לא אכפת לי מערפאת. רק שתדעו, את לערפאת הקיפו אנשים נוראיים, כמו מנהיג ה”תנזים” מרוואןברגותי,” אמר חוסני מובארק לניוזוויק ב-2001. ישראל מהרהרת באפשרות לשחרר את ברגותי, וכבר שחררה רבים מלוחמי ה”תנזים”. ישראל כבשה את הגדה המערבית ב-1967 כתגובה לטרור ערבי, שעוצמתו הייתה קטנהבהרבה ממה שמתרחש בימים אלו, בזמן שבו ישראל מוותרת על השטחים.
ישראל פינתה 600,000 ערבים – 30% מאוכלוסייתה של ישראל – ב-1948, אך מקבלת את הישארותם של 1.4 מליון ערבים, 34% מהדור הישראלי הצעיר בתחומה.

ישראל תמשיך להיות חסרת עמוד שדרה פוליטי, עד שהפוליטיקאים שלה יחליטו בנוגע למספר שאלות בסיסיות.
האם היהודים מקבלים מציאות של רוב ערבי בישראל? אם לא, אז מדוע? בגלל שמדינה היהודית חייבת להישאר יהודית? אם כן, עד כמה יהודית היא מדינה שבה 34% ערבים ו-19% סלאבים? כמה יהודית היא הפוליטיקה של ישראל, כשרבין וברק עלו לשלטון על בסיס הקולות הערביים?
כיצד יכולים היהודים להתמודד עם הבעיה הדמוגראפית הערבית בישראל? הערבים לא יעזבו את ישראל המשגשגת מרצונם החופשי. הם לא יקבלו את הרעיון של ליברמן, הקורא לחבר את המובלעות הערביות בגליל למדינה הפלסטינית. האם היהודים מוכנים לפנות את הערבים מישראל בכדי לשמור על צביונה היהודי? אם כן, מדוע לא לעשות זאת עכשיו, לאור העובדה שערבים ממשיכים להתרבות. אם לא, אז למה ישראל?
למה להקים את המדינה היהודית בפלסטין במקום להקימה באוגנדה? מתוקף חשיבותה המקראית של ארץ ישראל? אז איך יכולים היהודים לתת לערבים את יהודה, ובמקום זאת ממשיכים להיאחז באזור החוף שאין לו כל חשיבות על פי התנ”ך?

אם אנחנו מוכנים להגן על מדינה יהודית בארץ ישראל חרף רצונות המערב והמוסלמים, אזי גירוש הערבים אל מעבר לנהר הירדן היא האפשרות היחידה הנתונה בידנו.

עסקת הנשק של ארה”ב עם ערב הסעודית, מצרים והנסיכויות בסך 20 מליון הדולר, מייצגת נקודת מפגש בין תאוות התאגידים הנובעת מהקשר צבא-תעשייה ובין גישה מוטעית בכל הנוגע למשבר הגרעין האיראני. כשעמד קנדי במצב של משבר דומה מול קובה, החל הנשיא האמריקני דאז בגיוס הצבא, אפילו שהסתכן בעימות מול הסובייטים. בוש, המסובך בחזיתות המתמוטטות בעיראק ואפגניסטן, מבקש לעצמו אמצעי הרגעה. הרעיון החדש שלו הוא לרושש את איראן באמצעות מרוץ ההתחמשות. לכן, הוא הציע נשק חדיש ביותר לשכנותיה של איראן. עם זאת, איראן אינה מפחדת מהסעודים או מהמצרים. למצרים אין כל סכסוך עם איראן, והסעודים – ואיראנים יודעים זאת – הם פחדנים אימפוטנטים שאינם מסוגלים להלחם אף בזבוב ולבטח אינם יכולים להלחם באימפריה השיעית. עסקת הנשק של האמריקאים מרגיעה את הסעודים והמצרים, ומזכירה להם שוב שאמריקה מסיבה מוזרה כלשהיא תומכת בהם ושאין להם מה לפחוד מאיראן. אך אם הם לא יפחדו מאיראן, הם גם לא יתנגדו לתוכנית הגרעין של איראן. הם אף לא התנגדו לה בעבר, בכל מקרה. הסעודים והמצרים הצהירו בהפגנתיות כי לאיראן יש זכות לפתח טכנולוגית גרעין. מצרים ניצלה את המשבר האיראני בכדי לחדש את תוכנית הגרעין שלהם ומדווח כי ערב הסעודית הולכת בעקבותיה. הכוח הצבאי יגדיל את כוחה של עב הסעודית כספינת הדגל האסלאמית.
אמריקה ורוסיה מחמשות את כל אויביה של ישראל, שאותה השתיקו באמצעות שוחד שהגיע בצורה של העלאה של 600 מליון דולר בסיוע הצבאי האמריקני. חכו, איננו צריכים סיוע שמגיע ל-16% מתקציב הביטחון של ישראל. במקום זאת, אנחנו צריכים לצפות מחברנו לא לחמש את אויבנו המושבעים, כמו ערב הסעודית ומצרים, ובכך להימנע ממצב בו מרוץ החימוש באזורנו ייצא משליטה.
ישראל אינה יכולה לעמוד בקצב מרוץ החימוש נגד המוסלמים כיוון שדיקטטורות יכולות לתעל נתכים גדולים מהתקציב שלהן לתוך תקציב הביטחון יותר מאשר דמוקרטיות רווחה. עד כה, ישראל מוציאה על ביטחון חלק גדול יחסי מהתוצר הגולמי שלה מאשר אויביה, אך יחד עם זאת, אויבי ישראל מוציאים בפועל הרבה יותר מאשר ישראל. חלק גדול מתקציב הביטחון של ישראל מבוזבז על המתגייסים החדשים בעוד שהסעודים מוציאים את רוב תקציבם לרכישת נשק. איראן וסוריה קונות נשק רוסי הזול יחסית ורוכשות כמויות גדולות ביותר בעוד שהן מוציאות פחות מישראל במונחים דולריים. ערב הסעודית מימנה את תוכנית הגרעין של פקיסטן, וכעת מקבלת תשובה טכנולוגית גרעינית. דווח שפקיסטן מחזיקה מספר ראשי נפץ גרעיניים בערב הסעודית. אחרי שאיראן, מצרים, וערב הסעודית ישיגו יכולת גרעינית, גורם ההרתעה של ישראל לא ירתיע עוד. ישראל תקווה שהמלחמות ימשיכו להיות קונבנציונאליות בהן כל הצדדים נמנעים משימוש ראשונים בנשקים גרעיניים, אך המוסלמים אינם הגיוניים. ללא העליונות הגרעינית וכאשר לא תוכל לעמוד בקצב מרוץ החימוש, ישראל תהיה חייבת להיכנע לדרשות המוסלמים. ערבים לא ידחפו מייד את היהודים לים, אך ישתמשו בהם כקלף מיקוח בעסקיהם מול אמריקה. הסובלנות המוסלמית כלפי המדינה הנומינלית כיום קיימת כתוצאה מהדולרים האמריקאים הזורמים לכיוון המדינות המוסלמיות. ישראל תמשיך להתקיים כדמוקרטיה מזרח תיכונית, מתוקף העובדה שאינה מעוניינת או אינה מסוגלת לשמור על אופייה היהודי – מעין מאלי של המזרח התיכון. השמאלנים ישכנעו את האוכלוסייה הישראלית שזה בסדר להפקיר את ירושלים בידי הערבים ולשכוח מיהודה. לערבים לא תהיה יותר בעיה לסבול את נוכחותם של יהודים-הד’ימים (אזרחי סוג ב’ ע”פ השאריע) ברצועת החוף הפלסטינית ובמדבר הנגב. תחת מסווה של דמוקרטיה האדישה לאתניות, ישראל תאפשר הגירה חופשית של הערבים, ויהודים יהפכו למיעוט החי בגטו.
דרום אפריקאים התמודדו עם השמאלנים שלהם לפני שהתחילו להתמודד עם השחורים. ישראל לא חיסלה את השמאלנים היהודים והיא תחזור למעמד הד’ימה במקום לנהל משטר אפרטהייד רך, כמו במודל הדרום אפריקאי של ימנו.

רק לעיתים רחוקות במדינות טוטאליטריות אין כל מערכת משפט. לעיתים קרובות, הן משתמשות בחוקי “אד הוק” ומעקמות את החוקים כך שיתאימו לרצונותיהם החולפים והמשתנים של השליטים. חוקי “אד הוק” מנתצים את החברה, כיוון שהם הופכים את תפקודה של החברה לבלתי ניתן לחיזוי. דמיינו לכם שפעם אבן תיפול לרצפה ופעם תרחף באוויר, שהלחם לעיתים יינתן בחינם ולעיתים מחירו ירקיע שחקים, שמכת חשמל לפעימים תהרוג ולפעימים תרפא. חברה שומרת חוק דנה את פושעיה, אפילו אם היא מעריצה או מכבדת אותם. רובין הוד ובוני קלייד ניצודו בסופו של יום, על אף שאוכלוסיות המדינות שלהם אהבו אותם.

חשבו על עניין הטרוריסטים הפלסטינים אותם משחררת ישראל מבתי הסוהר שלה. האם אסירים אלו הם חיילי האויב, פושעים, או קורבנות אי הצדק הישראלי? ישראל דוחה את האפשרות האחרונה, ואכן רוב האסירים הפלסטינים נדונו בעוון רצח לצד סיוע או ניסיון לרצח. יחסי חוץ לא משפיעים על גורלם של הפושעים. הסיבה החוקית היחידה למהלך של לשחרור אסירים היא התייחסות אליהם כאל חיילי אויב.

אם האסירים הערבים הם חיילי האויב, הם הופכים אוטומאטית לפושעי מלחמה שבמכוון ביקשו לפגוע באזרחים. חוק פסק הדין הבין לאומי קובע שיש להוציאם להורג ולא להחזיקם בשבי או לשחררם. אף מדינה לא שחררה פושעי מלחמה שהורשעו פשוט כחלק מחתימה על הסכם שלום עם אויביה לשעבר, ובוודאי לא כמחווה גרידא כחלק מהכנות למשא ומתן לשלום. קריטריון שחרור טרוריסטים פלסטינים “ללא דם הידיים” הוא אבסורדי מבחינה חוקית. כישלון בניסיון לבצע פשע כתוצאה ממעצר אינו נחשב נסיבה מקלה.

האסירים הערביים המועטים שביקשו לפגוע בחיילים ישראלים ולא באזרחים אינם פושעי מלחמה, אלא שבויי מלחמה. הם, עם זאת, אינם אסורים כחיילי אויב, אך דינם נגזר בבתי המשפט הישראליים. לבתי המשפט הפליליים אין כל סמכות שיפוטית בנוגע לשבויי מלחמה – כפי שאכן הכיר בכך בית המשפט העליון כאשר הרשה לממשלה לשחרר אסירים ערביים מ”סיבות פוליטיות” ללא כל הסכמה משפטית. אם האסירים הערביים הם שבויי מלחמה, אזי בתי המשפט הישראליים חרגו מאוד מסמכותם המשפטית בכך שקבע את גזר דינם, וישראל פעלה באופן בלתי סביר בכך שכלאהרה את שבויי המלחמה, לעיתים למשך עשורים שלמים. כמו כן, תנאי הכליאה הם קשים הרבה יותר ממה שמוגדר עבור שבויי מלחמה באמנות הבין-לאומיות.

אם הערבים המשוחררים הם חיילי האויב, אזי ישראל נמצאת במלחמה פתוחה מול הפת”ח אליו הם המשתייכים. ללא כל הסכם הפסקת אש, ישראל חייבת להפציץ את פת”חלנד במקום לממן אותה על ידי העברת כספי המיסים.

הממשלה הישראלית ובית המשפט העליון השמאלני עוברים עברה בוטה על החוק בכך שהם משחררים את הטרוריסטים הערביים כיוון שהרשות השופטת אינה מפחדת משליטת הציבור או התקשורת, והיא רואה עצמה כעומדת מעל החוק. אם בכלל קיימים חוקים בישראל.

תלונותיו של צה”ל אודות המחסור בתקציב ובמתגייסים מדגיש את הניהול הלקוי כל כך של הצבא הישראלי. צבא שהיה במקור צבא קטן, נועז ומקצועי ביותר, הפך היום לצבא המשלב את התכונות הרעות ביותר של צבאות האמריקני והרוסי: הוא דורש תותחים יקרים ובשר תותחים זול. צה”ל מעורב בפוליטיקה, כפוף לבירוקרטיה ומכור לצעצועי הצבא סופר-יקרים האמריקניים שטרם נבחנו, מבקש להתגבר על חסרונותיו המוסדיים באמצעות כמות וכסף.

מלחמת לבנון של 1982, ובמידה רבה גם זו של 2006, סימנה שינוי במאזן הרצונות. עד אז, הערבים נלחמו מתוך רגשות איבה ויהודים – בעוז ובהתלהבות. כעת הערבים חדורי אידיאולוגיה בעוד שתעמולת שלום לצד ויתורים מתמשכים לאויב הערבי הפכו את היהודים לבלתי ששים אלי קרב. עם זאת, מספר המגויסים נראה טוב מאוד: מספר ה”סרבשניקאים” המוצהרים מגיע לסך של 7% בלבד המשוחררים מהצבא מסיבות רפואיות, רבים מהם מסיבות מוצדקות. מוסריותה של החברה נמוכה עד כדי כך ש-4% מהצעירים ברי הגיוס הם פושעים מורשעים, אך בישראל אין כל בעיה של התחמקות מגיוס.

רוב התלמידים בישיבות מסרבים לשרת בצה”ל. על אף שהתעמולה האנטי-ציונית מצד הרבנים החרדיים משחקת תפקיד עקרי בכל הנוגע לסרבנות זו, גם צה”ל מנכר את תלמידי הישיבות בכך שהוא מצפה מהם לשרת ביחידות המעורבות של חילונים ודתיים יחד. יחידות מעורבות אינן מאפשרות את קיומו של אורח חיים דתי. צה”ל יכול להכניס בקלות את תלמידי הישיבות לצבא על ידי יצירת יחידות דתיות מובהקות ללא כל רמז של חילוניות – הדבר יפריך את עיקרי התנגדותם של הרבנים לגיוס. במקום זאת, צה”ל מציג את שטיפת המוח הפציפיסטית החילונית שלו, שכה שנואה על יהודים נורמאליים, ובודאי על הדתיים. בנוסף לאווירת ההפחדה הבלתי יהודית כלפי מתגייסים צעירים מצד חבריהם משכונות קשות כאלה ואחרות, פלא הוא שכה מעט יהודים מסרבים לגיוס.

צה”ל מנצל את כוח האדם הקיים באופן בלתי יעיל. בנות מקבלות תפקידי תמיכה משמעותיים רק לעיתים רחוקות, שלא לדבר על תפקידים קרביים. אפשר לגייס ערבים לתפקידי תמיכה ובניין – תנו להם להוכיח את נאמנותם למדינה היהודית. מילואמינקים כמעט ואינם מקבלים כל הכשרה בזמן האימון התקופתי שלהם. היחידות הלוחמות הזמינות מבזבזות את הזמן בבסיסים במקום להשתמש בשטח האימון המוכן להם בעזה.

בלתי אפשרי לתכנן תוכנית אימונים אינטנסיבית בת שנה וחצי עד שלוש. צה”ל מוציא יהודים צעירים מלימודיהם וממעגל העבודה היצרנית, אך אינו מצליח למלא את זמנם. עלות הגיוס לצבא לחברה הישראלית אינה ניתנת לחישוב. הגיוס גוזל מהכלכלה הישראלית אנשים בגיל הכי יצירתי שלהם ופוגע ביכולות הלימודים האוניברסיטאיות שלהם. על צה”ל להנמיך את תקופת הגיוס לחייל הרגלים לשישה חודשים לכל היותר – חצי שנת אימונים אינטנסיבית היא יותר מכפי הדרוש בכדי לפתח את הכישורים הנדרשים. תלמידי הישיבות יקבלו יותר בקלות גיוס קצר מאשר שירות של מספר שנים שירחיק אותם מלימודיהם.

אנשי רכש מתנשאים ויהירים מעדיפים גאדג’טים תוצרת ארה”ב על פני הנשק הישראלי. ישראל ביטלה פיתוחים רבים וסגרה פסי ייצור תחרותיים לטובת ייבוא מארה”ב. עבור תמיכה כספית של רק 2 מיליארד דולר בשנה, ישראל שוב הטה את הרכש הצבאי שלה לכיוון ארה”ב. גרוע מכך, ישראל אמצה את המודל האמריקני למלחמה, דהיינו עושר טכני. מאז מלחמת העולם הראשונה אמריקה ניהלה את מלחמותיה על סמך היתרון המסיבי שלה שנבע רק מאספקה נרחבת. גרמניה, יפן או וייטנאם לא יכלו להתחרות בשרשרת האספקה של התשלובת הצבאית-תעשייתית של אמריקה. ישראל קיבלה ללא כל ביקורת את המודל האולטרה-עשיר של אמריקה. על אף שהסכומים המדוייקים שמוציא צה”ל אינם ידועים, אפשר להעריכם בבטחה כפי-שניים או שלושה מההערכות העומדות על 17 מיליארד דולר, אם מחשיבים את אובדן התוצר המקומי הגולמי כתוצאה מגיוס צעירים ועליות בלתי ישירות אחרות. זוכה פרס הנובל בכלכלה ג’וזף שטיגליץ מעריך באופן דומה את עלויות המלחמה בעיראק לארה”ב כלפחות פי שלוש מההוצאות התקציביות הישירות. עבור טריליון דולר, כל מורד בעיראק יתאבד ויחסוך לארה”ב את המאמץ המלחמתי. היהודים גם הם מבזבזים את תקציב הצבא שלהם בצורה חסרת תכלית.

חייל הים הוא נהדר עד כדי להעלות למטה הכללי את האגו, אך חסרה לו יישימות המעשית במלחמות הישראליות. חייל שריון גדול היה מצוין לפני שלושים שנה, אך כיום רקטות נ”ט הפכו את הטנקים לפגיעים מדי, אפילו אם לוקחים בחשבון את מערכת ההגנה האקטיבית “מעיל רוח” (Trophy). המטוסים האמריקנים המתקדמים בשירות חיל האוויר הישראלי אין כל עמיתים אמיתיים – מטוסים רוסיים זולים יותר או הכפיר הישראלי יכולים גם הם לעשות את העבודה. במלחמות המודרניות, אויבים לא יתקפו את ישראל בכוחות רגליים עצומים כיוון שהם יפחדו לצבור כוחות שכאלה על גבולותיה של ישראל. במקום זאת, הם ישגרו מאות טילים על ישראל בבת אחת.

ישראל ניצחה את כל המלחמות החשובות שלה באמצעות החוכמה ויתרון בלוחמה משונעת, אך שינוע שכזה מוגבל כנגד כוחות האויב במספרים גדולים. רוסים שעלו במספרם על הגרמנים שלצדם עמדה גאונותם האסטרטגית יצאו מהמלחמה כשיידם על העליונה. כשמוסלמים יעלו לשלטון בפקיסטן, הם ישוו את המאזן הערבי-ישראל בכך שיספקו לערבים מגן בדמות פצצת אטום. ישראל לא יכולה לצפות לנצח את כל מלחמותיה העתידיות. עליה לשנות מסלול לכיוון הרתעת הערבים. הכוח המרתיע האמין היחיד הוא פצצת האטום, ואין לו כל קשר לגיוס.

אמריקה הפסידה חיי חיילים רבים באיוו-ג’ימה, אך בסופו של דבר המלחמה נגד יפן הוכרעה בזכות הנשק הגרעיני. לישראל אין כל אפשרות למנוע מלחמות רחבות היקף נגד הערבים חוץ מהכרזה על אסטרטגיית הגנה של השמדה גרעינית מוחלטת.

המקדש: לבנות או לא לבנות? הטיעונים בעד הם פוליטיים, הטיעונים נגד – דתיים.
ספר במדבר מספר על טקסים רבים שאמיתותם מוטלת בספק, בנוגע לקיום מצוות המקדש. היה זה בלתי אפשרי לכול היהודים להתאסף במקדש שלוש פעמים בשנה בחגים העיקריים בשנה: המסע היה פשוט ארוך מדי. ביקור במקדש בכדי לשחוט בו כל בעל חי היה גם הוא לא מעשי. נשים בימים שלאחר הלידה או אחרי מחזור חזק במיוחד לא היו יכולות לעבור את המסע המפרך למקדש בכדי להביא קורבנות. הכוהנים לא היו יכולים לשחוט אלפי בעלי חיים, ותיאורטית אפילו מאות אלפי בעלי חיים, בזמן הרגלים.
יוספוס פלביוס מצטט את הקאטאיוס בנוגע לגודלו המקורי של בית המקדש השני ומציין שגודלו עמד על 150 על 50 מטרים. גודל זה לא היה יכול להכיל יותר מכמה אלפי אנשים בזמן הרגלים. ניתן לתרץ את המחסור במקום בדרכים רבות, לדוגמא שהעולים לרגל נכנסו למקדש לזמן קצר בלבד ובאופן כללי נשארו מחוצה לו, אך ללא ספק, הגודל אינו מספק חופש תנועה למאות אלפי מאמינים ולקרבנותיהם. המשנה, הכתובה ברוח תקופת בית שני וכזיכרון חי של אותה התקופה, מציגה את הטקסים ואת נהלי הסנהדרין כסברה ולא כעובדה מוגמרת.
סגולת הקדושה העיקרית של המקדש, ארון הקודש, חסרה כבר במקדש השני ובכך גרמה לו להיות משולל מכל קדושה. המקדש חולל פעמים רבות, הכוהנים היו מושחתים אז כמו המנהיגים הרבניים של היום, ובאופן כללי קשה לצפות מהשכינה לשרות בקודש הקודשים במצב שכזה. אני לא יכול לדמיין את אלוהים נמשך למנורת זהב שנתרמה על ידי איל ההון האוקראיני רבינוביץ’. מרכיב הקדושה אבד. אך האם אכן אבד? התנ”ך מציג את היהודים כנוטים לעבודת אלילים בימים עברו כמו שהיום הם נוטים לאתיאיזם, את השליטים העתיקים רשעים כשמעון פרס ואת הנביאים כנדירים כפי שרבנים הראויים לתפקידם נדירים בימנו. חוקי התורה שומרים על תכונת הישימות שלהם בדיוק בגלל העובדה שהעם היהודי המודרני נותר דומה במוסר שלו לאבותיו. הורדוס הגדול, שהיה בעל אמונה אלילית לא ראה במקדש משכן לרעיון האלוהי, אך עדיין השקיע מאמצים אדירים בכדי ליפות ולפאר אותו. יהודי הגולה לא הביאו את קורבנות המקדש, אך עדיין תרמו את מחצית השקל (או יותר מכך), כסף ששמש לתחזוקת המקדש, בזמנו ובעיתו.
המקדש הוא ממסד פוליטי. הוא מצהיר על אופייה היהודי של המדינה, מגביל את סמכותם של שליטים חילוניים ומאחד את האומה היהודית. אין זה משמעותי מאוד למטרתנו אם השכינה תגלה את עצמה לכהן הגדול המודרני: מספיק רק שקיים כהן גדול. ישראל נוטה לשמאל כי אין כל ימין נראה לעין: רוב הרבנים אינם דתיים יותר מחבר הכנסת הממוצע. המקדש, הקורבנות והכהונה העוברת בתורשה ייצרו לחץ אדיר על הקצה הימני של הספקטרום הפוליטי הישראלי, ובכך יקזזו את השפעתן של קדימה – שלום עכשיו – העבודה – הסתדרות. המקדש יחזק את תביעת היהודים על הארץ – קשה יהיה לדבר על זכויות האזרח של ערבים כשעשן הקורבנות מתמר לשמיים. בניית המקדש תצריך פריצת דרך לאומנית אחת עיקרית: הריסת המבנים המוסלמים בהר הבית. קשה לרצות שלום עם הערבים על ידי נתינת יהודה ורמת הגולן אחרי שבדיוק הרסת את אל-אקצה.
המקדש ילכד את היהודים. המחוקק הגדיר מערכת קורבנות שתענה על הרצון האנושי העמוק ביותר למחילה וכפרה ברורה על רגשות האשמה האנושיים. קורבנות סימלו את שיבת היחיד לטהרה מוסרית: התחרט, חזור בך, הבא קורבן – והפסק לדאוג בכל הנוגע לעבירות העבר. אל תרחם על הכבשים – נאכל אותן במקום פרות. הקורבנות יחזירו ליהודים את הביטחון בכך שקיימת טהרה מוסרית ואפשר לחתור להשגתה.
המקדש יספק תחושה של המשכיות יהודית, הקשר בין השורשים העתיקים החסרים כל כך בחופיה של תל-אביב. יהודי הגולה סוף כל סוף יתאחדו עם הישראלים בכך שישלחו תרומות שנתיות למקדש. העולם יראה שוב את היהודים כעם דתי מוזר ולא עוד כמתנחלים החילונים בפלסטין.
תשכחו מהדת. בנו מחדש את המקדש.

האבל של תשעה באב כמוהו כהאלהה של הצביעות היהודית. היהודים, שניצחו שש מלחמות נגד הערבים, ממשיכים להתפלל בכותל המערבי (The Wailing Wall, גם - כותל הבכי). למעשה, לא זה המצב. אלו הם הערבים המתפללים סמוך לשם בעוד היהודים בוכים סמוך לכותל. היהודים אפילו מקבלים בברכה תיירים בכדי שיוכלו לצפות באיזו שקידה מבכים היהודים. תיירים אינם מורשים להגיע למכה ואל פנים הוותיקן, מוגבלים לחלוטין מהגעה לאל-אקצה, אך היהודים ממשיכים להביא אוטובוסים עמוסי תיירים בכדי שאלה יראו את היהודים ממרים בבכי.

הכותל המערבי הוא סמל לבושה היהודית. בושה כיוון שבארבעים השנים האחרונות לא הצלחנו להרוס את הקיר הזה. ירושלים היא שלנו. הר הבית הוא שלנו. יהודים לא צריכים יותר לבכות מול הריסות. ארבעים שנה הם זמן מספיק בכדי לבנות את הדבר האמיתי - המקדש.

נצחנו. התרגלנו לזה. אפשר שהניצחונות הישראלים לא יביאו לימות המשיח, אך כל עוד יהודים מחזיקים בירושלים, עלינו לשמוח ולא לבכות.

היהודים ממשיכים להתפלל – “לשנה הבאה בירושלים!” במקום לקחת את הטיסה הבאה לישראל. אנחנו היהודים השמחים ביותר באלפיים השנים האחרונות כיוון שאנחנו מחזיקים במדינתנו בביטחון, אך המנהיגים היהודים העבריים רוצים לחלוק אותה עם אויבנו הערבים. כבשנו את הר הבית, המקום – ואתם תבחרו – או של קדושה עצומה או של חשיבות לאומית עצומה – אך עדיין אנו עומדים ובוכים סמוך לחורבות שלמטה.

הממשלה הישראלית אוסרת על יהודים להתפלל בהר הבית שמא הערבים ייפגעו מכך. הממשלה פספסה את העובדה שכבר פגענו בערבים בכך שהקמנו מדינה יהודית בתוכם ובכך שניצחנו בכל מלחמה שהם החלו בה. הערבים נלחמו בנו על עצמם הקמת המדינה ועל גבולותיה – בסדר, תנו להם להלחם בנו גם על הר הבית. למעשה, הם לא יעשו זאת. מוסלמים ברחבי העולם לא עוררו מהומות כאשר יהודים כבשו את ירושלים. המוסלמים ציפו שהיהודים המנצחים יטענו לחזקה דתית ולאומית על המקום הכי חשוב בעולם, ועמדו המומים כאשר משה דיין החזיר להם את הר הבית.

מנהיגים ישראלים מתבוללים אינם מעוניינים להראות כיהודים ברברים דתיים בפני חבריהם הגויים. בית המקדש השלישי יביך אנשים כמו אולמרט: קשה לדבר על שלום ומודרניות עם וושינגטון כאשר בבירה שלך יש כהן גדול בעל אפוד וחושן אשר שורף כבשים לקורבן.

המנהיגים הרבניים גם הם לא מעוניינים במקדש. חרף הטקסים השטחיים שהם מקיימים, הם אתאיסטים. הם הוציאו את אלוהים מהחיים האמיתיים ואל תוך ממלכה נשגבה שאינה קשורה לחיי היום-יום. הרבנים מפחדים מהממשלה, לא מאלוהים – והם מסכימים עם הממסד הפוליטי אודות השליטה הערבית בהר הבית, בנוגע להתנתקות מיהודה ובנוגע לנוכחות הערבית בישראל. הרבנים אוסרים על יהודים את העליה להר הבית מתוך פחד שיחללו את חורבות קודש הקודשים בעוד שהערבים בנו במקום תאי שירותים. בדיוק כמו פומפיוס, הכהן הגדול במקדש השלישי יראה את קודש הקודשים כחדר ריק.

אם אתם לא בונים את המקדש כאשר האפשרות לכך קיימת, הפסיקו להתאבל בצורה כה צבועה על השמדתו.

הסקנדל האחרון סביב האישור שנתן משרד החינוך לספר הלימוד עבור הישראלים הערביים המציג את מלחמת העצמאות כקטסטרופה, מדגיש היטב את בעיית ההגינות. ספר הלימוד, כפי שטוען משרד החינוך בצדק, מציג באופן הוגן הן את הצד היהודי והן את הצד הערבי של האירוע. השר השמאלני לא הצליח להבין עניין קריטי: אנחנו, היהודים, כלל איננו מעוניינים בהגינות.

שני חברים מתחרים על בחורה יפה ששניהם אוהבים מאוד – האם הם חושבים על הגינות? הגינות משמעה ויתור. אנשים מוותרים למתחרים להם בנושאים שונים, ומקווים ליחס הדדי בנושאים אחרים. אך לעיתים, אין כל הדדיות. אדם לא יוותר על ניסיון לכבוש את ליבה של אהובתו כיוון שלמתחרים האחרים חסרות ההצעות שוות ערך עבורו. הגינות היא עניין סטטיסטי – דברים ייחודיים הם מעל לעקרון ההגינות.

ארה”ב, האומה החופשייה ביותר בכדור הארץ, משתמשת בהפקעה לצורכי ציבור (eminent domain). הממשלה מפנה בעלי נדל”ן מהקרקע שלהם ללא מתן פיצוי הולם (אם הפיצוי היה הולם הם היו מעדיפים למכור אותו מאשר שיפנו אותם). כמעט כל מדינה נוצרה על ידי כך שהעבירה את תושבי המקום המקוריים ממקומם, לעיתים קרובות על ידי הריגתם או על ידי הטמעתם בכוח.

היהודים גם הם צריכים לבסס מדינה לעצמם. לא בגלל שהדבר הוגן: הגינות אינה נוגעת לענייני המדינה. לא כיוון שליהודים מגיעה מדינה: לאף אחד לא מגיעה מדינה, תשאלו את הבאסקים. לא כיוון שלערבים הפלסטינים חסרים מאפיינים שבטיים: אומה או לא, הם מתגעגעים לכפר ולעצי הזיתים של סביהם וסבתותיהם. היהודים זקוקים למדינה מכיוון שהם רוצים לחיות במדינה.

המוני אזרחים הורגים את מדינותיהם אט אט בכך שהם מתעלמים מחובותיהם האזרחיות – רובם אפילו לא מצביעים. מדינות לא נוצרות על ידי הרוב, אלא על ידי קנאים שמספרם קטן יחסית התופסים את הקרקע, הקוראים לעצמאות, והחיים ללא זרים, אנשים שערכיהם העליונים אינם ניתנים לפשרה. מספיק יהודים רוצים מדינה משל עצמנו, והיהודים זכו במדינה כזו בזכות שש מלחמות ועימותים רבים מספור.

הכיבוש היהודי על האדמה שיושבה על ידי המוסלמים אינו הוגן כלפי המוסלמים. הוא גם לא ירוק. בדיוק כמו לצבע, להגינות אין כל קשר לענייני המדינה. למרות הפוליטקלי-קורקטיות של אמריקה, היא שומרת על הגיון בכך שהיא נמנעת מלמדת את ילדיה אודות הצד האינדיאני של הסיפור. אנשים בזמן שלום, ובמיוחד ילדים, לא יכולים לתפוס בכלות עקרונות של זמן מלחמה כמו רצח עם, אונס ושוד. ייקח לילדים שנים להבין – ורובם לעולם לא יבינו – את הבסיס הפילוסופי העדין של המוסריות כתופעה תוך-קבוצתית, בלתי ישימה – ושלעולם אינה מיושמת – ביחסי חוץ. אנשים נוטשים את המוסריות בכדי לקדם את המטרות הכי חשובות להם:יוליה שברה את לב הוריה בכך שזייפה התאבדות שתביא אותה לרומיאו. כל האמצעים כשרים בכדי לקדם מטרות לאומיות, וביסוס מדינה היא המטרה הלאומית העליונה.

כמה ביזארי לדחות את רעיון ההגינות? מתי הבחנתם בהגינות לאחרונה? יש אנשים הנולדים עשירים בעוד אחרים מתים עניים. קיימים גאונים בעוד שהרוב הוא בעל שכל בינוני בלבד. חלק מהנשים הן דוגמניות על בעוד שהאחרות כבשים מכוערות. האם החיים היו הוגנים כלפי האינדיאנים? הצ’צ’נים? הבאסקים? היהודים? הערבים?

העולם פועל בצורה של אפליה מתקנת כלפי הערבים הפלסטינים על חשבון היהודים.

ישנה אמרה שיוחסה בטעות לצ’רצ’יל: “אם אתה לא ליברלי כשאתה בן 25, אין לך לב. אם אתה לא שמרן כשאתה בן 35 אין לך שכל.” השמאל הישראלי המסורתי – לא קבוצת התבוסתנים של שלום עכשיו, אלא הקיבוצניקים הקשוחים המוכנים להלחם ולהרוג למען מדינתם – לעולם לא היה ליברלי במובן העכשווי של המילה דהיינו כזה המקדם בברכה את אויביו. כאשר ילדיהם של החלוצים הפכו לאקדמאים והחלו לשאול את עצמם את השאלה “בעצם, למה לא?” אז החל השמאל המסורתי להתדרדר לכיוון התבוסתני. מדוע לא לחיות עם ערבים במדינה היהודית? מדוע לא לתת את למצרים את סיני? מדוע לא לאפשר את קיומה של מדינה פלסטינית ביהודה? מדוע לא לחלק את ירושלים? אין כל תשובה לשאלות הללו – אלו הן אקסיומות. האם קווים מקבילים נפגשים באין-סוף? האם ארץ ישראל שייכת ליהודים?

הסוציאליסטים – כמו החלוצים הישראלים – לעולם לא היו פציפיסטים. השלטונות הסוציאליסטים הוכיחו עצמם יותר מיליטנטים ויותר רצחניים מיריביהם השמרניים. מפלגת מפא”י השמאלנית גרשה 600,000 ערבים מישראל וסירבה בנחישות לתת להם לחזור. ידידות בין לאומית היא זרה למערכת הערכים הסוציאליסטית: ברה”מ הייתה מסוכסכת עם כל המדינות שנטו לקפיטליזם וממשלות השמאל הישראליות מחצו את הפלסטינים ללא עכבות.

אם השמאל הישראלי כל כך ימני, מדוע הוא בכל זאת נחשב כשמאל? התכונה המגדירה של השמאלניות היא רציונאליזם: אפשר לעצב מגדלים באוויר ולכן אפשר גם לבנות אותם. היהודים האירופאים המשכילים תעבו את ההמון הדתי הנחשל. הגישה של השמאל לא נגעה לדת אך עם זאת, בראשית שנות ה-80 הייתה תנועה מעטה של תחבורה בימי שבת וכמעט לא נצרך חזיר בישראל. המאפיין המוכר של השעות הראשונות של יום הכיפורים היה הרחובות הריקים – החברה שנשלטה ע”י השמאל עדיין צייתה למצוות היהודיות העיקריות. היהודים החילוניים מרגישים בחסרון המטרות הפוליטיות של הדת – החל מדחיית הציונות ועד ההתייחסות האדישה לבית המקדש השלישי – ובנחשלותה הברורה. אנשים המתעקש להתלבש על פי קוד אופנה בין מאות שנה ומקיימים רבבות טקסים המבוססים על אמונות טפלות לא באמת יכולים להיות אור לאומה. בהתאם לכך, היהודים החילוניים המשיכו לעצב ולבנות את החברה האידיאלית שלהם, בה הזאבים ישנים לצד הכבשים ויהודים סועדים עם ערבים. דבר אחד יותר נעים מאשר השלום הוא עיצוב חברה דורשת שלום.

היהודים השמאלנים הם לאומיים בהחלט. “המדינה שלנו” היא עיקרון משמעותי עבורם. המדינה האוטופית שלהם היא יהודית על אף שהיא כוללת ערבים כחיות מחמד. השמאלנים הישראלים נותנים לערבים זכויות דמוקרטיות כל עוד שהערבים מספיק מועטים בכדי להשפיע על הבחירות. וזו היא הבעיה. באמצע שנות ה-80, הערבים עלו במספרם ומאותה נקודה ואילך יכלו להשפיע על הבחירות הישראליות. אז עמדו בפני השמאלנים שלוש אפשרויות: להודות בכך שהם צבועים שלא באמת התכוונו לערבים זכויות דמוקרטיות במדינה היהודית, להגיב תגובת נגד לגדילת האוכלוסייה הערבית, או להביא את עקרונותיהם לכדי מעשה ולקבל מדינה דמוקרטיות ולאו דווקא יהודית. השמאלנים בחרו בשתי האפשרויות האחרונות. הם הביאו חצי מליון עבדים נקיים מדם יהודי ומספר גדול יותר של יהודים נקיים מהרעיון הציוני – כך שוחרר לחץ כוח ההצבעה הערבי זמנית עד שברק ניצח בפריימריס 2007 למפלגת העבודה בזכות המצביעים הערבים.יהודים שמאלנים רבים זנחו את עקרון המדינה היהודית וקיבלו דמוקרטיה מזרח תיכונית בה הערבים משפיעים על הפוליטיקה ועל תהליכי החקיקה.

השינוי לא היה שינוי כואב. אם ליהודים אין מטרה דתית הקובעת כי עליהם לשלוט בארץ ישראל, ההיגיון מחייב לחלק את השלטון בה עם הערבים. אם היהודים מתייחסים לחזקתם על ארץ ישראל באופן סקפטי, אזי יש להתחשב גם בטענה הערבית לחזקה על אותו שטח. הגיוני לחלוטין לחלק משהו שאתה לא ממש רוצה עם אדם שרוצה את אותו הדבר. אם אתה לא רוצה אותו במדיה כזו שתסכים להרוג עבורו.

השמאלנים מבצעים הערכת מצב: בסדר, היינו מאוד שמחים שתהיה לנו מדינה יהודית גדולה, אך האדמה כבר מיושבת. בסדר, היינו מאוד שמחים לחיות דווקא על אדמה זו, אך הגבולות המובאים בסיפור המקראי אינם בעלי חשיבות עליונה עבורנו. בסדר, היינו שמחים לחיות במדינה ללא ערבים, אבל הם כבר כאן. היהודים השמאלנים מגיעים למסקנות הנראות באופן שטחי כהגיוניות: חלוקת האדמה עליה נאבקים הצדדים, נטישת האזורים החמים בעלי החשיבות הדתית המיושנת, וקבלת מציאותם של הערבים בישראל. אף אחד מהאפשרויות הללו לא עובדת. היהודים מקבלים את חלוקת הארץ, אך הרבה ערבים אינם מקבלים זאת – הם רוצים את מולדתם הפלסטינית (או את ארצם המוסלמית) בחזרה, בשלמותה. הם ילחמו בישראל ולא משנה מה יהיו הוויתורים . כל הוויתורים שישראל תציע לא יספיקו, הערבים יגמלו בכוח לרצון הטוב הישראלי, ולא ברצון טוב. ככל שישראל נותנת יותר, כך היא מחזקת את הערבים. ככל שגודלה של ישראל קטן יותר, כך ישקיעו הערביים יותר במאמץ האחרון לשחרר את אדמתם. השמאלנים בעלי הרצון הטוב מתעלמים מעובדה מוזרה: רצון טוב לא מוביל לשלום. שאלו את אנשי לאו שחוו סבל כה רב.

כמו כן, היהודים החילוניים לא יכול לתת את כל המקומות הקדושים. לאחר שניתנו חברון והר הבית למוסלמים, הישראלים גילו את מה שהיה ברור לאורך כל הדרך: רשימת המקומות הקדושים היא גמישה. הערבים מגנים על כל מסגד שנבנה באופן בלתי חוקי (ישנם מאות כאלה בישראל, בכלל זאת מסגדים ענקיים בלוד) כמו שהם מגנים על כיפת הסלע. כל מקום של עימות עם יהודים, לא משנה עד כמה הוא טריוויאלי, הופך לסכסוך דתי. יהודים חילוניים שלא אכפת להם מכלום פשוט נותנים בחינם, ערבים בעלי עקרונות לא.

הערבים יכולים להיות עמיתים טובים, ועל פי רוב מעסיקים סבירים. המדינה היהודית הציעה להם הזדמנויות להכנסה שערפאת איים להרוס. אבל מה קורה כאשר הצבאות הערביים יכנסו לישראל וההכנסה תעלם לה? הערבים לא אוהבים יהודים, אין להם כל נאמנות כלפי המדינה היהודית, וכאשר התמריצים לנאמנות ייעלמו, הערבים ימעכו את היהודים. לא נוח לחיות עם אנשים בעלי גישה שכזו, אך השמאלנים מנחמים עצמם באפשרות שהערבים אכן נאמנים לישראל החזקה. בואו נשכח לרגע שרבים הם הערבים הישראלים המסייעים לטרוריסטים הפלסטינים וההמונים בכפרים הערביים בגליל הריעו כאשר טילי החבזאללה עפו לכיוון חיפה. הערבים מבינים שהיהודים מעוניינים בנאמנותם, ושהם מוכנים לשלם עבורה והערבים ממשיכים ומעלים את המחיר. הם דורשים שהיהודים יפנו את מבטם מבני בלתי חוקית, ארגוני פשע, אי תשלום על מים וחשמל וכלכלת שוק שחור. על ידי פעולות חיוביות, במיוחד בבתי המשפט, הערבים הפכו מחיות המחמד של היהודים, לאדוניהם.

היהודים השמאלנים מעוניינים במדינה ללא ערבים, אך – ללא כל צידוק דתי או לאומיות חזקה – לא מעוניינים לגרום לערבים לסבול. השמאלנים מקווים שהערבים יעזבו איכשהו את ישראל מרצונם החופשי. עם זאת, השמאלנים נרתעו מפני רחבעם זאבי שביקש את הטרנספר שהכי תלוי ברצון המפונים: לשלם לערבים על מנת שיעזבו. השמאל ישמח אם הערבים יעזבו, אך דיבור על טרנספר כמוהו כגזענות, ימניות, חוסר הגינות. היהודים הפכו לעיוורים, עיוורים אתנית. בפנטזיות הנאורות שלהם, היהודים השמאלניים מדמיינים מדינה שתיווצר ללא אלימות כלפי המקומיים, מדינה שבה הערבים הילידים יקבלו את הפליטים היהודיים כקבוצה השלטת.

הערבים מונים 34% מהאוכלוסייה בקבוצת הגיל הצעירה ביותר. המדברים בשבחה של ישראל מסבירים כיצד מדינה דמוקרטית עיוורת-אתנית יכולה לקרוא לעצמה יהודית, אך הערבים לא קונים את ההסברים הללו. הם דורשים ביטול רשמי של כל תכונות אי-שוויוניות: מדינה יהודית, “נפש יהודי” בהמנון, ומגן דוד על הדגל הלאומי. הם דורשים תיקי שרים, ובסופו של דבר מקום בקבינט הביטחון בו דנים על מלחמה באחיהם הערביים.
לינוקלן העיר, “תוכלו לשטות באנשים לזמן מה, ובחלק מהאנשים כל הזמן, אך לא תוכלו לשטות בכל האנשים כל הזמן.” יהודים שמאלנים חכמים לא יכולים לשטות בכל הערבים כל הזמן. המדינה היהודית אינה עיוורת אתנית. מטה כללי הכולל יהודים בלבד אינו תוצר של הדמוקרטיה. אגדת המדינה היהודית ובה עדרי ערבים כנועים פשוט לא תעבוד. בינתיים, היהודים האמינו בשקריהם שלהם אודות האפשרות לחיות באושר במדינה הדו-לאומית, ואודות הסבלנות כלפי הערבים.

הערבים אהבו את התרבות היוונית וידעו אודות הדמוקרטיה. עם זאת, כאשר הם בקשו לעצמם מדינה מוסלמית, הם הפכו את היהודים לדִ’ימִים במקום שותפים דמוקרטים. הרמב”ם העיר שהמשולש לא יכול להיות אחד – כאשר היהודים מובחנים והערבים מובחנים, אין כל אומה ישראלית.

המדינה היהודית לא יכולה להרשות לעצמה תושבים ערבים.

הירי על שדרות מדגיש בעיה מעניינת שמדינות לאום מנסות לשכוח: חסרון בביטחון מקיף. היסטורית, אזורי הגבול הם אזורים בעייתיים. הסכמי שלום הם מאוד נדירים – אומות בדרך כלל חיות זו לצד זו על בסיס אד הוק, ולא בקלות. קרבות באזור הגבול הם שכיחים. עם זאת, הצד החיובי הוא שגבולות הנמצאים במצב של השתנות מתמדת משקפים בזמן אמת את מאזן הכוחות. מדינות שכנות נלחמו בעימותים בהיקף קטן, בדרך כלל באזורי הגבול. הסכמי שלום שינוי את המצב הזה. צדדים הדבקים בהבטחת השלום נמנעו מלנצל את היתרונות הצבאיים הנוכחיים שלהם. אי שביעות הרצון וחוסר האיזון בכוח גדלו. כאשר המלחמות התפרצו בסופו של דבר, הן נטו להיות מלחמות כוללות. הסכמי שלום, כמו מחסומים אחרים להשתלשלות האירועים הטבעית, הדחיקו בעיות קטנות רבות עד שאלו הפכו לבעיה אחת גדולה. מלחמות כוללות החליפו קרבות אזורים מתמשכים.
מדינות לאום שונאות להודות בכך שהסכמי שלום אינם מביאים לשלום. מדינות נבנות על סמך ההבטחה לביטחון עבור אזרחיהן. ערי-מדינה התמזגו לכדי מדינות לאום על מנת להיות בטוחות יותר – אך בסופו של דבר עמדו בפני מלחמות כוללות שהתבשלו מאחורי חומות הסכמי השלום. מדינות מודרניות בישרו על תום העידן בו כל שבט עמד בפני עצמו וכל אדם הלך חמוש ברחוב. המדינות הבטיחו ביטחון בתמורה למיסים. שדרות מוכיחה כי הבטחה זו היא שקרית.
אירופה מלקקת את פציעה לאחר שתי מלחמות עולם וארה”ב אטרקטיבית יותר לעובדים מקסיקנים מאשר ללוחמי גרילה מקסיקנים, אך רוב גבולות העולם אינם בטוחים. הגבולות בין עיראק וטורקיה, איראן ועיראק, מצרים וסודן, סוריה ולבנון, אבו-דאבי ועומאן, ישראל ועזה, כל אלה שקופים לאנשים ולכלי נשק. אין פלא אם כן, שהגבול הישראלי שקוף גם לרקטות.
אזורי גבול תמיד היו אזורים נטולי חוק. רומא ביססה את השלום הרומאי (Pax Romana) ברחבי העולם המתורבת, אך סיסרו מעיר שנדיר היה שאדם סתם יסתובב באזורי הפרברים של רומא כיוון שאנשים פחדו להירצח או להישדד. מדינות שלהם המערב קורא ביהירותו “מדינות נחשלות” הן נורמה היסטורית. היה חריג שמוקד כוח ראשי יבסס את עצמו באזורי הגבול. האיחוד הסובייטי האדיר כמעט ולא שלט באזורי הגבול באסיה ובמזרח הרחוק, וארה”ב אינה יכולה לאבטח את גבולותיה עם מקסיקו וקנדה. רוב המדינות לא יכולות לשלוט על קבוצות שוליים ועל ארגוני גרילה שיש בהן – אלו שיכולות הן סטיות טוטאליטריות והן לא יתקיימו עוד הרבה זמן, כיוון שהן מדכאות בקביעות אופוזיציה פוליטית לצד דיכוי הגרילה. בין אם ישראל תגיע להסכם שלום עם הפלסטינים או לא, חלק מהם תמיד ימשיכו בטרור. הממשלה הישראלית מציגה הסכם שלום כתרופה מרפאת כל, אך היא שוכחת שישראל נפגעה לאחרונה מהתקפות טרור אפילו מצד מצרים, מדינה הנמצאת בשלום עם ישראל ובעלת מנגנון ביטחון חזק.
הפצצת “שטיח” על פלסטין תוכל לפתור את בעיית הטרור רק באופן זמני. מלחמת 1948 גרמה לערבים נזק לא פחות מהפצצה נרחבת, אך הפלסטינים חזרו במהירות לדרך הטרור.
מדינות חכמות יישבו את אזורי הגבול בלגיונרים שפרשו מהצבא או חלוצים מיליטנטים – הישראלים הטיפשים יישבו אותם במקבלי כספי סעד. במקום לפרק את ההתנחלויות, על ישראל להציב בגבולותיה קולוניות ולתת ליהודים שם יד חופשית בהתנגדות לטרוריסטים הערביים – בכלל זאת פשיטות הענשה, אם יהיה צורך בכך.
ישראל צריכה רק לחמש את המתיישבים ולהתעלם מפעולותיהם.

אולמרט ואסד רוקדים ריקוד מוזר מסביב למדורת השלום. שני הצדדים רומזים לסירוגין על מוכנותם להגיע להסכם שלום ותוך כדי כך מכחישים את דיווחי התקשורות אודות מגעים חשאיים, מציעים שלום אך בד בבד מעבים את יחידות הצבא שבגבולותיהם, מפרסמים את מאמציהם לשלום אך מסרבים לנהל משא ומתן רשמי. שני הצדדים מאשימים האחד את השני בטרפוד המגעים לשלום. כל מה שמציע אולמרט במהלך המשא ומתן אסד דוחה, וכן להפך.

קל לחתום על הסכם שלום עם סוריה: קחו עט וחתמו על ההסכם. עמדות הצדדים ברורות: סוריה דורשת את רמת הגולן וישראל (ובכלל זה ליברמן) הסכימה לוותר עליהם. פירוז רמת הגולן אינו מהווה בעיה: האזור כולו מפורז הלכה למעשה כבר לפחות ארבעים שנה.

תמיכתה של סוריה בחזבאללה כלל לא קשורה להסכם השלום: לחזבאללה אין כל כוונות ספציפיות ביחס לישראל. חבזאללה גרש את ישראל מלבנון והתפנה לנוח, פרט לתקריות גבול מבודדות שתמיד קורות בין מדינות עוינות. התחמשותו הצבאית של החזבאללה היא הגנתית בלבד: הטילים שלו לא מהווים כל איום אסטרטגי על ישראל והחזבאללה אינו מצפה לנצח את צה”ל במתקפה פתוחה.

תמיכתה של סוריה בחמאס מוגבלת מאוד והיא מתגמדת ביחס לתמיכה שהחמאס מקבל ממצרים (בשלום עם ישראל) ומאיראן. התורמים הגדולים ביותר של החמאס אינם מוסלמים, אלא יהודים ונוצרים שנותנים כסף לפלסטינים – מצביעי החמאס.

ישראל וסוריה לא חותמות על הסכם שלום מסיבה פשוטה: הן פשוט לא צריכות אותו. שני הצדדים לא מרוויחים דבר משלום ביניהם. ישראל ומצרים החתומות על הסכם שלום זה ארבעים שנה, לא הקטינו את צבאותיהן, לא ביססו סחר משמעותי ביניהן ואוכלוסיותיהן לא פיתחו רגש של רצון טוב האחת כלפי השנייה. מצרים מתנהגת יפה כלפי ישראל רק בגלל צה”ל – אך כך גם סוריה.

אסד ישמח מאוד להראות לאומה שלו שהחזיר את רמת הגולן מידיה של ישראל, אך השלום עם האויב הציוני שיתלווה להחזרת הגולן יעלה לאסד ביוקר. סאדאת היה במצב דומה והתקשה מאוד “למכור” למצרי הפשוט את הסכם השלום עם ישראל.

אומות חוגגות ניצחונות, לא הסכמי שלום.