השמאל הישראלי מתעלם מהמשמעות האמיתית של גידול האוכלוסייה הערבית במדינה. חלק ממנו, הסובל משנאה העצמית אך בעל יושרה החליטו להיפרד מסמלים היהודיים של המדינה: למחוק מהמנונה את השורות היהודיות מדי. אולם זה לא יספיק. הבעיה המהותית ביחס המדינה לאזרחיה הערביים היא -  חוק השבות, המעניק רק ליהודים (ולא לערבים) את הזכות לעלות ולהתאזרח. החוק הזה נוגד את מהותה של דמוקרטיה ששוללת הבדלים אתניים.

מדינת ישראל כבר עוותה את החוק הזה ואישרה ליהודים ויהודיות להביא למדינה את בני משפחתם הנכריים. לפחות 200.000 בני-אדם הגיעו בעקבות כך למדינה, הרוב – ממדינות חבר העמים, ורובם ללא רחשי אהדה לישראל. מדינה מייבאת את הבוחרים שעלולים להצביע בעד ביטולה של מהותה היהודית של מדינת ישראל.

פוליטיקאים ישראלים שללו את זכותם של ערבים שגורסים בצדק שלפליטי 1948 הערבים זכויות השיבה למדינה דמוקראטית המשוללת הבחנות אתניות לא פחות מהותיות מאשר ליהודים - פליטי שנת 135 לפני הספירה.  צודקים המבקרים את ישראל על היחס השונה כל כך לערבים ויהודים – זאת גזענות ואפרטהייד. לי אין בעיה עם הגזענות הפסיבית (למרות שהרוב לא מסכימים עם השקפת העולם הזאת), אולם ישראל תאלץ לבטל את חוק השבות ליהודים בלבד. הצפתה של המדינה במיליוני ערבים לא בא בחשבון ועדיף לבטל את החוק בכלל.

טכנית לא תהיה כל בעיה לבטלו: משאביהם היהודיים של התפוצות התדלדלו, לא צפויה כל עלייה המונית משום מקום; שגרירויות ונציגויות של ישראל בכל מדינות העולם יכולים לשרת כל אחד המבקש לעלות לישראל באופן אישי, במקרה הצורך בהסתמך על עקרון איחוד משפחות אשר שימש את ישראל בתקופת ה”מסך הברזל”.
ברם חוק השבות לא היה דבר פורמאלי גרידא, אפיין את הקשר בין ישראל לכל היהדות העולמית. ביטולו הבלתי נמנע של החוק במדינה דמוקראטית-ליבראלית יהרוס את הקשר הזה; ישראל ללא קשר עמוק ומהותי עם התפוצות מאבד את משמעותה וייחודה. ישראל אשר תעניק את אזרחותה לכל יהודי ללא כל משקל אידיאולוגי, בהיותה מדינה בה עברית הוא רק אחד מלשונות הרשמיים, ארץ בה יהדות נדחקה לשוליים – תקרא יהודית רק באופן סתמי. אולם ערבים יתנגדו גם לשמה היהודי הסתמי.

ישראל האדישה לייחודה האתנית תמעל בתפקידה ותאבד את תמיכתו של העולם.