במלחמת הלבנון השנייה לממשלת ישראל לא היו מטרות פוליטיות ברורות, כפי שקבעה ועדת וינוגרד, ולכן היא נגררה אחרי נטיותיו של הצבא. המטכ”ל מצידו ידע לבצע פעולת טקטיות, ברם העדר תכנון האסטרטגי גזר את גורלה של המלחמה לכישלון- כתבתי אודות העניין הזה עוד ביולי 2006.
חמאס פועל בדרום ע”פ התסריט הצפוני ומעתיק אחד לאחד את השיטות של חיזבאללההחיזבאללה: חופר תעלות עמוקות, מבריח כמויות אדירות של חומרי נפץ, מייצר ויורה טילים מאולתרים זולים ומאמן כמעט בגלוי ארגונים חמושים. כמו החיזבאללה, גם החמאס זכה בבחירות ברשות והוא מחזק את אהדת הציבור כלפיו באמצעות מפעלים סוציאליים, הבטחות להחזרת הבעלות על קרקעות לידי הפלאחים, ענישת האויב הציוני ומאבק נגד השחיתות וההשפעות הזרות מחו”ל. החמאס כמו החיזבאללה הטריד את ישראל באמצעות הפרות קלות, חוזרות ונשנות, של הפסקות האש ממחבואם מאחורי גבה של אוכלוסיה אזרחית. ישראל מגיבה כלפי החמאס כפי שהיא הגיבה כלפי החיזבאללה: עם מכות פטיש בכד על שביב העץ. קורבנות פעולות התגמול הישראליות בקרב אזרחים משמשות רקע טוב לתעמולה של ארגונים חמושים. בעזה, כמו בלבנון – המלחמה נערכה להשגת מטרות שישראל בעצם כבר הסכימה להם: נסיגה ישראלית מהשטחים הערביים. החיזבאללה דרש את השטח הזעיר של חוות שבעא ואת רמת הגולן שאפילו “הנץ” ליברמן מוכן לוותר עליהם, החמאס דרש את מה שישראל ביצעה כבר באופן חלקי – את הנסיגה מיהודה ושומרון.
אף אם תיסוג ישראל מיהודה ושומרון, מחוות שבעא ורמת הגולן – השלום לא יופיע. מדוע שהחיזבאללה והחמאס ינטשו את הטקטיקה המניבה להם פירות? אם בגלל הפצצות הטילים ישראל תוותר על שטחים נרחבים – המשך ההתקפות יגרום לה למסור גם את מזרח ירושלים לפלסטינים –הרי כבר עכשיו הם שולטים ברובה. אין לחיזבאללה ולחמאס כל סיבה להפסיק את ההתקפות, להפך – הם ימצאו סיבה לחדש אותם כתגובה לכל “עוול” שישראל תבצע: מניעת מעבר של פועלים פלסטינים לישראל, ברדיפתה את הבוגדים דוגמת עזמי בשארה. במבט שטחי – אין לחיזבאללה ולחמאס סיבה להלחם בישראל אך בעצם – יש, ויש הרבה.
ישראל הקטנטונת לא מסוגל להתמודד עם ההתנגדות הערבית לאורך זמן. אפילו חוליות משגרי טילים מאולתרים מסוגלים לגרום לה נזק רב. איראן וסוריה יכולות להצליח אף יותר באמצעות הטילים ארוכי הטווח שברשותם. לישראל ישנו כלי יחידי להתמודד עם המצב – מאזן האימה היעיל. ללא כל קשר לדרישות היריב – על ישראל להוכיח תדיר לאויביה שהיא לא תסבול בשום פנים ואופןהתקפות על עריה. הפצצות התגמול על ערי לבנון לא יניאו את הערבים מדרישותיהם לנסיגה ישראלית כוללת. פלישות נקודתיות של צה”ל לעזה לא ישיגו דבר: חמאס היא מפלגת השלטון העממית שאי-אפשר לחסלה ע”י פעולות זהירות. רק דיכוי מאסיבי, אכזרי וראוותני של אוכלוסיה יכול לגרום לעקור את התמיכה העממית בו. מבצע צבאית משמעותי בעזה יכולה לקבוע עמדה אסטרטגית: לא כדאי לתקוף את ישראל.
ישראל נמנעת ממבצע צבאי בעזה כי הגורמים בחו”ל דורשים להמשיך במשא ומתן לשלום תחת אש. חיזבאללה וחמאס לא מוכן להיכנע ללחצים מבחוץ ולכן כל המאמץ מרוכז כלפי ישראל. לגורמים הזרים ביטחון ישראל אינו דבר בר חשיבות, וממשלת ישראל שמה את האינטרסים של תומכיה בחו”ל מעל לעניין הלאומי. פלישה לעזה תקעקע את מבצע ההתנתקות ותחשוף את העובדה שצה”ל בגוש-קטיף הגן לא על התנחלויות אלא על גבולותיה הדרומיים של ישראל. למרות שבתוקף בלבול המוחין של הציבור בישראל הנסיגה מיהודה ושומרון יכולה להתקבל ללא עוררין, השמאל חושש מלקחת סיכון ומשהה את הפלישה לעזה ככל האפשר.
החמאס מתח את החבל יותר מדי: הוא אינו החיזבאללה, אין לו ספקי אמל”ח בטוחים וקבועים כמו סוריה. גבולותיה של עזה מצומצמות לעומת לבנון ביכולתה של ישראל לחסום את הברחות אמל”ח לחלוטין. אין לחמאס גם את מקורות המימון עצמאיים כמו סחר בסמים משמש לחיזבאללה, הכסף יאזל לו זמן קצר לאחר השתלטותה של ישראל על עזה. ידיעות מודיעיניות של ישראל על לבנון היו מעורפלות, אך את הארגונים העזתיים ישראל מכירה היטב. בלבנון 2006 צה”ל פעל לבדו; בעזה יהיה לו שותף דומה לצד”ל של פעם בדמות כוחותיו של אבו-מאזן שלא יהססו להצטרף ללחימה נגד החמאס.
קלות הדעת בעת הפלישה לעזה יכולה להיות לישראל לרועץ: אם ישראל תסתפק במניעת ירי הטילים ולא תחסל את חמאס ערבים יטענו שניצחון הוא שלהם – כפי שקרה בלבנון. צה”ל צריך להיכנס לעזה רק בתנאי שממשלת ישראל תקבל החלטה אסטרטגית לגמור עם החמאס.

ישנן שתי סיבות עיקריות לשחרורם של עצורים ע”י מדינה: חנינה לעבריינים זוטרים, ושבויי מלחמה בתום מצב הלחימה. לעיתים נמתחת ביקורת נגד מוסד החנינה: קיצור תקופת המאסר מעידה כביכול על חומרתו המופלגת של העונש המקורי. מדינות מתוקנות עברו לשיטת השחרור המוקדם על תנאי, וחנינה נידונה לגבי כל עבריין באופן אישי וקפדני. חילופי השבויים מתבצעים בדרך כלל אחרי החתימה על הסכם שלום או הפסקת האש בפועל. שחרור השבויים בטרם נדמו צלילי המלחמה מחזיר את המשוחררים חדורי השנאה לשוביו אל שורות הלוחמים. לפעמים מתקיימים חילופי השבויים הטקטיים לאחר תקריות אלימות חסרות משמעות כדי לחסוך מהצדדים את ההוצאות על החזקת השבויים אם מספרם שווה ערך משני הצדדים. מדינה שאינה מסוגלת לכלכל מחנות שבויים מוציאה אותם להורג או מרעיבה אותם למוות. שחרור שבויים תוך כדי לחימה בדרך כלל אינו מקובל.
האם ישראל נמצאת במצב מלחמה עם פלסטינים? אלה שממלאים את בתי המעצר הישראלים ישיבו בחיוב. בבית הם נחשבים לגיבורי מלחמה ולאחר שחרורם הו וודאי יחזרו לא לחיי שלווה בכפר אלא לשדות הקרבות נגד ישראל. רוב המשוחררים בעסקאות קודמות ללא ספק הצטרפו לשורות הלוחמים.
ישנם מקרים בהם לא משחררים את השבויים בכלל ומחזיקים אותם כקלף מיקוח או בני ערובה. למשל ברגותי – יכול להיות שהוא לא השתתף עם לוחמי “גדודי חללי אל-אקצה” בפיגועים נגד ישראל ונעצר כמחווה לערפאת, אולם כעת הוא מהווה קלף מיקוח יקר ובן-ערובה טוב ולכן חייב להישאר במעצר. ישראל צריכה לנצל את בני הערובה שבידה.
ישנם מקרים בהם השבוי לאחר שחרורו נדון בשובו לביתו על פשעי מלחמה. רוב הלוחמים הפלסטינים השבויים בישראל לחמו כחיילים אך חלק מהם אשמים בפשעי מלחמה כגון רצח נשים וילדים.
לא חשוב אם ישראל מפגינה את “הרצון הטוב” כשהיא משחררת שבויים וקוראת לזה “חילופי השבויים” כדי לסבר את האוזן. מה שחשוב זאת התגובה של פלסטינים למחוות הרצון הטוב הזאת. והם מפרשים אותה כוויתור ישראלי שהושג במחיר דמים. ערבים יתגאו בהישג הטקטי ולא ייוותרו על הזדמנות לזכות בהישג הזה שוב. “החילופים” עושים חטיפת ישראלים לשיטה יעילה עבורם. “החילופים” משכנעים את ערבים ששובם הביתה מובטח אף אם ייתפשו תוך כד הלחימה.
עסקאות חילופי השבויים הלא פרופורציונאליות משרתות את התעמולה הפוליטית של השלטון. המאמצים לשחרורו של רב”ט שליט מטיבים עם תדמיתה של “קדימה”,למרות הנזק המדיני. עסקת החילופין משווה את חייו של שליט לחיי מאות היהודים שנרצחו ע”י שוביו ולמאות נוספים שייהרגו בעתיד. חירותו של שליט היום שווה יותר מחיי מאות יהודים בעתיד.
החילופים האלה מנוגדים גם לרוחה של היהדות. מבצעי הפשע חייבים לבוא על עונשם ואין מה לדבר על חיילי האויב בזמן המלחמה. אסור לרחם על אנשי זדון גם אם נוח לישראל להציף את פלסטין בגנגסטרים ערבים כתוצאה משחרורם מהשבי. היהדות מצווה על פדיון שבויים בתנאים שונים. חוטפי יהודים היו מרוויחים בכל מקרה: או ע”י קבלת פדיון מקהילה יהודית או ע”י מכירתם לעבדות. פדיון שבויים לא הפך את החטיפה לרווחית יותר ממה שתכננו החוטפים. כעת הודות לשיטת חילופי השבויים החטיפות נעשו לעסק כדאי ביותר עבור ערבים ומעודד אותם לחטיפות נוספות.
הבעיה שמתגלה בהחזקתם של שבויים רבים בישראל גורמת לנו לחזור להיסטוריה המקראית. בימי קדם בישראל לא נהגו לאסור אנשים לתקופות ארוכות. עצם הרעיון של החזקת פושעים בהסגר במשך עשרות שנים על חשבון הציבור היה מנוגד לתפיסתם הפרגמאטית. גרימת נזק לבריאותו של הפושע ע”י מלקות יכול להיראות אכזרי בעיני המורליסטים שבינינו אולם יהודים רבים היו מכים את טרוריסטים ללא היסוס. מלקות והוצאה להורג בפומבי בהחלט עונים לדרישות המצב. התורה השורשית מורה על עונש מוות לרוצח: “שופך דם באדם דמו יישפך” . למצווה הזאת אין קשר להשפעה האסתטית של המעשה, או למניעת הרצח העתידי, או לשאלות המוסר בנטילת החיים מאדם. המצוות ההוצאה להורג מורה על צדק, צדק לרוצח, צדק כלפי קורבנותיו. אין להירתע מטעות אפשרית: אף אם ישראל תוציא להורג מישהו שאינו רצח בעצמו הוא עדיין מהווה חלק מארגון הרוצחים. אני יכול לישון עם זה בשקט. גם ממשלת ישראל תוכל: הרבה אנשים תמימים נפלו בלבנון מההפצצות במלחמה האחרונה ע”פ פקודתה.
ובבקשה – אל תתחילו בתואנות: “אין לנו סנהדרין היום כדי לגזור דיני נפשות…” מערכת המשפט הישראלית שולחת למאסרים ארוכים את יהודים שהרגו ערבים מתוך הגנה עצמית – ישנו הגיון רב יותר בהוצאתם להורג של ערבים שרצחו יהודים.
בעיית חילופי השבויים תאבד מחריפותה אם ישראל תחדל לקחת שבויים.

משטרת ישראל חשפה מעילה בהיקף מיליוני שקלים מקופת הליכוד ע”י גזבר המפלגה, מעילה מגוחכת כזאת: הוא הפקיד המחאות מזויפות לחשבון הבנק של אימו. ראש הליכוד קיבל מכה מתחת לחגורה: הכלכלן המהולל לא הצליח להשגיח על חשבון מפלגתו שלו. אפשר היה לוותר על הצגה משטרתית המרשימה: נתניהו-כלכלן – זהו בלון שסופו להתפוצץ.
ביבי מעולם לא למד כלכלה ברצינות. הוא בעל תארים בניהול ובאדריכלות, אולם הוא למד פוליטולוגיה בתקופה שאוניברסיטאות כבר נכבשו ע”י השקפות השמאל. ההתנסות שלו בייעוץ כלכלי עושה לו שירות גרוע בדעת הקהל האמריקנית – בארה”ב יועצים כלכליים נחשבים לחסרי תועלת ומספקים חומר בעיקר למופעי סטאנד-אפ.
בכיסא הרם של שר האוצר של ישראל, נתניהו נהנה מפירות הפריחה הכלכלית האמריקנית ברם לא הוא ולא קלינטון תרמו להצלחה הזאת מאומה. כראש ממשלה נתניהו כיהן בתקופת השפל הכלכלי – תוצאה, לדבריו, של הירידה בעלייה ממדינות חבר העמים. תואנה מצחיקה – הרי מהגרים בדרך כלל מכבידים על כלכלת המדינה, ובתקופתו גדלה דווקא תרומתם הכלכלית של העולים הותיקים.
נתניהו פעל לפי ספר, לפי כללים הידועים לכל סטודנט לכלכלה: הפרטה, הפחתת ריכוזיות במשק, פיחות זוחל של שער החליפין של המטבע, קיצוץ בקצבאות סוציאליים והורדת המיסים. אמנם הוא הפריט את החברות הממשלתיות אך טרם יצר תחרות חופשית בשוק. מונופולים של אוליגארכים תפסו את מקומם של מונופול הממשלתי. חברות המנוהלות ע”י ממשלה בדרך כלל סבלו מניהול ריכוזי כושל והוערכו נמוך מערכם האמיתי. אוליגארכים רכשו את אוצרותינו הלאומיים בזול. היה עליו קודם כל להחליף את מנהלי החברות הממשלתיות, ליעל אותם, להפוך אותן לרווחיות, לבטל את הריכוזיות המשק, ליצור תחרות חופשית ורק אז – להפריט אותן. המתחרים במכרז היו מציעים מחירים גבוהים בהרבה, והיו מנהלים את החברות באופן יעיל יותר מאשר אוליגארכים שאינם בעלי ניסיון בתחומים אלה. כעבור זמן נתניהו החל להיאבק נגד המונופולים אך אז היה כבר מאוחר – חיסול מונופולים קודם להפרטה.
אחת מהפעולות שהתבצעו במסגרת מדיניות ההפרטה של נתניהו הייתה מזיקה במיוחד: הפרטת קרקעות רחבת היקף בגליל ובנגב ב-1997. עד אז יהודים וערבים שלטו בנתחים שווים של הקרקע והמדינה שלטה על כל השאר. ההפרטה של קרקעות האלה ענתה על דרישותיה של השיטה הליבראלית ושירתה את האינטרסים של חבריו – בעלי הון מחו”ל. כצפוי, יהודים לא נהרו להשתקע באזורים המאוכלסים בצפיפות ע”י ערבים בעלי אופי עוין, לפיכך ההפרטה פתחה פתח לרכישת קרקעות ע”י ארגונים ערביים הממומנים ע”י ערב הסעודית.
ישראל עוד צפויה להתמודד עם תוצאות ההפרטה של הבנקים. קריסת הבנקים הקטנים המנוהלים בחוסר מקצועיות עלולה להתרחש בסבירות גבוהה. נתניהו ניחש את מקור הבעיה – את מדיניותו המיושנת של בנק ישראל – אך לא ידעה כיצד לתקנה. במקום לשנות את המצב לאט ובזהירות, הוא שבר בגסות את המערכת הישנה ולא הכין את התשתית ליצירת התנאים החדשים של התחרות הבריאה. תקופת כהונתו הייתה קצרה והוא ניסה לדחוס כמה שיותר רפורמות בזמן הזה. תנודות עצומות מסוכנות במיוחד לכלכלה הזעירה של מדינת ישראל הקטנה רגמו לערעור היציבות של בורסת המניות ולשינויים דרסטיים בשארי המטבע.
נתניהו רקד לפי הכוריאוגרפיה של הבנק העולמי למרות שידוע: הבנק העולמי לא הטיב את הכלכלה לטווח ארוך באף מדינה. להפך – מדינות כמו יפן ודרום-קוריאה שיצרו שווקים סגורים עם פיקוח על מטבע ופיקוח ממשלתי מוסווה על השוק הפנימי בנו בסיס כלכלי איתן וצומח ורק אחרי זה נפתחו לעולם החופשי. כלכלת ישראל החלשה שנפרצה בפני העולם הגלובאלי נפלה קורבן לקולוניזציה מצד משקיעים חיצוניים ונתח גדול מהמע”מ מחלחל לחו”ל. לא במקרה חברות היי-טק אמריקניות משלמות לקבלני המשנה שלהם בהודו משכורות נמוכות בהרבה מעמיתיהם בארה”ב – הרי גם איכות העבודה ההודית היא בהתאם - אמנם, המשכורות של אנשי היי-טק בישראל נמוכות מאמריקאיות רק מחמת הניהול כלכלי הכושל של הממשלה.
הפיחות הנוכחי של השקל הוא תוצאה של הליברליזציה הפזיזה. הנתח הכלכלי של האוליגארכים – חברות הייצוא ומשקיעי חוץ גדל, אולם רוב אוכלוסיה נשארת ענייה למדי ויבוא מוצרי הצריכה מתון. העיוות המערכתי של כלכלה ישראלית דומה למתרחש בשווקים פרוצים אחרים כגון אוקראינה: רוב העוצמה הכלכלית מרוכזת בידי האוליגארכים, רוב האוכלוסיה – ענייה, ורמת ההכנסות של שכבת הביניים אינה מספיקה אחרי עליית המחירים המתמדת.
נתניהו התרכז בהפרטתם של חברות-הענק במקום בעסקים זעירים. שיעור המס המרבי המיועד שהוא קבע – 35% - הוא מהגבוהים בעולם החופשי, למרות שכלכלה ישראלית הפוסט-סוציאליסטית יכולה להתפתח כראוי רק עם שיעור מס מרבי של 15%. רמת המיסוי הנמוכה חשובה במיוחד ליצירת שוק הצריכה הגדול של שכבת הביניים.
מדיניות כלכלית השטחית של נתניהו מובילה את ישראל אל המשבר שממנו סבלו כל מדינות שפעלו על פי התנאים של הבנק העולמי.

הקמפיין לוויתור על האזרחות הישראלית אינו בא לשלול פעולה לשינוי המצב המדיני בישראל. ברם יש להבין ששינוי הנתיב הפוליטי של ישראל אפשרי רק דרך התקוממות עממית. הרי השמאל והערבים יוצרים ביחד רוב פרלמנטארי ומצביעים באופן מתואם. הישראלים כבר השלימו עם מדינה אתיאיסטית, עיוורת להבדלים אתניים. הפלסטינים למעשה כבר יצרו מדינה משלהם והם יכולים להכריז על הקמתה בכל עת ללא המתנה להסכמה ישראלית. רוב המדינות מכירות בפלסטין העצמאית וישראל לבסוף תיגרר אחריהן.
מרד אזרחי אפשרי על אף שהשב”כ חודר לכל התארגנות ציבורית ובתי המשפט שפוטי השלטון גוזרים עונשים למתנגדי הממשל ללא הוכחות חד-משמעיות. מהפכנים במדינות אחרות נתקלים בבעיות דומות, והמצב קשה יותר במדינה טוטליטרית קטנה כמו ישראל. מהפכה היא אפשרית, אך סיכוייה קלושים.
יהודים הרוצים לשנות את ישראל באופן מהותי צריכים להתכונן לגרוע מכל. אם תוכרז הקמתה של המדינה הפלסטינית וישראל תמשיך להתדרדר – יהודים צריכים לפתח אסטרטגיה של מילוט.
ראשית, אנחנו צריכים ליצור תנאים להישארותנו ביהודה ושומרון. שנית, עלינו להכין את הקרקע לקבלת הריבונות או אוטונומיה עצמאית. ליהודים יהיה קל יותר להתמודד עם התנגדות פלסטינית מאשר עם ישראל ולו רק בגלל חולשתם של שירותי ביטחון פנים פלסטינים לעומת השב”כ. ליהודים קל יותר לירות באויב הפלסטיני מאשר ביהודי, שמאלני ככל שיהיה.
במקרה של מרד בתוך ישראל דעת הקהל השמאלנית תהיה נגד, אולם מרד נגד ערביי פלסטין יגרום לאהדה בקרב דעת הקהל העולמית, גם הלא היהודית.
יהודים שיוותרו על אזרחות ישראלית יוכלו להישאר בפלסטין כתושבים ללא אזרחות. הם לא יהיו נתונים למרותה של מדינה כל שהיא והפלסטינים לא יוכלו לגרשם באופן חוקי, גם לישראל לא תהיה אפשרות חוקית כזאת. העולם לא יוכל להתנגד לנוכחות יהודית בפלסטין כפי שהוא מקבל נוכחות ערבית בישראל.
אחרי שהיהודים יתבססו בשטחי פלסטין, התקשורת העולמית תפנה את תשומת ליבה מערבים שנהרגו בידי צה”ל לקורבנות יהודיים בהתנחלויות. מדינה פלסטינית לא תחזיק מעמד זמן רב מחמת סכסוכים פנימיים אלימים. בו בזמן המתנחלים היהודים יחזקו את כוחותיהם וירחיבו את תחום השפעתם הביטחונית, ייצרו רשת של מחנות הפליטים שרק הכרזה על עצמאות בשם מסוים תחסר להשלמת המהלך.
העבריינות הכי משתלמת היא זאת שמנצלת פרצות בחוק. וויתור על אזרחות – היא פרצה; גם ישראל וגם פלסטין יוכלו לצפות שלב אחר שלב של המהלך אך לא תהיינה מסוגלות למנוע אותם. תוך מספר שנים יהיו היהודים מסוגלים ליצור מדינה עצמאית ולגרש משטחה את הערבים בשיטה אגרסיבית נוסח מחדשי הישוב היהודי בחברון.

על פי חוק השבות הישראלי כל יהודי רשאי לשהות בארץ ללא הגבלת זמן גם ללא אזרחות ישראלית. ישראל לא תשנה את החוק רק כדי להתנכל למתנחלים כי קיימת הסכמה רחבה לא לשנותו. שינוי חוק השבות פותח פרצה לשינוי העמדה בנוגע לזכות השיבה לפלסטינים שעליו נאבקים הערבים והשמאל.
גם הבנקים ימשיכו לתת שרות לתושבי יהודה כפי שהם משרתים תושבי-חוץ. אפילו אם הבנקים יסרבו להעניק שירות למתנחלים, אלה יכולים להישען למערכת בנקאית האלקטרונית דרך רשת האינטרנט. עם הזמן תפתח מדינת יהודה מערכת בנקאית משלה. השוק החופשי ללא התערבות ממשלתית תמשוך את ההשקעות מחו”ל.
תושבי יהודה יצטרכו לפרנס את עצמם ממקורות עצמאיים: הורים ישלמו למורים וגננות, מערכות שונות יכולים להתקיים על תרומות מיהודי התפוצות. מתנחלים יגיעו להסכם עם ממשלת ישראל על העברת כספי מס-הכנסה כפי שעשתה הרשות הפלסטינית. אך השאיפה שלהם צריכה להיות השגת העצמאות הכלכלית מרבית, אם הם חפצים במדינה עצמאית. הם לא יהיו עניים יותר מהחלוצים של שנות ה-30-40. גם יהודה המקורית, המקראית – לא הייתה עשירה במיוחד. מדינת יהודה תוכל להגדיר את עצמה ביחס לישראל לפי המודל של יחסי סאן-מרינו - איטליה.
שימוש בתווית “עבודה עברית” יהווה מקדם מכירות מעולה לתוצרתה של מדינת יהודה. ישראלים רבים מתביישים לשאול את המוכר ישירות על מקורם של מוצרים אולם בשמחה יעדיפו את תוצרתה של מדינת יהודה המסומנת באופן בולט. אפשר יהיה אף “לנגן על מייתרי הנפש הסוציאליסטי” ולגרום להם לאהוד את רעיון של שיבת העם היהודי לעבודת כפיים; ושמאלנים לא פחות מימנים שנאים את ערבים.
ברשות הפלסטינית כעת אין כל חוק המגביל את רכישת קרקעות. החוק הירדני הקדום אוסר מכירת קרקעות לישראלים אך לא ליהודים. אחרי חתימת הסכם שלום עם ישראל ירדן – כדי למנוע האשמות באפליה – אסרה באופן גורף את מכירת הקרקע מלבד לערבים. סביר להניח שמדינת פלסטין תנהג באותו אופן. ובמקרה הזה תקבל משנה תוקף האמנה הבינלאומית לגבי התושבים חסרי אזרחות – אמנה חשובה כל כך שפלסטינים לא יעיזו להפר אותה, אם יחתמו עליה אם לאו. סעיף 13 של האמנה קובע זכויות משפטיות שוות לתושבים חסרי האזרחות; המתנחלים ייהנו מאותן זכויות מאשר כל תושבי-חוץ אחרים, זהים לבעלי קרקעות ערבים שאינם אזרחי פלסטין. סעיף 26 של אותה אמנה מתנה זכות תנוע חופשית בכל שטחי המדינה בה נמצאים הפליטים; מתנחלים יהודים יוכלו להשתקע בכל מקום שיבחרו כולל יישובים הקיימים שלהם. בלתי אפשרי לגרש את הפליטים : פלסטין תלויה בסיוע מאירופה וארה”ב ולא תסתכן בהפרה בוטה של זכויות האדם. מאותה סיבה היא גם לא תנתק את מקורות החשמל והמים ליישובים יהודיים (הרי ישראל לא עשתה את זה בחבל עזה למרות אינתיפאדה). תושבים יהודיים של היישובים הנצורים יהיו לאייטם חם של רשתות הטלוויזיה של ארה”ב; גם דעת הקהל הישראלית תגלה אמפטיה. ממשלת ישראל מוכנה לגרש מתנחלים בסיוע כוחות הביטחון שלה אך לא כתוצאה מפעולה של הערבים.
החיים בתנאי מחנות הפליטים בשטח המדינה הפלסטינית זהו פתרון זמני: צריך זמן כדי לאגור כוחות ולהתכונן למאבק נגד פלסטין. לא ניתן לעשות את זה בתנאים הקיימים כאשר השב”כ פורס את רשת המודיעינית שלו על מתנחלים. בקיצור: יהודים נשארים בשטח פלסטיני ללא אזרחות כי להלחם נגד פלסטינים על הקמתה של מדינה יהודית בגדה המערבית קל יותר מאשר לבדל את יהודה מישראל. שורה תחתונה: אנחנו נערכים למאבק על מדינה יהודית מול פלסטין החלשה במקום להתמודד עם ישראל החזקה, כפליטים ללא אזרחות – ולא ככובשים ישראלים.
החיים היהודיים בשטחי פלסטין תחת הגדרה של פליטים לא תימשך זמן רב: למרות שיהודים מוכנים לקבל על עצמם סטאטוס ה-“דימי” המוסלמי (תושבים נכרים, סוג ב’) – ערביי פלסטין הלאומנים כבר עברו את השלב של נאמנות לכללי האסלאם. אני נותן שנתיים-שלוש להיווצרותה של תנועה המונית לוויתור על אזרחות ישראלית והצטרפות למדינת יהודה, היהודית באמת.
מתנחלים צריכים להדיח את מועצת יש”ע כסייענית לשלטונות הישראלים. במקומו צריכה לקום מועצה הנבחרת בבחירות ישירות, שייקנו לה מעמד של פרלמנט נבחר; עם הזמן המועצה תהווה בסיס לממשלת מדינת יהודה המכוננת. על מתנחלים לבחור גם הרב הראשי ליהודה שייהנה מסמכויות הנשיא.
הרב כהנא אמר:“מערכת הבחירות בשטחי עיו”ש הם השלב המכונן של מדינת פלסטין”; כך גם הבחירות למועצת יהודה תהווה מעשה מכונן של מדינת יהודה היהודית.

ישראל מנהלת מדיניות כיבוש מיוחדת במינה: הכובש דואג לצרכיו של הנכבש ולא דורש דבר בתמורה. ישראל מממנת את הרשות, מספקת אמל”ח לארגונים מרוששים, מעניקה מקומות תעסוקה לפלסטינים – ובאותו הזמן מוכהעל ידי הטרור הפלסטיני וסופגת את הפצצות ה”קסאם”. אין טעם להמשך הכיבוש: או שתספחו את השטחים ותגרשו את ערבים מהם, או שתוותרו על יהודה ושמרון ותאפשרו לערבים להקים בהם את מדינתם. עם מדינה פלסטינית אפשר להתמודד ביתר יעילות מאשר עם המצב הנוכחי. ישראל תוכל להציב גבולות בלתי חדירים, לעצור את זרם הפועלים הפלסטינים לשטחה ולקבוע מכס גדול מנשוא על היבוא מפלסטין. המכס הגבוה ודרישת ביטוח הבריאות לכל פועל פלסטיני יביא למצור על עזה. גם מכות התגמול על התקפות הטרור יהיו לגיטימיות יותר כנגד המדינה ריבונית מאשר מול אוכלוסיית הרשות הכבושה.
אין חשיבות להכרה או אי-הכרה בישראל מצידה של מדינת פלסטין. למרות הסכמי שביתת הנשק או “הודנות”, מגזר מסוים של ערבים לעולם ימשיכו להלחם נגד ישראל. אין להסכים עם הקמתה של מדינה פלסטינית אלא בתנאי כינונו של הסכם שלום מלא וכולל עם כל מדינות ערביות; ברם הממשל הישראלי אינו עומד על כך. חוץ מזה – מדינות ערב לעולם יפרו את ההסכם הזה בנקל.
הדרישה לשיבתם של פליטי 1948 אינה המכשול הגדול: רובם לא יהיו מסוגלים להוכיח את מקום מגוריהם המדויק של אבות אבותיהם. סחבת בירוקרטית של עשרות שנים תחסל את ההתלהבות של רובם.
גם חלוקת ירושלים אינה בעיה קריטית: הערבים במילא שולטים על הר-הבית וסביבתו.
או ליצור מדינה יהודית כוללת גם יהודה ושמרון ללא ערבים בתוכה – או לוותר לערבים על מה שהם כבר מחזיקים בידיהם.

ישראל מנהלת מדיניות כיבוש מיוחדת במינה: הכובש דואג לצרכיו של הנכבש ולא דורש דבר בתמורה. ישראל מממנת את הרשות, מספקת אמל”ח לארגונים מרוששים, מעניקה מקומות תעסוקה לפלסטינים – ובאותו הזמן מוכהעל ידי הטרור הפלסטיני וסופגת את הפצצות ה”קסאם”. אין טעם להמשך הכיבוש: או שתספחו את השטחים ותגרשו את ערבים מהם, או שתוותרו על יהודה ושמרון ותאפשרו לערבים להקים בהם את מדינתם. עם מדינה פלסטינית אפשר להתמודד ביתר יעילות מאשר עם המצב הנוכחי. ישראל תוכל להציב גבולות בלתי חדירים, לעצור את זרם הפועלים הפלסטינים לשטחה ולקבוע מכס גדול מנשוא על היבוא מפלסטין. המכס הגבוה ודרישת ביטוח הבריאות לכל פועל פלסטיני יביא למצור על עזה. גם מכות התגמול על התקפות הטרור יהיו לגיטימיות יותר כנגד המדינה ריבונית מאשר מול אוכלוסיית הרשות הכבושה.
אין חשיבות להכרה או אי-הכרה בישראל מצידה של מדינת פלסטין. למרות הסכמי שביתת הנשק או “הודנות”, מגזר מסוים של ערבים לעולם ימשיכו להלחם נגד ישראל. אין להסכים עם הקמתה של מדינה פלסטינית אלא בתנאי כינונו של הסכם שלום מלא וכולל עם כל מדינות ערביות; ברם הממשל הישראלי אינו עומד על כך. חוץ מזה – מדינות ערב לעולם יפרו את ההסכם הזה בנקל.
הדרישה לשיבתם של פליטי 1948 אינה המכשול הגדול: רובם לא יהיו מסוגלים להוכיח את מקום מגוריהם המדויק של אבות אבותיהם. סחבת בירוקרטית של עשרות שנים תחסל את ההתלהבות של רובם.
גם חלוקת ירושלים אינה בעיה קריטית: הערבים במילא שולטים על הר-הבית וסביבתו.
או ליצור מדינה יהודית כוללת גם יהודה ושמרון ללא ערבים בתוכה – או לוותר לערבים על מה שהם כבר מחזיקים בידיהם.

ליבראלים מגישים לאויב את הלחי השנייה – את הלחי של הזולת. הסובלנות של היום תגרור אחריה אכזריות נוראה מחר שתידרש כדי לפתור את מצבור הבעיות. מלכתחילה, ליברליות התבססה לא על העדר הצורך בעקרונות אלא על שלילת עקרונות זרים בלבד – כגון דיכוי, ועקרונות אחרים המתועבים בעיני רוב הציבור. הליברלים של פעם היו מוכנים להיאבק על עקרונותיהם ולא הסכימו להסתגל לעוולות. ההשלמה עם הרע היא תוצאה של התפתחות של רציונאליות פרימיטיבית. השמאל משוכנע שהוא יודע כיצד העולם בנוי ולכן ביכולתו לתכנן אותו ולשנותו בהתאם לדעותיו. מחברי דוקטורטים הזויים מבקשים ליישם את התיאוריות שלהם במציאות. כל מה שלא מפריך את מסכנות השמאל לא נחשב לרע. מכיוון שמוסר שולל רציונאליות פרימיטיבית – השמאל מבטל את המוסר במשוואות נוסחאותיו. חוסר מוסריות מעולם אינו מנוגד לשמאלנות. מצד אחר השמאל מתעב חברות שמרניות עם עקרונות מוסריים איתנים, כי הוא מסרב להשתנות. אך עם זאת באופן קבוע מפריך את חזונותיו שלו. השמאל שובר בפראיות את כל הסייגים הפוליטיים, צבאיים ומוסריים שבנתה החברה כדי להתגונן בפני הרע, אם בפני הטרור או בפני הומוסקסואליות.
חופש הביטוי הוא הנשק שהחברה הליבראלית יצרה כנגד אויביה. חופש הביטוי נועד לקרוא לאחדות בפני האיום על הערכים היסודיים. השמאל מדכא את העידוד לשנאה כלפי האויב שנועדה רק להגנה בפניו, ומעודדת את האויב עצמו ואת ערכיו המתועבים.
ההנחה הבסיסית של הליבראליזם היא “חיה ותן לחיות”, אולם המונחים האלה מנוגדים זה לזה. החיים הם לא קיום פיזי בלבד אלא גם הסביבה הרוחנית שבה אנו מתקיימים: למשל מדינה יהודית משוללת ערבים. את צרכיהם של אחרים אפשר לזנוח. את הנזק צריך לצמצם ככל האפשר – גירוש ערבים לעומת השמדתם הכוללת.
השמאל לא מתרגש מפגיע ברגשות הזולת. משטרים שמאלנים טבחו אזרחים במיליונים, גם כעת השמאל רודף ומדכא את הציבור השמרני הישר. שמאלנים מגנים על מצודותיהם על ידי דיכוי יריביהם.
יהודים מתבוללים לא רוצים להתבדל מאומות העולם ומנסים לשבור את רוחם של היהודים הנאמנים. מתבוללים מצטרפים לשמאל.

הסכסוך בין התנועה הרפורמית לבין הרב מרדכי אליהו שפרץ בעקבות דבריו של הרב המקשרים את רפורמיזם לשואה – לא נטול יסוד לגמרי: הקשר אכן קיים.
מעורבותם של יהודים הפשוטים בחייהם לא נוחה הייתה לגרמנים – בין אם בכלכלה, בתרבות, בממשלה, בכל מקום. המצב הזה נוצר בשל וויתורם של יהודים על ההבדלה המסורתית שלהם מהגויים. יהודים הבדילו את עצמם כדי למנוע התבוללות, למרות שהדבר יצר לחץ חברתי ביחסים בינם לבין האוכלוסייה הסובבת אותם. אולם ככל שקטן החיכוך בין יהודים לגויים כך העולם היה פחות מוטרד מנכחותם בתוכו. מהרגע בה נשברה חומת ההבדלה – הפרעות ביהודים היו רק שאלה של זמן. מצב דומה למה שהתרחש ברוסיה בה סוחרים יהודים ואביונים יהודים, ומאוחר יותר – בולשביקים יהודים הציקו לאוכלוסיה הסלאבית. זה לא מצדיק את הפרעות, זה רק מסביר את הרקע לאשר התרחש.
רוסיה, ופחות מכך – גרמניה – הגבילו אפשרויות ליהודים להתבולל בתוך המדינה. גם אחרי יציאתם מהגטאות, היהודים במדינות הללו נשארו אזרחים מסוג ב’ ונוכחותם הזינה את הפעילות האנטישמית. ארה”ב שבמהירות הטמיעה את יהודים בתוך החברה יציאתם לעולם החופשי גרמה להתעוררות האנטישמיות שנבלמה מעט בשנות ה-60 של המאה העשרים.
רפורמיזם הסיר את ההבדלים המסורתיים עם ביטול המסורת עצמה. יהודי-רפורמי לא נבדל בהתנהגותו מגרמנים במאומה.
רפורמיזם ודאי לא היה הסיבה לשואה – הרי נאצים רצחו גם יהודים שהתנצרו, אך הוא מיסד את ההתבוללות, שהאיצה במידה רבה את השואה היהודית.

מחקר של האוניברסיטה העברית שנערך לאחרונה קובע כי שליש מהרבנים הקונסרבטיבים בישראל בעד זכותם של הומוסקסואלים לשמש כרבנים. על רקע הפוליטיקאים הישראלים הרבים שהסתבכו בפרשיות מין – גם הם כנראה רוצים להרחיב את מגוון האפשרויות שלהם במקום עבודתם. להתנפל על נשים – זה מיושן ונדוש. “גייז-רבייס” יהיו להיט – הם יטרידו מינית גברים! יהודים-קומוניסטים הרסו עולמות למען בניית חברה על בסיס המוסר האידיאלי, אולם רבנים קונסרבטיבים אינם שומרים על מוסר, אלא נגררים אחרי החוגים הליברליים של ארה”ב, זאת למרות שעמיתיהם הקנדיים אינם ששים להעניק תואר רבנות להומוסקסואלים. זרמים נוצרים עיקריים לא רק אינם משלימים עם נטיות הומוסקסואליות של נציגיהם אלא גם מגרשים הומוסקסואלים רמי דרג מתפקידיהם.
גם נוצרים וגם מוסלמים מבינים שהתועבה קיימת ואין דרך לעקרה מן השורש. ברם, רבנים קונסרבטיבים פותרים את הבעיה בהעלותם את העיוות המוסרי לרמה של נורמה חברתית. ספק אם הם מאמינים שהתורה אינה מבדילה בין תמימים לאנשי זדון. נכון יותר להניח שהם מטילים ספק במקורה האלוהי של התורה, ולכן אינם מהססים להתעלם מהכתוב בה ואף לתקן אותה פה ושם לפי צרכיהם. היתר רבני להומוסקסואלים הוא הפרה בוטה של מצוות התורה לבער את ההומוסקסואלים מקרב ישראל. אם מתירים להומוסקסואלים לשמש כרבני ישראל לא רחוק מזה היתר לזוגות הומוסקסואלים לאמץ ילדים ולחנך אותם, חס וחלילה.
דתות אחרות כמו הינדואיזם ובודהיזם שותקות ביחס להומוסקסואליות אך מסתייגות בשתיקה בגלל השתמטות ההומוסקסואלים מהשתתפות בעניין הפרו ורבו הלאומי. בהתירם את הנישואים החד-מיניים, רבנים קונסרבטיבים מפרים את מצוותה המפורשת של התורה על חובת פרו ורבו. הומוסקסואליות לא מקובלת גם כבי-סקסואליות, כאוריינטציה מינית נוספת לאדם בעל משפחה מסורתית. הרי למעשה הם בוגדים ופוגעים בנשותיהם וילדיהם כדי לספק את תאוותיהם המתועבות.
מכל הדתות בעולם רק היהדות והאסלאם אוסרות הומוסקסואליות. אתא תורכ הבין את חשיבות המוסר המיני ותמך בהומוסקסואלים במאבקו נגד האסלאם בארצו. מצרים הקלה את יחסה כלפי הומוסקסואלים כששלטון חילוני התנגש בהתנגדות המוסלמית. רוב החברות האנושיות מתייחסות בסובלנות לתופעת ההומוסקסואלים - אמנם רק יהדות קונסרבטיבית ורפורמית מתירות להומוסקסואלים לשמש בקודש. לתנועות אלה אין ערכי מוסר שראוי להגן עליהם. הן נוהגות כמו מפלגות פוליטיות: תצביעו בעדנו – וזהו, אנו צריכים רק את הקול שלך. כפי שמפלגות פוליטיות מתחנפות למגזרים שונים של אוכלוסיה, גם אלה מנווטים את היתריהם ואיסוריהם לפי הלך הרוח של החילונים בקהילותיהם. רבנים קונסרבטיבים ורפורמים כלל לא מכבידים על בני הקהילות: רוצה להיות הומוסקסואל – בבקשה, לאכול חזיר – מותר, לחלל שבת – לא נורא! הם הפכו את היהדות לפעילות חברתית: בני הקהילה מקפידים רק להשתתף בחגיגות ה”בר-מצווה” וחגים אחרים; יהדותם חסרת תוכן, זו לא עבודת ה’ אלא מסיבה בבית הכנסת.
בקבלתם את ההומוסקסואלים אל חיק קהילותיהם, רבנים רפורמים וקונסרבטיבים לא מייצגים את דעת הרוב אך הם מורידים את הרף המוסרי בכדי לפתות אנשים רבים יותר להצטרף אליהם.