים, הם נשענים על רוסיה המשרתת כמוצא אחרון – הגנה מוגבלת אך עדיין סבירה. חוץ מגירוש, ישראל יכולה להפעיל לחץ על הסלאבים על מנת שיעזבו. מדיניות הבלטיות והרפובליקות במרכז אסיה דחפו באופן דומה את הסלאבים אל מחוץ למדינותיהם – ברכות אך בהתמדה. עם זאת לממשלת ישראל חסרה הקנאות הלאומית שיש לאסטונים, ולא סביר שהי תדכא את הסלאבים עד כדי כך שייטמעו בחברה או שיעזבו. על אזרחים פעילים להלחם באנטישמיות הסלאבית, החל מדרישה לקיום חקירה משטרתית בנוגע לנאומי שתנא, ועד לשריפת חנויות ספרים סלאביות בהן נמכרים ספרים בעלי תוכן ניאו-נאצי. אפס סובלנות לנישואי תערובת עם סלאבים בישראל היא מחויבת המציאות, ובוז גלוי כלפי הסלאבים הוא יחס אישי ראוי להערצה.

האומה היהודית חוותה את התפרצות הזרם של פגאנים, במיוחד אדומים (יושבי אדום) כבר בעבר. בסופו של דבר, הטמענו אותם, על אף שיכול להיות שהדבר לא היה לטובתנו. שירות החובה בצבא עושה עבודה מצוינת בהטמעת הסלאבים בתוך העם היהודי. בינתיים, ליהודים יש את הסיכוי הטוב ביותר לשמר את אופייה של אומתנו בכך שיתרחקו מהערים בישראל שרובן סלאבי.