ישנה נטייה אנושית לפשט דברים: יהודים עברו משמרנות הקנאים והצדוקים לשיטת הרבנים הפרושים. אתיאיזם - הוא הפשוט מכל. אפשר היה להניח שדווקא ההלכה ע”פ התורה כפשוטה תחזיק מעמד לאורך זמן, אך הניסיון של הקראים מעיד אחרת. אתיאיזם מציג את עצמו כהשקפת עולם מודרנית; אנשים בקבלתם את הגישה הליבראלית לדת מפסיקים לשמור מצוות יומיות כלשהן ואט-אט מאבדים את הזהות הדתית שלהם. לכן יצא פונדמנטליזם נשכר מהמצב: אנשים נזקקים לזהות דתית-לאומית ברורה ונאבקים בהתבוללות חילונית.
פונדמנטליסטים מציבים חומת ההפרדה בפני העולם החומרני. אולם יהדות היא לא ככל הדתות, והיא נועדה לניהול חיי אושר בעולם מציאותי. התורה אינה מציירת את דמותו של אלוהים, לא מתעמקת בעולמות רוחניים וכמעט לא מתעסקת עם עולם הבא. רוב מצוותיה הדתיות של התורה נועדו לכוהנים ולויים. תורה במהותה מגדירה את כללי החברה המוסרית ויהודים לא צריכים להיות פונדמנטליסטים כדי לשמור על המוסר התורני בעולם הליבראלי. אם התורה אינה עצם המוסר – מדוע בכלל לשמור את מצוותיה? אנשים בני-חורין, בעלי זכות הבחירה החופשית אינם צריכים להיות עבדים לאף אחד, אף לא לאלוהים. שמירת המצוות לא נועדה לשרת את אלוהים אלא לתועלת החברתית. שמירת מצוות היום-יומיות גורמת גרמה ליהודים להתייחס בביקורתיות למנהגי הנכרים והייתה מונעת את התבוללות. אמונה דתית גבוהה היא מנת חלקם של יחידי סגולה כפי שאומנות הקלאסית היא נחלת אליטות.
יהודים היו יכולים להגדיר את העמדות שלהם מול הגויים לפי העיקרון המקובל בעסקי הדוגמנות: הבדל איכותי ללא שוני חזותי משמעותי. רוב בני-האדם מעדיפים להימנע מלהסתכסך עם סביבתם, אך שואפים להיות טובים מסובבים אותם באותה מסגרת תרבותית. בן-אדם לא ילבש בגד מצחיק אולם ילבש בגד משונה אך עשוי טוב. כך גם יהודים המעוניינים לקבל את מערכת הערכים של התרבות הנוצרית במקום ללכת לפי המנהגים המוזרים של הרבנים היו יכולים להמשיך לשמור אמונים ליהדות שלהם המשונה בעיני הסביבה, אם זאת רק הייתה מתקבלת כחלק אינטגראלי של התרבות הנוצרית ויהודים היו משמשים בה מעין אח הבכור, או כחלק מחילוניות בה יהודים היו הליברלים המובהקים.
כדאי שרבנים רבים יפשפשו בעבודתם – ישנם כאלה הנאמנים יותר לעמיתיהם הנוצריים מאשר ליהדות. העולם העריך את אמונתם האיתנה של היהודים, ברם שיתוף הפעולה עם רודפיהם לשעבר וההתרפסות בפניהם השמיטו את התשתית מתחת רגליהם כעת. רבנות אף קבעה שהאיקונין הנוצריים אינם נחשבים עוד עבודה זרה; ברם התורה מכנה כל פסל וכל תמונה להם סוגדים – אלילים. הכנסייה הנוצרית היא אויבה המושבע של היהדות כי היא מתיימרת להיות חלופה אמיתית לעם הקודש. ההסתה הנוצרים גרמה לשואה, ותליינים רבים היו נוצרים אדוקים.
קיום השלום – זה מובן: אל לנו ליהודים ליזום מלחמות קודש; דחייה מנומסת של הדת הנוצרית – היא דבר שונה. אין לערבב מין בשאינו מינו.

קצבאות המדינה עולות לתלמידי הישיבות בישראל ביוקר מבחינה מוסרית-ערכית: רבים באים ללמוד בישיבה רק כדי להבטיח לעצמם מלגה חודשית ולקבל פטור משירות צבאי, אך באותו זמן תומכים בהקמת התנחלויות ומלחמות יקרות בהם יהודים אחרים משמשים כבשר התותחים. לימוד התורה צריך להיות משולב עם פעילות מועילה לטובת הציבור והגנה על ביטחון המדינה. רבנים מפורסמים רבים היו עניים; החובה לעבוד כדי להתפרנס חלה על כולם ללא יוצא מן הכלל. החיים על חשבון אחרים אינם מוסריים. קצבאות המדינה אף מרחיקות את הציבור מלגמול חסד לתלמידי חכמים, למרות שגם אלה צריכים להימנע מלהזדקק לציבור ולפרנס את עצמם בדרך כלשהי. לא במקרה ההלכה אוסרת להפוך את לימוד התורה למקור לרווחים – יהדות מחנכת לחיים מלאים תועלת במציאות. ישנם כאלה שמנסים לדמות את הקצבאות למעשר המסורתי, אולם רבנים של היום – אינם לויים. אחרים טוענים שקצבאות נועדו להשלים לרבנים את השכר שהם היו יכולים להרוויח אילולי עיסוקם בתורה, אך זה נכון רק לגבי מספר מצומצם של רבנים שנבחרו ע”י הציבור לשמש כראשי קהילות במשרה מלאה.
רבי יוסף קארו לא הסכים לדעתו של הרמב”ם המחייב את תלמידי החכמים לעבוד לפרנסתם. הוא התבסס על ההשערה שאין ספק שהציבור תמך ברצון בחכם כמו הלל בזמנו. ברם טענתו של המחבר מנוגדת למסורת התלמודית לפיה הלל הזקן עבד קשה לפרנסתו וגורמת גם להפיכתה של צדקה מנדבה לחובה. ישנה נטייה אנושית המשחיתה את הנפש בהעדר העיסוק במלאכה, וגם לא כל רב חסין ממנה.
מספר ימי החופשה הנובעים מחגים יהודיים מסורתיים בישראל גדול בהרבה בהשוואה עם מדינות השוק החופשי. אולם רוב יהודים אינם שומרי מסורת קפדניים. אם יהודים היו שומרי תורה באמת הם היו עובדים שישה ימים בשבוע ונחים רק בשבת, אולם בישראל מקובלת שיטה של חמישה ימי עבודה וסוף-שבוע ארוך. התייחסות שטחית למסורת מזיקה לכלכלתה של ישראל.

ערבים תוקפים יהודים אפילו בערים יהודיות כביכול כמו יפו. נדירים המקרים בהם יהודי מעיז לעבור בכפר ערבי. בתקרית הטרייה שהתרחשה ביום העצמאות כ-6000 ערבים המנופפים בדגלי אש”ף ניסו לתקוף כ-150 יהודים שהתאספו לחגיגות ביער מגידו. תקריות כגון אלה הם רק קצהו העליון של הקרחון. העיקר מתבטא בהפגנות התמיכה המוניות באש”ף , במחאות נגד עבודות במתחם הר-הבית שכביכול מסכנות את קדשי האסלאם, ובפשעים המתבצעים על רקע לאומני-דתי. בבסיס הרחב של הקרחון נמצאים ההתנגדות להעברת הקרקעות לשליטה יהודית, השנאה ליהודים שהריסון שלה המונע מפחד פוחת והולך, ועלייה חדה של לאומנות הערבית.
השמאל מעודד את ערבים ע”י הוויתורים הנמשכים, החל מהגדלת הסיוע הסוציאלי, עצימת עין המשטרתית בפני עבירות אזרחיות ועד לכניעה לדרישתם לביטול כל סמל ליהדות מסמלים רשמיים של המדינה.
זה טוב – בסופו של דבר, תחת שלטון רודני חזק, הערבים יתמלאו ברוח מרדנות ויתפוצצו, ואז יהודים יגרשו אותם מהמדינה.

אמריקה תמכה במשטרים אפלים מסיבות שונות: הפוליטיקה המציאותית האירופאית, הפתיחות של משטרים דיקטטוריים להשקעות מחו”ל, אך תמיכתה הייתה נכרת גם במקרים בהם כל החלופות היו גרועות יותר. אידיאליזם השחית קמעה-קמעה את מדיניות החוץ של ארה”ב. ארה”ב הצטרפה למלחמת העולם לא בכדי להלחם נגד גרמניה אלא על מנת לבסס את עצמה – באותה תקופה טירונית בפוליטיקה הגלובאלית – כמעצמת-על. העוצמה מעוררת גאווה. בתחילת הדרך, הסכנות וגודל ההוצאות הכספיות ריסנו את התנהגותה, אך הכול השתנה בעקבות מלחמת העולם השנייה אחריה התבסס מעמדה של ארה”ב עליון כמעצמת-על. מאז יכלה ארה”ב להנחיל לעולם את ערכיה הנשגבים בקלות ובעלות נמוכה יחסית. כך החלו המלחמות בקוריאה ווייטנאם – לא ככורח המציאות, אך הן יצרו רושם מחמיא של המגן של מערב אירופה מפני הסכנה הסובייטית. אמריקה התנהגה כנפיל ענק ומגושם. כולם נהנו מנתח העוגה: אידיאליסטים הגנו על העולם בפני הזיהום הקומוניסטי, בזמן שאימפריאליסטים הרחיבו את ההשפעה האמריקנית על הג’ונגל האסיאתי.
ההתפשטות אמריקנית במזרח התיכון אינה משרתת את העניין הכלכלי של ארה”ב. תאגידי הנפט אמריקנים היו פעילים בארצות ערב עוד בטרם התערבות הממשל של וושינגטון. מדינות האזור הנתמכות ע”י ארה”ב אסרו על חברות אמריקניות לפתח את שדות הנפט המקומיים. אותן חברות גם לא היו מפסיקות למכור את הנפט כתוצאה מלחץ פוליטי – הם לא היו שורדים ללא הכנסות ממכירתה. ארה”ב התערבה בענייני מזרח התיכון כדי לסקל את מזימות הסובייטים, אמנם – למה? הרי אפילו אם רוסיה הייתה גורמת להפסקת הסחר בנפט באזור – מקורות אמריקנים, מקסיקנים, וונצואליים ואחרים היו משלימים את החסר. הסיבות להתערבות אמריקנית במזרח התיכון נובעות ממדיניות האימפריאליסטית של ארה”ב גרידא.
מכיוון שארה”ב לא הייתה מעוניינת לחזור על טעויות וייטנאם ולנסות להקים משטרים ידידותיים במדינות ערב – מה שנותר לה הוא רכישת ההשפעה בכסף.
עם סירובה של ארה”ב לממן את הבנייה של הסכר באסואן פנה נאצר אל מחנהו של היריב הסובייטי; אמריקה פשוט התחננה בפני ערבים בכדי לפרוס את חסותה מעל מדינות ערב: היא תמכה במשטרים אפלים ומושחתים כגון סעודיה ולחמה על חירותה של כוויית בלי לבקש דבר בתמורה. מכיוון שארה”ב מודדת את השפעתה במיילים ולא במונחים של כוח צבאי היא אימצה את ההשקפה הפרו-ערבית וגוררת את ישראל לוויתורים לטובתם. כעת גם ערבים וגם יהודים בזים לאמריקה.
לארה”ב אין צורך לבנות אימפריה. עוצמתה הצבאית לא עזרה לפתרון סכסוכים כלכליים עם יפן ואירופה. אף מדינה לא מאיימת ישירות על ארה”ב. אך ארה”ב לא מניבה רווחים מבנות חסותה אלא מוציאה הון תועפות על הבטחת הלויאליות היחסית שלהן.
ארה”ב יכולה להשתמש בשיטות אחרות כדי להשפיע על העולם: תוכניות לימודיות, תעמולה אידיאולוגית, וחיסול ממוקד של ראשי המשטרים האפלים, כולל זה הסעודי.

כשמדברים על דמוקרטיה הדבר הראשון שעולה בדמיוני הוא גרמניה הנאצית. היא הייתה דמוקרטית. עוד אני נזכר ברוסיה הסטליניסטית ובעיראק הסדאמית – דמוקרטיות בהם העם כולו תמך ברודניו. היום שני שלישים של העם הרוסי תומך בפוטין שייבש את נבטי הדמוקרטיה המתחדשת, נצר את חופש הביטוי וחידש את מדיניות האימפריאליסטית המסורתית שעיקרה – להתסיס את ענייני החוץ כדי להציק לאויבים הדמיוניים: מערב-אירופה וארה”ב. האם ברשותו של אדם למכור את עצמו לעבדות? האם עם הבוחר בדיקטטורה זקוק לדמוקרטיה?
ישנם סוגים שונים של דיקטאטורים: הטיפוס החייתי כמו סטאלין, או טיפוס של בהמה רכה כמו אחמדינג’אד המקדיש את חייו לעמו כביכול. בחירתו לקדנציה שנייה של בוש הוכיחה שגם האומה האמריקאית התחמקה מהכרעות קשות. לנוכח הכישלון של המבצע בעיראק הם קיבלו את ההחלטה הקלה ביותר: הבה נשאיר את המצב כפי שהוא, לא נשנה כלום, נמשיך לבזבז כסף ולהפקיר את חיי-אדם. מלבד קומץ אזרחים הדורש את הגברת הפיקוח על הממשל הרוב השלים עם תופעות של שחיתות, בזבוז תקציבים והטבות שמפזר הממשל לתאגידים ביטחוניים ולקבוצות שתדלנים.
אחוז בעלי זכות הבחירה המגיעים לקלפיות במדינות מפותחות הוא כ-50%, הרוב אינו מתעניין בפוליטיקה. המעמדות הנמוכים פעילים יותר בבחירות כי האפשרות לנצל את כספם של אחרים מאוד קורצת להם והדמוקרטיה היא שיטה יעלה לעשות זאת. הרעיון הדמוקרטי המקורי – לאפשר לעם להחליט על אורח חייו – סורס במדינות מפותחות וגדולות בהם אופן הצבעתו של הרוב אינו משפיע על גורלו.
ניהול מדינה הוא אומנות מסובכת. לנוכח בעיות קשות העם מעדיף למסור את המושכות לידיו של דיקטאטור שמבטיח לסדר את העניינים בלי להטריד את העם יותר מדי. פוטין זוכה לאהדה כי פתר את התסבוכת שהשאיר אחריו ילצין, ונטל מהעם את חופש הבחירה. למעשה העם זקוק לדמוקרטיה רק כדי להעביר את האחריות לידי הרודן.
התייחסות לדמוקרטיה בקרב האמריקנים היא בשני אופנים: אידיאליסטית – אצל השמאל וצינית – אצל אנשי הממשל, אשר הכריזו על דמוקרטיה כתרופה לכל חולי. הריאליסטים מבינים שדמוקרטיה היא כלי הנועד להתפשטות השפעתה של ארה”ב בעולם ולערעורם משטרים לא ידידותיים. האמריקנים מעולם לא כיבדו את בחירתם של הרוסים או האיראנים בסובייטים. באפגניסטן אמריקה ניצלה את השיטה הדמוקראטית על מנת להשליט שם את איש-שלומם – חראזי, ולנקות מדרכו את מתנגדיו. האמריקנים ניסו להנחיל דמוקרטיה גם בלבנון ופלסטין – והופתעו לגלות שהעולם הוא שונה מהשקפתו המקובלת של שרמן קנט: האוכלוסיה המקומית מעדיפה מרדנות תקיפה על מתינות לא החלטית. כעת הם רצים לעזרתם של עבאס וסיניורה כדי לחזק אותם מול החזבאללה והחמאס הזוכים לתמיכה באופן דמוקראטי. כך גם באוקראינה: ארה”ב תמכה במועמד אנטי-רוסי, אולם מאחר ומפלגתו הפסידה את תמיכתו של הציבור הם תמכו בפיזור הפרלמנט הנבחר כחוק והבטיחו 65 מיליון דולר לכיסוי ההוצאות של הבחירות – הרבה מעבר לסכום שהוצא בפועל.
דמוקרטיה נגמרת מיד לאחר הבחירות: מפלגת השלטון אף לא מנסה להגיע להסכמות עם שאר מפלגות אלא כופה עליהם את מדיניותה. מפלגות שזכו בבחירות מונעות ממפלגות קטנות להתחרות עמם בהעלאת “אחוז החסימה” ללא התחשבות בזכותם של אזרחים לחופש הבאת הדעה. בישראל ובאירופה 10-20% מבעלי זכות הבחירה משוללים בקביעות מזכויותיהם האזרחיות כי הם תומכים במפלגות קטנות שאינם מסוגלות לעבור את המשוכה הגבוה באופן לא סביר של 2-5%.
אנשים נבונים מתייחסים לדמוקרטיה בספקנות.