ראשי הממשלה הישראליים מגיעים בדרך כלל מרקע של שירות צבאי. עובדה זו מסייעת להם מאוד בזמן משברים צבאיים, אך היא מעוותת את הגישה שלהם לתחום המדיני הישראלי בכללותו. הלך הרוח של מפקדים בצבא לעומת פוליטיקאים הוא שונה לגמרי: פעולות קצרות ורבות תעוזה לעומת הערכת מצב ארוכה, סבלנית ובלתי החלטית לפני נקיטת כל פעולה. רבין, ברק ושרון ניסו להביא לשלום במבצע החלטי אחד. יצחק שמיר לעומת זאת, העדיף מלחמת גרילה איטית על פני מבצעים צבאיים רחבות הקף ופעל בסבלנות גם בפוליטיקה. נתניהו, יועץ עסקי לשעבר, ניסה לשלוט במדינה על פי ספרי הלימוד האוניברסיטאיים: ליברליזציה לכלכלה ומבלי לבטל הסכמי אוסלו. אולמרט, בעל רקע של עורך דין, נהנה מצעדי תמרון במקום להביא לפיתרון באופן החלטי. הוא לא ידחף לפינוי התנחלויות ולא ילחץ על הציבור הישראלי לנטוש את רמת הגולן. אולמרט הוא ראש הממשלה הבטוח ביותר שיש לישראל היום.
העידן בו אלופי הצבא הופכים לראשי ממשלה באופן אוטומאטי מגיע לסופו. המדיניות השמאלנית של ישראל הרסה את הצבא. המוסר הצבאי לא יכול להתקיים לצד שבירת רגליהם של ילדים בזמן האינתיפאדה, פינוי יהודים ממררים בבכי מבתיהם בגוש קטיף והפצצת כפרים לבנונים. קציני קבע רבים חושבים יותר על שחרור מוקדם ופחות על קידום. אזרחי המדינה נגעלים מהצבא. בעוד שבאופן כללי ניתן לומר שזה אינו המצב באמת, צריך להתריע – הסימנים קיימים: ילדיהם של הפוליטיקאים והאליתה כבר אינם מתגייסים לשירות קרבי, ולעיתים קרובות אף נמנעים מלהתגייס בכלל. התקשורת השמאלנית מתעקשת להציג את חיילי צה”ל בתור רוצחי פלסטינים ושומריהם של המתנחלים היהודים הרצחניים. צה”ל כובש שטחים אך הממשלה מחזירה אותם לאויבנו. ישראל שולחת את צבאה למלחמות חסרות מטרה בחוסר החלטיות. הממשלה הישראלית מסכנת את חייהם של חיילים במהלך קרבות בשטחים בנויים בכדי להראות טוב בעייני ארגוני זכויות האדם. הצבא הישראלי עורך מבצעי שיטור הכרחיים בגדה המערבית ובעזה. החיילים עומדים בחוסר במעש בעוד שסוריה מחזקת את כוחותיה, איראן מעשירה אורניום, חיזבאללה מבצר את הבונקרים שלו ופלסטינים מפציצים את שדרות. הממשלה שוכחת שהחיילים רוצים להרוג, ועדיף במצבים ברורים וחד משמעיים. כאשר מפילים עליהם עול של הגבלות הנובעות משקולים פוליטיים ושקולי זכויות אדם, כאשר מאפשרים להם לערוך פשיטות בלבד ולא מלחמות, כאשר דורשים מהם לבצע מעצרים במקום לאפשר להם להרוג – כל אלו מחריבים את המורל של הצבא. צה”ל לא יכול לשלם משכורות תחרותיות לעובדים בתחום הטכנולוגי, והוא מאבד אנשי מקצוע רבים לטובת השוק החופשי. במקום לצעוק ולזעוק אודות הבעיה הזו, צוותי כוח האדם של צה”ל מאיישים את התפקידים הללו באנשים פחות מוכשרים.
המדינה היהודית, העומדת בפתחה של מלחמה, נכנסה לעידן הפוליטיקאים-טכנוקרטים. כאשר עורכי דין שולטים בצבא, ניצחונותינו כבר אינם מובטחים.

הממשלה האמריקנית מתאמצת מאוד להפוך את חברות המוסלמיות לדמוקרטיות, אך זהו צעד שגוי. במדינות הבלתי המפותחות הללו, מוסלמים הם האופוזיציה היחידה לשלטונות המושחתים, ובחירות פתוחות וחופשיות יעלו ללא כל ספק את המוסלמים לשלטון. מדינות מתורבתות כמו איראן, יפתחו בסופו של דבר אלטרנטיבות חילוניות-למחצה לשלטון האימאמים, בעוד שאיכרים הפלסטינים יכולים להחליף את המוסלמים רק ע”י מלחמת אזרחים בין כנופיות. דמוקרטיה היא צורת ממשל פשוטה, ומובנת מאליה. במקומות בהם הדמוקרטיה לא התפתחה, הייתה לכך סיבה. מצד הממשל בארה”ב יהיר מאוד לחשוב שעיראק, אוקראינה, לבנון או הפלסטינים לא מכירים את שיטת הממשל הדמוקרטית, אך בימנו כאשר ילמדו אודותיה הם יאמצו אותה. רוב החברות, במיוחד חברות עניות, במצבן השברירי והממורמר לא צריכים דמוקרטיה. לדוגמא – טורקיה, אחוזי התמיכה במדיניותה של ארה”ב צנחו שם עד לשיעור של 2% בסך הכול. האם עדיף שבחירות דמוקרטיות יעלו את המוסלמים לשלטון? האם אפשר להשתעבד בשם החופש? מי צריך בחירות דמוקרטיות שתוצאתן ממשלות מוסלמיות המחרימות את הדמוקרטיה? אך למרות זאת, אמריקה והאיחוד האירופי מבקרים את הצבא הטורקי בכך שהוא משפיע על הפוליטיקה בטורקיה. ממשל צבאי ידידותי עדיף על ממשל מוסלמי שנבחר באופן דמוקרטי: אם זה לא מובן מאליו, אפשר לראות זאת בלבנון ובפלסטין. ממשלה מוסלמית שתיבחר באופן דמוקרטי בטורקיה – כליפט לשעבר , מרכזה של האימפריה המוסלמית הבולטת ביותר בהיסטוריה – תקבל קרדיט עצום בקרב מוסלמים ברחבי העולם. טורקיה מוסלמית וצבאית בסמוך לגבולות אירופה תגרום לתרחיש “שערי וינה” שנית – היא אמנם תובס בסופו של דבר, אך במחיר כבד.
המפיצים הראשיים של הדמוקרטיה בעולם המוסלמי הם שמאלנים מערביים הנתלים בדוקטרינה הסוציאליסטית הישנה הקוראת להרס של העולם הישן ולבנייה מתמשכת של עתיד חדש על חורבותיו. עד היום, הם הצליחו רק ליצור חורבות. דמוקרטיה מוסלמית היא תקוותם היחידה של השמאלנים. מה שלא הצליח להשיג יקירם סטאלין, ישיגו שלטון המולה הגרעיני שיבחר דמוקרטית והשייחים הפקיסטנים. הם יכולים לקטוף את העולם המערבי כפרי בשל – לא להשמידו, אבל לגרום נזק אדיר ואולי אף לדחוק את השמאלנים מהזירה, בכדי לבנות מערב חדש, כזה שיעוצב בהיגיון. הבולשביקים הרוסים שיתפו פעולה באופן דומה עם גרמניה במהלך מלחמת העולם ה-1. הסוציאליסטים זקוקים להרס ולחורבן, הממשלות המוסלמיות יכולות לספק את שניהם.
המערב לא יוכל לקיים משטרים מדכאים בארצות המוסלמיות לאורך זמן. שלטונות בני-חסות של המערב נכשלו בוייטנאם, באיראן, באפגניסטן ובמדינות נוספות רבות. המוסלמים הפשוטים מתרעמים על התמיכה המערבית בגורמים המדכאים אותם. נאצר וחומייני עלו לשלטון בשתי מדינות מוסלמיות חשובות חרף רצונו של המערב. זרים אינם יכולים לעצור שינויים חברתיים. לא משנה איזו תמיכה תינתן למובארק, האחים המוסלמיים יתפסו בסופו של דבר את השלטון במצריים. הבעיה היא אינה דמוקרטיה או העדר הדמוקרטיה. המערב חייב לערוך מלחמה נגד האסלאם בשלושה אופנים: מלחמת תעמולה נגד האסלאם (כמו זו שנלחמה ארה”ב כנגד הקומוניזם, בנסותה לכבוש את לבבות העם הסובייטי), בלימה צבאית וחרם כלכלי (אוסמה אומר שמחיר הנפט נמוך – תנו לו לשתות אותו וקנו נפט מרוסיה).
כל קו מדיניות אחר יסתיים ב”רקונקיסטה”.

ארה”ב עודדה את מלחמת איראן-עיראק במטרה להתנגד לחומייני שנה לאחר שנכנס לשלטון. כאשר כוחות האליטה העיראקיים היו עסוקים במלחמה במורדים מבית, כמה מאות מצרים נכנסו לעיראק. סדאם העניק להם זכויות כאזרחים לכל דבר וגייס רבים מהמצרים למלחמה בשכר של מעל 600 דולר. מאות אלפי מצרים מתו במלחמת איראן עיראק. ארה”ב מחפשת שיתוף פעולה מצד סוריה ואיראן במלחמה בעיראק, אך מצרים היא בעלת השפעה הרבה יותר בעיראק.
איראן מציפה את עיראק בשיעים על מנת ליצור לחץ דמוגראפי ולהטות את הבחירות. הסעודים, שפחדו מסדאם, השפיעו על בוש כך שיפיל את משטרו של סדאם. כעת הסעודים מסייעים למליציות הסוניות כתשובה לסיוע האיראני לשיעים. עיראק השיעית היא סיוט עבור הסעודים כיוון שהיא תעורר את הרוב השיעי הרדום באזורים רוויי הנפט בסעודיה. איראן מביימת הרבה פרובוקציות בערב הסעודית כגון שליחת מספר עצום של עולי רגל למכה בכדי להציק לסונים. איראן מבקשת להביא להפלתה של המונרכיה הסעודית ולהחלפתה בדמוקרטיה בסגנון האיראני. סוריה מקבלת את הגנתה של איראן אך מסייעת לסונים העיראקים ולא לשיעים. בלבנון, סוריה עוזרת לנוצרים, לשיעים ולדרוזים. ארגון החזבאללה השיעי, התומך בסוריה, לא מעוניין במלחמת אזרחים. אך סניורה דוחק את הארגון לפינה וקרא להתערבותה של ארה”ב. סוריה, כמו ערב הסעודית, זקוקה למלחמת אזרחים בעיראק על מנת להסיח את דעתה של ארה”ב בכדי שלא תחליף את השלטון בסוריה. המודיעין הסורי בוחש בקלחת הפלגים בעיראק. כווית מעדיפה שעיראק תהיה במצב של תוהו ובוהו מאשר שתתכנן פלישה שנייה לתחומה. איראן צריכה את המלחמה בעיראק בכדי לבטל את סכנת הפלישה האמריקנית לתחומה. ישראל מסייעת לכורדים על מנת להשיג דריסת רגל טקטית במקרה של עימות אפשרי מול איראן ועיראק. הכורדים לא מעוניינים בעיראק חזקה כיוון שזו תוכל למנוע מהם מלקבל את הכנסותיהם מהנפט עיראקי. טורקיה אינה מעוניינת בעיראק חזקה שמשמידה את המורדים הכורדיים ובכך גורמת להתמרמרות מצד הכורדים הטורקים. כך עם זאת, טורקיה אינה רוצה שעיראק תהיה חלשה שתאפשר את עצמאותם של הכורדים, שגם היא תעורר את המורדים הכורדים בטורקיה. תאגידי הנפט מוחאים כף וטופחים על כיסיהם המלאים בהנאה – המלחמה בעיראק מעלה את מחירי הנפט וכך גם את רווחיהם.
התעשיות הצבאיות האמריקניות, שרווחיהן צנחו מאז המלחמה הקרה, נזקקו להאצת הרכישה שנגרמה כתוצאה מהמלחמה בעיראק. האמריקנים הניאו-קונסרבטיביים מעוניינים שארה”ב תנקוט בפעולה נגד מדינה מוסלמית סוררת. עיראק היא המשך ישיר של מדיניות הפנים האמריקנית: המלחמה חסרת המטרה אמורה לשטות בבוחרים ולגרום להם לחשוב שהממשלה נלחמת בטרור בעוד שפקיסטן, צפון קוריאה ואיראן מפתחות נשק גרעיני – ואף אחד אינו עוצר בעדן. אמריקה מחתה את טעויותיה הפוליטיות במחיר חייהם של אחרים בלבנון (ישראל פלשה אליה לאחר שבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו בחסותה של ארה”ב העלו את החזבאללה לכוחו) ובפלסטין (אמריקה דחפה לקיום בחירות שקופות ולאחר מכן דחפה לכך שפת”ח ילחם בחמאס שנבחר באופן דמוקרטי).
מלחמת האזרחים בלבנון יושבה על ידי גירוש המיליטנטים הפלסטיניים ודיכויים ברגע שישראל נטשה את דרום לבנון וסוריה הפחיתה את התמיכה הכלכלית בפלגים שהשתתפו במלחמה. הפלגים העיראקים מקבלים מימון נרחב ממקורות מחוץ לעיראק. ללבנון ניסיון באיזון בין הסונים, השיעים והנוצרים שנוצר מתוקף סידור חלוקת כוח עדין ביותר. לעומת זאת בעיראק, הפלגים פשוט דוכאו וכעת כל אחד מהם עולה בכוחו ומגדיל את דרישותיו הכספיות. המרד בעיראק הוא קל יחסית לדיכוי באמצעות דיכוי רחב היקף נגד האוכלוסייה התומכת, אך האמריקנים הליברלים לא ירשו זאת. הצבא העיראקי היה חלש – הוא סבל מאבידות רבות כתוצאה מהמלחמה בכורדים לפני סדאם. כיום, כאשר רוב מפקדי הצבא העיראקי מתים או מתחבאים, ייקח שנים לבנות מחדש צבא שיהיה מסוגל לדכא את המרד.
כאשר כל הכוחות במזרח התיכון מעוניינים בהמשך המלחמה בעיראק, למי באמת אכפת מהעם העיראקי?

דת יהודית אחידה ומקובלת על הכלל אינה קיימת היום. היהדות האורתודוקסית, ובמיוחד היהדות החרדית, כבר מזמן חצתה את גבול ההיגיון. דת שדורשת ברצינות ממאמיניה לחתוך נייר טואלט לפני ימי שבתון דתיים ומצפה מנשות המאה ה-20 ללבוש כיסויי ראש – פשוט אבדה כל קשר עם המציאות.
היהדות הקונסרבטיבית לעולם לא התפתחה לכדי תורה דתית. מאז היווצרותה באמצע המאה ה-19, הייתה זו תנועה חברתית שעוצבה בכדי למנוע מיהודים אורתודוקסים להתדרדר לכיוון הרפורמיזם. בעוד שהיהדות הקונסרבטיבית גורסת שהתורה התגלתה ליהודים לא באופן מילולי, הרפורמים מאמינים שהיהודים רק קיבלו השראה לכתוב את התורה בעצמם – ההבדל בין השניים אינו עקרוני. ליהדות הקונסרבטיבית היה במקור פוטנציאל משמעותי: הנחת העבודה שלה הייתה שההלכה חייבת להתפתח כפי שתמיד התפתחה, אך הרבנים האורתודוקסים התעקשו שהפירושים בני אלף השנים תקפים גם היום, על אף שפוסקים שינו ומשנים בהתמדה את ההלכה היהודית ומתאימים אותה לנסיבות. עם זאת, היהדות הקונסרבטיבית מכרה את עצמה ליהודים אתיאיסטים. בתמורה לקבלת תרומות מיהודים אמריקנים ממעמד הביניים, היהדות הקונסרבטיבית נכנעה לרצונותיהם – מה שהם רצו כמובן, היא דת שלא תחדור לחייהם. כתוצאה מכך, היהדות הקונסרבטיבית הלכה בעקבותיה של היהדות הרפורמית בכך שנטשה את ההלכהב כללותה ועשו בדק-בית לחוקי התורה . בתחרות נגד היהדות הרפורמית, התנועה הקונסרבטיבית ביטלה למעשה את הדרישה לשמירת הכשרות והשבת, הסמיכה רבניות לסביות ועורכת נישואין (”טקסי התחייבות”) חד-מיניים. מבחינתו של יהודי מן המניין בתי הכנסת הקונסרבטיבים שונים מהמקדשים הרפורמים רק בך שהתפילות המסורתיות בהן רבות יותר וארוכות יותר. דור האתיאיסטים החדש מעדיף את הדבר האמיתי ונוטש הן את התנועה הקונסרבטיבית והן את הרפורמיזם.
היהדות הרפורמית מנסה למחוק את כתם הלידה החושף את שורשיו הפוליטיים האולטרה-השמאלניים ולהפוך לדת מכובדת עבור האתיאיסטים בני מעמד הביניים. אך העיקרון האמיתי היחיד של היהדות הרפורמית הוא “תיקון עולם” – כל השאר הוא עניין של התנדבות. באופן טיפוסי לשמאלנים היהדות הרפורמית הגדירה מחדש את המושג והעניקה לו משמעות אחרת לגמרי, וחסידיה בולעים בשקיקה את התרמית. בתלמוד מושג תיקון העולם שייך רק בהקשר לחיי קהילה יהודיים מסורתיים. משמעותו של תיקון העולם בקבלה הוא שמירת המצוות והלכות התורה שבעל-פה. עבור השמאלנים הרפורמים, תיקון העולם מסמל צדק חברתי, או אם לדבר בפשטות, רווחה. על פי הגישה הרפורמית עולם לקוי (העיקרון היהודי העומד מאחורי עיקרון “תיקון העולם”) ניתן לתיקון על ידי יצירת מקום תפילה או מדינת רווחה.
היהדות הרפורמית המקורית בגרמניה עוצבה באופן מודע בכדי להביא להתבוללותם של היהודים. הרבנים הרפורמים הכניסו ליהדות מנהגים נוצרים, כגון מוסיקה ולבושי כמורה. אותם רבנים רפורמים קיבלו רק את המצוות הנובעות מהמוסר ההגיוני שאינן ייחודיות ליהדות. לאחר שגמרו עמ הדת היהודית, הרפורמים הגדירו את “יהדותו” של האדם כעניין דתי ולא כלאום. אומה ללא דת בת-קיימא אין מנוס מהתבוללות. בריתם החדשה של הרפורמים אינה כלפי ירושלים אלא כלפי גרמניה – “ציון” על פי המינוח הרפורמי המקורי.
בוועדת פיטסבורג, היהדות הרפורמית שבחה את הנצרות ואת האסלאם על כך ש”הפיצו את אמת ההשגחה העליונה” ודחתה את כל החוקים יהודיים מיוחדים, והגדירה אותם באופן מבזה כ”טקסים”. רפורמים צמצמו את מהותה של יהדות להתנהגות מוסרית גרידא (כאילו הנוצרים והבודהיסטים אינם מוסריים!) אך בסופו של דבר ויתרו גם על זה. ליהדות המתקדמת אין ציוויים מוסריים כלל וכלל – כל אחד הוא יהודי טוב עבור הרבנים הרפורמים. ע”פ מידת דאגתם לזכויות בעלי החיים, לכלב המגיע לבית הכנסת הרפורמי יש סיכוי לא רע להתקבל בו כיהודי מאמין. מקדשים רפורמיים הם מקומות מפגש יוקרתיים ליהודים שמבקשים סיבה למסיבה ללא כל הקשרים דתיים.
היהדות הרפורמית מכריזה – בהיגיון יש לציין – ששמירת הדת היא עניין של חופש הבחירה של האדם. אכן, יהודי צריך להיות מסוגל לבחור לעצמו פלג בתוך היהדות או לפרש את המצוות כפי שהוא רואה לנכון. אך הרפורמים טועים טעות לוגית בסיסית בכך שהם מקבלים את כל הבחירות האישיות כולן. גם רצח הוא עניין התלוי בחופש הרצון של האדם ועניין של בחירתו האישית, אך אין רצח ללא עונש. סטייה מוסרית גם היא עניין של בחירה חופשית, אך היא אינה מתקבלת בעין יפה. קבוצות מאוגדות על ידי עקרונות משותפים – כך גם אסכולות דתיות. יהודים אשר מפרשים את המצוות (אך לא נוטשים אותן) מסוגלים לבנות קבוצות דתיות שלהן על בסיס המוסכמות. מתוך רצונה לכלול מספר אין סופי של יהודים, היהדות הרפורמית מצמצמת את המכנה המשותף הזה לכדי אפס: הם מלקטים כל אחד, גם מחללי המצוות ואתיאיסטים.
על אף שבחיצוניותה קיים הדמיון בין היהדות הרפורמית לבין פרוטסטנטיות הנוצרית, היא שונה ממנה מאוד. פרוטסטנטים הם נוצרים בעלי אמונה איתנה אשר שוללת פלפולים תיאולוגיים. היהדות הרפורמית זנחה כל מה שקשור ליהדות עד כדי כך שהפכה את יהודים לעם ככל העמים. יהודים אשר דוחים את העקרון “שווה אך שונה” כלפי שחורים, דוחים יחס דומה כלפי עצמם – הם רוצים להיות שווים ולא שונים מהנוצרים. התנועה הרפורמית סייעה להם בכך שבקלות רבה כינתה צורה זו של התבוללות בשם “יהדות”. הגרמנים מהמאה ה-19 הכירו במגמת היהדות הרפורמית והתנגדו נמרצות לרפורמים מפחד הטמעות יהודית בחברה הגרמנית. כוחו המבולל האמיתי של הרפורמיזם התגלה בכור ההיתוך האמריקני.
התורה מסיני היא אינה קפדנית בהחלט - עד כדי כך לא קפדנית שהעבריים הפרימיטיביים היו מסוגלים לקיימה במדבר. יהודים רציונאליים מודרניים אינם דוחים את התורה (שאותה רובם אינם מכירים כלל, בכל מקרה) אלא את פרשנותה ע”י הרבנים: התלמוד, ויותר מזה, את ממסד ההלכה כפי שהוא מוכר מהאלף האחרונה. הנוצרים חוו בעיה דומה לפני מספר מאות שנים: הם פתרו אותה בכך שייצרו את הזרם הפרוטסטנטי, שטיהר את תורתם מספיחי פרשנות הקתולית. קהילות יהודיות סגורות שנשלטו על ידי רבנים נתקלו בביעה דומה ארבע מאות שנה מאוחר יותר. כמו הפרוטסטנטים – אך לא כמו הרפורמים – ההתעוררות היהודית החדשה צריכה לקבל על עצמה את התנ”ך בלב שלם, את התלמוד ככתב מכובד של דעה משפטית, לעזוב את ההלכה שהגיע ממילא בשלב מאוחר יותר ולהשאיר את פרשנות המצוות ליחידים. למעשה, גישה זו לא תביא לשינויים רבים בקרב היהודים: הימנעות מעבודה מעייפת בשבת היא תכונה המגדירה את דרך החיים היהודית, והשאלה אם אדם משתמש בטלפון בשבת או לא אינה משמעותית.
תנועה מעין רפורמית ע”פ העקרון solo scriptura המקדש ספר תורה המקורי בלבד ללא כל תוספות מאוחרות שהתבססה בתוך היהדות עצמה, שנים רבות לפני לות’ר, הייתה התנועה הקראית. הקראים רצו למנוע מיהודים, שנלחצו ע”י הסמכות הרבנית, להמיר את דתם לאסלאם המונותיאיסטי הפשוט הרבה יותר. שלא כמו היהודים האורתודוקסים, הקראים לא תמכו בקיום מנהל קהילתי (כמו שהפעיל הממסד הרבני) והגבילו את פעילויותיהם לנושאים דתיים בלבד. כתוצאה מכך, האורתודוקסיה הצליחה להתגבר עליהם בעזרת אותם אמצעים אדמיניסטרטיביים. כאשר הנוצרים הפרוטסטנטיים עמדו בפני בעיה דומה, הם פיתחו מנהל קהילתי משלהם. הקראים לא עשו זאת ונדחקו לשולי ההוויה היהודית. על אף שמספר הקראים לבני העור כיום הוא זניח – בערך 30,000 – יש יותר ממאה אלף קראים אתיופים שאיכשהו לא שמעו שמשה קיבל תורה שבעל פה יחד עם התורה שבכתב. יהודים רפורמים רבים תומכים בגישה הקראית באופן לא מודע.
הרבנים האורתודוקסים מיקמו עצמם במעמד הכמורה: כמתווכים בין היהודים ובין אלוהים. זו היא כפירה יעודם של יהודים להיות עם נבחר. נוצרים פרוטסטנטים אמצו את עקרון היותו של כל מאמין כומר לעצמו, כשבטעות ייחסו את דבריהם של פטרוס ופאלוס שיועדו במקור ליהודים. הקראים שמרו על מעמד הכמורה כעל מעמד שווה לכל היהודים – כל היהודים רשאים לפרש את המצוות – אך לא לדחותן, כפי שעושה היהדות הרפורמית.
בין פטיש ההתבוללות הרפורמית לסדן האבסורדיות האורתודוקסית, לקראים יש סיכוי להינצל.

אוסמה בן לאדן הציג בפני העולם עיקרון נפלא בפוליטיקה המודרנית: Seed Money (”כסף זרע”, כסף הנועד לפתיחת עסק חדש). ארגון אל-קעידה מעניק כמויות קטנות של כסף, לצד תמיכה והכשרה לארגונים רבים – וחלק מהמאמצים הללו מניבים תוצאות טובות. הרעיון הזה אפשר לאוסמה לבנות בסיס תומכים גדול בעזרת מימון מצומצם יחסית. ישראל יכולה לעשות דבר דומה, בכך שתממן ארגונים בלתי ממשלתיים כאלה ואחרים באפריקה, לצד מתן מימון לפעילותן של קבוצות לזכויות אדם במדינות מוסלמיות, העסקת פסבדו-מדענים המטיפים אודות ההתחממות הגלובלית ונזקי הנפט לצד אקדמאים המפתחים מחקרים פוליטיים מגוחכים. היא גם יכולה לעזור לתנועות המונים כאלה ואחרות שבסך הכול צריכות “רק” מאה מחשבים. אפילו למדינה קטנה כישראל יש משאבים גדולים הרבה יותר מהכספים העומדים לרשות הארגונים הבלתי ממשלתיים – ישראל יכולה לשלם להם בכדי שיתמכו בה. כשהכסף יגמר, אפשר להשתמש ב-”תרמית פונצי” על איזה משקיע נסיכות סעודית.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את השוויוניות הגורפת של השמאל. כאשר כלבי השמירה על זכויות האדם מבקרים את גם ישראל וגם את החמאס, לחמאס לא באמת אכפת. בנוסף לכך, במערב לא מתייחסים לביקורת נגד טרוריסטים וברברים והם שומעים רק את הגינויים נגד ישראל. ישראל לא יכולה לקבל מציאות של יחס שוויוני – היא זקוקה להערכה חיובית מצד קבוצות זכויות האדם המשפיעות.
ישנן תוכניות שמאלניות שכדאי להשקיע בהן. אפשר לקבוע מס של 0.5-1%, על פי המרשם של ג’פרי זאקס למימון רוב תוכניות הבריאות והמזון באפריקה. בתמורה למיליארד דולר בשנה, הארגונים הבלתי ממשלתיים יזמרו את שבחיה של ישראל – וירקדו על פי החליל שלה. כסף זה יקנה גם את הרצון הטוב במדינות אנטי-מוסלמיות באפריקה, בהתאם לגישה הפריפריאלית המסורתית של ישראל כלפי אפריקה. כספי הסיוע יכולים אף להחזיר את עצמם בכך שיחזקו את הקשרים של ישראל עם מדינות עשירות-משאבים באפריקה.
התורה מדברת על צדקה רק בנוגע לשכנים, על אף שהרבנים מרחיבים את השימוש בקרנות הצדקה לעזור גם לגר ולתושב. עם זאת, ניתן להסיק בקלות רבה מהתורה את החיוב לעזור לאפריקנים. היזכרו במצווה המחייבת אדם לעזור לאויבו לפרוק את חמורו שכשל תחת משאו. הרעיון הוא בהשפעה חסרת פרופורציה: השקעה מזערית מפסיקה מצב של איבה. סיוע מינימאלי לאפריקנים גם הוא בעל השפעה בלתי יחסית דומה. העולם בזבז מיליארדי דולרים באפריקה בעשורים האחרונים כיוון שכספי הסיוע נגנבו או הושקעו בכדי לממש את שאיפותיהם של גורמים כאלה ואחרים ולא בתוכניות חירום. ארגוני הגולה היהודיים שולחים כספים לאפריקה באותה דרך בזבזנית. הפתרון הוא להפסיק לתת לאפריקנים כסף, אותו הם גונבים או משתמשים בו לרעה. יש לשלוח להם אנטיביוטיקה זולה ותרופות נגד מלריה בכדי להציל חיי אדם בפחות מדולר אחד. תנו להם כילות נגד יתושים. יש לשלוח מטוסים ישראלים בכדי לרסס DDT באזורי ביצות מוכי מלריה. יש לשלוח להם קמח סויה עתיר חלבונים במקום כל אוכל אחר – שימו לב לעלות המשלוח בהשוואה לקלוריות.
האפריקנים השחורים הם נחשלים והם אינם יכולים ליצור אומות המסוגלות להתקיים לאורך זמן. חסרים להם מוסר העבודה ותרבות הלמידה. אף על פי כן, הם לא צריכים למות, 20,000 ביום, מרעב וממלריה. הם לא יפתחו חקלאות ברמה הישראלית, אך גם הרמה הבסיסית ביותר של חקלאות תשחרר את לחץ פיצוץ האוכלוסין שם. לא קיים כל שוויון.
לישראלים, לאמריקנים ולאירופאים אין כל עניין בשיפור החיים באפריקה, אך הצלת החיים הללו בזול היא מטרה הומניטארית הגיונית

על אדמה זו התהלך אברהם אבינו. משה רבנו צפה בה מפסגת הר נבו, מלא תקווה. יהושע כבש אותה בניגוד לעצת המרגלים. מלכים יהודיים נלחמו על ארץ זו, ולאדמה זו שבו הגולים היהודים מבבל. האדמה, הרוויה בדמם של המכבים ובדם מורדי בר-כוכבא, הושמדה ונבנתה במאמצים עילאיים. בין אם אלו סמלים בעלמא או אירועים אמיתיים, הם חקוקים בלב היהודי. איזו מבין האומות שהרגו עשרות מיליוני אנשים בעשורים האחרונים במלחמות באירופה, אסיה ואפריקה, תתמהמה לפני שתטפל בכמה מליון ערבים עוינים ומתועבים המציפים את אדמתה?
האם ציונות היא גזענות? לא, יהדות היא גזענות, וציונות היא רק בבואה חיוורת שלה, ועל פיה הגזענות היהודית המובהקת מטושטשת על ידי ה-”אינטרנציונאל הסוציאליסטי” וה-”פוליטיקלי-קורקט” של השמאל. היהדות מצהירה על השוני של היהודים מעמים אחרים המוגדרים כפחות מקודשים, ועל פי אותה הגדרה – כחסרים מכדי להפוך לחלק מממלכת האל. היהדות דורשת את בידודם של היהודים מהעולם החיצון, העולם הפחות טהור ממה שאנחנו אמורים להיות. היהדות היא דת רדיקאלית אשר גורסת שרק היא אמיתית וכל השאר שיקרי. יהדות היא תורה גזענית, והיא דוחה כל פשרה בנוגע לערכיה או לשמירת מצוותיה.
חוסר סובלנות הוא לא דבר רע. אם אנשים היו חסרי סבלנות כלפי שיכורים, אין ספק שהם היו יכולים להיות חסרי סבלנות גם כלפי המוסלמים העוינים והגסים.
מדינות אף פעם לא הכריעו את העימותים ביניהן על בסיס של רצון טוב אלא רק על בסיס מאזן הכוחות. הקריאה לפשרה והסדר מול ערביי ישראל נובע מה”מוסריות” והאשליה הרציונאליסטית שעל פיה יהיה ניתן להשליט סדר בתוהו ובוהו על ידי משא ומתן, ולא על ידי דיכויו או השמדתו של היריב. עימותים נפתרים באמצעות ניצחון מוחץ או על ידי התשה - אך לא על ידי דיבורים. חוץ מזה, ישראל כבר התפשרה באופן מרחיק לכת, עד כדי פגיעה בערכיה העליונים, בכך שוויתרה על ירדן ב-1922. יהודה לא עומדת למשא ומתן. משה רבנו לא התפשר עם המצרים בכדי שישפרו את תנאי העבודה והמכבים לא קיימו משא ומתן עם המתייוונים בכדי שהאחרונים ירופפו את חוקי השבת. ישראל היא פרויקט בלתי הגיוני שמנוהל כנגד כל הסיכויים. אנשים רציונאליים ללא אמונה או חזון לא מסוגלים להתוות את דרכה.

הדוקטרינה הימנית היא פשוטה: 1) המדינה היהודית היא מדינה של יהודים, ו-2) ביטחונם של היהודים חשוב יותר מחיי הערבים ודעותיהם של גויים אחרים.
לא קיים ימין מתון, כמו שלא שקיים “חצי-הריון”. זה או ימין, או לא. ערכי הימין הם חוב מוסרי, ולכן הם גם ערכים מוחלטים. אין כל מקום לפשרה בכל הנוגע לעקרונות הבסיסיים הללו. אפשר לדבר על עד איזו רמה בדיוק יש לשמור את הדת ומצוותיה. בכלל זה, אפשר לדבר על מספר הערבים שצריכים למות במתקפות תגמול בכדי ליצור אפקט הרתעה מספיק, או האם תותר שהותם של מספר קטן של ערבים בישראל ללא זכות הצבעה – אך הקווים המנחים אינם נתונים למשא ומתן. קווי המדיניות הנובעים מכך ברורים ביותר: טרנספר לערבים אל מחוץ לישראל, הפיכת ישראל למדינה בעלת צביון דתי מתון, ללא הומוסקסואלים וחברי שלום עכשיו, ותגובה בכוח מלא על כל פגיעה בביטחונה של ישראל.
השמאלנים מנסים להסיח את דעתו של הציבור על ידי יצירת בעיה שאינה קיימת. אין כל בעיה עם הפליטים הפלסטינים. הערבים לא דורשים את החזרת הפליטים, אלא רק “פתרון צודק” עבורם – עזרה ביישובם מחדש, סיוע באמצעות מתן פיצויים או עזרה בכל תחום אחר. הערבים לא יכולים לנטוש רשמית את עניין הפליטים - הערבים צריכים פשרה כל שהיא שתציל את תדמיתם. אך האלטרנטיבה היחידה לפשרה בנושא הזה היא מלחמה כוללת נגד הערבים. אחרת, אפילו אם אבו-מאזן יחתום על הסכם שלום עם ישראל, נושא הפליטים ימשיך לרחוש ולגעוש. ישראל מסרבת לקבל את הפליטים לא בגלל מספרם, אלא בגלל שהם פושעים, שחיים כבר ארבעה דורות במחנות פליטים על כספי רווחה, בלי כל כישורים המועילים לחברה. הממשלה הישראלית תדווח בגאווה על כך שפתרה את סוגיית הפליטים באמצעות פיצויים או בדרך אחרת, והאוכלוסייה תשכח בשמחה שאחיהם של אותם פליטים חיים בישראל. ישנם 394,000 פליטים פלסטינים בלבנון. זה שום דבר בהשוואה ל-1.4 מליון ערבים בישראל. הממסד הישראלי מנפח את בעיית הפליטים הפלסטינים אל מעבר למימדיה האמיתיים כדי שהיהודים יתעלמו מהבעיה האמיתית: בעלי זכות ההצבעה הערביים במדינת היהודים, המונים 34% בקרב הצעירים.
הממשלה מגנה על גדר ההפרדה המגדירה את ישראל כגטו מוקף חומה. אך החומה אינה בעיה בפני עצמה: גם ממשלות מערביות מסכימות שמדינות צריכות להגן על הגבולות שלהן. הבעיה היא שהחומה מטשטשת את הבעיה האמיתית: מה קורה מעבר לחומה ומה אפשר לעשות עם המיליטנטיות המתגברת של הערבים, אשר מבקשים את אדמתם בחזרה? החומה לא עצרה את רקטות הקסאם, ועל פי חזון מפת הדרכים, המדינה הפלסטינית תקום במרחק של 14.5 ק”מ מתל-אביב.
ככלל, אוליגארכים אמורים להשתייך לזרם הימני, אך בישראל הם כולם שמאלנים. הם מעוניינים בביטחון עבור ההשקעות שלהם, בלי התייחסות לנזק שנגרם לאידיאלים היהודיים כתוצאה מכך. עיקרון ”שטחים תמורת שלום” הוא פלטפורמה מקובלת ביותר הן עבור אותם אוליגרכים והן עבור הפוליטיקאים, אשר הקמפיינים שלהם בנושא זה ממנים אותם אוליגרכים. מדינות אחרות נלחמות למען אדמתן, אך לעומתן, מצפים מישראל לנצח במלחמות, לכבוש את השטח – ואז לתת אותו חזרה לאויביה שעוד נותרו בתוקפם. הממסד הפוליטי מטשטש את הסוגיה הזו בכך שהוא מדבר על החזרת הגדה המערבית. ברם לא כך הוא: התכנון הוא לתת לערבים גם את יהודה ושומרון. הממסד הפוליטי כבר מסר לערבים את חברון – עיר הבירה של דוד המלך.
מה היא משמעות הביטוי : “מדינה יהודית דמוקרטית”? 34% ערבים ו-14% סלאבים – האם זו מדינה יהודית? והרי לפניכם “הדיבור החדש” (”Newspeak”, “דיבור חדש”, סגנון דיבור רשמי המשרת מטרה פוליטית ע”י הסתרת או עיוות האמת, לקוח מספרו של ג’ורג’ אורוול “1984″). השמאלנים מגדירים מחדש את המושג: ה”מדינה היהודית” היא למעשה גטו מגודר, המוגן על ידי כוחות שמירת השלום של האו”ם בלבנון ועל ידי הסכמי שלום חסרי ערך, מדינה שבה המשטרה מכה יהודים דתיים והורסת כפרים יהודיים, בה ערבים לא משלמים מיסים, בונים ללא כל היתרי או הגבלות כלשהן - בעוד שהם חסינים, למעשה, מסכנת תביעה. הפיתרון שלהם לבעיה הדמוגראפית הוא לקבוע מחדש את הגבולות ולהשאיר את הערבים הישראלים בפלסטין. זה לא יעבוד. הערבים מנו 200,000 איש ב-1949 - כיום הם מונים 1.4 מליון. אם יישארו אפילו מעט מהם – הם יתרבו ויתחתנו עם הירדנים. אבל הערבים לא צריכים להפוך לרוב – דהיינו קבוצה גדולה ומגובשת – כבר עכשיו הם משפיעים באופן העולה על כוחם היחסי בכנסת המשוסעת. אם להסתכל על הצד החיובי בדבר, הערבים מצביעים יותר עבור המפלגות הערביות מאשר לעבודה, והפוליטיקאים היהודיים עשויים להפוך בעתיד לפחות תלויים בקולות המצביעים הערביים.
פלסטינים רבים מסכימים הסכמה מלאה לכל תוואי גבול אליו יכניסו אותם היהודים. הם בסך הכול רוצים לחיות את חייהם. העימות הוא מול מספר מועט של מיליטנטים. לפני ששמעון פרס הביא את ערפאת מטוניס, הגדה המערבית הייתה מקום שקט. הבעיה היא לא עם ערביי הגדה המערבית, אלא עם הערבים אזרחי ישראל. באמצעות הצבעתם הם יביאו לחיסולה של מדינת ישראל.
שמאלנים רבים מודים שגם הם רוצים להוציא את הערבים מישראל, אך זה בלתי אפשרי ע”פ הגישה המערבית. רק מיעוט קטן של משוגעים אולטרא-שמאלנים –לא כולם חברי “שלום עכשיו” – רוצים ערבים במדינה היהודית. אלו יהודים הסובלים ממצב קליני של שנאה עצמית - כל מה שרע ליהודים הוא טוב להם.
מצב של “דמוקרטיה מוגבלת” גם לא יעבוד – זהו אפרטהייד. ערבים לא ישלימו עם מצב של אפרטהייד, במיוחד כאשר בתי הספר היהודים מלמדים אותם את הערכים הנעלים של חופש, דמוקרטיה בלתי מוגבלת ולאומיות.
זה לא שכל הערבים הם טרוריסטים. רק מעט מהם פועלים במסגרת מלחמת הגרילה. תושבי הגדה המערבית שונאים את הפת”ח הרבה יותר מאת ישראל. עם זאת, סוגיות לאומיות מוכרעות על ידי הקבוצה הנחושה וההחלטית ביותר, ולא על ידי הרוב. המכבים היו מיעוט וכך גם הציונים – רוב היהודים צחקו על רעיון המעבר לפלסטינה. גדודי חללי אל-אקצה וקבוצות צבאיות אחרות נחושות במלחמתן נגד המדינה הציונית, ודעת הרוב הפלסטיני השקט כלל אינה משפיעה. אם יתחיל עימות, גם הפלסטיני מהרחוב יצטרף ללוחמים. אם היהודים יהיו חלשים, עוד יותר פלסטינים יצטרפו להמוני הפורעים. לא כולם, אפילו לא הרוב, אך מספיק בשביל שישראל לא תוכל לחיות איתם בשלום. הרוב הפלסטיני השקט רוצה בחיסול מדינה היהודית – מדינה כובשת שקמה על אדמת אבותיהם – אך הוא לא רוצה לסבול עבור השגת המטרה הזו. זכרו כיצד העזתיים הפשוטים גינו את החמאס לאחר שזה ירה רקטות קסאם על ישראל מתוך אזורים מיושבים. הבעיה שלהם לא הייתה ההתקפה על ישראל כשלעצמה, אלא העובדה שההתקפה בוצעה מתוך מרכזים עירוניים שם סבלו הפלסטינים מהתגובה הישראלית. אומה רודפת שלום צריכה להכניע את הגורמים המיליטנטים שבה: כל עוד היא אינה עושה זו, אומה זו היא מטרה לגיטימית.
זאב ז’בוטינסקי ביסס את הגישה ”עין תחת עין” ביחס לטרור הערבי. הוא קידם את העיקרון על פיו התגובה למגננה הערבית (ציונים אוהבים לקרוא לה תוקפנות) תהיה באמצעות אגרוף הברזל. אברהם שטרן הקים את תנועת לח”י שהרגה ערבים באקראי ופוצצה את השווקים שלהם בתגובה להתקפות נגד היהודים, אסטרטגיה שהוכיחה את עצמה כאמצעי אפקטיבי מאוד לריסון האלימות הערבית. הממסד הישראלי מתייג את הלח”י כ-”כנופיה קיצונית”, אך אברהם שטרן, מנהיגה, הוא גיבור ישראל, עד כדי כך שבישראל ישנם רחובות הקרואים על שמו. ישראל רוכשת כבוד לשלמה בן-יוסף, שהוצא להורג על ידי הבריטים כיוון שירה על אוטובוס ערבי כתגמול על ההתקפות ערביות כנגד היהודים. האצ”ל ואף ההגנה-פלמ”ח הצטרפו גם הם מאוחר יותר למתקפות התגמול - הראויה לציון בין אלו היא המתקפה על דיר יאסין – וטיהרו כפרים ערביים רבים במהלך מלחמת העצמאות. זה לא נחמד כל כך, אבל תגמול של “עין תחת עין” הוא האסטרטגיה האופטימאלית לצמצום כל איום. במיוחד האיום הערבי.

הפיתרון לעימות באזור נראה מובן מאליו: כאשר שני אנשים מבקשים את אותה האדמה, חלקו אותה ביניהם בכדי לרצות את שניהם. אולם היסטורית, גישה שכזו לעולם לא עבדה. אומות מחלקות ביניהן טריטוריות שבעבר הן נאבקו עליהן - על בסיס מאזן כוחות ולא על בסיס שוויוני. סכסוכים שיושבו זה מכבר חוזרים ומתפרצים ברגע שמאזן הכוחות משתנה, דהיינו כאשר הכוח השולט נחלש או שהנחישות לקרוא תיגר עליו גוברת. אם הערבים קיבלו את פליטי 1948, מדוע שלא יקבלו את פליטי 2008? אם הם קיבלו את העובדה ששני שליש מהאוכלוסייה הפלסטינית גורשה ב-1948, מדוע שלא יקבלו מציאות בה 100% מהאוכלוסייה הפלסטינית תגורשנה ב-2008? אם הערבים קיבלו את עובדת מציאותה של מדינה יהודית על אדמת פלסטין על פי גבולות 1967, מדוע שלא יקבלו אותה כששטחה כולל את יהודה ושומרון? מצד שני, אם הערבים לא קיבלו בליבם את מציאותה של ישראל או את המיקום מחדש שנקבע ב-1948, למה צריך לפייס אותם? יש לפנות יותר שטח עבור המדינה היהודית. הערבים לא ישנאו אותנו יותר לאחר שנעביר אותם לירדן.
לא היה שלום ב-1966, אז מדוע יגיע השלום לאחר שישראל תיסוג לגבולות 1967? הפלסטינים הרבה יותר לאומיים ומיליטנטים עכשיו מאשר בעבר, וצבאות ערב צברו כוח. המורל הערבי בעליה בעוד שהלאומיות היהודית הולכת ומתדרדרת. מבחינת הערבים, הגבול לא מהווה בעיה. הבעיה היא עצם קיומה של מדינה יהודית על אדמות מוסלמיות – זהו עלבון לערבים. אכן, תושבים יהודים בערים הישראליות מתנגדים לכך שיתגוררו ערבים בשכונותיהם – אך בכמה מונים גדול מספר הערבים הקסנופוביים המתנגדים לפלישה יהודית לאדמותיהם?
בין אמריקה לגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה התקיים תהליך שלום – התוצאה שלו הייתה מלחמת העולם השנייה. הדבר היחיד שיצר שלום בר-קיימא בסוף מלחמת העולם השנייה, הייתה כניעתם הבלתי-מותנית של הגרמנים כאשר כוחות הברית קבעו מחדש את גבולותיה של גרמניה על פי רצונם, והעבירו את הגרמנים האתניים אל מחוץ לצרפת, פולין וצ’כוסלובקיה. רעיון של תהליך שלום עם ארגוני גרילה הוא אשליה עצמית. לא משנה על איזה הסכם יחתום אבו-מאזן, אין ספק שגדודי חללי אל-אקצה, הג’יהאד האסלאמי, ועדת ההתנגדות העממית, החזית העממית לשחרור פלסטין ושאר ארגונים הדומים לאלו, פשוט לא יישמעו לו. לא הפת”ח נלחם בישראל עכשיו – הקבוצות המיליטנטיות נלחמות בישראל. מה ישתנה אם ישראל תנטוש רשמית את יהודה ושומרון? הם עדיין ילחמו נגד המדינה הציונית. למעשה, הם יתעודדו ממה שיראה כהצלחה בגירוש אויב חזק מהם, בדיוק כמו שהניצחונות באפגניסטן, בלבנון, בסומליה ובעזה עודדו את המוסלמים ברחבי העולם. נסיגה חד-צדדית היא יותר מחווה של רצון טוב מאשר הסדר שלום, אך עם זאת הערבים הפציצו את ישראל במטחי טילים לאחר שזו נתנה להם את עזה. רצון טוב, במיוחד רצון טוב הנובע מכורח כלשהו, לעולם אינו מתוגמל.
שני אנשים יכולים להגיע להסדר בנוגע לכל מחלוקת, כיוון שהם פוחדים האחד מהשני ומהמשטרה, וסכסוכים אישיים נוטים להיות קריטיים רק לעיתים נדירות. סכסוכים על רקע לאומי טבועים בליבה של המנטאליות הקולקטיבית, והצדדים בסכסוכים שכאלה אינם פוחדים למות - הם להוטים להרוג. הם מעדיפים להשיג את מטרותיהם מאשר להביא למצב של ביטחון. הממשלות הערביות תומכות בארגוני הגרילה הפלסטינים כאלטרנטיבה היחידה הקיימת למלחמה כוללת נגד ישראל.
אויב מושמד הוא פרטנר טוב היחידי לשלום

יהודים רבים הם אתיאיסטים: רובם בגולה, הרבה פחות בישראל. ההגדרה הדתית של היהדות שלהם לא כל כך משנה להם. השאלה הנשאלת היא, האם יש אלטרנטיבה חילונית?
יהודים לאומיים חילוניים מגדירים לעיתים קרובות את “יהדותם” כתוצר של שושלת יהודית, אך ההגדרה זו יוצרת בעיה רקורסיבית. מי הם אותם אבות השושלת שיהדותם הוגדרה כתוצאה מכך שדבקו בדרך היהדות? הגדרת יהדותך החילונית על סמך התקשרות לשושלת של אנשים שקיימו ושמרו על יהדותם אינה הגיונית. אם אנחנו כה גאים באבות הדתיים של השושלת שלנו, עד כדי כך שאנו מבססים את הלאומיות שלנו עליהם, מדוע איננו מנציחים את אותה גישה שהיא, למעשה, מקור הגאווה שלנו? אם אנו מגדירים עצמנו בגאון כמיוחסים לאלו שקיימו את הדרך היהודית, מדוע איננו מקיימים דרך זו בעצמנו? אם היהדות עבדה מצוין במשך 3000 שנה, אך לאחרונה יצאה מהאופנה, מדוע לא יצאו גם היהודים עצמם מהאופנה?
רב חכם אחד הגדיר יהודי כאדם שגם נכדיו יהיו יהודים. הגדרה פחות יפה - אך יותר מעשית – היא שיהודי הוא אדם ששואף לגדל את ילדיו כיהודים טובים. עם זאת, אם יהדותו של אדם תלויה בייחוס בלבד, המאמץ האישי שלו כלל לא משנה.
מה עושים בנוגע לילדים שיש להם ייחוס יהודי חלקי בלבד? הגיונית, אותם ילדים יכולים לזהות עצמם כיהודים וכנוצרים או כיהודים ואוקראינים. הבעיה היא שהגדרה כה גמישה לא יכולה להתקיים. ישנם עשרות מיליוני אמריקאים עם דם אירי בעורקיהם, אך פחות מתריסר מהם הצטרפו למלחמתה של אירלנד נגד כיבוש הבריטי. היפנים האמריקאים גם הם לא עזרו להגן על מולדתם העתיקה במהלך מלחמת העולם ה-2. כבוד לייחוסו של אדם הוא עניין הנוגע לסקרנות גרידא, ואין הוא מספיק לפיתוח חיבור חזק דיו. כמעט בלתי אפשרי להבחין בין לאומיות המבוססת על ייחוס ושושלת לבין יחסי תלות וחיבור “רלוונטיים” אחרים: כלפי בית הספר, מועדון כדורגל, למדינה שבה אתה חי וכו’. הגדרה מעשית ללאומיות צריכה להיות רלוונטית ביחס להתרחשות יום-יומית ולא לשושלת עתיקת יומין.
יהדות מספקת הגדרה רלוונטית ליהדותו של אדם, העומדת במבחן המציאות בכל רגע - באמצעות שמירת הדת. גם הלאומיות הישראלית עומדת באותו מבחן – באמצעות שירות בצבא ותשלום מיסים – אך אין היא יכולה לשמש כהגדרת יהדותו של אדם. אנשים רבים שיהדותם אינה מוטלת בספק חיים מחוץ לישראל – על אף שהם יהודים, הם לא חולקים את הלאומיות הישראלית. ההפך הוא הנכון: העובדה שהערבים חיים בישראל ולכאורה משלמים מיסים, לא הופכת אותם ליהודים – אפילו אם הערבים יתחילו לתמוך בישראל בהתלהבות ויתחילו לשרת בצה”ל, זה עדיין לא יהפוך אותם ליהודים. הלאומיות הישראלית אינה ברת השוואה ליהדותו של האדם.
אמונות דתיות כשלעצמן אינן יוצרות אומות. ישנן קבוצות דתיות רבות שפרוסות על פני יבשות אך אינן מבקשות ליצור לעצמן אומה מסוימת. הקתולים מפוזרים בין אומות רבות אך לא יוצרים אומה משל עצמם. המיסה של יום ראשון לא מגדירה את ההתנהגות של אדם כזה או אחר. שומרי היהדות הוכרו כאומה מתוקף פעילויות שגרתיות המיוחדות להם. יהודים היו יהודים לא רק בגלל שהקדישו לכך שעתיים בסוף השבוע, אלא ע”י כל דקה ודקה בקיומם. והרי לכם תכונה המגדירה אומה: שוני אמיתי בסגנון החיים. האומות מוגדרות על פי מה שהן לא ועל פי הדרך שבה הן שונות משכנותיהן. מדינות טוטאליטריות לוקחות קיצור דרך בדרך לבניין האומה שלהן על ידי הגדרת האומה שלהן על פי אויבים משותפים – היה זה הפחד מהתוקפנות הקפיטליסטית שאיחד את האומה הסובייטי.
לאומיות חייבת לעמוד במבחן המציאות, אך הדת אינה הדרך היחידה לעבור את המבחן הזה. אדם בעל ייחוס יהודי, שנלחם למען ישראל ומצביע עבור אנשי הימין שלה הוא יהודי ללא ספק, על אף שיאכל חזיר. בן זוג סלאבי של אישה יהודיה, המשרת בצה”ל והשולח את ילדיו לצבא הוא יותר יהודי מחרדי מנטורי קרתא המתעקש על הפרדת המדרכות בין גברים לנשים אך מתנגד לקיומה של מדינת ישראל. אדם הוא יהודי אם הוא מגדיר את עצמו כיהודי ומוכיח את הגדרתו זו באמצעות מעשיו. הרמה הנדרשת של ההוכחה ליהדותם תלויה ברמת הספק בנוגע ליהדותם. סביר להניח שאדם ששני הוריו יהודים באמת יזדהה עם העם היהודי והוא לא יצטרך להוכיח שום דבר מעבר לזה. על אדם בעל ייחוס מרוחק ליהדות או ללא כל דם יהודי בעורקיו מוטל עול הוכחה משמעותי יותר בכל הנוגע לחיבורו לעם היהודי. עם זאת, קריטריון ההוכחה הוא פשוט וברור: הוא כולל כל ציות לאחת ממצוות התורה המפורשות, בכלל זאת שירות בצה”ל ותרומה קבוע ועקבית לישראל.
הרפורמים והאורתודוקסים מערערים, כל אחד בתורו, על הקריטריון הדתי לקביעת יהדותו של אדם. היהדות הרפורמית אינה מחייבת לשמור כל חוק הכרחי ככול שיהיה: בית הכנסת הרפורמי יקבל כיהודי הומוסקסואל הנשוי לגוי, האוכל חזיר ועובד בשבת. דרישות האורתודוקסים מתחילות בכך שאמו של האדם תהיה יהודיה (בניגוד לדרישה לייחוס היהודי של רק אחד מההורים, כפי שהיה מקובל היסטורית) ועד תלישת פיסות נייר הטואלט לפני שבת. ישראל, שהיא למעשה דמוקרטיה ליבראלית (חילונית), לא תוכל להמשיך להגדיר את יהדותו של האדם על פי הסטנדרטים האורתודוקסים. בהמשך היא תיאלץ להיכנע ל”יהדות” הרפורמית, ובסופו של דבר תצטרך לאמץ הגדרה חילונית דומה בנוגע ליהדותם של אזרחיה והבאים בשעריה. התבוללות תלחץ על הממשלה לקבל ילדים לאבות יהודיים ואמהות גויות כיהודים.
ישראל יכולה למנוע את הדילול הרפורמי של הערכים היהודיים על ידי כך שתציב סטנדרטים מינימאליים של קיום הדת למבקשים להתגייר. אי אפשר להגן על העדפת הממסד הישראלי את האורתודוקסיה לעומת הרפורמה – ישראל תצטרך לוותר על ההעדפה הזו בסופו של דבר. סטנדרטים מינימאליים של קיום הדת שתחייב המדינה, ללא קשר לאורתודוקסיה, יהפכו את המדיניות הרפורמית של התעלמות טוטאלית מהמצוות לבלתי לגיטימית. המדינה לא יכולה לקחת צד של קבוצה אחת או אחרת, אך היא צריכה לשמור על רמה מסוימת של דתיות על מנת להיקרא מדינה יהודית.
לא ניתן להגדיר את יהדות על פי החוק. צדוקי אינו יכול להינשא לפרושי, ויהודים אורתודוקסים דוחים נישואין לרפורמים, שלא לדבר על נישואין לגרים רפורמים. לא יכולה להתקיים הגדרה מוסכמת אחידה ליהדותו של אדם. במקום זאת, על הקהילה בכלל ובני הזוג בפרט לקבוע בעצמם אם פעולותיו של אדם הן יהודיות מספיק עבורן. ישנן קבוצות, ובמיוחד התנועה הרפורמית, שייטמעו ויתבוללו. אחרות, כגון קבוצות השוליים החרדיות, פשוט יצאו מהתחרות ויתמוססו לגמרי. האבולוציה החברתית היא שתקבע מי מהקבוצות היא בעלת ההגדרה ליהדות של אדם המוכיחה עצמה כמלכדת (ההגדרה העצמית של הקבוצה מונעת התבוללות) ותחרותית מבחינה חברתית (חברי הקבוצה אינם בורחים ממנה). ואז נראה מי מנכדי איזו קבוצה יישאר יהודי. הניחוש שלי הוא שהיהודים הלאומיים אוכלי החזיר בסופו של דבר יאמצו לפחות את העיקרים הבסיסיים של יהדותם כפלטפורמה האידיאולוגית שלהם.
מצד שני, הדרישות לקבל אזרחות ישראלית צריכות להיות אחידות. על כל הישראלים לשלם מיסים, על כולם לשרת בצה”ל (בסדר, חלקם ביחידות דתיות), על כולם להיות נאמנים ליהודים, ועל כולם להיות בעלי קרובי משפחה יהודים כל שהם.
למעשה, דרישות אלו הופכות אדם ליהודי

היהודים צוו להשמיד את העמלקים שאבותיהם תקפו את היהודים לפני דורות רבים. הרבנים המודרניים וממסד הגלותי מוכנים לשכוח את המצווה הזו ברצון רב: אין חוק התיישנות על רצח עם. ילדים מאומות אחרות נושאים את אשמת הוריהם. הניסיונות היהודיים לשאת חן בעייני הערבים או האוקראיניים כמוהם כבגידה באחיהם שנרצחו על ידם. חמלניצקי ורבי-טבחים אחרים לא יכולים לקבל מחילה על פשעיהם. אפילו המוסכמות החוקיות לא מכירות בכך – אך היהודים כן. הזמן לא מנע מהאוקראינים להעניק כבוד לחמלניצקי, והוא לא צריך למנוע מהם לשפוט אותו. אם לא יעשה כן, בעוד 300 שנה הגרמנים ישבחו את היטלר, מדינאי גדול, והיהודים ימנעו מלהתעמת עם רשעותם של בני בריתם. ההיסטוריונים, המעורבים רגשית בנוגע לדמויות שהם חוקרים, נוטים להציג תמונה ורודה, ולפעמים אפשר למצוא טוב ברוצחי המוני יהודים.
גישות דומות גורמות להצגת תמונה חיובית של הפלסטינים. החברה הישראלית הפתוחה קלה ללימוד – הדיווחים מישראל לא הופכים עיתונאי למלך הפרומואים. פלסטין הסגורה, הנצורה וכמעט מסוכנת היא המכה של העיתונאי. קשה להוכיח את אי נכונותם של הדיווחים מפלסטין, לכן קל לצור סנסציות. אנשי המערב יודעים שהיהודים רגילים לסבול, ולכן אין ביקוש לדיווחים על הפצצת הערים הישראליות. טוב הלב הישראלי גם הוא עובדה מוגמרת, ולא מעלה עניין בקרב הקהל המערבי. סבל עקוב מדם של הפלסטינים הוא מעניין כיוון שהם סובלים באופן לא רגיל: סבלם נגרם ע”י היהודים שאמורים לסבול ולא לגרום לסבל. התקשורת הערבית, לקוחה עיקרית של סוכנויות החדשות, דורשת דיווחים שלילים מפלסטין ולא - חיוביים מישראל. העיתונאים נוטים יותר לפלסטין מאשר לישראל והם מגלים אהדה כלפי הפלסטינים, בהתאם.
לא משנה מה תעשה ישראל, התקשורת תציג את הסבל של הפלסטינים. לא משנה מה נעשה לישראל, מנהיגיה ימצאו תירוץ עבור מבצעי הפשע. התורה מלמדת את היהודים לנקום על סבל, תוך התעלמות מסבל אויביהם