העולם מאשים את כל העם היהודי בפסול אפשרי שבהתנהגותם של אחדים מהם – גובי מיסים, סוחרי אלכוהול וכו’. אין עם אחר שנשפט באופן שכזה. הרי רוב היהודים שומרים על כללי התנהגות עם מוסר גבוה, ברוח המסורת האוסרת מעשים בלתי מוסריים אף כלפי גויים.
עקרונות המוסר היהודי שונים מאלה של אומות העולם. יהודים מאמינים בחופש הבחירה, מאמינים שהאל מאפשר לעולם להסתובב חופשי בגבולות החוקים שאלוהים קבע. בני אומות העולם מאמינים בגורלמוחלט שאין לבני-תמותה כל שליטה והשפעה עליו. לפיכך אין כל אשמה על בעלי פונדקים יהודים שבהם הוגש אלכוהול לכל דורש: כל אחד בוחר לעצמו מה לשתות ומה – לא. יש כאלה שמאשימים את היהודים בבת אחת גם במחיר הגבוה שגבו על וודקה, וגם על כך שהרגילו את הציבור לשתייה מרובה ע”י מכירת אלכוהול בזול.
יהודים עסקו בדברים שהותרו להם: הרי להתעסק בחקלאות נאסר עליהם, כמו גם הגבלות על איסור במקצועות רבים אחרים. למרות שגם הלוואה בריבית היא נושא לבחירה, החוק היהודי לקח בחשבון את האפשרות של היווצרות התנאים בהם אדם יאלץ בעל כורחו לקחת או לתת ריבית, ואסר זאת באופן מוחלט בין יהודי ליהודי; המוני גויים נהרו אל חלפני הכספים היהודים כי אלה לקחו ריבית קטנה יותר מאחרים. דבר זה נכון גם לגבי סוחרי אלכוהול יהודים. ברם, העולם עוצם עין על התנהגות נבזית של בני עמם ומטיל את הרפש ביהודים בלבד.
האשמות נגד יהודים בנוגע לאכזריותם כלפי הערבים הן צביעות לנוכח נהרות הדם ששפכו כל האומות במאבקם הקיומי, בהשוואה לסטנדרטים שקבעה ההיסטוריה למדינות הניתנות להשוואה עם ישראל. מאשימים את ישראל בשנאת זרים כי היהודים לא ששים לשתף פעולה עם העולם הנכרי. כן, היהודים אינם ממהרים לקשור קשרים עם אומות שאינן שומרות על טוהר המידות והשקפות העולם הדתיות שלהן תמוהות. בדלנות יהודית אינה התגובה ללחצו של העולם הנוצרי – כבר בתקופה עתיקה יותר יהודים התרחקו מעובדי אלילים. מותר לאומה, שבמשך יותר ממאה דורות הנהיגה חוק חינוך חובה, להיות מעט סנובית. יכול להיות שסנוביות זו פוגעת במישהו אך צריך לזכור: העולם הנוצרי – גם מנהיגיו וגם פשוטי העם – פגעו קשות ביהודים; ואילו היהודים מצידם לא רדפו אף אומה.
יש מי שמשיב: אם המצב הדמוגראפי היה משתנה לטובתם גם היהודים היו פוגעים. זה לא נכון. חשבו לדוגמה על מדינת ישראל בה נשמרות זכויותיהם של מאמיני כל הדתות; מאבק היהודים בעובדי אלילים בלבד בכל התקופות אינו זהה לפוגרומים ביהודים מצד כל האומות.
נוצרים מסוימים החושבים את עצמם לרוחניים במיוחד טוענים שהיהודים הם חומרניים מדי. אין בטענות אלה כל שחר. יהודים שמרו אמונים לאלוהים במשך אלפי שנים, קיום מצוותיו האל הוא משאת נפשם. הבוז לגשמיות לעיתים הוא פועל יוצא של חוסר האפשרות להשיג הנאות חומריות. היהדות מתייחסת בכבוד לדברים גשמיים, אינה דורשת לוותר על כל הרכוש כדי להתקרב לפסגות רוחניות, אינה מביטה על העולם הזה במלנכוליה סינטואיסטית. בני-אדם באים לעולם כדי ליהנות מהחיים ולא על מנת לסבול. האם ייתכן שאלוהים הטוב והמיטיב ברא את האדם בצלמו וכדמותו כדי שיסבול? ודאי שלא!
הדאגה היהודית לאיכות החיים נראית מוגזמת רק בהשוואה עם דתות ותורות פילוסופיות שלא הצליחו למצוא את האיזון המיוחל בין החומרי לרוחני. על רקע הצביעות והשטחיות של המתנזרים מהרכוש, יהודים מקבלים את העולם ביושר ובכנות כפי שהוא, עם כל הנאותיו, במקום לגרום לתאוותיהם לבעור בקרבם מהעדר הסיפוק עד כדי סכנת התפוצצות. יהודים חיים בשלום עם העולם הגשמי, אין להם צורך להתנזר כדי לשרת את אלוהיהם. העולם הנברא ע”י אלוהים, הוא כולו – מקום קדוש.
יש הטוענים שאנטישמיות לא הייתה לתופעה כל כך רחבת היקף, היקפה של האנטישמיות חובקת העולם מעידה כנגדה. מצבם ויחסם של יהודים בין אומות שונות הם שונים ולא צפויים מראש. אנטישמיות ודאי מתבססת על משהו אחר; המשהו הזה הוא הפחד, הרתיעה מזר ושונה, במיוחד אם הזר הזה הוא חלש. הקמתה של מדינת ישראל חזקה ב-1948 גרמה לירידה משמעותית של האנטישמיות בעולם. כעת יהודי ישראל כבר אינם חסרי ישע, והעולם יכול לשנוא או לאהוב אותם על מדיניותם או מעשיהם, אך לא ע”פ משהו לא רציונאלי.

הבנת תוכנן של מצוות התורה חשוב לכל אחד, ודבר זה עוזר גם למניעת תחושת האי נוחות כאשר אנו נתקלים ביהודים השומרים מצוות באדיקות. הוראות התורה הן פשוטות, מובנות וקלות לביצוע, אין צורך בכל מיני תכסיסים. הפירוש הדחוק עושה אותם לבלתי ישימים, כמו “אל תהרוג” במקום “אל תרצח”; או לצבועים ובלתי מוסריים כגון השימוש בגויים למלאכות האסורות בשבת – הרי גם גרים חייבים לשבות בחצרותיהם של היהודיים ביום קדוש זה. המצאה של מצוות חדשות מתיימרת ביוהרה לפרש את מחשבות הבורא; והרי התורה דיברה בלשון בני-אדם.
אמנם נראה כי אין צורך לעמוד על משמעות הדיבר הראשון אודות ייחודו של הבורא, אך שימו לב: החברה מבקשת את נאמנותכם המוחלטת לה ומציעה את חוקיה תחת חוקיה של תורת משה. הדרישה לסגוד למדינה ומוסדותיה מוצגת כצורך לאומי. אנשים שאיבדו את האמונה האמיתית מתחילים להשתחוות לכל מיני אלילים: לאבנים בהודו, לקומוניזם ברוסיה, לכוכבי הוליווד באמריקה וכו’. במדינות העולם, למעט ישראל, אוניברסיטאות עובדות בשבתות, שופטי בית המשפט האזרחי דורשים להישבע על גבי “הברית החדשה”, ההמנון הלאומי המעמיד על רגליהם המוני צופים במשחקים באצטדיונים – הכול אומר “טוש אמונתך”.
התורה לא דורשת מכם לוותר על חיי החברה אך מבקשת לשמור על האיזון ולזכור תמיד כי יהדותכם קדמה לכל.
הדיבר השני אינו אוסר יצירת הדמויות אלא את השימוש בכל חפץ למטרה לסגוד לו, כולל להישבע עליו או בשמו, או למסור את הנפש עליו. הדיבר האוסר לשאת את שם ה’ לשווא, מטרתו להגן על שם ה’ משימוש בקלות דעת המרוקנת אותו מתוכנו, או בצורה נבזית המחללת את קדושתו. איסור זה כולל גם הבעת דעות ספקניות או העלאת שאלות שיכולות להתפרש ע”י אנשים כפקפוק באמיתות האמונה.
שמירת השבת היא המצווה הכי נעימה אך גם הקשה ביותר כי קיימים פיתויים רבים מדי להפר את חוקיו. אין בתורה הוראות מפורטות אמנם פירוש המילים מסביר את הכלל: לא נאסרה העבודה הפיזית אלא מלאכה יוצרת, שדורשת השראה ודומה למעשה הבריאה. מלאכה היא גם עבודה שדורשת מאמץ מפרך וגם היא אסורה.
לא ראוי ואף צבוע תכנות המיקרוגל לפני כניסת השבת כדי שאוכל יתחמם בשעה רצויה בשבת ויותר גרוע לרמוז לשכן הגוי לעשות זאת עבורך. אך לא נכון בכלל לוותר רק על המלאכות הלא נעימות – גם דברים נעימים יכולים לחכות. שבת הוא יום המוקדש לשמחה אמיתית. רוב האנשים שומרים על משמעת מקצועית, עוסקים באופן מוסדר בספורט או פעילות הכושר הגופני. היהדות הולכת צעד אחד קדימה וקובעת סדר גם לעיתות המנוחה. עצור ותביט בשמים – פעם בשבוע!
המצווה לכבד הורים – הרי אי-אפשר לפקוד על מישהו לאהוב – היא פועל יוצא מעיקרון ההדדיות: גם הילדים כשיהפכו להורים לא ירצו לסבול מחוסר הכבוד מצידם של ילדיהם. פירושו האמיתי של הפועל “כבד” הוא לא בנימוסים אלא “אל תכביד”.
לא תנאף – מצווה שבתוך פירושה המילולי מסתתרת הוראה – אל תבזה את עצמך ע”י ניאוף. זה דומה לכלל המקובל היום –שתה אך אל תשתכר. הניאוף נאסר לא בפני עצמו אלא בגלל שהיה חלק מקובל מעבודת אלילים – הרי ביטויים רבים של ניאוף לא נאסרו: לא יחסי-מין מחוץ לנישואים ולא הזנות. אין מקורו של האיסור הזה בבעיות הנחלה או ממזרות, מאחר ובחברה פטריארכאלית מקרים כאלה היו נדירים.
התורה קובעת סרגל ערכים אתיים. אסור לאדם לגרום לאדם אחר נזק במזיד. כמידת חומרתו של הנזק כך חומרתו והיקפו של האיסור. לגנוב אסור מכל אדם, ואסור לרצוח אף בעל חי. הסדר בדיברות אלה – קודם לא תרצח ואחר כך לא תגנוב – מרמזים שהשני תלוי בקודמו: אם אין ברירה חוץ מלגנוב והימנעות מגניבה תגרום לרצח – מותר לך לגנוב.
מחשבות מגונות – לא תחמוד – אינן אסורות באופן מוחלט אלא רק כלפי רעך, כלפי יהודי. בחברה של ימי הביניים הוצאה להורג הייתה דבר מקובל אולם כעת אנחנו לא הורגים אפילו פושעים מסוכנים. כלי התקשורת מציגים את הנכרים כשכנים באל-כורחם שזכאים לחמלה וחסד מצידנו.
מצוות רבות שלא נכללו בעשרת הדיברות מתייחסות להקרבת קורבנות. מצוות אלה כנראה מעולם לא קוימו: עלייה לרגל שלוש פעמים בשנה הייתה מערערת את היציבות הכלכלית של המדינה, ולא סביר להספיק ולשחוט כמות אדירה שכזאת של צאן בפרק זמן קצר כל כך.
באופן כללי, יש מקום להקרבת בעלי חיים כקורבן רק אם קודמת לכך חרטה כנה מחטאי האדם. החרטה והייסורים מחמת החטא צריכים להוות עצם הקורבן המכפר. חכמי התלמוד קבעו בצדק שהייסורים מכפרים. החטא שעליו אדם התחרט ועליו כיפר ע”י ייסורי המצפון נחשב בעיני התורה לנעשה בשוגג, מתוך הנחת יסוד שאדם במהותו הוא טוב. על השגגה אפשר לכפר באמצעות הקורבן בניגוד לעבירות בזדון שעליהם אין הקורבן מכפר.
שמירת מצוות אישיות הייתה הגורם ליחסי השלום והידידות בין איש לרעהו. הבאת הקורבן בלבד לא מכוננת צדק. את הצדק אפשר להשיג רק לאחר שהנפגע מתרצה. הקורבן הוא רק ביטוי מעשי לשמירת הכללים האתיים בחברה. דחיית הפיוס בין הצדדים המסוכסכים היא עבירה בפני עצמה. התורה מצווה להגיע לפתרון צודק בין הצדדים בזמן קצר ככל האפשר.
אנשים מודרניים הכובלים את עצמם בשלשלאות של מערכת כללים וטקסים – החל מאופנת המלבושים ועד לכללי השימוש בסכו”ם בסעודות – לא צריכים להביט בהתנשאות על מסורת עתיקת ימין. הקאפוטה הארכאית של החרדים מוזרה לא יותר מתלבושות של אלה המקפידים ללכת אחרי כל זעקת האופנה המודרנית ביותר. לאנשים שמוכנים למות במלחמות חסרות תכלית אין סיבה לבקר יהודים הנאמנים לדרכם.
קיום המצוות לא עושה את האדם למושלם. קפדנות יתרה יכולה להיות מזיקה אף היא כיוון שהיא מסיחה את האדם מלעסוק בדברים תכליתיים יותר. התייחס אל עצמך בכבוד והיה טוב לב עם אחרים – זה מספיק. לא צריך לאהוב אחרים באותה מידה שאתה אוהב את עצמך – זה בלתי אפשרי. התורה מעמידה את מצוות האהבה לרעים ולגרים כמשקל נגד לדיכויים. אהבת הזולת מוצאת את ביטויה לא בעשיית הטוב לו אלא באי-עשיית רע. הלל הזקן התגבר על הדואליות הזאת ע”י הגדרת המצווה בדרך השלילה. התורה מצווה לאהוב גם את גרים, אמנם רק אלה שקיבלו על עצמם את כללי החברה שלנו והפכו לרעים. אנשים הם יצורים תחרותיים והם אינם אוהבים את השונים מהם אלא את הקרובים אליהם.
מצוות עשיית הטוב מתקיימת כאשר ישנה הזדמנות במאמץ לא גדול להשיג תוצאות טובות. למשל, בעוזרך ליריבך להעמיס את המטען על חמורו אתה רוכש ידיד. המכאניזם של עשיית הטוב מווסת את פעולתו באופן טבעי ומאזן את יחסי המאמץ והתוצאה בדומה לכללי כלכלת השוק החופשי. מאמץ ציבורי בתחום הסוציאלי גורם לתוספת שולית בהשוואה להיקפו של מינימום המאמץ האישי המצווה ע”פ התורה. דווקא דברים קטנים מביאים ליותר תועלת לפי היחס של מאמץ/תוצאה.
כללי המידה מפנים את תשומת ליבנו לבעיות ומעלים את חשיבות מניעת הסבל, וטכנולוגיה מודרנית מאפשרת לחסוך בהוצאות. עליונות צבאית יכולה להבטיח את שמירת זכויות האדם ע”י איום צבאי בלבד. רבות הדרכים להשכנת הצדק והרחמים המצווים ע”פ התורה.
חובת המעשר היא הכלל האתי הבסיסי של התורה. את העזרה יש להעניק – כל אחד לפי הבנתו – לאלה שאינם מסוגלים לספק את צרכיהם. אולם התורה אינה מצווה להעניק קצבאות סוציאליות: המעשר נועד למנוע את חרפת הרעב ולא לצמצם פערי ההכנסות לנפש. לפיכך מעשרים רק פירות ומוצרי יסוד ולא את סוגי ההכנסות כולם. נדבה יכולה להפוך לצורך נפשי אך לא לחובה ע”פ חוק. אנשים רבים אינם פותחים את ליבם לנדב אך עוד יותר אנשים מתחמקים מתשלום המיסים. אנשים היו משלמים את המיסים ברצון רב יותר אם תרומתם הייתה מנוצלת למניעת הרעב, ואת המעשר היו נוטלים רק ממוצרי היסוד. קביעת נפח סביר של המעשר והתרומה היה מונע מאנשים את הרגשת הבושה מראייתם את הרעבים וחסרי-בית. איש לא יכול לעזור לכל הנזקקים, ובני-אדם צריכים להקדיש את תשומת ליבם לצרכיהם וצרכי בני משפחתם. תרומה ומעשר קבועים וסבירים מאפשרים לקיים חיים איכותיים רחמניים.
איסורי הריבית נוגעים רק להלוואת גמילות החסדים ולא מתייחסים לאשראי עסקי. התורה אוסרת ליטול את הבגד לכיסוי החוב בהלוואת הגמ”ח נטולת הריבית אולם הריבית על אשראי עסקי הוא הרווח מהעסקה ואינו אסור ע”פ התורה.
אף למצוות שנראות מתבססות על דעות קדומות יש בסיס הגיוני. האיסור לקיים יחסי מין עם אישה במשך תקופת מחזור הווסת שלה תואם את תקופת הפוריות של האישה. חיות, בניגוד לנשים, פוריות גם בתקופת המחזור.
קיום מצוות התורה מוביל למשמעת עצמית של האדם ומרגיל אותו לבטוח בחוכמתם של קובעי ההלכה. יש להניח שמי שלא אוכל בשר חזיר רק בגלל האיסור של התורה גם לא יטיל ספק בצדקתו של האיסור לגנוב.
ביהדות יש שלושה סוגים עיקריים של איסורי מזון.
הראשון מתייחס ל מזון לא בריא כגון החלב שעל הכליות, ולחרקים וזחלים. אפילו אם עמים מסוימים באזורים חסרי מקורות של פרוטאין מכילים חרקים וזחלים בתפריט המזון שלהם – עובדה שרוב העולם סולד מהם רק מוכיחה את טבעיות האיסור של התורה היהודית.
היתר אכילת בשרם של ארבע סוגי בהמות כשרות אינו קשור לניקיונן או איכותן. על היהודים חל גם איסור אכילתן של בהמות מאוד מוערכות כמו סוסים או גמלים. גם אנשים הם בהמות נקיות אך קניבליזם הוא אסור ומתועב. גם חזיר היה פעם חיה מכובדת ולכן אכילת בשרו נחשבה למעשה מתועב. עם הזמן, התיעוב נדבק לחזיר עצמו. יכול להיות שבשר-חזיר הוא מעדן, אך מי אמר שבשר-אדם אינו טעים? ובכל זאת אנחנו נמנעים מקניבליזם. לפעמים יש לוותר על הנאות אישיות למען טובת הכלל. בניגוד לעבודת אלילים, היהדות אינה מעניקה קדושה לבהמות ומגבילה את היתר אכילת הבשר רק לקבוצת בהמות מעלות גרה ומפריסות פרסה – סימנים המעידים כנראה על רמת האינטלקט של הבהמה. בהמות המותרות לאכילה במסורות תרבותיות של רוב עמי העולם מזוהות עם הטיפשות: עיזים, כבשים, פרות ואיילות.
כך גם היונקים הימיים חסרי קשקשים שאסורים לאכילה הרבה יותר חכמים מדגים מקושקשים המותרים. שימו לב - יהודים עתיקים לא הכירו את הדולפינים ולא ידעו על הקרבה האנטומית של חזיר לאדם.
היהדות אוסרת אכילת החרקים שמתגבשים לנחילים – וראו מה נבונים הם דבורות ונמלים! יהודים לא אוכלים זחלים – וביניהם נחש, סמל החוכמה. החיים – הם קודש, ולא ראוי ליטול חיים מאף אחד, אף מבהמות וחיות. אולם בני-אדם צריכים את הבשר ולכן הותר להרוג חלק מבהמות בתנאי שהן מבויתות, וכללי הריגתן ברורים – על מנת לצמצם את סבלם למינימום.
אם תגידו שזאת היא פרשנות חופשית – אני אשיב שכל החוקים הם פרשנות חופשית: מהירות הנהיגה המקסימאלית המותרת בכבישים היא 65 מייל בשעה בדיוק, ולא 67 למשל. חוקי בני-אדם הם שרירותיים אך הם מתבססים על עקרונות הגיוניים.

ממשלת ישראל מתכננת גירוש רבע מליון יהודים מיהודה ושומרון. אז מדוע לא לגרש במקומם רבע מליון ערבים?
ברור שנוכחות קבועה של לא רבע אלא אף מליון יהודים ביהודה ושומרון לא הייתה מפריעה לממשלת ישראל; אין כאן שאלה של זכות וצדק, עובדה – ישראל מנעה את הקמתה של מדינה ערבית פלסטינית לפני ארבעים שנה.
אין גם מאבק משמעותי – הטרור הפלסטיני גורם נזקים זניחים מבחינה סטטיסטית. הלחץ האירופאי על ישראל כעת פחות חזק מאשר על רודזיה ויוגוסלביה בזמנו. חוץ מזה, משטרים של “קולונלים שחורים” ביוון ומשטר פשיסטי בספרד שרדו עשרות שנים בתנאי העוינות הבינלאומית. גם כלכלה סוציאליסטית סגורה בשוודיה התקיימה יפה.
ממשלת ישראל נכנעה לדרישה להקמת מדינה פלסטינית מתוך עייפות ואובדן דרך ותקווה. מדינת ישראל נטולת אמונה דתית וערכים לאומיים אינה רואה סיבה להיאחז ביהודה ושומרון. מלכתחילה ישראל לא התכוונה להחזיק בשטחים אלה לאורך זמן: הסובלנות הזמנית של העולם לכיבוש התקבל בהפתעה, ישראל השתלטה על יהודה ושומרון אך במקרה. בקרה ישראלית על אוטונומיה פלסטינית היא חסרת תכלית ולא מצדיקה את המאבק הצבאי והמדיני המתנהל. ישראל יודעת להתמודד עם קורבנות מלחמה אך לא עם אבידות-סרק. ממשלת ישראל מוותרת על השטחים כי היא אינה רואה בהם תועלת: היא משלמת מחיר ולא מקבלת תמורה. יהודה ושומרון, המסופחים לישראל ונקיים מערבים היו יכולים להיות פרס, תמורה שבעדה כדאי היה לשלם כל מחיר, כל מאמץ. במקום זאת ישראל מתכננת לגרש יהודים משם וזאת אפילו בלי לדרוש חילופי אוכלוסין: להעביר לרשות הפלסטינית את כל הערבים. הנה סיסמה טובה: “פלסטין – לכל הפלסטינאים!”

אחרי אירועי ה-11 בספטמבר העולם השתגע בכל הקשור לענייני ביטחון. תורים ארוכים באשנבי הבידוק של נמלי התעופה הם כבר עניין שבשגרה. ניסיונות לספק בטחון אישי בכל מחיר הם הביטוי של ההפסד במלחמה בטרור. פרנויה בענייני ביטחון אינה יעילה ולעיתים משיגה את התוצאה ההפוכה. העריכו את כמות האובדן של שעות עבודה אישיות בעיכובים ביטחוניים אינסופיים מול הערכת אובדן חיי-אדם הצפוי מפיגועי טרור. צעדים ביטחוניים משוכללים עולים לנו יותר ומורידים את איכות החיים הרבה יותר מהנזק שייגרם מחטיפת מספר מטוסים.
שכר העבודה למספר עולה והולך של פקחים ובודקים ביטחוניים, הבירוקרטיה התופחת בעקבות זאת ועליית מחירי הציוד הביטחוני עולים בהרבה על הנזק הישיר של פיגועי טרור (אם לא לכלול את מיליארדי דולרים של פיצויים שהוענקו על נזקי 11/9).
דמוקרטיה ושוויון מסבכים את העניין עוד יותר. איש-עסקים גרמני שאת המחשב הנייד שלו מכניסים למתקן הבידוק או ילד כושי שמפשילים את מכנסיו - לא מהווים איום ביטחוני. ברם, כולם שווים בפני החוק אפילו אם החוק הוא מטופש. אמנם אפשר לבדוק כל נוסע אך זוהי איוולת כי לחיי-אדם יש ערך ולחברה אמצעים מוגבלים להבטחת חייהם. עלות הצלת חייו של אדם בשדות התעופה גבוה מהוצאה מקבילה של מערכת הבריאות. חיי-אדם רבים יותר היו ניצלים אם היו מסבסדים יותר את מערכת הבריאות ולא פעולות-סרק ביטחוניות.
החברה צריכה להגיב על איומים ביטחוניים בהתאם לנזקים הצפויים להיגרם מהם. כדי לצמצם את הנזקים האפשריים כדאי יותר ליירט מטוסים שסוטים ממסלולם ומתקרבים ליעדים אסטרטגיים. חטיפות מטוסים יום-יום היו גורמות פחות נזק כלכלי מאשר עלויות ביטחוניות מטורפות. אומות זקוקות להגנה מרבית שניתן לרכוש בכסף אך לא צריך לבזבז את הכסף להוצאות לא מועילות או עם אחוז סיכון גבוה. טרוריסטים מנוסים מתגברים בקלות על מאבטחים המועסקים תמורת תשעה דולרים לשעה. כדי לעלות את רמת אבטחתם של מפעלי התעשייה הכימית, של הכורים האטומיים או של תשתיות התחבורה הלאומיות; פזרו את המתקנים האסטרטגיים, העבירו את המסוכנים שביניהם אל המדבר, עודדו את החברות להעביר את משרדיהם הראשיים לפריפריה.
“צעדי הביטחון” הם הצגת הראווה של הממשלה המיועדת לספק לאזרחים את התחושה שהממשל עושה הכול כדי לספק להם את הביטחון האישי המרבי תמורת כל דולר של מיסים. אולם דבר זה לא יעצור את טרוריסטים; הם תמיד ימצאו את נקודות התורפה. מגה-פיגועים על אדמת ארה”ב לא יתרחשו במטוסים נחטפים, למרות שקיימות כל כך הרבה שיטות להכניס נשק אל תוך המטוס עד כדי כך שאפשר לכתוב על זה ספר הדרכה שלם.
סכינים מניילון ונשק קראמי לא משתקפים באמצעי הבידוק. ניטרוגליצרין או אמל”ח ביולוגי אפשר להסוות בצורת תרופות. טרוריסט מיומן ולו במקצת מכיר את כל התכסיסים האלה. אין לטרוריסטים צורך לעלות למטוס בעצמם: הם יכולים לשלם לטייס עבור פעולת ההתאבדות או לקצין הביטחון המשתכר משכורת פדראלית דלה – עבור הפגיעה בטייסים. מטוסים קלים בכלל לא עוברים שום בדיקה ויכולים להמריא לארה”ב ממקסיקו. אפשר להשתמש בנמלי התעופה האירופאים בהם רמת הבידוק פחות נוקשה. אפילו אם המטען בטיסות הצ’רטר עובר בידוק אין צורך להמתין עד שהוא עולה למטוס – טרוריסט יכול לפוצץ את המטען בשלט-רחוק כאשר המטוס נוחת בנמל התעופה המיועד. למה בכלל להכניס את הפצצה למטוס? קל יותר לפוצץ אותה במתקן הבידוק בנמל התעופה לעיניהם של מאות צופים, או צופים לשעבר אם תרצו.
חומרים נפיצים יכולים להיות מדוללים בתוך דלק של מטוסים, מוטמנים בתוך חלקי חילוף המשמשים את המשפצים, או בתוך המטוסים עצמם כשהם מבקרים בנמלי תעופה במדינות עם רמת אבטחה נמוכה. דיילות ואנשי הצוות האחרים יכולים להרעיל את הטייסים. טרוריסטים יכולים להיות מאוד יצירתיים בבחירת הדרכים לבצע פיגוע.
ומה כל המהומה הזאת לגבי מטוסים? אפשר לפוצץ אוניות, רכבות, אוטובוסים, בניינים רשמיים, שווקים או מקומות הומי-אדם אחרים. האם פעולות ביטחוניות צריכות לכלול שיקוף תיקי התלמידים או מזוודות של הולכי-רגל? זה הזוי ובלתי-אפשרי, כשלוקחים בחשבון את מגוון איומי הטרור. על מנת לאבטח את רכבות המשא המעבירות את החומרים הכימיים יש להשגיח על כל מטר של מסילות, אוניות הבילוי חשופות לפיגוע על ידימצד סירות עמוסות חומרי נפץ. בלתי אפשרי גם להגן על כל המפעלים הכימיים או תחנות הכוח הגרעיניות הפזורות ברחבי העולם, גם אם נקיף את כולם בשדות מוקשים. על מנת למנוע את הפיגוע באוקלהומה-סיטי צריך היה לאסור מכירה של דשנים חקלאיים לציבור הרחב. כל תלמיד בית-ספר יכול להרכיב פצצה מאצטון ווזלין. אפשר לייצר חומרים ביולוגיים מסוכנים בתנאים ביתיים ולשפוך אותם אל הביוב. טכנולוגיה בת שישים שנה לא יכולה להוות סוד כמוס; גם טכנולוגיה גרעינית לא. מרוקו, שלא בורכה במוחות מדעיים מחזיקה בידע אטומי בסיסי; פקיסטאנים, שאינם הכי מפותחים בעולם הרכיבו פצצה גרעינית משלהם.
ישנן דרכים רבות לעקוף את מערכות-הסרק הביטחוניות שמדינות בונות. גם ההיסטוריה מוכיחה שהגנה מרחבית לא מועילה. כל עיר, כל בית וכל אדם חייבים לדאוג לביטחונם הם. אמנם פיתוח טכנולוגי מאפשר למדינות לספק לאזרחים את הביטחון המרבי אך אחרי שהטכנולוגיה הפכה לנחלת הכלל המדינות איבדו את המונופול על האמצעים. גם לצבא וגם למשטרה אין את היכולת לספק את הביטחון המוחלט. ביטחונו של כל אחד הוא באחריותו האישית.
אז מדוע תקופה ארוכה לא מתרחשים מגה-פיגועים? או שטרוריסטים נמנעים מפיגועי-סרק, או שהמערב עומד לפני גל פיגועים, נהנה מהפסקה אשר מנוצלת על ידי ארגוני המחבלים להשגת מיומנויות חדשות. תקופת השקט היחסי היא לבטח לא תוצאה של הפעולות הביטחוניות העלובות של מדינות העולם.

פסח הוא חג נפלא ומעורר גאווה. יהודים זכו בהתמודדות נגד המעצמה העולמית של אותה התקופה. אולם הרבנים לא רצו שהיהודים יתגאו בכוחם. יהודים חלשים ממושמעים יותר לרבנים, יותר מקובעים למחשבות על העולם הבא. יהודים חלשים גמישים יותר, מסוגלים יותר לשרוד. הרבנים “דיללו את מהותו של החג במים”. סעודה ומשתה תפסו את מקומו של הכבוד. אבל על תלמידיו של רבי עקיבא האפילה שמחת החג. רבנים שכחו את הצורך להסתגל למציאות. דוגמתו של רבי עקיבא מנוגדת למטרותיהם. במקום לפרסם פאת’מות (סליחה – פסקי-הלכה) לגבי עניינים זוטרים הנוגעים לחיי הפרט, לשבת ולהמתין לביאת המשיח – רבי עקיבא לקח אחריות והכריז על בואו בדמותו של בר-כוכבא. רבי עקיבא לא היה טיפש, הוא העריך את סיכויו המוגבלים של בר-כוכבא מול הרומאים. ובכל זאת, רבי עקיבא לא נכנע למציאות ולא הסתפק בהצלת הישיבה שלו בלבד. הוא הכריז מלחמה. הוא שם את הכבוד הלאומי מעל ערך החיים, אפילו מעל ערך לימוד התורה שהיו שניהם מונחים על כף המאזניים. כך גם רב כהנא כעבור תשע מאות שנה הבין שעליו למלא את תפקידו ולהשאיר את גורל היהודים בידי אלוהים. מלחמת רבי עקיבא קבעה עיקרון עליון: עלינו להלחם על אמיתות שערכן עולה על חיי-אדם.

אין מקום לדיון על פרופורציונאליות של פעולות התגמול. עוצמת התגובה צריכה להיות מספיקה כדי להפסיק את התקיפה. ביחסי אנוש - עיקרון עין תחת עין פועל היטב. לכל אחד כמות עיניים מוגבלת וכל אחד חושש מעוצמת התגובה. לא כך ביחסים בין המדינות. מנהיגים מעוניינים בהשגת מטרות עליונות ולא מודאגים מאובדן עיניו של בשר התותחים. תגובה פרופורציונאלית לא מפסיקה את הסכסוכים האידיאולוגיים. עיקר דאגותיהם של המנהיגים הוא שלא יגמר בשר התותחים. מלאי הבשר הזה יכול להיעלם מחמת חסרון בסיסי או בגלל אי-נכונותה של האומה להמשיך ולספק אותו. זה וגם זה מביאים למסקנה, כי יש להשמיד את היריב בכמויות גדולות כדי לגרום להפסקת הזרימה של המתגייסים.
דבר זה מוכיח, כי התגובה הנדרשת חייבת להיות לא פרופורציונאלית.

כל דבר בביטוי המוגזם הופך להיפוכו שלו. כדי להימנע מתופעות לווי לא רצויות – אל תפריז בשום דבר. תהנה מהחיים מעט פחות מכמה שאפשר, בזבז מעט פחות כסף מיכולתך.
דעת הקהל סוברת שפושע עם ניצוץ של טוב-לב- הוא כמעט צדיק, וצדיק עם מעט נטיות שליליות –צבוע. צדיקות ועבריינות – הם שתי מידות קיצוניות, סטייה קטנה מבטלת את שתיהן.
אנרכיה פראית וקפיטליזם חסר בלמים – הם ללא ספק תופעות קיצוניות, אך מעט וויסות עושה אותם לכלים חברתיים מועילים מאוד. אנרכיה זקוקה לחוקים בסיסיים והשוק החופשי – לבלימת מונופולים. אנשים התרגלו לחיי הנוחות ולא מקדישים תשומת לב ראויה להגנה על חירויותיהם: בזה הרגע חירויות ניטלים מהם – או על ידי זרים, המהגרים או פולשים, או על ידי בני עמם בדיקטטורה. מעט פחות ממצב של שוק חופשי – עדיין נחשב קפיטליזם. מעט פחות מהכלל ” מכל אחד – לפי יכולתו, לכל אחד – לפי צרכיו” – עדיין נחשב לסוציאליזם. מעט פחות מהחופש המוחלט – עדיין נחשב אנרכיה.
מיסוי על ידי המדינה הוא הסמל הכפייה, אך החברה זקוקה לו. חלופה למס יכולה להיות דמי חכירה לטובת העיר או ישוב. דמי חכירה או מס-רכוש תואמים בקירוב את מס ההכנסה ומאפשרים גביה רכה וחברה חופשית.
חופש הבחירה של תחום ההתיישבות המובטח הנובע מניידות יעשה את ההבדל בין קרונות הנוודים לבין מפעלי דמידוב בסיביר בהם הועסקו עבדים. ברוטליות של המשטרה תרד עם הגברת הפעילות למניעת הפשיעה על ידי הפעלת מודיעים. אמנם החיים בחברה המוצפת במלשינים יכולים להיות לא נעימים עד שנבין שמשלמים להם על המידע על עולם הפשע.
מדינת יהודה לא יכולה להיות חילונית. אולם אל לה להיות פונדמנטליסטית.

תמיד אפשר לזהות את הנכרי בתוכנו על פי השוני הבולט בהתנהגותו. לעולם אי-אפשר להבין את נפשו של הנכרי;: הוא לא צפוי, ולכן הוא חשוד ומשדר איום. דפוס התנהגות אחיד מגבש את החברה. אנשים שבטוחים מראש בתגובת הסובבים אותם משדרים ביטחון ומתקשרים בקלות.
ערבים ידועים בסתגלנותם לכל מצב, כמו כל אומה פרימיטיבית, חסרת תרבות מפותחת. באמריקה - הם מסתגלים לאורח חיים אמריקאי, באירופה – לצרפתי או גרמני. לא פלא שהאירופאים מטפחים את מדינות ערב. ערבים בישראל לומדים עברית ורבים מבלבלים אותם עם יהודים. יהודים לעומתם מדגישים את ההבדלים המסורתיים שלהם, ובכך משדרים אי-יציבות, מעוררים חשדנות ומשגעים גם את אויביהם וגם את הידידים שלהם כתוצאה מתנודות פוליטיות וחברתיות שלהם. ישראלים מצהירים על מוסר גבוה ובאותו זמן מפציצים את האוכלוסייה הלבנונית – טוב שמפציצים, אך מה בין זה ובין המוסר? מציעים לפלסטינים מדינה – ומסרבים בטענת אי-ההסכמה על גבולות. בונים צבא חזק ומדברים על השלום. העולם קובע את האבחנה הרפואית – “שיגעון פוליטי קליני”, ומתייחסים לישראל כאל חולת-נפש: מתעלמים מצרכיה ולא מחשיבים אותה לדבר.

מדינות לאומיות מקדשות את גבולותיהן ושומרות עליהן בקנאות. בהעדר האמונה הדתית הן מאמינות בקדושת גבולות המדינה. כדי להסיר כל ספק לגבי גבולותיהן מדינות לאומיות גדולות מאבטחות את גבולותיהן של נסיכויות ורשויות חסרות משמעות או אפילו את גבולות מדינות האויב. מכאן תשומת הלב הרבה לגבולות במזרח-התיכון.
המקבץ האתני הערבי אינו מתחלק ללאומים. סעודים לא נבדלים מעומאנים יותר מההבדלים בין השבטים בתוך סעודיה עצמה. קווי ההפרדה בתוך האומה הערבית אינם ברורים. סעודיה ואיראן הן מדינות לא יציבות וניתן לחלק אותן לפחות לחלקים סונים ושיעים. נוצרים ומוסלמים יחלקו את לבנון. גם הדרוזים עלולים לדרוש חלק מלבנון. הממלכה הירדנית תקרוס והירדנים יתאחדו עם ערביי יהודה ושומרון. נדרשת התפתחות כלכלית ותרבותית כדי שהם יוותרו על קשרים שבטיים לטובת מדינה גדולה, מגה-פוליס ענקיץ עוד לא הוכיחה את עצמה לאורך ההיסטוריה. רוב המדינות הלאומיות של אירופה בנות מאה שנה או מעט יותר, הערבים מפגרים בהתפתחותם במאות שנים אחרי אירופה. הם עוד לא בשלים למדינה לאומית. מדינות ערביות לאומיות מתפתחות לח’ליפויות כמו עומאן או לדיקטטורות כמו מצרים: הקשרים השבטיים עדיין חזקים. שבטים שנאלצים להתקיים במדינות מלאכותיות כאלה מתקוממים ומוסיפים ללחץ המצב הכלכלי הקיים. מלחמות אזרחים לא מעסיקות את הערבים מספיק בכדי להטות את תשומת ליבם מהגורמים החיצוניים: להפך – הם פורקים את מצוקותיהם על חשבון אויבים חיצוניים: ישראל וארה”ב.
מדינות ערב יתפרקו בסופו של דבר לישויות הניתנות לשליטה. זה יתרחש כתוצאה מהמאבקים בין השבטים או בשל גידול אוכלוסין, כשתקציב המדינה יהיה חסר לרכוש את ההסכמה החברתית. המערב ניסה פעם לקבוע את הגבולות של רואנדה ויוגוסלביה – ראו מה יצא מזה. הניחו לערבים לקבוע את גבולותיהם.

שואלים אותי מדוע הפסקתי לבוא לבית-כנסת – מה, הפסקתי להאמין באלוהים? לא, אתם אלה שחדלו להאמין, השבתי להם. אחרי שרבנים חשבו על שמירת הנימוסים בעת המאבק נגד גירוש יהודים מגוש-קטיף הם חדלו להיות בשבילי מורי דרך. הם מפחדים מהממשלה ולא יראים מאלוהים. הם עשו את הרבי מלובביץ’ למשיח אך שכחו את הוראותיו לא לאפשר וויתור על אף שעל מאדמת הקודש. בתי הכנסת הפכו למקלט לעבריינים, אין לי מה לחפש שם.
האם כל המהומה היא על פיסת קרקע, על חבל ארץ לא משמעותי לא במיקומו ולא בגודלו? לא! זהו מאבק על עם ישראל, על יהדות. ממשלה ששולחת אלפי יהודים להקים התנחלויות ולהפריח את השממה, ולאחר תקופה מגרשת אותם משם כשלדעתה אין יותר צורך בהם – איבדה את הזכות להיות ממשלה יהודית. גם הפריצים ממאות הביניים הזמינו יהודים למדינתם על מנת שאלה יפתחו עבורם את המסחר והבנקאות, ואחרי השגת מבוקשם היו מגרשים אותם ושודדים את רכושם. התנהגותה של ממשלת ישראל אינה שונה מכך, ורבנים אשר לא קראו למאבק אמיתי על ארץ-ישראל חדלו להיות מנהיגים רוחניים.