תושבי הברונקס הם דומים הן במישור האתני והן במישור השפתי לתושבי הפרברים של קליפורניה. הם חולקים היסטוריה, מטרות ואויבים. עם זאת, אין כל פוליטיקאי בר דעת שיתייחס אליהם באופן דומה. ישראל מתעקשת להתייחס לעזה ולגדה המערבית כישות אחת. גישה שכזו לא תצלח. פלסטין הופכת להיות שתי מדינות כושלות: עזה של החמאס והגדה המערבית הפרו-ירדנית.
למצרים אין נטייה לסרב לרכישת קרקעות. היא התעמתה עם סודן בנוגע לסכסוכי גבול שוליים, אך נטשה את עזה בלי לחשוב פעמיים. המקום אינו שווה עד כדי כך שיהיה כדאי לקחת גם מיליון הפלסטינים שבו. אלו הם הפלסטינים מהסוג הגרוע ביותר: 59 שנים הם הורחקו מאדמתם, גרו כפליטים במחנות צפופים בחסות האו”ם, ללא העסקה או עתיד, גועשים משנאה ומטינה, תאי כלא קלסטרופוביים בלי קשר על העולם החיצון. הם כבר רגילים לכלי נשק ולאלימות – ובכך, הם מייצגים את הזבל האנושי האולטימטיבי. אין כל סיבה להרוג אותם, אך יש סיבה טובה לנטוש אותם. שרון הכיר את העזתיים טוב יותר מכל אדם אחר: כמושל הצבאי, הוא הצליח לשמור על עזה שקטה באמצעות פעולות שיטור קיצוניות. לשרון היה את ההיגיון הבריא שקרא לו להתנתק מהעזתיים – אך הוא שגה בכך שפינה את היהודים ולא את הערביים מעזה.
עזה עומדת בפני פיצוץ אוכלוסין. תושביה מובטלים, מושפלים ושונים לחלוטין מהפלסטינים השלווים והעשירים יחסים בגדה המערבית. העזתיים עומדים על הקצה. העזתיים המובלים מולידים משפחות ענקיות בכדי שיחיו על הרווחה הבין-לאומית. היהודים מגבילים את תנועתם לכיוון הגדה המערבית ולא מנפיקים אישורי עבודה בישראל. האוכלוסייה הערבית המיואשת תומכת בקיצוניים ומולידה מחבלים מתאבדים. לערבים הצעירים אין הזדמנויות לעתיד, בלי כסף להתחתן הם יעדיפו למות עבור רעיון גבוה. עזה, אזור שבעבר נודע כבלתי דתי מוצהר, הופך במהרה לחממה לאסלאם. הפלסטינים, שאינם מסוגלים להשיג שום דבר בעולם הזה, מחפשים מטרות לעולם הבא. הם לא רואים כל תועלת בחיים, והם לא מפחדים למות – הם בוחרים במשימות התאבדות באופן שגרתי ורגיל. ישראל והאו”ם משחררים את הקיטור מעזה באמצעות הסיוע ההומניטארי, ובכך מאריכים את סבלם. או שתדחפו אותם לכדי פיצוץ או שתתנו להם לחיות – הם לא יוכלו לחיות אם עזה תוותר מבודדת. ישראל דוחפת את העזתים אל הקיר ומציע להם אפשרות להרגעות דרך הטרור. אין זה מפתיע – הטרוריסטים הפלסטינים הרגו יותר יהודים בשש השנים מאז אוסלו מאשר בתקופת האינתיפאדה שלפני אוסלו. מספר ההרוגים היהודים בפעולות הטרור עולה על 7268 הרוגי מלחמת יום הכיפורים. קבוצות מיליטנטיות נלחמות בישראל כדרך היחידה לבסס תמיכה בקרב הציבור הפלסטיני. החמאס והג’יהאד האסלאמי אינם יכולים לשפר את חיי הפלסטינים, והם נלחמים בישראל רק בכדי לבסס את הפלטפורמה האלקטוראלית שלהם.
רק פלסטינים מועטים עוסקים בטרור, וישנם רבים אחרים המלשינים עליהם לשירותי הביטחון הישראליים, אך מספיקים מעטים בכדי להתמיד במעשי הטרור – ותומכים בהם מספיק פלסטינים התומכים בהם באופן שקט. הפלסטינים, העייפים מהמלחמה והקשיים, עשויים לבחור במתונים, אך אי שביעות הרצון הגועשת בקרבם תמשיך להפיק עוד מחבלים מתאבדים. הפלסטינים, למעשה, אכן הצביעו לטובת המתונים – כיוון שלא היה אף אחד אחר שניתן להצביע עבורו. הבעיה הנובעת ממעגל השנאה ואי-שביעות הרצון, הטרור והתגמול, האבטלה והתעמולה של המפלגות המתונות אינה יכולה להיפתר. היה צורך בהרס של מלחמת העולם השנייה ושנים של יציבות בכדי שיופיעו מפלגות מתונות בגרמניה. רק 4% מהפלסטינים הצביעו לחזית העממית לשחרור פלסטין – קבוצת גרילה חסרת אג’נדה פוליטית מיידית. הסקרים לפני הבחירות הורו על כך שלחמאס היו 44% תמיכה, ואלו כללו 15% שלא החליטו. רק שליש מהפלסטינים תמכו בחמאס לפני הבחירות. הירידה בתמיכה הציבורית בחמאס במשך ההתנגשויות שלו בפת”ח מראות שפלסטינים רבים הצביעו עבור החמאס – ארגון צדקה, נוגד שחיתות, ארגון מוסלמי ראוי ולא קבוצת גרילה. מ-41% הפלסטינים שהצביעו עבור הפת”ח, היו כאלה שדמיינו שאבו-מאזן יביא לשלום עם ישראל, בעוד שאחרים פשוט הצביעו למפלגה השלטת הנוכחית. 15-20% מהאוכלוסייה תמיד מצביעה עבור המפלגה השלטת. הדבר המרשים ביותר בנוגע לפלסטינים בבחירות 2006 הייתה שיעור הצבעה של 75% בעזה. שיעור הצבעה כזה הוא גבוה ברוב המדינות, אך שימו לב לזה שהעזתיים הם מובטלים ברובם. הבחירות היו שעשוע בעבורם. רבע מהעזתיים הדירו עצמם מהשתתפות בבחירות ובכך הפגינו את תסכולם הרב מהמפלגות הפוליטיות. ערביי עזה שונאים את ישראל, והם היו שמחים לראות אותה מושמדת כך שיוכלו לחזור לכפריהם הישנים. הם מעודדים התקפות על ישראל אך מעדיפים חיים בטוחים עבור עצמם. הם נהנים ממאבקו של החמאס בישראל, אך שונאים את התקפות התגמול של ישראל. הפלסטינים בעזה היו מעדיפים לחיות בשלווה ובעושר. למעשה, זה לא אפשרי. עזה היא פשוט אינה טריטוריה בת-קיימא.
הישראלים רגילים למוסר הפרימיטיבי לפיו צד אחד צודק והצד השני טועה. לכן, היהודים תמיד רואים בפלסטינים טרוריסטים שונאים שלהם אין זכות על האדמה. אך נסו לבקר במחנות הפליטים הפלסטיניים. תושביהם חולמים על פלסטין בכזו עוצמה עד כדי כך שקשה להם להבחין בין החלום למציאות. הם מדברים על כפרי סביהם שלעולם לא ראו אך הקיימים בחלומות שלהם – אלו כוללים את מספר עצי הזיתים והכבשים שהיו להם. הם מוכנים להלחם ולמות עבור האדמה – וגם להרוג. הם עם כנה ונחוש שנאלץ לחיות חיים בלתי נסבלים . היהודים זקוקים לאדמה זאת, אך עליהם לגרש את הערבים בכדי להפוך אותה למדינה יהודית. זוהי עובדת חיים. אך לצד השני יש עמדה מוסרית חזקה.
ישראל הפכה את עזה לגן חיות – היא נותנת לפלסטינים מים ואוכל, אך שומרת על המקום סגור. התכונה הברורה ביותר בגני החיות היא ההפרדה הברורה בין השומרים ובין בעלי החיים. כשהערבים נובחים באמצעות קסאמים תוצרת בית, הישראלים טסים במטוסי קרב ומסוקי התקפה ומענישים את הפלסטינים באמצעות ירי טילים מדויק. החיות בגן החיות צריכות לקבל את חלקן, אך הן הופכות לכועסות יותר ויותר ככל שהימים חולפים.
גן החיות הוא רווחי לאנשים השומרים עליו בשני הצדדים. בניו של אבו-מאזן הם הבעלים של שש חברות בישראל. ברק נתן לערפאת שדה גז על מנת שיחכיר אותו לחברת הגז הבריטית בתמורה לשוחד. קצין המשטרה החשאית של ישראל, יוסי גינוסר, ניהל את חשבונותיו של ערפאת בישראל. קציני השב”כ מנהלים עסקאות עם הפלסטינים. האוליגרכים הישראלים הפכו את סחר הטובין מול הפלסטינים למונופול. צה”ל הכריז שפלישה לעזה לא מסכנת את חייו של הרב”ט גלעד שליט, על אף שהוא מוחזק בידי חמושים פלסטינים קיצוניים – הדבר חושף, ללא ספק, רמה מדהימה של שיתוף פעולה של שירותי הביטחון הישראליים ובין הטרוריסטים הפלסטינים. השב”כ תופס כמעט את כל המחבלים המתאבדים על אף שפעולות ארגוני הגרילה הם חשאיות ביותר. בכירי ארגוני הטרור בוגדים במחבלים המתאבדים שהם שולחים לישראל בתמורה לפרסים כספיים גדולים. קבוצות הטרור נמנעות מלתקוף את הבטן הרכה של ישראל – יהודים זרים וישראלים בחו”ל – בתמורה לכך שהשב”כ לא יעצור באופן נורמאלי את בכירי ארגוני הטרור.
פלסטין הייתה שקטה עד ששמעון פרס הביא את אש”ף מתוניס. ישראל תמכה באש”ף נגד החמאס, ולאחר מכן תמכה בחמאס בכדי שיעצור את אש”ף. החמאס ניצח, כפי שהיה ברור שיקרה, ועלה בגאות פוליטית שהייתה חזקה מדי מכדי לשלוט בה באופן צבאי: הפלסטינים רוצים בממשלה כנה שבהקשר זה, יכולה להיות רק מוסלמית – המנהיגים הפלסטינים האתיאיסטים לא רואים כל סיבה להימנע משחיתות.
הפסיקו לדכא את הפלסטינים. בואש מפחד הוא מסריח. העיפו אותו מהחצר האחורית שלנו.

ישראל השפילה את הפלסטינים, אך לאחר מכן השפילה את עצמה. שתי האומות הן השעיר לעזאזל של הקהילה הבין-לאומית: הפלסטינים הופכים לטרוריסטים והיהודים למדכאים אותם. ישראל מאפשרת את שטף השנאה כלי היהודים בתקשורת הערבית. מובארק קרא בפומבי לשרון – ראש ממשלה – אידיוט. ישראל מציגה עצמה כחסרת כוח, ככזו שלא יכולה להלחם בארגוני הגרילה הערבים, על אף שסוריה ומצרים מחצו אותם בקלות באמצעים בלתי הומאניים. מצרים מדכאת בשגרה את ארגון האחים המוסלמים, ירדן החרימה את החמאס, אך מצרים וירדן דוחקות בישראל לשתף פעולה עם החמאס. ירדן, מצרים ולבנון הטילו מרגמות על מחנות הפליטים הפלסטינים. הימנעותה של ישראל מלעשות את אותו הדבר מגרה את אויביה. כל המדינות הערביות מסרבות לקלוט את הפליטים הפלסטינים ומחרימה אותם מלעסוק במקצועות רבים. עם זאת, אותם הערבים ממעיטים בערך הטיפול הלקוי של שראל בחמאס-האחים המוסלמים בפרט ופלסטינים בכלל. המדינות הערביות משתמשות בפלסטינים כחיילי שחמט במאבק האידיאולוגי בין אומותיהן שלהן ובמאבק הפוליטי מול ישראל.
הפוליטיקאים הישראלים הבינו שהציבור מתנגד לחלוטין למשא ומתן עם הפלסטינים – ולכן עושה זאת בחשאיות – שרון הפסיק את השיחות עם אש”ף שבוע לפני הבחירות של 1992 לאחר שהתקשורת הישראלית חשפה אותן. פרס ורבין דחפו את תהליך אוסלו תוך שמנעה את ידיעתם אפילו של שרי הקבינט הבכירים ביותר וחברי המטה הצה”לי בנוגע למשא והמתן – ותהליך אוסלו נכשל. אי אפשר לשנות את ההיסטוריה בהינף יד. השותפים להסכם אוסלו דחו את הטיפול בסוגיות הבוערות – ירושלים, הפליטים וההסדרים לשלב האחרון של המשא ומתן – וכעת הם אינם מצליחים להתמודד איתן. רבין ופרס העמידו פנים כאילו הבעיות הללו נעלמו, אך הן לא נעלמו. גם ערפאת לא היה יכול להתעלם מההיסטוריה: פיגועי ההתאבדות בישראל ב-1996 הביאו את נתניהו שהתנגד בערך לאוסלו לשלטון. עבאס הציג פנים שונות, מיליטנטיות כלפי עמו מאשר כלפי ישראל והעולם – הממסד הישראלי יודע ומסכים לכך.
אף אחד לא צריך הסכם שלום: לא הסעודים, לא הסורים, לא הפלסטינים ולא המצרים. המצרים אפשרו לחמאס להבריח נשק לתוך עזה באופן הערבי האופייני של הצקה מתונה לאויב (במקרה זה, לישראל) ובבדיקה כיצד אפשר להרוויח מהבעיה של האויב. מצרים לא מעוניינת שמדינות ערב נוספות יגיעו לשלום עם ישראל, אלא מעוניינת להחזיק בתפקדה כבוררת המקומית, כצינור המוליך בין ישראל ובין המוסלמים. מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית היא סיוט בעיני ירדן, כיוון שהדבר יוביל לכך שהרוב הפלסטיני בירדן יפיל את המונרכיה. הסעודים מציעים תוכנית שלום מגוחכת אותה הם יודעים שישראל לא תקבל, אך ישראל מתגלגלת על גבה בכדי להציג את אמונה בתוכנית שאף אחד לא מצפה שתצליח. ארה”ב לא זקוקה לשלום: תהליך השלום מאזן את המלחמות האמריקניות באפגניסטן ועיראק, אך ברגע שיגיע השלום, פעולותיה של ארה”ב יחשבו לאנטי-מוסלמיות בלבד.
הקיבעון הישראלי אודות השלום עם הפלסטינים הוא אבסורדי. לשאר הערבים לא אכפת כל כך מהפלסטינים. אם ישראל תחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים, הערבים האחרים יחשיבו את השלום לתוצר המאבק הפלסטיני – ולא לתוצאה של הרצון הטוב הישראלי – ובכך לתבוסתה של ישראל. לאחר שהפלסטינים הביסו את ישראל והקימו לעצמם מדינה, גם מדינות מוסלמיות אחרות יקבלו את האומץ להלחם בישראל. סוריה היא בעיה הרבה יותר גדולה מהפלסטינים. על אף שהיא אינה מסוגלת להביס את ישראל, סוריה יכולה להטיל גשם של טילים על ישראל כשהיא משתמשת בהגנה הגרעינית של איראן בכדי למנוע תגובה ישראלית. הסכם שלום עם סוריה, אפילו במחיר הגולן, יוותר על הנייר.
ישראל לא יכולה לסמוך על אף מדינה אחרת. אמריקה הטילה חרם על משלוח נשק לישראל בזמן מלחמת העצמאות, הגיעה קרוב למלחמה בישראל בשמה של מצרים ב-1956 וב-1967, ועזרה לישראל רק ב-1973 בכדי לעצור את ההשפעה הסובייטית על המזרח התיכון. באותה השנה, בזמן השיא של המלחמה הקרה ובזמן המלחמה הגדולה ביותר במזרח התיכון, האירופאים סגרו את המרחב האווירי שלהם בפני הרכבת האמריקנית לישראל. בזמן קריטי, ישראל תוותר ללא נותן חסות ראוי לשמו.
לא הגיוני להישמע לרצונות הממשל האמריקני הקוראים לוותר על העומק האסטרטגי ההגנתי הזעום שלנו אם התמיכה האמריקנית לא תובטח כשיגיעו זמנים קשים.

החקלאים הפלסטינים שהצביעו בעד החמאס והמספקים את הגב הלוגיסטי לחוליות משגרי הרקטות של הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני מצפים לרווחים מהיהודים בשנה הבאה: השמיטה, שנת השבתון בה אסור על פי הכתוב לזרוע. רוב הקהילה האורתודוקסית תמנע מלקנות מזון שגודל בישראל – והם יקנו אותו מהפלסטינים. כמו שקורה כל כך הרבה, חשיבות קיום הדת הרשמי עולה על מהות ההוראה התורנית: אין ספק שאין להרשות מצב בו אנו תומכים כלכלית באויב.
האיסור המקורי המופיע בספר שמות (פרק כ”ג פס’ י’) מדבר על “ארצך”. הפירוש הרבני של המילה “ארצך” הוא “ארץ בבעלות יהודים” – והוא עומד בסתירה למונח “ארץ מצרים” בפסוק הקודם. הכוונה ב”ארצך” היא לארץ ישראל ולא חלקת קרקע פרטית. הבנה זו מאושרת על ידי מצוות השמיטה המופיעה בספר במדבר, פרק כ”ג פס’ ב’: “דבר אל בני ישראל, ואמרת להם, כי תבואו אל הארץ, אשר אני נתן לכם – ושבתה הארץ שבת לה’”. בהמשך, בפרק כ”ה פס’ ז’ מפריך את גישת הבעלות בכך שהוא מאפשר אפילו לבהמה לאכול את הגידולים. הכתוב “החיה אשר בארצך” וודאי אינו מתכוון ל”שטח הנמצא בבעלותך” אלא ל”ארץ ישראל”.
הרבנים המציאו הרבה דרכים גאוניות – או מבישות – לעקוף את שנת השמיטה. אפשר לעקוף כל חוק. התלמוד (מסכת סוטה, כ”ב) מגדר את אלו העוקפים את ההלכה כסוג הגרוע ביותר של פרושים, תוך השמעות לו באופן נומינאלי בלבד. רק ההתעלמות הגורפת מאלוהים מאפשרת לצבועים הרבניים לעקוף מצווה ברורה. האם המצווה הזו לא סבירה? אם זה המצב, הפסיקו לקרוא לעצמכם רבנים ולכו לקבל תואר במנהל עסקים. לאקדמאים, ולא משנה עד כמה הם שמאלנים, נהנים משנת שבתון ואין כל סיבה למנוע הנאה זו מהחקלאים – המצווה, כמו כל שאר המצוות, היא הגיונית לחלוטין.
המעקף הרבני השכיח לשמיטה הוא המכירה ההיתולית, דמוית הפרוזבול של האדמות החקלאיות לגויים, עם אופציה לקנייה חזרה מחודשת. נדמה כי הגוי לא מחויב בשום מחויבות דתית בנוגע לשמיטה, והאדמה אינה יהודית עוד, לכן אפשר להמשיך ולקיים את החקלאות באין מפריע. הגישה הצבועה של יהודים השומרים מצוות באמצעות ייפוי כוח לגויים מזכירה את הטריק המתועב באותה מידה של שכירת גוי של שבת שיכבה את האורות. ממכר זמני של הארץ הוא בטל, הן על פי התפיסה הרבנית והן על פי החוק האזרחי מתוקף טבעו הבדיוני: הן הקונה והן המוכר אינם מעוניינים ליצור השלכות חוקיות מעשיות לחתימה על השטר. המוכרים היהודים לא מאבדים את רווחיהם, והקונה הגוי לא מקבל כל רווח קבלני. ההעברה הזמנית של חלקות האדמה היא גם חסרת משמעות דתית כיוון שקיים איסור לחרוש ולעבד את אדמת ארץ ישראל, בלי קשר למי שלו היא שייכת.
רשויות רבניות אחרות הפכו את השמיטה לבלתי ניתנת לאכיפה בכך שקישרה אותה לשנת היובל. בניגוד לפשט הכתוב, המסורות הרבניות טוענות ששנות היובל לא מגיעות מתוקף עצמן, אלא שהסנהדרין מכריז עליהן. הרבנים מהזרם המרכזי לא מעיזים להקים מחדש את הסנהדרין – מה שיוביל אותם למסלול התנגשות עם הממשלה החילונית – ולכן לא שומרים לא על שנת היובל ולא על שנת השמיטה.
ועדיין ישנם כאלו המדמיינים שיהודים יכולים לקנות תוצרת חקלאית מעזה – שלא הייתה חלק מישראל בזמנים המקראיים ואינה חלק ממנה היום. קנייה מהאויב ההורג יהודים אינה עומדת בקו אחד עם האתיקה המקראית.
התורה היא מעשית לחלוטין והיא אינה דורשת את התיקון הרבני. בכלכלת ההזנה העתיקה, כיצד הייתה יכולה אוכלוסיה שלמה להימנע מזריעה במשך שנה, או אולי אפילו למשך שנתיים כאשר שמיד לאחר שנת השמיטה הגיעה שנת היובל?
בשמות פרק כ”ג פס’ י’ מופיע הציווי לאסוף את היבול במשך שש שנים. הפועל “אסף” אינו מורה רק על קציר, לא גם איסוף והכנסה לאחסון, כמו שמצורעים שנרפאו ממחלתם מוחזרים אל הקהילה (אסף, דברים כ”ב, ב’). הדבר יוצר מאגרים שבהם ניתן להשתמש בזמן שנת השמיטה. הכתוב בספר במדבר (כ”ה, א’) מבטיח שבשנה השישית יופק יבול שיספיק לשלוש שנים. הדוגמא של יוסף שסידר מאגרים דומים עבור פרעה בכדי לכלכל את מצרים במשך שנות הרעב, מורה על כך שאחסון מזון בכמות גדולה היה דבר שכיח. כך, שנת השמיטה נוגעת רק לגידול מזון שניתן לאחסנו רק אם קיימים אותם מאגרים לשלוש שנים. מותר לגדל פרות וירקות שלא ניתן לאחסנם, ליבת הדיאטה הישראלית המודרנית. יתר על כן, מותר לטפל בפירות כיוון שאין צורך לזרוע אותם בשנה השביעית.
שימור אדמת בור למשך שנה אחת בלבד מתוך שבע לא מאפשרת רוטציית יבול יעילה – החקלאים העתיקים ללא ספק הבינו את העובדה זו. ההבנה המסורתית של המצווה אוסרת על כל עבודה בקרקע, על אף שאת אדמת הבור יש לעבד ויש לטפל בעשבים שוטים – אדמה שלא עיבדו אותה במשך שנה, במיוחד האדמה הירודה ביהודה תדרדר למעשה ולא תשפר את רמת ההפקה שלה.
ברחבי העולם, חקלאים מבצעים רוטציה ביבולים על ידי כך שהם מחזיקים חלק ולא את כל חלקותיהם כאדמת בור, ומסיבה טובה: שמירה על הארץ כולה במצב של אדמת בור היא מסוכנת מדי, במיוחד במצב של כלכלת הזנה. רק יבול טוב במיוחד מפיק מאגרים למשך שנה של מנוחה חקלאית – הימנעות מחקלאות למשך שנה בדרך כלל תוביל לרעב. מה אם בשנה הבאה (הראשונה במחזור החדש) תביא יבול ירוד? עדיין יותר בלתי סביר שלאבותינו הקדומים היו מספיק מאגרים בכדי לשרוד בנוחות שנת שמיטה ושנת יובל המגיעה אחריה. במקום שמחה, שנת היובל תוביל לרעב.
בואו ונחזור לטקסט. במדבר כ”ג פסוק י”א מורה לטפל בכרם ובמטע הזיתים באופן דומה לטיפול בשדה. סוגיית הזריעה אינה נוגעת לאשכול הענבים או לזית. הימנעות מקציר הזיתים אינה הגיונית, והימנעות מבציר הענבים פוגעת בכרם. אי אפשר לדמיין שהתורה קובעת איסורים בלתי הגיוניים. ואכן, אותו הפסוק מגדיר שתוצרת השדה תעמוד לרשות העניים, ולאחר שאלה באו על סיפוקם – לחיות. קיימת תוצרת – אפילו יותר ממה שהעניים יכולים לאכול. הפסוק, מילולית מצווה שבשנה השביעית יש לשמוט אותה ולנטוש אותה. אין הדבר מחייב דווקא הימנעות מזריעה. המילה “אותה” בדרך כלל מובנת כמתייחסת לקרקע. דקדוקית עם זאת, המלה מתייחסת לקודמן הקרוב ביותר, דהיינו “גידול [התוצרת]”. לא את הקרקע יש לנטוש, אלא את הגידול.
העניים נהנים מהזכות לאסוף את הגידולים. בשמות כ”ג, י”א, זכות זו מורחבת. במשך שש שנים החקלאים זורעים ואוספים את העודף לאחסון (שמות כ”ג, י’). בשנה השביעית, הם אוכלים אך לא אוספים את העודף – שנותר לעניים שבסך הכול אוספים אותו לשנים אחרות. מאשש זאת הכתוב בבמדבר, כ”ה, ו’: בשנה השביעית התוצרת היא “לאכלה לך”, והוא מחזק זאת (כ”ה, ז’) בכך ש”תהיה כל תבואתה לאכול” – ולא לאחסון.
(האיסור שלא לזרוע ולא לגזום המופיע בבמדבר כ”ה, ד’ שונה או הוסף מאוחר יותר. הוא סותר את פסוק ו’ בפרק כ”ה הנוגע לתוצרת השנה השביעית – שאין ספק שנזרע. התוספת של פרק כ”ה פסוק ד’ מכריחה את הגרסא הבלתי אפשרית מבחינה אטימולוגית של ספיח קצירך (כ”ה, ה’) כ”מה שגודל בכוח עצמו”.
באופן דומה לשמות כ”ג, האיסור המופיע בספר במדבר כ”ה, ה’ לא נוגע לקציר ממש, אלא רק קציר של מה שטרם הבשיל ושל אשכולות שלא הפיקו הרבה (ספיח קצירך). הדבר מתייחס, שוב, לזכות האיסוף. במשך שש השנים, העניים מקבלים את השיירים אך בשנה השביעית הם נהנים מתוספת: כל התוצרת בתפוקה הנמוכה וכל התבואה שנותרת לאחר שהחקלאים ממלאים את צורכיהם האישיים. שנת השמיטה קשורה לתועלת לעניים, לא לרוטציה ביבול. הכתוב בשמות כ”ג פסוקים א’-ט’ מספק את ההקשר בנוגע לצדק חברתי.
במונחים כלכליים מודרניים, החקלאים בשנת השמיטה זכאים למלא את צורכיהם אך לא לקבל רווחים. הכתוב בספר במדבר כ”ה, ו’, מתיר את תוצרת השמיטה לעבדים. החקלאים המודרניים, בהתאם לכך, זכאים לכסות את עלויות הייצור שלהם. פרק כ”ה פסוק ו’, התוצרת מותרת גם לשפחות. בהתאם לכך, החקלאים יכולים להשתמש בכספי המכירות בכדי לספק את צורכיהם – או את רצונותיהם – מעבר לאוכל. אך אחסון התוצרת משנת השמיטה או צבירת כספי המכירות אינה מקובלת – יש להפיץ את הרווחים למטרות צדקה.
החקלאים בישראל יכולים לעבד את אדמתם בזמן שנות השמיטה תוך הגבלה אחת: כל עודף התוצרת או הרווחים ממכירת התוצרת יכולים ללכת לצדקה.
עוד בנושא השמיטה, שמו לב להבנה הבלתי נכונה של מחיקת החוב. המחזור בן שבע השנים של מחיקת החוב המופיע בדברים ט”ו, א’ אינו קשור למחזור בן שבע השנים של הארץ. רעיון מחיקת החוב הוא פשוט: חובות בזמן העתיק היו קטנים, לא מסוג המשכנתאות המודרניות, ובדרך כלל היה ניתן לשלמם תוך שנה לכל היותר. במצב הכי גרוע, מדובר בחובות שלא נאספו במשך שש שנים. מחיקת החוב היא שוות ערך לביטול חוב רע במקום הטרדה חסרת טעם של הלווים. פסוק מקביל במדבר ט”ו, פסוק י”ב מאשש את העובדה שתקופת שש השנים הא גמישה, ומבוססת על העסקה. היהודים הם בעליהם של עבדים רק למשך שש שנים, אך חייבים לשחרר אותם לאחר מכן. תקופת שש השנים הרלוונטית מתחילה כאשר העבד נרכש. באופן דומה, איסוף החוב מתבצע לאחר שש שנים מאז שנוצר.
זיהוי מוטעה של מחיקות החוב עם שנת השמיטה גרם למצב בו, כמובן, אף אחד לא מוכן להלוות כשהשנה השביעית מתקרבת. פסקה נפרדת בספר דברים ט”ו, פסוקים ז’-י”א הוספה בכדי לבייש את היהודים עד כדי כך שיסכימו להלוות ללא תקווה להחזר – העיקרון הזה חוזר ונשנה בנצרות. הלל פיתח את הפרוזבול בכדי לעקוף את מחיקת החוב על ידי העברה נומינלית של חובות אל תוך הרשות הציבורית שלא מכוסה על ידי הצו התורני.
נותן החוק הוא חכם, ואין כל צורך לתקנו, אם רק נקרא את התורה תוך שימת לב.

הישראלים נשמעים לאידיאולוגיה הסוציאליסטית הקלאסית: רפורמות רציונאליות של חברות וקהילות. חרף הטינה הניכרת בין הערבים והיהודים הציוניים, הממסד הפוליטי הישראלי מדמיין לעצמו שצעדים פשוטים כגון תעמולה או חתימה על הסכם שלום יהפכו את הזאבים לכבשים. ישראל היא אתיאיסטית מוצהרת – החל משטיפת מוח בבתי הספר ועד לתהלוכות הגאים המשפילות בירושלים. ישראל מחליפה את היהדות באידיאולוגיה המלאכותית הנקראת ציונות. הטוענים לאידיאולוגיה הראשית הופכים ללעג ולקלס, נקראים קיצונים ימניים או דתיים, מוטל עליהם רפש ומפחיתים בערכם.
החברה הישראלית המוקדמת הייתה במובנים רבים, הרבה יותר סוציאליסטית מאשר בריה”מ. האיחוד הישראלי של איגודי העובדים, ההסתדרות, שלט לחלוטין בכלכלה – שביתות ודרישות שכר סחטניות היו שכיחות אז. הם ממשיכות היום בתעשיות המונופוניות ואלו בבעלות המדינה.
ישראל הייתה למעשה מדינה של מפלגה אחת, והיא נשלטה על ידי מפלגת העבודה – מפא”י. על אף שמספר מפלגות מהוות את הממשלה של היום, הן קשרו ביניהן קשר עד לרמה שכעת אין כל הבחנה ביניהן. מפלגת העבודה השמאלנית ומפלגת המרכז קדימה הגיעו לקונצנזוס בנוגע לסוגיות כלכליות, מפלגת העבודה ומפלגת המפד”ל-איחוד לאומי הקיצונית מנהיגות מדיניות דתית המשותפת לשתיהן, קדימה התבוסתנית וישראל ביתנו, הימנית הדמגוגית מסכימות בסוגיות הגבולות וההתנחלויות.
הבירוקרטיה הישראלית היא חזקה ביותר. הרגולציה הכלכלית עולה בהרבה על זו הסובייטית ואפילו על הרמות הרוסיות הנוכחיות. חקירות פליליות המונעות ממניעים פוליטיים גורמות לשרים לבחור שלא לנקוט בגישות מועילות, והם הולכים על בטוח בהתאם להנחיות הבירוקרטיות. המערכת ממשיכה לייצר בקצב מהיר הוראות שיכסו כל תרחיש אפשרי ובכך מסירות אחריות אישית מהפקידים הבכירים. רוטציה תדירה של השרים מחזקת את תפקיד הנהלים הבירוקרטים בכדי ליצור מראית עין של המשכיות.
מנויים פוליטיים חלחלו לכל גופי השלטון, מנגנוני הביטחון והמשפט. אין אדם, בכל דרגי השלטון, שלו עניין אפילו קל שבקלים בשינוי המערכת הסוציאליסטית הטוטליטרית. תנאי מתן רישיון וצנזור קשוחים של התקשורת הציבוריים מאפשרת מניפולציה של דעת הציבור למצב של הסכמה. גישה לתקשורת נמנעת ממנהיגי האופוזיציה בכדי לברוח מהתקפות משרדי יחסי הציבור וביטול המימון שלהם: הממסד דוחק בנותני החסות לנטוש את תמיכתם באופוזיציה. מימון מצומצם מגיע ממספר יהודים מחו”ל שאינם מקבלים את הסלוגנים השמאלניים ולא תלויים בממשלת ישראל בכל הנוגע לרווחיהם.
לאחר נפילת בריה”מ, ישראל בתורה החליפה את הסוציאליזם שלה בגרסא מתונה של פשיזם. תכונות סגנון החיים הפוליטי הישראלי כולל אידיאולוגיה רציונאליסטית, חוסר קבלה של אופוזיציה, שליטה בתקשורת ובחינוך, גיוס החברה וסגידה לכוח, מנגנון ביטחון חזק ביותר הרואה בכוונת שלו את האופוזיציה, קונצנזוס בקרב המפלגות הפוליטיות העיקריות, ריכוז ההון הפרטי על רקע עוני הפושה בעם, התכנסות והתלכדות של הממשל עם עסקים גדולים באמצעות מכרזים, הפרטה במחירים נמוכים מהנדרש, תרומות פוליטיות וסוג ספציפי של שחיתות בו פקידי הממשלה מקבלים שוחד ולאחר מכן המשחדים שולטים במקבלי השוחד. הסוציאליזם הישראלי לא נשבר, כמו בצ’כוסלובקיה, אלא התפתח לסוג נוקשה של טוטליטריות. המערכת הפוליטית הישראלית אוכפת את עצמה: מערכת המשפט תומכת בשמאל, אילי הון שולטים בממשלה, מפלגות פוליטיות מתנגדות לאנשים חדשים שנכנסים אליהן, עובדי התקשורת השמאלנית מגנים את היהדות, והמפלגות הדתיות לא משליכות את יהבן בציונות ובכך מחפשות את סבסוד הממשלה. ממשלת ישראל מתנהגת באכזריות כלפי מפגינים יהודים בדיוק כמו כלפי אלו הערבים. נאמנותה היא למדינה. והמדינה היא לא גוף של יהודים, וגם לא של ערבים, אלא גוף עצמי שלו סוגדים המצביעים, הבירוקרטים ואוכפי החוק. המדינה היא האליל.
מערכת חזקה שכזו אינה ניתנת לרפורמה, ניתן רק להורסה.

הבעיה האמיתי שלנו היא היהודים, לא הערבים. ארגוני הגרילה הפלסטיניים הם מטרד – הם לא יכולים להביס את המדינה היהודית. היהודים יכולים לעשות זאת. ישראל במקור משכה רק יהודים בעלי מנטאליות חלוצית, שהתגברו על המכשולים בדרך לכניסה לארץ. אפילו העלייה שהגיעה אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה קנאית: יהודים שהעדיפו ביטחון נותרו באירופה. שטיפת המוח בבתי הספר הישראליים והעלייה הרוסית הענקית, בעלת המוטיבציה הכלכלית של שנות ה-80 וה-90 הפכה את ישראל לגטו. רוב היהודים הם עדיין נורמאליים באופן פסיבי: הם רוצים מדנה ללא ערבים, מעדיפים פעולות תגמול מוחצות, מתעבים את הערבים ומכבדים את דתיותם של אחרים. אך זה לא מספיק: יהודים נורמאליים ופסיביים אינם יכולים להתנגד לשמאל הפעיל. השמאלנים עלו לכוחם בזכות תעמולה מסיבית וקולות הערבים, לא בזכות תמיכה מצד הרוב היהודי – אך מה שמשנה הוא מבחן התוצאה: השמאל שולט. היהודים הנורמאליים, חברי ימין פעילים, לא יכולים אפילו לקוות לשנות את המאזן בישראל, פרט להתחלת מלחמת אזרחים כוללת – זהו לא תרחיש בלתי רצוי. כרגע, נגזר גורלה של הנורמאליות היהודית בתל-אביב ובישראל של מישור החוף. היהודים הנורמאליים יכולים לבנות לעצמם מדינה יהודית נורמאלית רק באזורים נטולי השמאלנים – בהתנחלויות.
במקום לנסות ולשנות את המדיניות הישראלית, על היהודים הנורמאליים לפתח אוטונומה של התנחלויות במטרה סופית של התרחבות אותה האוטונומיה אל מדינת יהודה – על חשבון הערבים.

הטיעונים המקראיים בזכות כיבוש ארץ ישראל לא עומדים בעינם כיום. אברהם ויהושע קיבלו הוראות אלוהיות ברורות לכבוש את הארץ, מה שרמז על כך שעל היהודים לישב את הארץ רק לאחר גילוי אלוהי. התנ”ך לעולם לא מתעסק בשיבה מהגלות השנייה: נבואות אודות השיבה מגלות בבל התגשמו וכיום הן שנויות במחלוקת. המסורת הרבנית, תהיה מפוקפקת ככל שתהיה, נוגעת בסוגיית השיבה מהגלות רק בהקשר האפוקליפטי.
התנ”ך מבטיח את הארץ ליהודים, אך מדוע להאמין שהבטחה זו תתגשם כרגע? היהודים כבר חשבו כך בזמן שלטונו של ג’וליאן וכשכבשנו את הארץ יחד עם הפרסים. ניצחונות בשלוש מלחמות גדולות יכולים להראות כנס, אך לעולם לא נדע. יהושע קיבל סימן ברור יותר ביריחו.
אנו רוצים בארץ ישראל מסיבה הגיונית לחלוטין: היהודים רוצים לחות לבד, בלי שונאי היהודים. כמובן, בלי ערבים. אנו רוצים לחיות במדינה בעלת גבולות ברי הגנה ועומק הגנתי. מדינה שלה חיבור מתון למקורותיה ההיסטוריים והדתיים. ויש לנו מספיק כלי נשק בכדי להגשים את שלוש המטרות הללו.

היהודים העתיקים היו ללא ספק ממוצא מזרח תיכוני. מחקרים גנטיים מורים על כך שהישראלים המודרניים קרובים יותר לכורדים, ובכך הם נאמנים למקום מוצאו של אברהם אבינו, אור כשדים. מספר אזכורים תנ”כיים אודות ה”השמדה המוחלטת” של עמלק, מאששות את דעות הארכיאולוגים הסוברים שהיהודים חדרו לארץ כנען באיטיות ולא (כפי המתואר בתנ”ך) במהירות. הגנטיקה מוכיחה יחסי קירבה בין היהודים ובין הערבים הסורו-פלסטינים.
מקורות עתיקים תמיד מאשימים את היהודים בכך שלא פיתחו שום דבר מועיל בהשוואה למומחיות העולם היווני בתחומי האומנות והמדעים. המחסור האינטלקטואלי הזה הופיע לפני שהרבנים טהרו את האנרגיות היהודיות בתצורת כתבי קודש דתיים. חוסר בהישגים אינטלקטואלים מסוג זה הינו מוזר במיוחד על רקע חינוך החובה מגיל חמש המונהג בקרב היהודים – אם נאמין לעדויות הצדקניות אודות הרפורמות של בר-שטח. זוהי אומה שכל חבריה יכולים לקרוא ולכתוב ושקדמה לכל כך הרבה אומות – אך באופן מפתיע, לא הגיעה להישגים כלל.
יהודי הגטו של המאה ה-19 נחשבו גם הם לבלתי מוצלחים, והפקידים האמריקנים פקפקו בדרך כלל באפשרות לשלב בחברה את המהגרים היהודים. היהודים נאבקו בדרכם מעלה, ונמשכו על ידי ההזדמנויות שלפתע נפתחו בפניהם, והגיעו להישגים מדהימים במישור האינטלקטואלי. החל משנות ה-70, היהודים האמריקנים שהתבוללו לחלוטין זה מכבר, כבר לא היו צריכים לפעול נגד האנטישמיות והוכיחו עצמם לעולם החיצון. היהודים האמריקנים התיישבו בנוחות במעמד של רופאים, עורכי דין ומהנדסי תוכנה – תפקידים שאינם מצריכים גאונות כלשהי. בדיוק כמו ברומא העתיקה, היהודים האמריקנים הופכים לעשירים, אך הם אינם יצרניים במונחים תרבותיים.
מאות שנים של רדיפה הפכו את היהודים האשכנזים לעם בעל זהות אתנית מובחנת. הפרעת המניה-דפרסיה הפיקה אומה בעלת מספר חריג של גאונים ומספר אף יותר גדול של טיפשים, פחדנים לאומיים בעלי התקפי גבורה נואשת, אומה המפגינה אדישות כלפי האחר בשילוב עם משיחיות הנוגעת לכל נושא מתאים.
היהודים הספרדים הם שונים לגמרי: חזותית, גנטית, מנטאלית ואינטלקטואלית. הם יותר נורמאלים מהיהודים האשכנזים. לשחורים האתיופים הממירים דתם ליהדות אין כל קורלציה גנטית ליהודים או להפלוטייפים המזרחיים.
ישנם כל מיני סוגים מוזרים של יהודים, כמו המומרים היפנים של חב”ד, ולמזלנו התורכים עדיין אינם טוענים למורשת יהודית מהכוזרים כמו שהנוצרים בני הפלשמורה טוענים למורשת יהודית ופולשים לישראל.
חייבים להודות בכך: ישנם דברים בלתי הפיכים. אי אפשר לבנות מחדש את האומה היהודית העתיקה. היהודים שבו מבבל רק מספר עשורים לאחר השמדת מדינתנו, אך יהדות בית המקדש השני הייתה שונה בתכלית מזו של המקדש הראשון. הארון, עשרת השבטים והמלוכה אבדו כולם, וכמוהם כנראה גם הלויים. בית המקדש השני היה בניין ולא מקום מקודש. היהודים לא קיבלו בברכה כל אדם שטען לזהות יהודית: נחמיה גרש את נשותיהם הפגאניות של יהודים שללא ספק היו מעדיפות להמיר את דתן מאשר לעזוב. היהודים סרבו להטמיע את השומרונים שהסטייה התיאולוגית שלהם מהיהדות הצדוקית הייתה הרבה יותר קטנה מההבדל בין האורתודוקסיה והרפורמה המודרניות. יהדותו של אדם לעולם נגעה לאתניות שלו – אך היא גם לא נגעה רק לאמונתו הדתית. אפשר להפוך כל מושג לאבסורד.
המדינה היהודית המודרנית אבדה כל הגיון בריא בהגדרתה את יהדותו של האדם. היהודים התימנים מציגים את השטח האפור, ואפילו שהם לחלוטין אינם יצרנים באופן מספיק ואינם מתאימים לחברה היהודית – הם עדיין יהודים. עם זאת, האתיופים השחורים לא יכולים להפוך לישראלים מן המניין, ללא קשר לדת שבה הם טוענים שהם מאמינים. הרבנים מתנהלים באיטיות בכל הנוגע לשינוי ההלכות שהיו הגיוניות בסביבת הגטו, אך כיום כבר אינן. אדם שסבתו יהודיה, שבקש לחיות בגטו ולסבול כמו כל שאר היהודים יתקבל בברכה כיהודי, אך על סלאבים שסבתם הייתה יהודיה ושאותה רצחו קרובי משפחה אחרים שלהם יש לאסור להגיע לישראל.
כבר יותר משלוש מאות שנה הייתה ההזדמנות לכל אירופאי להגר לאמריקה. כשהמדינה התבגרה, היא סגרה את חלון ההזדמנויות הזה. ישראל לא צריכה את היהודים האמריקנים או את קורבנות ההמרה הרפורמית. על המהגרים החדשים להיות רק חלוצים שברצונם ליישב את גבולותיה של ישראל, ביישובים הרחוקים חמישים קילומטרים מהערים הגדולות.
והגיע הזמן לגרש את אלו שהובאו לישראל על פי השיטה היהודית השגויה ובהתאם לרצון הממשלה לאזרחים נוספים.

מתינות היא דבר יחסי. השוליים מוגדרים על פי פעולות קיצוניות. בכדי להזיז את המרכז הפוליטי הישראלי ימינה, על השוליים הימניים עצמם להתרחב. הפגנות או הגנה פסיבית על מאחזים בלתי-חוקיים הם הפעולות הכי ימניות כיום. הימין מבקש להגביל את הוויתורים בעוד שהשמאל דוחף לוויתורים כוללים בכל התחומים. אין פלא שהמרכז זז שמאלה. שינוי התפיסה הימנית יכול להביא לשינוי המאזן הפוליטי כלפי הימין.
במקום להתחנן, יכול להיות שהימין יעדיף לתקוף. אם נזלזל בפיצוץ הדמוגרפי הערבי יכול לאפשר את העברת הערבים מישראל. במקום לגנות את הבנייה הבלתי חוקית המסיבית הערבית, יכול להיות שיהודים הימניים יעדיפו לפוצץ את הבניינים הבלתי חוקיים על יושביהם הערבים. אפשר שהימנים ירצו להגדיל את ההימור בעימותים עם המשטרה בזמן הגנה על התנחלויות יהודיות בלתי חוקיות על ידי שימוש בכוח אקטיבי, ולא רק פסיבי. השמאלנים נהנים מתקשורת הנוטה לכיוונם, אך הימנים יכולים להכריח את התקשורת לתת כיסוי לפעולותיהם, אם אלו יהיו ראויות להיכנס לחדשות. כאשר הציבור הישראלי יראה יהודים הורגים יהודים, הם יקבלו מציאות בה היהודים מגרשים את הערבים מישראל.
על רקע פעולותיהם של מספר קיצונים יהודיים אמיתיים מסוגו של אברהם שטרן, המצביעים הישראלים יקבלו פוליטיקאים כמו אלדד כחברי מרכז – ויצביעו עבורם.

המדינה היהודית הולכת ומתדרדרת. היהודים הדהימו את העולם בגבורתם ב-1948, ביכולתם ועוז רוחם ב-1967 ובעוצמתם ב-1973. באותו הזמן, ישראל הגיעה לשיאה – קנאית, היא שלטה ביהודה, שומרון וסיני לצדה היה יתרון צבאי אדיר ביחס לצבאות האויב הערביים. אך תקופה זו חלפה מהעולם.
סיני, אמצעי ההגנה הטוב ביותר נגד מצרים, אבד עבור חתיכת נייר עליו מודפס הסכם שלום ארעי. ערבים וסלאבים הציפו את ישראל, ויחד הם מונים את רובה (בקרב הצעירים) – שכעת מבקש לנטוש את יהודה ושומרון. הערבים רוכשים יותר נשקים אמריקנים מאשר ישראל, וישנה כבר מדינה אסלאמית שנייה המתכוננת לפתח נשק גרעיני.
הרוח הערבית שבה לעוצמתה הראשונית. הם גילו שהם יכולים להביס את היהודים באמצעות משא ומתן במקום באמצעות מלחמה. ישראל מבקשת בחלישות להחליף שטחים ישראליים בהם חיים ערבים עבור שטחים פלסטינים בהם נמצאים יישובים יהודיים. הפלסטינים מסרבים לכך. הם מעדיפים לפנות את המתנחלים היהודים ולהשאיר את הערבים בישראל בכדי שאלה יתרבו ויובילו להצבעה שתשמיד את ישראל.
מדינות ערב מתעלמות מאוברטורות השלום של ישראל, אך הן יכולות להעניק לישראל חזיונות שווא של שלום. הם יודעים שהדבר זמני. הערבים מתרבים שטח ישראל, השמאלנים היהודים דוחפים לכינון מדינה העיוורת להבדלים אתניים, הקהילה הבין-לאומית חוזרת לנטיות האנטישמיות המסורתיות שלה ומדינות ערב הולכות ועולות בכוחן. צאלח-א-דין יהיה מיותר במצב זה.
מדינות שייכות לקבוצות הנחושות ביותר ולא לרוב. יהודים הם לא נחושים והם גם אינם הרוב בישראל.

האמריקנים נושאים ונותנים עם איראן אודות גורלה של עיראק. איראן זקוקה להשפעה על השיעים העיראקים – השאלה אם תעשה זאת על ידי תמיכה בארגוני גרילה או במסגרת תהליך פוליטי היא אינה רלוונטית. החזון הטקטי האיראני וזה האמריקני עבור עיראק חופפים: מדינה שלווה יחסית הנשלטת על ידי הרוב. עבור אמריקה משמעות הדבר הוא דמוקרטיה ועבור עיראק – שליטת השיעה במדינה. איראן היא תומכת מקדמא דנה של המורדים הכורדים בעיראק, ולא סביר ששלטון השיעה המושפע כל כך מאיראן ידכא את הכורדים. המיעוט הסוני העיראקי לא מהווה כל בעיה עבור אמריקה ואיראן, ומדאיג אך בממעט את ערב הסעודית ואת מצרים. תוך שהם מספקים את תאגידי הנפט המערביים, הכורדים ימשיכו לשלוט בחלק נרחב של מגזר ייצור הנפט העיראקי, אם עיראק תיפול לתוך תחום ההשפעה של איראן.
הרפובליקנים בארה”ב מתעקשים על כך שיש להישאר בעיראק, בעיקר בכדי לשמור על הסיכוי לניצחון בבחירות הבאות. נסיגה במצב בו הביטחון בעיראק אינו מושלם יחשב ככישלון פוליטי. תסביך הצבא-תעשייה תומך בכיבוש עיראק כתחליף אד-הוק לשוק הנשק של המלחמה הקרה. שחיתות היא סיבה נוספת: מילוני דולרים ברווחי חוזים משלמים את החשבון על פעולות השדולות. השחיתות משתוללת בפנטגון – ולא רק בקשר לעיראק. הפנטגון מאשר מכירות מסחריות לאיראן מתוקף הסנקציות, ופקידי הפנטגון מנתבים את כל הפקודות שלהם דרך קבלנים ידידותיים. כשספק עצמאי זוכה במכרז, הפנטגון מכריח אותו לשתף פעולה עם קבלן המועדף על הפנטגון תחת איום חסימת העסקה. במספר מקרים, הפנטגון אסר על משלוחים חוקיים לאיראן מצד ספקים שלא שיתפו פעולה.
שלוחתה של האימפריה השיעית לא צריכה להפחיד את ישראל. על אף שתורתם של השיעים היא יותר צבאית וממורכזת מאשר זו של הסונים, האיראנים הם יותר מתורבתים ומתקדמים אינטלקטואלית מהערבים. לאיראנים נמאס מהאייתולות והם הופכים במהירות לחילונים, בעוד שמצרים נסחפת בגל של פונדמנטליזם דתי. שלא כמו המצרים, האיראנים הם ידידותיים כלפי היהודים: הקהילה היהודית הגדולה והמרוצה היחידה בעולם המוסלמי נמצאת באיראן. חזבאללה, בן החסות של איראן, אינו שואף להשמיד את ישראל, והחמאס דבק במטרה שכזו רק באופן נומינאלי. האימפריה השיעית תכניס את הערבים למרוץ חימוש שיוביל אותם לפשיטת רגל, ובכך תציב את כוונות הנשק של הערבים על טהרן ולא על תל-אביב. הווהאבים וקיצונים סונים אחרים ילחמו בשיעים ולא ביהודים – מלחמה באחיך הקנאים פשוטה יותר מאשר מלחמה בישראלים, וקנאים בדרך כלל שונאים האחד את השני יותר מאשר שהם שונאים אויבים חיצוניים.
פיגועי ההתאבדות בעיראק לא יפסיקו אלא אם כן אמריקה ואיראן יישבו את העניין ביניהן. יידרשו מהממשלה העיראקית שנים בכדי ליצור מחדש את השילוב של סדאם של בגידה הפושה בכל רמות השלטון ואכזריות כוללת. אמריקה קיבלה את הימצאותם של נאצים לשעבר ואפילו קציני אס-אס לשעבר (דוגמת שלייר) כפקידים בכירים בשם היעילות, אך טיהרו את הבירוקרטיה העיראקית מחברי הבעת’ הנחמדים הרבה יותר. הממשלה העיראקית תעדיף פיגועי התאבדות עיתיים על אובדן התמיכה האמריקנית וסובסידיות על פשיטות מתוקשרות על אזרחים תומכי גרילה. הממסד העיראקי מסכים לרמה נסבלת של פיגועי התאבדות כאמצעי לשכנע את ארה”ב שתעביר יותר תקציבים ונשקים.
בניגוד לטענותיו של בוש, דמוקרטיה לא יכולה לתפקד תחת אש. רומא העתיקה מינתה דיקטאטורים בעיתות חירום, ומדינת המשטרה ישראל היא דמוקרטיה רק בהגדרתה. הפצצות בשווקי עיראק מפריעות לכלכלתה, כך גם החטיפות העיתיות. האוכלוסייה העיראקית עייפה מחוסר הביטחון והם יעלו עוד סדאם לשלטון. ההיסטוריה מכירה דרך בה ניתן להתנגד למלחמת גרילה ללא פגיעה נרחבת באוכלוסייה: יחידות מוות צבאיות למחצה. הרעיון הנסתר הוא להתמודד במיקרו-איום ברמת המיקרו ללא בחינה משפטית. כמו שישראל ממנה את צבא דרום לבנון בכדי שיפעל נגד אש”ף (ושאותו היא צריכה לממן בכדי שיפעל נגד החיזבאללה), עיראק יכולה לעודד ארגונים צבאיים למחצה שלא ניתן לקשרם באופן ישיר לממשלה בכדי להשמיד את המורדים. בהעדר מקום מבטחים וגיבוי חזק, ארגוני הגרילה ייעלמו, על אף שברמה הראשונית הן ינסו להגדיל את היקף ההתקפות בכדי לעלות לכותרות – פיגועי משאיות תופת גדולות יותר מאששות את המגמה הזו.
בעיות הביטחון של עיראק ניתנות לפיתרון - לא לפתרון מידי, אלא רק כתוצאה של שחיקת ארגוני הגרילה. נוכחות חיילי ארה”ב בעיראק מגבירה את הבעיה במקום לפתור אותה. מורדים רבים השמחים להלחם באמריקנים לא יתעניינו במלחמה בעיראקים: ערעור החוק והסדר הנכפה על ידי ארה”ב בעיראק מביא לתהילה הרבה יותר ממרד בלתי מורגש נגד עוד שלטון מוסלמי מושחת, הכול מחוץ לעינה של התקשורת. איראן/סוריה וערב הסעודית אינן יכולת במישור הפוליטי להפסיק לתמוך בארגוני הגרילה בעוד שכוחותיה של ארה”ב נמצאים בעיראק. יכול להיות שלא יפסיקו לתמוך בהם גם לאחר שארה”ב תיסוג. הנסיגה האמריקנית מעיראק לא תתקן את המדינה, אך הכיבוש האמריקני מדרדר את המצב.
בסביבה הנוכחית של תקשורת סוערת ושל ויכוח פוליטי המשרת את עצמו, הפינוי נראה כאפשרות מכובדת עבור עיראק. החיילים האמריקנים מתים והורגים לחינם, ללא כל סיבה. העניין הוא שמלחמות מסוג זה הן גרועות יותר בזמן בו האומות מוכנות לאסוף את נחישותן ולהתעלם ממספר ההרוגים בקרב חייליהם, חיילי האויב ואזרחים. התחלת מלחמה בעיראק שאינה הכרחית עבור העם האמריקני קבעה מראש את נפילתה של בגדד למצב של מרד פרו-איראני. אם העניינים יסתדרו, החוויה הקשה של עיראק תראה יותר מסודרת מזו שהתרחשה בסייגון.