רוברט גייטס משווה תפוחים למלפפונים באומרו ש-600 מיליארדי הדולר שהוצאו על המלחמה באפגניסטן, בעיראק ועוד מלחמות “קטנות” בזמן האחרון הן הוצאות מעטות (אם ניקח בחשבון שינויי שער הדולר מאז) לעומת מה שהוצא במלחמות וייטנאם, קוריאה והמלחמה הקרה. המלחמות הקודמות היו מלחמות מהותיות נגד צבאות סדירים בחזית רחבה. לעומתם, סדאם וטליבאן היו מוכרים את המדינות שלהם תמורת חלק קטן מהסכום שנקב בו גייטס, אם היו מציעים להם אותו בנימוס. הסונים היו שוחטים את כל השיעים, אפילו בתמורה קטנה יותר. הברית הצפון-אפריקנית היו מחסלים את אל-קעידה תמורת מיליארדים בודדים של דולרים. ארה”ב יכולה לשאת בנטל המלחמות האלה, אך למה היא חייבת לעשות זאת? לשלם על אבידות של עצמם סכומים שעולים בעשרות (אפגניסטן) ובמאות (עיראק) מונים על התוצר הכללי של המדינה – זוהי מדיניות לא חכמה.
ההוצאות האלה הם תענוג. עבור השכר ל-150,000 חיילים הוצאו רק כ-20 מיליון דולר בשנה. כל השאר – לרכישת האספקה. תאגידים בעלי לובי חזק מרוויחים מהרכישות האלה. חלק מהרכישות מבוצעות בשוק מונופוליסטי, חלק – תמורת שוחד- מצד מקורבי השלטון, והוצאות המתחרות הכדאיות נידחות לרוב. האמברגו למכירת הנשק לאזורי העימותים אינו בלתי אפשרי כפי שמנסים להציג. רק חמש מדינות מייצרות נשק מודרני: ארה”ב, רוסיה, גרמניה, צרפת ובריטניה. אי-אפשר לחמש את הצבא כראוי בחיקוים סינים או בנשק קוריאני. רוסיה תלויה במידה רבה בסחר-חוץ ותבהל מסנקציות המערביות על הסחר בנשק. אולם רוסיה יכולה להסכים להפסיק את יצוא הנשק אם גם המערב יעשה זאת. סחר בנשק גורם לארה”ב הפסדים: הוצאות המלחמה בעיראק עלו בהרבה על התרומה לתוצר הכללי של המדינה מהסחר הזה.
מבצע מוגבל לחיסולו של סדאם לא היה מקפיץ את מחירי הנפט. מלחמות מתמשכות יוצרות הרגשה של איום על מקורות האנרגיה. וכאשר תאגידי הנפט, יצרני הנשק וכלי התקשורת נהנים מהמלחמה – האם חשבון כל שהוא מהווה משקל?
מלחמות גדולות אינן יעילות, אך הן רווחיות. הכסף הגדול הוא ערך מספיק יקר כדי לשלוח אחרים למות למענו.