יהודים שנולדו בישראל, שהושראו על ידי המנטאליות המצ’ואיסטית שלאחר 1967, מושכים בכתפיהם אל מול קורבנות השואה: מדוע הרשו לעצמם לההרג כמו צאן לטבח? מדוע לא נלחמו? היהודים שגדלו ברוח הסובלנות וההתפייסות אל מול גרמניה מחפשים את האשמה בקרב אחיהם שלהם – כביכול, הם התנהגו כתת-אנושיים. האמת היא, האנשים בדור השואה התנהגו באופן אנושי מדי. חישבו על רוסים קנאיים שלהם לא הייתה כל מנטליות גטו – הם נכנעו בשקט לטבח של סטאלין. בזמן מלחמת העולם השנייה, האסירים הרוסיים מתו במאות אלפיהם מרעב, אך לא התקוממו נגד שומריהם הגרמנים. אין אומה עם טענה חזקה יותר ללאומיות מאשר האמריקאים, אך סיפור ההתרדרות האסירים האמריקאים בספרו של קורט וונגוט בית טבח 5 מאשר לחלוטין את האירוע. האמריקאים הסכימו שהממשלה תשחט אל ילדיהם בכך ששלחה אותם למלחמות מיותרות בוויטנאם ובעיראק. חיילים צרפתים ובריטיים קיבלו על עצמם מוות בטוח ב-וורדון במקום לדחות את זכותה של ממשלתם לגרום למותם.

יהודי השואה אשמים בחילול שם האל כיוון שנכנעו לרוצחיהם. ישנן, עם זאת, נסיבות מקלות: היסטוריה של רדיפות אנטי-שמיות חוזרות ונשנות ולעיתים פוגרומים גרמו ליהודים להיות מוכנים לקראת המוות – הגרמנים, הלאטבים שלהם ומשתפי הפעולה האוקראיניים רסקו את כבודם העצמי של היהודים לפני שרצחו אותנו. במקרים רבים, הסיכויים הקטלניים הוחבאו והיהודים דמיינו על ישועה עד שהיה מאוחר מדי. ליהודים ישראלים אין את התרוצים הללו.

ההצהרות המוסלמיות, כוונותיהם והאידיאולוגיה שלהם ברורות: בטווח הארוך, הם לא יקבלו את קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. מטרותיהן של פצצות האטום של צפון קוריאה, פקיסטן ואיראן הינן ברורות: תל-אביב, חיפה ואשדוד. חוסר נאמנותם – או לאומיותם – של ערביי ישראל הינה ברורה: במשבר, מספיק מהם יקומו להרוג יהודים. העובדה שהממשלה ישראלית מבצעת בגידה על כל צעד ושעל, החל ממתן הר הבית למוסלמים ועד שליחת סיוע לערביי עזה, אינה נתונה לעירעור. הפירות החמוצים של תהליך השלום עם האוייב המושבע אינם כל סוד – יותר מ-7000 הרוגים יהודים. המפה של מפת הדרכים נמצאת באינטרנט לעיני כל: המדינה הפלסטינאית משאירה לישראל מדינה ברוחב 16 ק”מ שרוב שטחה הוא מדבר הנגב. יהודים ישראלים יהירים מזלזלים בקורבנות השואה בגלל שהלכו כצאן לטבח אל מותם – ישראלים, מצדים, מקבלים את הסיכון הקטלני הזה כחמורים. כבשים משלימות עם גורלן – חמורים מתעלמים ממנו.

ישנה סיבה נוספת לכך שאפלטון העניק את זכויות ההצבעה במדינתו האוטופית רק לאריסטוקרטים אנשי הצבא. הזכויות שייכות רק למי שמוכן להלחם עליהם. דמוקרטיה דמיונית מאפשרת לחמורים שטופי מוח לבחור בממשלה ההורגת אותם על מזבח תהליך השלום. דור השואה היהודי, לפחות לא בחר במי שיוציא אותו להורג.

בן-גוריון הנהיג את מאבקה של “ההגנה” בראשותו כנגד ארגונים יהודים צבאיים אחרים – אצ”ל ולח”י. מאידך גיסא הוא עודד את חייליו לגרש את הערבים מביתם בארץ-ישראל ולאלץ אותם להגר מפלסטין למדינות ערב ב1948.
משה דיין בזמנו והשמאלנים ממשיכי דרכו בימנו התנגדו לסיפוח שטחי יהודה ושמרון בטענה ש”ישראל אינה צריכה את כל הערבים האלה”. מדינה יהודית הייתה חשובה למשה דיין יותר מארץ-ישראל.

באידן פוליטקורקטיות הנוכחי רוה”מ אומלרט וראש העיר לופוליאנסקי פועלים לצמצום הנוכחות הערבית בירושלים. ממשלת ישראל מעודדת באופן סמוי את ההגירה הערבית מישראל.

רק אחוז קטן מתוך מאות אלפי מהגרים סלאביים ממדינות חבר העמים בישראל גילו עניין להתגייר, והתמודדות עם הביעה הזאת דוחפת את ממשלת ישראל להכרה בשיטות גיור לא אורתודוקסיות. כללי “הגיור” כזה הם לא מסובכים – דומים לכליי קבלת האיסלאם אשר מסתפק בהכרזה פשוטה “אללה הוא אלוהים ומוחאמד – שליחו” בלבד. ישראל שואפת להישאר מדינה יהודית וחייבת להתמודד עם אוכלוסיה לא-יהודית משמעותית.

יהודים דתיים מתונים וגם יהודים אתיאיסטים מבקשים להיפתר מנוכחות לא-יהודית במדינה מסיבות פשוטות: נוח יותר לחיות במדינה יהודית ללא נכרים. אלפי שנות גלות לא הותירו בהם ספק לגבי הבדלם המהותי משאר אומות העולם ובאנטישמיות הטבוע מלכתחילה בקרב נכרים. אין אדם נהנה לחיות בחברת נכרים ובמיוחד בסביבה עוינת. נוכחות מאסיבית של נכרים במדינה מבטלת את מהותה היהודית. במצב הזה ליהודי נוח הרבה יותר לסבול בתנאים סבירים יותר, למשל בקנדה השקטה במקום להקריב את עצמו למען מדינת ישראל .

מדיניות המכוונת להעצמת הרוח הלאומית אינה מוצאת אהדה באידן הפוליטקורקטיות הנוכחי. דעת הקהל העלמית דורשת מישראל לבטל את חוק השבות המתיר את עלייתם ארצה ליהודים בלבד ולקרוביהם, רחל”צ. שמאלנים פועלים להענקת אותו הזכות גם לערבים. בג”ץ השמאלני יתיר את זה בסופו של דבר.

את מהותה היהודית של מדינת ישראל נתן לשמור אך ורק ע”י החזרה אל השורשים הדתיים. מדינה פוליטקורקטית לא יכולה להיות עברית לאומית אך יכולה להיות יהודית-דתית כפי שוותיקן היא מדינה קתולית, ומדינות ערביות רבות הם מדינות איסלאמיות.

שמירת חוקי השבת הבסיסיים, כללי הכשרות, רחובות ערי ישראל נקיים מסוטים מיניים – יעשו את ישראל למדינה יהודית במהותה ודעת הקהל העולמית לא תוכל להתנגד לדבר.

קבוצות טרור יכולות להסתדר ללא מימון נרחב – הן יכולות לסחוט או לאסוף תרומות קטנות. אספקת נשק גם היא לא חשובה להם מאוד: שפע של נשקים לא עזר לאף ארגון גרילה, אך רבים מהם נלחמו עם רובים ישנים ורמונים עבודת יד. החזבאללה מקבל טילים, חמאס יוצר אותם מדשן, ושניהם נורים על ישראל. שני דברים הינם קריטים למחבלים: תמיכה ציבורית של מטורתיהם המידיות ובסיס טריטוריאלי. התמיכה הציבורית מבטיחה למחבלים שלא יהיה פיזור של משאבים פיננסיים ולוגיסטים. הבסיס הטריטוריאלי, חוף מבטחים בטוח שכזה, קטן ככל שיהיה, מאפשר להם להתאמן, לאגור נשק ולהרגע. ממשלות יכולות להביס מחבלים או על ידי השמדה עקובה מדם של התמיכה הציבורית או על ידי כיבוש אותו חוף מבטחים. ברק נתן לחזבאללה חוף מטבחים דומה בעמק הבקעה, שרון נתן לחמאס את עזה.

המחבלים יכולים להרשות לעצמם חוסר אחריות. הם מתחבאים בקרב אזרחים, מקבלים מציאות של נקמה נגד האוכלוסיה והתשתית, ומציגים דרישות לא מציאותיות. ארגון הטרור של החמאס חלם על שליטה בעזה. ימים לאחר שהשלטו עליה, החמאס עומד בפני מצב שונה לחלוטין: אחריות. לפני מספר שבועות, החמאס היה נלחם בישראל בעוד שהיה משאיר את העבודה השגרתית בידי הפתח. לפתע, החמאס הוא זה שצריך לדאוג לשנאים שהוצאו מפעולה לאחר התקפות התגמול הישראליות. ערביי עזה כעת רואים בחאמס אחראי לאספקת המים והחשמל הרציפה מישראל, לפתיחת מעברי הגבול, להמשך הסיוע מחו”ל. החמאס מוכרח כעת לעזוב את שאיפותיו הטרוריסטיות ולתנהג כממשלה. הממשלה האיראנית, אחת מנותנות החסות של החמאס, מתעלמת לחלוטית מהצרכים הכלכליים של אזרחיה והינה מתעלמת מהסנקציות המוטלות עליה, אך איראן הענקית עם יצוא הנפט המסיבי שלה יכולה להתמודד עם תקופת קושי – עזה אינה יכולה. שבועיים של מצור יכריחו את ערביי עזה לחזור לעידן הברונזה, זו הפלסטין שבה הם טוענים שהם חיים. כמו אש”ף לפני שנים, על החמאס לעזוב את הרטוריקה הפטריוטית שלהם ולקבל את מציאותה של ישראל, או להביא לסנקציות שיהפכו אותו לבלתי פופולארי.

החמאס לא תכנן להשתלט על עזה. אלימות הרסנית מצד שני הצדדים התדרדרה, מכה תחת מכה עד שהפתח ניסה להתנקש בהנייה והחמאס הגיב לניסיון. התמוטטותו של הפתח בעזה הפתיעה את החמאס שהתכוון לנקום באותו המטבע ולא להביא להפיכה. החמאס טוען שנסיגתו המכוונת של החמאס כך שיראה כאילו החמאס התכוון להפיכה הינן מוטעות לחלוטין. עבאס בקושי הצליח לפתות את החמאס אל המלכודת, א מפקדי הפתח ידעו שאין להם כל סיכוי בעזה. עבאס היה שמח להשאיר את העיר הענקית בידי החמאס. לא מצרים ולא ישראל רוצות לשלוט בהמונים הפלסטיניים בעזה – עבאס, גם הוא, היה רוצה מדינה פלסטינאית ללא העזתיים.

לאחר ההשתלטות הבלתי רצוייה, החמאס פעל כדי להחזיר את המצב לקדמותו. הנייה הציע מיד לקרוא לכל תומכיו לכבד את הפסקת האש. הוא הגיע עד כדי כך שהציע ממשלה ללא החמאס, שתורכב מטכנוקרטים עצמאיים. החמאס קרא לפלסטין מאוחדת. אך יהיה להנייה קשה מאוד להוריד את ידיו מעזה. הפתח ידרוש הסכם פשרה משפיל שיסיר את החמאס מהסצנה הפוליטית הפלסטינית.

החמאס קרוב להיסטריה. עשורים של מאבק סבלני התבזבזו בגלל צעד שגוי אחד – ההשתלטות על עזה. ניצי החמאס, שלא יכלו לספק תשואות חיוביות, קראו למלחמה כוללת נגד הפתח. הפוליטיקאים של החמאס מפצירים במצריים לקבל את שלטונם הבלתי מכוון בעזה – סגירת הגבול המצרי הינה אחת מסיוטים רבים שיש להם. הפתח, לא ישראל, הטיל מצור על עזה על ידי כך שביקש את הפסקת משלוח הדלק לעזה. החמאס לא ירה כל טיל על ישראל לאחר ההשתלטות – רק כוחותיו של הפתח עושים את העבודה על מנת להביא לתגובות הישראליות.

החמאס דומה לטליבאן: קבוצה של קיצונים מיליטנטים המשתלטים על מדינה. אך עזה שונה בתכלית מאפגניסטן: בעזה, אין כל מקום להתחבא. מולה עומאר היה מתון ביותר ביחסי חוץ, ואפילו נלחם בייצור סמים, מקור ההכנסה הראשי של האפגנים. אך, כיוון שהיה פונדמנטליסט, הוא לא יכל לסרב לאוסמה המוסלמי מאוד. בעזה הקטנטנה, כמעט כל קבוצת גרילה היא איום פוטנציאלי על החמאס. החמאס ישמיד את הקבוצות המיליטנטיות המתחרות, וישראל תוכל להכניע את האחרות בקלות. אין כל סכנה של טליבאניזציה בעזה תחת שילטון החמאס. לעומת זאת, החמאס ילך בעקבותיו של ארגון האם שלו, האחים המוסלמים, ויהפוך לארגון איסלאמי מתון.

להשאיר את החמאס בידי עזה אינה מספיקה. ישראל צריכה להרשות לחמאס להרוס את הפתח בגדה המערבית. לאחר מכן עליה לתת לירדן להציב את כוחות שמירת השלום שלה בגדה המערבית. לאחר שהחמאס והפתח ימצו זה את כוחותיו של זה, וללא כל תשתית פוליטית של מדינה פלסטינית, ירדן תספח את המובלעות הפלסטיניות בגדה המערבית בתצורת קונפדרציה. ישראל תשאר עם ירושלים, ההתנחלויות ואולי גם חברון.

ישראל טועה לחלוטין בתמיכתה בפתח. שלום עם בוגדים הינו חסר ערך. ישראל חתמה על הסכם שלום עם אמין ג’מאל מלבנון רק כדי לראות כיצד ההסכם הוקע חודשים לאחר מכן. הסכם שלום עם הפתח יאפשר לישראל לסגת מהשטחים – מה שהיא יכולה לעשות גם ללא הסכם. הפתח לא יכול ולא רוצה להלחם במיליטנאטים האנטי-ישראליים. החמאס זכה בבחירות בגדה המערבית. סיוע לפתח מערערות את האמון באמריקה ובישראל בעולם הערבי: עם כל הרטוריקה, המערב מסייע לבריונים כנגד מפלגה שנבחרה באופן דמוקרטי. הפלסטינים שונאים את הפתח – חבורה של גנגסטרים ומאפיונרים. החמאס, על אף שהוא אוייבנו, הינו הגון הרבה יותר מהפתח. שלא כמו הפתח, החמאס לא יחתום ברצון על הסכם שלום, אך הוא יכול להציע לישראל דבר חשוב יותר: שלום בר קיימא.

יהודים ככל אומה אחרת יכולים להתגורר בכל מקום בעולם שיחפצו. ע”פ העיקרון הזה – אם ערבים גרים בישראל גם ליהודים צריכה להיות אפשרות לחיות משטחה של מדינה פלסטינית-ערבית. ערביי ישראל מתגוררים בכפרים וערים מיוחדים שלהם. ליהודים צריכה לעמוד הזכות לחיות ביישוביהם בשטחי יו”ש. אם ערבים מרשים לעצמם לתבוע את רכושם שהיה בבעלותם לפני קום המדינה – גם יהודים יכולים לדרוש את זכותם למה שהחזיקו מימים-ימימה. בני זוגם של ערביי ישראל ממדינות אחרות מקבלים אישורי שהיה בישראל – אותם זכויות חייבות להיות מוענקות ליהודים במדינת פלסטין.

דור שני נולד וגדל כבר ביישובים יהודיים ביו”ש. עובדת הלידה ומגורים על האדמה אשר אינה שייכת לאף מדינה מעניקה זכות חוקית לאדם להמשיך להתגורר במקום לעד. יהודים רבים התגוררו במדינות ערב, ונדרשו ע”י הערבים לעזוב את ביתם ולהפקיר את רכושם. מדינת פלסטין יכולה להיות מקום המבחן של האפשרות לדו-קיום בשלום בין ערבים ליהודים.

היסטוריה יודעת תקדימים לדבר: כשבריטים עזבו את הון-קונג וקולוניות אחרות הם לא הרסו ערים וכפרים, ולא הכריחו את נתיניהם לשוב לבריטניה. להפך – אזרחי בריטניה שנותרו בקולוניות המשיכו לקדם את ענייניה הלאומיים של בריטניה הגדולה. כך נהגו גם צרפתים באלג’יר ובאינדונזיה לאחר הענקת העצמאות למדינות אלה; בעלי אזרחות צרפתית חזרו אל מולדתם מאוחר יותר מטעמי בטחון. לאחר פירוקה של בריה”מ רוסיה הפקירה המון רוסים במדינות שהשתחררו ממשטר הרודני שקרס. רוב הרוסים קיבלו את האזרחות של לטביה, ליטה, אסטוניה וכו’. גם כאשר ארה”ב פירקה את בסיסיה הצבאיים בפיליפינים אמריקאים רבים נשארו שם.

אישות מדינית ישראלית מתכוונת להרוס את הישובים היהודיים ולגרש את אוכלוסייתם ביו”ש בטרם תעביר את השטחים לפלסטינים.
החוק הבינלאומי אינו מעודד פעולות כאלה. אמנם צ’כים ופולנים גירשו את בני הלאום הגרמני משטחם אחרי מלחמת העולם השנייה כי אלה הוגדרו כאוכלוסיה עוינת. היה סביר מבחינתם של פלסטינים לעשות את זה כלפי יהודים ביו”ש אולם למרבה האירוניה זה מבוצע ע”י ממשלת ישראל. גירושם של יהודים מאדמתם אשר נרכשה באופן חוקי הוא מעשה חמור וחסר תקדים. ממשלת ישראל נמנעת מגירוש אוכלוסיה ערבית משטחה של המדינה ברם מתירה את גירושם של אזרחיה יהודיים שמתגוררים ביו”ש ע”פ חוקי אותה המדינה:. תחילת התיישבותם בשטחי יו”ש הייתה כאשר הם היו תחת חסותו של שלטון ישראלי הצבאי.

אין לממשלת ישראל זכות לגרש את היהודים מביתם גם מטעמים ביטחוניים. כל מדינה חופשית חייבת להעניק הגנה לאזרחיה; אילוץ של מישהו לקבל את חסותו הוא רקט, סחיטה באיומים. צריך גם לציין שאדמות היישובים נרכשו ע”י הסוכנות היהודית לישראל. פיצוים אשר שולמו למגורשי עזה וצפון שמרון רק מוכיחים את אי-החוקיות של הגירוש – הרי אם הגירוש היה חוקי על מה יש לפצות?
גירוש אוכלוסיה אזרחית ע”י כוח צבאי הוא פשע מלחמה. מבחינת החוק הבינלאומי כל שינוי מקום מגוריו של האדם חייב להיעשות ע”פ רצונו או הסכמתו החופשיים. סעיף 7 של התקנון של בית המשפט הפלילי הבינלאומי (אמנת רומה) קובע שגירוש בכוח הוא פשע נגד אנושות, אחד מביטויים של טיהור אתני.

טריבונאל הבינלאומי הרשיע את ראשי היוגוסלאביה לשעבר באותם פשעים אשר בוצעו ע”י ממשלת ישראל כנגד תושבי גוש-קטיף.

גירוש תושבי גוש-קטיף נבעה מעמדה פוליטית טוטאליטרית אשר קובעת את זכותה של המדינה לקבוע את גורלם של אזרחי המדינה אף ללא הסכמתם. מנגד עומדת העיקרון הליבראלי-דמוקראטי של זכויות האזרח לבחירה חופשית של אורח חייו וקביעת גורלו האישי. במדינות חופשיות נשמר זכותו של האזרח לחיות היכן שיחפוץ – אם בארצו, אם בחו”ל. בריה”מ מנע מאזרחיה להגר לישראל או מדינות מערב; ישראל היום מונעת מאזרחיה להגר לרשות פלסטינית.

מדינות חופשיות אוסרות על אזרחיהם לבקר רק במדינות עוינות מטעמי בטחון, והאיסור כולל גם ביקורי פוליטיקאים או אנשי עסקים. פוליטיקאים ישראלים מבקרים תדיר בשטחי הרשות הפלסטינית, אנשי עסקים מנהלים מגעים עם עמיתיהם ברשות, העמדה הרשמית היא שישראלים ופלסטינים נמצאים בתהליך השלום ולא מלחמה – לאיסור על אזרחי ישראל לבקר, לטייל או להתגורר בשטחי הרשות אין כל בסיס חוקי או תקדימי.

במדינות עם שיטח הממשל ליבראלית אין השלטון יכול לחוקק חוקים כראות עיניו: למשל חוק אשר יחייב את האזרחים לקפוץ על רגל אחד, או לאסור לבנות בתים בני שתי קומות, או לאסור להתגורר במקום מסוים ללא סיבה מוצדקת. ברם ישראל אוסרת על מתנחלים לשהות בשטחי הישובים שכבר פונו. אף אם הבתים כבר נהרסו אדמות היישובים הם שטח ציבורי ומותר לאזרחים לשהות בשטחים אלה. ואם בתי הישובים עדיין עומדים על קנם אסור למנוע מהם להשתמש בהם.

ממשלת ישראל מגרשת יהודים לא רק מאדמות הסוכנות או קק”ל אלא גם בחלקות שנרכשו ע”י מתנחלים מפלסטינים באופן פרטי. נשללת מהם אפשרות למשל למכור את האדמות האלה לחוואים מחו”ל ובמקרה הזה לא תחול עליהם חוק ישראלי כי הם נמצאים מחוץ לשטחי המדינה ולא בבעלות אזרחי ישראל. הממשל בחברון לא רק אוסר על יהודים לרכוש את הבתים מערבים אלא מגרש אותם מבתים אשר כבר נרכשו כחוק. אולם לתושבי חו”ל מותר לרכוש בתים ושטחים בחברון ואלה היו יכולים להשכיר או לחכור אותם לישראלים.

משטר טוטאליטרי גורס עליונותה של המדינה על זכויות הפרט. אמנם הגרסה הזאת מחייבת את המדינה לפדות את הבתים המפונים מתושביהם במחירי השוק ואף לפצות אותם מעבר לזה. אולם הזכות הזאת נתנה רק לריבון, ואם ישראל מתנערת מריבונותה על שטחי יו”ש אין לה כל זכות לגרש ולפצות.

לממשלה עומדת רשות לפדות ולהרוס נדל”ן פרטי במקרה שהנ”ל מהווה מפגע או הפרעה חמורה לשלום הציבור – למשל להזיז את מפעל רועש מתוך שכונת מגורים. ברם הטענה שהתיישבות היהודית בעיו”ש היא המכשול לתהליך השלום אינה עומדת במבחן: לא היה שלום עם ערבים לפני ההתנחלות, וגירוש יהודים מגוש-קטיף גם לא הביא לשלום.

ממשלת ישראל פועלת באופן בלתי חוקי כנגד אזרחיה הנאמנים ונמנעת מלפגוע באוכלוסיה מתנכרת: היא הורסת יישובים יהודיים ולא עושה דבר נגד בנייה לא חוקית ערבית שהפכה לתופעה בכל חלקי הארץ. ערבים מגורשים רק במקרה שפלשו לשטחים צבאיים מובהקים, לפי פרשנות הכי מצומצמת של המושג “אינטרסים לאומיים”.

ממשלת ישראל לא תוכל לפגוע במתנחלים אם אלה ייוותרו על האזרחות הישראלית.

אירגונים יהודים ניסו לעצור בדרכים שונות את זרם הקריקטורות האנטישמיות בתקשורת המוסלמית. חלק מהקריקטורות חכמות וחלקן מצחיקות, בעוד שרובן, על אף היותן מתועבות, אינן ראויות לתגובה. קריקטורות שואה עם זאת, אינן מקובלות. זה דבר אחד לצחוק על רגשות אתניים, לאומיים ואף דתיים, אך זהו דבר אחר בתכלית – ללגלג על סבל אנושי אדיר. החיים יכולים לענות או להתעלם, אך המתים אינם יכולים להגן על עצמם. במושגים של תורת המשחקים, לעג לסבל משמש כאסטרטגיה נצנלנית כאשר התוקפן נהנה מאי יכולתו של הקורבן לענות במטבע שווה.

יהודים ניסו לתבוע את מפרסמי הקריקטורות, על ידי פריצה והרס אתרי האינטרנט שלהם ובאמצעות הפגנות, אך לא פנו לצו התורה למפלט – עין תחת עין. להתייחס בבוז לפשעים המוסלמים, עם זאת, יהיה נבזי – בדיוק כמו ההתייחסות המבזה לפשעים שבוצעו כנגד היהודים. חוץ מזה, לרוב המוסלמים לא אכפת מהטבח נגד אחיהם בעיראק, המה או ירדן. הפיתרון המעשי הוא ליצור קריקטורה של מוחמד. הקריקטורות שלנו יהיו, בדרך מסויימת, יותר פוגעניות מהקריקטורות הדניות שהודפסו על ידי העורך העובד עבור הקג”ב. הקריקטורות הדניות פורסמו למראית עין למען חופש הדיבור, על אף שנראה שהיה סביר יותר שהיה מדובר בתכסיס רוסי טיפוסי לגרום למאבק בחצר האחורית החיצוני לה. מטרת הקריקטורות שלנו היא לפגוע. עין תחת עין. אנו נמשיך לפרסם את הקריקטורות הללו עד שעיתון מוסלמי ראשי יפסיק לפרסם את סאטירות השואה. אנא הדפסו את קריקטורות מוחמד על מנת לעצור את מכחישי השואה.

ראו קריקטורות אנטי-שמיות שפורסמו ברשות הפלסטינית. ישראל שולחת סיוע המוניטרי לעזה ומסייעת לפתח.

יהודים הם מוזרים, וכזהו גם הפשיזם היהודי. הפשסיטים הנורמאליים רדפו אחר אלמנטים בלתי מוסריים והרסניים בתוך האומות שלהם. הפשיסטים הישראלים רודפים אחרי היהודים הלהוטים, הטובים ביותר.
בית המשפט בירושלים מצא את איתמר בן גביר אשם בכך “שסייע לארגון טרור” ובכך ש”הסית לגזענות”. ארגון הטרור המדובר הוא “כך” – שלעולם לא ביצע כל מעשה טרור, רק קרא לגירוש ערבים עויינים מהמדינה היהודית לירדן. איתמר “סייע” ל”ארגון הטרור” בכך שהפיץ עלונים שכללו את השורה “הרב כהנא צדק”. בית המשפט הישראלי השווה הצהרה דעה בלבד לסיוע חומרי לטרוריסטים. האם נשפטו אמריקאים על כך ששבחו את ג’יימס בראון? כמה מוסלמים נכנסו לכלא בכל העולם מכיוון ששבחו את פעולותיו של אוסאמה בן לאדן? אף לא אחד. כמה ערבים נשפטו בישראל על כך שנופפו בדגלי אש”ף, חמאס וחזבאללה? אף לא אחד.
הרב מאיר כהנא היה פוליטיקאי בולט, חבר כנסת, סופר שופע. בית המשפט של ירושלים שלל את זכותו של איתמר לבטא את דעתו האישית בנוגע לכהנא. אפילו ברית המועצות לא שפטה מתנגדים על כך ששבחו את זולסניצין. הממסד הישראלי השמאלני כבר מזמן שמו ללעג את חופש הדיבור על ידי שליטה הדוקה בתקשורת. הרשעתו של אתמר היא ההוכחה הרשמית שעקרון חופש הדיבור אינו קיים במדינת ישראל הפשיסטית.
אישום ה”הסתה לגזענות” אינו קיים בחוק הפלילי במדינות מתורבתות. אדם יכול להסית לפעולה (לדוגמא, לינץ’), לא לביסוס דעה (גזענות). מקרה של “הסתה” לבסס דעה (גזענית) הינו למעשה תעמולה מותרת. לא היה כל דבר גזעני במילותיו של איתמר. הוא לא קרא לערבים חיות, תת-אנושיים או קרא להשמדתם. איתמר החזיק בידיו סלוגן, “פנו את האוייב הערבי” המתייחס לערבים שהפגינו חוסר נאמנות כלפי המדינה היהודית.
בית המשפט גם האשים את איתמר בכך שקרא לחברי הכנסת הערביים “הגייס החמישי”. חיפוש המושג “גייס חמישי אמריקה” בגוגל (אנגלית) מחזיר 1.6 מליון תוצאות. אף אחד לא נכנס לכלא בגלל שקרא ליריביו הפוליטיים גייס חמישי – בית המשפט שפט את איתמר בדיוק בגלל המילים הללו.
למדינת ישראל הפשסיטית מגיע את אותו הטיפול שקיבלו חברותיה, המדינות הטוטאליטריות, גרמניה, איטליה ורוסיה – עקירת קליקת השילטון המדכא.

התקשורת זועקת אודות איומה הצבאי של סוריה לסלול את הדרך לחזרה לרמת הגולן. הציבור הישראלי אמור לפחד מלתת את רמת הגולן. האיום הסורי, עם זאת, אינו קיים.
שומרי השלום של האו”ם ברמת הגולן מאשרים שסוריה אינה מבצעת כל תגבור צבאי משמעותי. בתרחיש הבלתי מציאותי ביותר של תקיפה סורית נגד ישראל, סוריה תכוון רק לחזרה לרמת הגולן. מדינת ישראל ממהרת לתת את השטח לפני שסוריה תתחיל להלחם עליה. מדוע? המתינו וראו אם סוריה תצליח.
סוריה יודעת שאין לה סיכוי נגד ישראל. מאזן הכוח הצבאי מול ישראל היה לטובת סוריה בשנות ה-70 יותר מאשר כיום. טילי הנ”מ ונ”ט שרכשה סוריה לאחרונה אינם מכשול קריטי בהתקדמותו של צה”ל. רק חמישה מטוסי מיג-31 חדישים שנרכשו מרוסיה לא יצילו את היום עבור סוריה, במיוחד כיוון שטייסיה אינם מאומנים היטב. סוריה לא צריכה להתעמת עם ישראל ישירות, עדיף לה לערוך מלחמות חיצוניות דרך החזבאללה וחמאס.
היסטורית, התוקפנות הסורית נגד ישראל הייתה רק הופעת משנה לפעילות המצרית. היום, סוריה סומכת על איראן – אך איראן נכשלה לאחרונה להגן על לבנון. האיראנים הוכיחו עצמם חכמים ולא הרשו לחזבאללה להתקיף את תל-אביב באמצעות טילי הזלזל-2. סוריה יכולה לסמוך על הגנתה של איראן כאשר זאת תהפוך לגרעינית. על אף שאיראן לבטח לא תטיל אטום על ישראל על מנת להציל את סוריה על חשבון טהרן, הסחיטה האיראנית האטומית לא תאפשר לישראל לכבוש את דמשק ולהחליף את אסד. איראן האטומית לא תקשה לסוריה לפלוש לרמת הגולן באחריות ביצוע מוגבלת בלבד.
איראן עובדת מהר להשגת הפצצה. בניגוד לניתוח שלי, מקורות רשמיים העריכו שאיראן תבנה פצצה גרעינית לא לפני 2011, אולי 2017 כאשר המומחים הישראלים דיברו על 2009. משרד הפנים האיראני אישר את הערכותי שאיראן כבר העשירה 220 פאונד של אורניום. רוב הפצצות הבנויות באופן פרימיטיבי דורשות בערך 1000 פאונד, כאשר פצצות אטום טקטיות יכולות לשקול רק 35 פאונד ואפילו רק עד 10 פאונד. איראן, עם כך, העשירה מספיק אורניום לפצצה גרעינית מתקדמת או, על פי הערכות שמרניות יותר, ייצרה 20% מהאורניום הנדרש למטען גרעיני פרימיטיבי. כמות זו הושגה רק על 3,300 צנטרפוגות במשך חודשיים. איראן מתכננת להריץ 60,000 צנטרפוגות. האורניום המופק מאוכסן ללא ספק במיקום הרחוק ככול הניתן מכוונותיהן של ארה”ב וישראל. יראן קיבלה את עיצובי הנשקים הגרעינים מפקיסטן, צפון קוריאה וסביר להניח שגם מסין והיא מוכנה לקבוע את האורניום המועשר בראשי הנפץ.
ארה”ב דוחה שיחות מול איראן על ידי כך שהיא דורשת שאיראן תפסיק את ההעשרה הגרעינית כתנאי מקדים לשיחות - מה שמסתבר כהצעה שלא ניתן לעבוד עליה. בהנתן איתנותו של האיחוד האירופי נגד תוכנית הגרעין של איראן, ארה”ב וישראל נראות מתכוננות למתקפה. חוץ ממתקפה קצרה נגד מתקני הגרעין של איראן, לאולמרט ולמועמד הנשיאותי מטעם הרפובליקנים אין סיכוי בבחירות. אם כן, תאריך הבחינה מחדש של הסנקציות נגד איראן נקבע לסוף 2007, כך שהמתקפה הכה פופלארית תתרחש קרוב לבחירות.
סוריה אינה רלוונטית. ישראל לא צריכה שלום איתה. המפתח לרמת הגולן נמצא בנטאנז.

קסמו של ביבי שובה רבים וטובים, במיוחד לאור הכרזותיו אחרונות כי אם ינהיג את מדינת ישראל היא לא תחזור לגבולות 1967 לעולם. אף אחד מהמוקסמים אינו טורח לשקוד על הבנת הנשמע. איכשהו נעלמה מן העין העובדה כי ביבי תומך בהקמת מדינה פלסטינית אך הדבר לא הפריע לו לבקש את ברכתו של הרבי מילובביץ’ הידוע בהתנגדותו האמיצה לכל מהלך העלול להביא להקמת אותה המדינה בתחומי ארץ ישראל.
צורת התנהגות זו מזכירה עד מאוד את התנהגותו של רבין. הרי גם הוא הכריז שישראל לא תחזור לגבולותיה הקודמים, אך לאחר מכן חתם על הסכמי אוסלו. נתניהו תומך בכינון מדינת מחבלים ביהודה ושמרון. אז הוא לא יחזור לגבול 1967 ממש. הוא רק יתקין תוואי גבול חדש פחות או יותר לפי הקו הירוק תוך סיפוח כמה גבעות וכמה ישובים יהודיים לשטחה של מדינת ישראל.
ובכך עולה השאלה האם כמה גבעות ומספר ישובים בלבד הם ההישג הראוי במאבק עקוב מדם עם הערבים ועם דעת העולם הקהל העולמית? הרי הבוגד הלאומי המושחת, הדומה כל כך לאהוד ברק יכול היה להיפטר מיהודה ושמרון בדרך מרשימה הרבה יותר.
אגב, כל אלה עוד מותנים ברצונו של ביבי לקיים את ההבטחות שפיזר לכל עבר תוך כדי מסע הבחירות שלו. הבה נזכור כי במסע הבחירות שלו הקודם הבטיח ביבי לבטל הסכמי אוסלו לאלתר, אך לאחר היבחרו הוסיף עליהם נופך משלו תוך חתימת הסכם וואי.
אין איש מבין בכירי הפוליטיקה הישראלית המתייחס בכובד ראש למשוואה כה פשוטה האומרת כי קיום מדינת ישראל מותנה בכוח רצוננו לחיות בארץ הזאת. האם נכונים אנו להלחם בעדה ובמקרה הצורך אף להקריב נפש…? ידועה הדעה כי השלום עדיף משטחים אך ספק עם שלום ייטיב עמנו בלעדיי יהודה ושמרון יהודיים. מדינת ישראל איבדה אותם בו ברגע הפכם שהפכה אותם ל-”גדה המערבית”.
עולים דוברי אנגלית המדורבנים אידיאולוגית לצד רוב עולי בריה”מ לשעבר, מבינים היטב מי לנו ומי לצרנו ובכך נוצרה להם שפה משותפת. ואלה אשר נולדו בארץ כה נשטף מוחם עד כי אין נפשם הומייה.
“הנוכל” ליברמן עלה על כיסאו בתמיכה כמעט גורפת מצד הציבור “הרוסי”. ביבי הוא מועמד מושלם לילידי ישראל בעלי דעות ימניות. דיבוריו כימני אך ללא קיצוניות משרה הוא רושם טוב על הציבור בלי לצערו ע”י ניהול מדיניות לאומית ימינית אמינה.
ביבי – זה אכן רע ליהודים.

הביקורת על הרבנים הולכת וגוברת. היא נשמעת מצד כל גווני הקשת פוליטית מימין ומשמאל. אנשי ימין מזכירים לרבנים את שיתוף הפעולה שלהם עם ממשלת הגירוש. יהודים אלה האזינו לדבריהם הגבוהים של רבניהם ופיתחו את התקווה כי אלו אמנם ינהיגו את צאן מרעיתם. אך הרבנים של היום אינם דומים לנביאי תקופת המקרא. אל לנו לצפות מהם כי יוכיחו ויטיפו בחוטאים הנמנים על ממסד השלטון.
הטפתם של הנביאים הושמעה בתקופות בהם לא הייתה האומה תחת סכנת השמדה. ההתבוללות של אז הייתה גורם מוסכן אך לא הגורם העיקרי. אלה מבין העם אשר הטו את לבבם אל עבודה זרה למיניה בכל זאת שמרו על מנהגי ישראל אפילו אם לא במלואם. האויבים התוקפניים היחידים היו בתקופת המקרא אויבים חיצוניים שלא מזרע ישראל. חוטאים מבני העם זכו לתוכחה ובקורת בלתי מתפשרת.
על הרבנים מוטל היום תפקיד שונה ויחיד – לשמור על גחלת היהדות ובכך לשמור על שארית של עם קדוש. בפולין ובמרוקו, בין אם בסביבה קומוניסטית ובין אם ציונית. נביאים פעלו לטיהור האומה והרבנים עסוקים בשימורה. הרבנים אינם יכולים להרשות לעצמם במצב הנוכחי להוכיח ולבקר את החוטאים בקול רם. הלקח ההיסטורי של מרד בר-כוכבא קבעמ כי מוטב לשרוד בתנאיי לחץ מתמיד תוך כדי עיוות מסוים של היהדות מאשר להלך כצאן לטבח למען העתיד הלאומי הזוהר.
רבנים שיתפו פעולה עם שליחי קיסרות רומית המרשעת. הם שיתפו פעולה עם נציגי היודנראט בתקופה הנאצית. הם אפילו שיתפו פעולה עם שמעון פרס. רבנים קיבלו תרומות לצורכי ציבור בלא בירור אודות מקורם של הכספים הללו. הכול נעשה למען מטרה אחת – לשמור על שארית הפליטה. רבנים העדיפו להתייחס לכל יהודי באשר הוא באופן שווה ולא להקיא מקרבם את החוטאים והפושעים תוך כדי הטפה וביקורת חריפה. גמישות שכזו אפשרה ליהדות לשרוד בכל תנאי אך דרך אגב היא הביאה לכינון יהדות רפורמית אשר העיקרון השולט בו הוא “הכול מותר”.
נכון יהיה לציין כי יהודי חצר המלוכה בספרד בתקופת טור הזהב הצטיינו בשחיתות שלא הייתה פחותה מזו של מנהיגי יהדות ארה”ב במאה ה-21. לאורך שנים הרבנים שקדו על אפיון אורח חיים יהודי. באופן מסורתי הרבנים מלאו תפקיד ניהולי בחיי קהילה אך לא הייתה כרוכה בדבר שררה רמת מעלה. היהודים מעולם לא הקימו ממשלות משלהם ותפקידים רמים בתוך קהילה היו מנת חלקם של הרבנים ותו לו.
כיום נותר לרבנים לצפות מתוך קנאה מסוימת ביהודים חילוניים המטפסים לשררה בעולם היהודי. הרבנים מקווים לשמור על מעמדם החברתי הרם יחסית בסביבה חילונית ובתוך כך משתפים פעולה ונסמכים לשולחנם של פוליטיקאים חילוניים. החלופה היחידה לכך היא עמדתם של חרדים קיצוניים המסתכמת בניתוק מוחלט מהציונות. אך חלופה זולא תעמוד בהתמודדות עם העובדה כי למרות כל חילופי השלטון, עם עלייתם של אלה וירידתם של אחרים בעולם הפוליטי - ערבים לא יעלמו מכאן כהרף עין. בלא כל קשר לסוגיית קיום מדינה יהודית, החרדים יצטרכו להתחשב בנוכחות הערבים.
יהודים נושאים את חזונם אל הנביאים אך לנו יש רק רבנים…

ברור שיש להתנשאות יהודית תרומה ניכרת בצמיחת האנטישמיות. אך למרות שצרפתים או יפנים או כל אומה אחרת גאוותנים לא פחות מעם ישראל, לא מופגנת כלפיהם שנאה כגון זו המתפרצת כנגד היהודים. אף אחד לא שונא יפנים עקב עובדת היותם יפנים.
חולשת היהודים היא זו שהלהיטה את אנטישמים מאז ומעולם. בני-אנוש תמיד מכבדים חזקים ותמיד לועגים לחלשים. הרחמנות האנושית מופנית תמיד כלפי שני סוגי יצורים חיים: הסוג הראשון הוא בעל מעמד גבוהה יותר: אלו הם חברי אותה הקהילה או העם אשר נקלעו לקשיים שונים ומשונים. הסוג השני הם גם חלשים ומסכנים אך לא מבני אותה קהילה, עדה או מין - אלו הם הזרים. מקבצי נדבות הם הסוג הראשון. תושבי אפריקה הגוועים מרעב הם הסוג השני. חיות מחמד מחוסרות בית נמנות גם הן עם הסוג השני.
יהודים מתנשאים אינם נמנים לא עם אלה ולא עם אלה. הם לא מעוררים בסובבים אותם רגשי רחמנות. ההפך הוא הנכון. החולשה היהודית מעודדת לחבוט בהם ולהשפילם עוד יותר. הרי זו הדרך הפשוטה בה גוי יכול לדרוך על “היהודי החצוף” ולספק תאוות הגאווה שלו.
בעיני הנוצרות יהודים עובדי ה’ קוראים תגר על ערכי נצרות עיקריים.
ניתן להוכיח בפשטות את עליונותה של החברה האחת על השנייה,על ידי השפלת אנשי החברה השנייה בידי הראשונה. דהיינו כל דאלים גבר. וכך במשך דורות החברה הנוצרית צררה את היהודים. אין זה שונה בעולם המוסלמי. בכל מקרה חולשת היהודים היא בחזקת דבר טבעי כאחד מנהגי עולם. “האדונים” ו”הפריצים” יכלו להרשות לעצמם לעשות ביהודים כאוות נפשם בהעדר דין ודיין.
באופן מוזר, התנ”ך מעיד על היהודים כעל אנשים חלשים לרוב - בין אם חולשתם היא רוחנית המתבטאת בבכיים בנוגע לסירי בשר אשר נשארו במצרים, ובין אם מודבר בחולשתם הפיזית אשר ביטויה הוא תבוסות במלחמות.
אומנם לעתים נדירות מצליחים היהודים להקשות לבבם ולהלחם מלחמתם באומץ. ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים הביאה לירידה פלאית ברמת האנטישמיות בכל העולם. לעומת זאת סכסוכים בלתי פוסקים ובלתי פתירים עם פלסטינים ועם הלבנונים הנבזים גרמו לתוצאה הפוכה.
מדינת ישראל הקטנה המוקפת ברבבות מוסלמים, דומה לגטו היהודי בערי אירופה. לקחים שנלמדו תוך כדי הישרדות בסביבה אירופאית עוינת מסייעים לבניית מדיניות ההישרדות בסביבה מוסלמית העוינת לא פחות.
רכות הלב מעולם לא תרמה חברים ליצירת חברים חדשים. אך אומץ מכריח את האויבים לכבדנו.