אירופה המערבית הושפעה תמיד מהאיסלמיזציה. עמים רבים באו ועזבו ורק מוסלמים תמיד שבו. כיום, התופעה הזאת היא לטובת ישראל. במבט שטחי, כמות גדלה של בוחרים מוסלמים הופכת את הפוליטיקאים האירופאים לאנטישמים יותר. מצד שני, על רקע האנטישמיות הבסיסית של אירופה הנטייה האנטי-ישראלית לא יכולה להתגבר. המוני המוסלמים הממלאים את רחובות אירופה גורמים להיווצרות הנטייה האנטי-מוסלמית, הדומה לאנטישמיות של פעם. עליית הימין בבחירות האירופאיות מבטאת את הזעם של האירופאים כנגד מהגרים מוסלמים פראיים. לשמאל המדבר על שלום ושלווה צפויה אכזבה: היסטוריה הוכיחה שמלחמות-עולם וטבח המונים מתרחשים לעתים תכופות והעולם שורד אותם בקלות יחסית. ראו כיצד העולם המשיך כמנהגו, למרות כל הסיפורים על הזוועות של החזית המערבית. אירופאים יתקוממו נגד מוסלמים. זה לא יקרב אותם לישראל יתר על המידה אך בכל זאת – זה טוב לישראל.

כסף קונה את השלטון. הבחירות הן שדה הפעולה לקמפיינים של יחסי-ציבור, מומחי מכירת גן-עדן לטיפשים. במדינות דמוקרטיות מנהלי חברות יחסי-ציבור תופסים את מקומם של אידיאולוגים ופילוסופים.
פוליטיקאים ישראלים מוכיחים, כי הדרך להצלחה היא בלבול מוחות הבוחרים. בגין, רבין, נתניהו, שרון וברק – כולם שיקרו לבוחריהם והסתירו את תוכניותיהם המדיניות עד שהגיעו לשלטון. ציבור הבוחרים לא לומד לקח, כפי שמשתקף מהתמיכה הנוכחית בנתניהו. רבים מוכנים להחליף את אולמרט בציפי ליבני למרות שדרכה והשקפתה הפוליטיים דומים לאלה של אולמרט. בחירות - זו פעולה סתמית, מפלגות קיקיוניות עם שמות צועקים כמו “מפלגת הגמלאים” זוכות לאהדה. פופוליזם ודמגוגיה הם הנשק של הפוליטיקאים. הביטו על ליברמן שהבטיח רבות לבוחריו - אך לא עשה, לא עושה ולא יעשה דבר.

בתגובה ללחץ העולמי להקים את המדינה הערבית בפלסטין, מציעים מנהיגי הימין הישראליים לעודד את הסכסוכים בין הפלגים הפלסטינים. הרשות הפלסטינית, נטולת הנהגה מאוחדת לא תוכל לעלות דרישות על וויתורים נוספים מול ישראל. האמת היא שהפלסטינים כבר לא דורשים מישראל דבר, חבריהם האירופאים עושים זאת במקומם. הדרישות האירופאיות לא ייפסקו בגלל סכסוכים פלסטינים פנימיים. פלסטינים מסוכסכים ימשכו יותר תשומת לב תקשורתי מאשר ההמון השקט והמשעמם. גם מלחמת האזרחים ברשות לא תשכנע את השמאל היהודי שאין המקום נכון להכיל עוד מדינה, ולא יהיה מוכן לעולם. אין גם סיכוי להפוך את הסכסוך בין הפלגים הפלסטיניים למשהו גדול יותר: לכולם אותם נותני החסות, אותם בסיסים. ערבים תומכי חמאס לעיתים משבחים את אבו-מאזן אך זועמים על הפת”ח. פלסטין קטנה מדי למלחמת אזרחים טיפוסית. אין בה מספיק מקומות מסתור, אין מרחב כלכלי להלחם עליו, אין מקורות מימון חוץ מאותם תורמים מחו”ל. מלחמת אזרחים רק תגבש את האוכלוסייה סביב החמאס: בעיתות משבר אנשים נמשכים למקור הכוח ולא מתחשבים בדעות פוליטיות, וביטחון בפלסטין תלוי בחמאס שיגבר על הפת”ח בכל עימות. הסכסוך בפלסטין כדאי רק כצעד מקדים לפני הסיפוח: נוח יותר להתעסק עם יריב מוחלש. אם אין לישראל כוונות סיפוח עדיף להציף את עזה בכוחות האו”ם.

תנועת שלום עכשיו מוחה נגד רכישת הבית בחברון על ידי מתנחלים. לדעתם, היהודים כופים עסקת רכישה מפוקפקת על ערבי מסכן. תמוה הדבר – כיצד קומץ יהודים יכול ליטול את הבית מידי ערבי הנתמך על ידי אלפי שכניו, על ידי משטרת ישראל וארגונים יהודיים שמאלניים רבים שבכל עת שמחים לייצג אותו בבית המשפט? ערבי שבנה בית בן ארבע קומות – ודאי אינו מסכן, הוא אינו נראה כטרף קל.
הסיפור הוא פשוט: ערבי החל לבנות בית גדול מדי והוא אינו מסוגל להשלימו. אז הוא מעמיד אותו למכירה ובמחיר מופרז יחסית לשוק הנדל”ן בחברון. מצד שני, יהודי חברון מודעים לכך שכל פעילותם נמצאת תחת מעקב של שלטונות הצבא וארגונים פרו-פלסטיניים, דאגו שעסקת הרכישה תהיה כשרה, ללא רבב.
מה תמוהים תנאי הכיבוש הזה: זכויותיו של הכובש מוגבלים יותר ביחס לזכויותיו של הנכבש. הכובש מחמש את הנכבש בנשק אוטומאטי – בידי הערבים אלפי רובי סער, הערבים בונים ללא הפרעה אלפי בתים לא חוקיים - ואילו ליהודים אסור לרכוש נשק אוטומטי, ליהודים אסור אף להשלים או להרחיב את הבתים הקיימים, שלא לדבר על בניה חדשה. לא נמצא תקדים בהיסטוריה למצב זה, בו זכויותיו של הכובש נפגעות מהכיבוש.
אם לערבים מותר לעבוד בישראל יש לאפשר זאת גם ליהודים בשטחים הנמצאים תחת שליטה פלסטינית. הדרישה מהיהודים לעזוב את חברון כמוה כדרישה מהערבים להסתלק מתל-אביב. יהודים לא דורשים שליטה מלאה על חברון אלא רק אוטונומיה תרבותית ושמירה על המקומות הקדושים, ואלה מוגנים להם בחוקי השריעה. בעקבות האירועים האחרונים יהודים רבים שוקלים לוותר על אזרחות ישראלית כדי לקבל אפשרות חוקית להישאר מעבר לקו הירוק כאשר ישראל תיסוג ממנו. חשוב להם יותר לחיות במקום בו דרכה רגלו של אברהם אבינו מאשר להיות מזוהים עם תל-אביב, על מופעי החשפנות והבארים שבה.
בניגוד להתנחלויות אחרות יהודי חברון לא מחזיקים בשטח משמעותי ורוכשים כדין בתים מערבים. לעומת זאת, בתי יהודים שנשדדו מהם ב פרעות תרפ”ט בחברון מצד הערבים - לא הוחזרו להם. אם כך מאזן הצדק הוא לטובת יהודים.
תוכלו להגיד שהנוכחות היהודית בחברון מונעת את השגת השלום עם הערבים? קשה לקבוע מה גורם להשגת השלום ולהפך. זכרו את מטחי ה”קסאמים” על שדרות ואת מלחמת לבנון האחרונה: נסיגות מלבנון ומעזה לא הביאו שלום. חברון יכולה לשמש דוגמה טובה לדו-קיום: היהודים מסתובבים שם באופן חופשי ונוסעים עם חלונות פתוחים בזמן שהערבים ממגנים את חלונותיהם בסורגים ורשתות – וכל זה במצב בו ערביי חברון מחזיקים בנשק רב בהרבה מאשר היהודים.
התצוגה הגדולה ביותר במוזיאון החברוני מספרת על הפוגרום ב-1929 כאשר ערבים שחיו בדו-קיום עם יהודים רצחו את רובם, כולל אחיות של בית החולים “הדסה” שטיפלו בערבים בחינם. מי שסבור כי המנטאליות הערבית השתנתה ראוי שישים לב להתפרעויות בעיראק של היום.
בית-המריבה עומד במקום אסטרטגי חשוב: הוא נמצא על הציר היחיד המחבר בין חברון לקריית-ארבע. השאלה היא – מי יירה מחלונות הבית הזה כאשר יחזרו הפרעות - יהודים או ערבים? אין לצפות שצה”ל יתערב, כפי שלא התערב בעת שד”ר ברוך גולדשטיין נאלץ לבדו לסקל את הפוגרום המתוכנן. חייהם של יהודי חברון יהיו תלויים רק בהם, והשליטה על הציר הזה חשובה מאוד.
הפגנות של שלום עכשיו בחברון מדרבנות את הערבים. לא עלה בראשם של ערבים לערער על עסקת הרכישה בבית המשפט עד שארגוני השמאל יהודיים הציעו זאת להם. לערבים זהו משחק ללא הפסד: להכות ביהודים בעזרת יהודים. “שלום עכשיו” הרס את המיתוס שיהודים עומדים כחומה לתמוך איש ברעהו.
האירועים בחברון מדיפים ריח רע: השמאל היהודי והשמרנים הערביים עשו יד אחד נגד יהודים נאמנים. יהודים ממשיכים לחיות את חייהם למרות ההמולה סביבם. לא קל להפחיד את היהודים המהלכים עם ראש מורם בין הקרוונים המחוררים מיריות הערבים, במקום אליו מתנקזים כל התפילות בטרם יעלו השמימה.
מוזר לראות ילדים יהודים משחקים ליד בית המריבה, את פניהם של יהודים לומדי תורה, עובדים ולוחמים: הטיפוס היהודי שנחשב לנכחד.

חג הפסח מציין את היווצרותו של העם היהודי כישות פוליטית. בני אומות שונות הצטרפו לבני ישראל ביציאתם ממצרים ובכך שללו את ייחודו האתני של עם ישראל לנצח, והגדירו את מושג האומה מחדש במושגים דתיים.
ייסודו המחודש של עם ישראל בזמננו דומה למאורעות יציאת מצרים בהבדלים מסוימים: לז’בוטינסקי לא הייתה את העוצמה של משה-רבנו, הוא לא הצליח לשכנע את היהודים להציל את עצמם על ידי היציאה מעבדות-אירופה ולהימלט מההשמדה. יהודים הטילו ספקות בגורלם עוד בהיותם בסיני וביקשו לחזור למצרים המשעבדת והממיתה; יהודים שניצלו בשואה היום מבקשים להגר, לרדת מישראל. יהודים בהר סיני השתחוו לעגל הזהב. היהודים של היום משתחווים לאלילי הדמוקרטיה השוללת הבדלים אתניים ומשלימים עם נוכחות הערבים במדינתם. ליהודים כעבור שלושת אלפים שנה נשאר קשר סמלי בלבד ליהדות. פעם, בעקבות עצת המרגלים הם נמנעו מלכבוש את ארץ כנען, ממשיכי דרכם בעצת השמאלנים ב-1967 סרבו לספח את יהודה ושמרון. יהודים ראו את עמוד האש ששמר עליהם במדבר, הם היו עדים לניצחונות הנפלאים ב-1948, 67′, 73′, אך לא זה ולא זה הסירו את הספקות מליבם.
משה יצר תקדים כשהרג את המצרי שהכה יהודי. משה שבר את העיקרון של “עין תחת עין” ברמה טקטית אבל יצר את העיקרון של מידה כנגד מידה ביחס לנזק ההדדי. מעשהו קובע את האחריות הקולקטיבית: אחד יכול לשלם על מעשיהם של יהודופובים אחרים. משה לא הרג את המצרי על הכאת יהודי אלא כענישת הראווה על כל הנזקים שנגרמו לעם היהודי על ידי האויב המצרי. מעשהו של משה הוא הוראה ליהודים כיצד להתייחס לאויב הערבי.
בני עמלק ודאי היו מוטרדים מכמות היהודים שפלשו לאדמתם. כוונת היהודים לייסד את מדינתם ודאי פגע בזכויותיו הריבוניות של עמלק. היהודים אפילו לא שקלו את האפשרות של פשרה פרגמאטית של שילובם של בני עמלק בתוך מדינתם. לוחמי עמלק האמיצים ביצעו גיחות תדירות נגד יהודים. זמן רב היהודים לא היו מסוגלים להתגבר עליהם, אך הם זכרו את כל הנזקים שנגרמו להם. בסוף התקופה מלכם היהודים שאול נקם בעמלק, השמיד אותם ושמואל הנביא באופן אישי ביתר את אגג – מלכם של העמלקים. יהיה מעניין לראות את הרב הראשי לישראל מבתר את אבו-מאזן.

האוליגרכים הרוסים משמשים בישראל כסוכני השפעה של רוסיה. פוטין חיסל את כל האוליגרכים בארצו, אך השאיר ללבייב את חלק הארי של היהלומים הרוסיים. שותפו של לבייב, ארקדי גיידמק מעורב במעשי מרמה רבים כולל התכסיס עם חובה של אנגולה, מכירות נשק ועוד. גם לבייב וגם גיידמק נסקו במהירות הבזק מהתחתית אל פסגת העולם העסקי. ברוסיה זה אומר דבר אחד – מעורבות של הקג”ב/שירות הביטחון הרוסי.
היחסים עם אנגולה, צרכנית ותיקה של הנשק הרוסי, נמצאים במגזר העניינים של שירות הביטחון הרוסי שרותי ביטחון פדראליים של רוסיה ביקשו מאנגולה להעניק לרכבו של גיידמק מספרי זיהוי דיפלומטיים. פוטין מוכן לסבול את האוליגרכים הנבחרים תמורת קידום האינטרסים הרוסיים בישראל. ללבייב תפקיד משלו. ערוצי התקשורת שבבעלותו מקדמים את התרבות הסלאבית בישראל ומהללים את המנהיגות הרוסית . רוסיה דורשת לעצמה קרקעות בירושלים. סטאלין ראה בישראל את מעוז הסוציאליזם במזרח התיכון, תמך בישראל ב-1947-48 וסיפק את הנשק דרך צ’כיה ליהודים בארץ בזמן שאמריקנים הטילו אמברגו להספקת הנשק לפלסטין. פוטין ממשיך את המדיניות הזאת.
מאפיה רוסית-יהודית היא כלי אידיאלי לקידום האינטרסים רוסיים בארץ: אוליגרכים גונבים את רוסיה וחוזרים לשם כאל המפרץ השקט. יהודים רבים אינם חפצים להיטמע בחברה יהודית ומכנים עברית “השפה שלהם (של ישראלים)”. ליברמן מדגיש ומעמיק את הפילוג הזה.
גיידמק הוא לא הדמות לא הכי גרועה מבין משתתפי המרוץ לפסגה הפוליטית; קשה להיות גרוע מפרס או ליבני. איש מאפיה מכובד יכול להיות עדיף על פני פוליטיקאי חלקלק. אולם גיידמק לא יכול להתמודד עם פוליטיקאים ממולחים- אנשי יחסי ציבור בשכר מהללים את הצלחותיו אך סיכויו אינם גדולים מניסיונה של צ’יצ’ולינה. קהל הסקרנים הצמאים לשערוריות יכול להעניק לו מספר מנדטים בכנסת אך לא את הכוח השלטוני. זה רק יוכיח פעם נוספת את נבלותה של מערכת פוליטית הישראלית שבה הכול עומד למכירה. ראש הממשלה יעניק לו תפקיד פיקטיבי, דוגמת משרתו של ליברמן, שבו לא יהיה צורך לעשות מאומה. מסיבות הקוקטייל של גיידמק רק מבליטות את השחיתות האליטות הישראליות הנדחסות בהם, אך האמת היא שהדבר לא מוסיף לו חברים. פעילותו הציבורית של גיידמק מתנקזת לחלוקת הכספים וניסיון לקנות את בוחריו - אך מימדי השוחד שהוא מעניק לתושבי הצפון ודרום לא מתקרבים ליכולות השוחד שלהם מסוגל אולמרט. אין לגיידמק תוכנית מדינית, התחליף לה הוא הכסף שהוא מפזר. אומנם, אנשים תמיד ייקחו כסף אך לא תמיד יצביעו בבחירות עבור בעל המאה.
הכסף בפוליטיקה קונה שלטון עד גבול מסוים. מועמדים זקוקים לכריזמה ולתמיכה של מפלגה פוליטית מכובדת. אין לגיידמק לא את זה ולא זה. הוא פועל על פי התסריט הרוסי הטיפוסי בו פוליטיקאי קונה את מקומו בפרלמנט בכסף. ברוסיה זה מצליח לעיתים קרובות אך לרוב אוליגרכים מפסידים בבחירות. אלה שזוכים למקום בפרלמנט מבזבזים על זה סכומי כסף עצומים. אם גיידמק מחפש חיסיון פרלמנטארי הוא צריך לקחת בחשבון שמשטרת ישראל חוקרת אנשים הנמצאים בעמדות רמות הרבה יותר מחברי כנסת. אם הוא שואף לעמדת ההשפעה כדי יותר להשקיע במפלגה פוליטית קיימת. אם הוא חולם על תהילה – היא אפילו לא באופק.
רוסיה מציפה את ישראל בגויים. בתקופת פוטין ארכיונים רשמיים העניקו לאנשים תעודות מזויפות המאשרות את שורשיהם היהודיים. הסוכנות היהודית שאיבדה את משמעותה עם תום העלייה לארץ אינה מתאמצת לבדוק את הזיופים ובשמחה מעבירה לארץ את המון הגויים. תמורת שוחד של מאות דולרים בלבד סלאבים רבים רוכשים תעודות מזויפות ומעבים את שורות סוכני ההשפעה של פוטין בישראל.

נוח לישראלים לראות באולמרט את הרוע בהתגלמותו. העמדה הזאת פוטרת אותם מאחריות על חוסר המעש, על העדר המאמץ לשחרור ארצם משלטון השמאל. אולם לא הכול פשוט במקרה של אולמרט. הוא היה נציג נאמן לימין בתקופתו של בגין והצביע נגד הנסיגה מסיני. כראש ממשלה הוא לא המשיך את “ההתנתקות” וסרב להרוס את המאחזים הלא חוקיים. הוא נקט עמדה נוקשה ככל האפשר נגד ממשלת החמאס והפציץ ללא היסוס את עזה ואת לבנון. אולמרט סרב לתנאי של החזרת הפליטים ערביים לתוך ישראל כפי שהוגדרה על פי “מפת הדרכים”. הוא מושחת ככל האחרים אך ימני הרבה יותר. אולמרט לא מפנה את המאחזים כי הוא אינו מסוגל לגבש תמיכה במהלך הזה או כל פרויקט אחר. איש מושחת עם שאיריות הרעיון היהודי בליבו – מנהיג אידיאלי להיום.
מי יכול להיות לו אלטרנטיבה? ברק לא סרב לדרישתו של ערפאת להחזיר את הפליטים. נתניהו רימה את בוחריו ומכר את חברון לאויב. ליבני – חסרת כל ערכים יהודיים, שפוטה של האמריקנים ומסוכנת בפופולאריות שלה. התקפות השמאל על אולמרט מדברות בעד עצמם – הוא אינו טוב מספיק לאנטישמים השולטים.
לצערי אין לימין אלטרנטיבה טובה לאולמרט.