מדינת ישראל מושחתת לא יותר מדמוקראטיות אחרות. דרג הביניים של משטרה חוקר ביעילות את השחיתות בדרגים הגבוהים. פרסום שערוריות כאלה בישראל יחסית נרחב לא מפני מימדיה הגדולים של התופעה אלא בגלל המאבק העיקש נגדה.
מסקנות ועדת זיילר לגבי משה קראדי הם מאותו מתכון על פיו התבשלו האישומים נגד הנשיא הקצב. שינהם לא עשו שום דבר יוצא דופן. פקודיו של קראדי מואשמים בקשרים עם המאפיה. קשרים כאלה הם דבר שגרתי במשטרות במדינות רבות. מסקנות הועדה הרי לא קובעות ששוטרים קיבלו כספים ממאפיה וגרמו נזק בלתי הפיך לשרותי הביטחון.
ב-2005 קראדי היה זהיר בהערכותיו לגבי גירוש יהודים מגוש-קטיף שאותם כינה אידיאליסטים. מאורעות קצב-קראדי מרמזות שאולמרט מתכנן את הריסת ההתיישבות ביהודה ושומרון. הוא מסלק מהמערכת את האנשים שהיו מעורבים עמוק אך בעל-כרחם בפוגרום בעזה ומחליף אותם בתומכיו. חלוץ, קצב וקראדי מתפטרים כדי לרכך את דעת הקהל לקראת מאורעות גורליים.
ממונים חדשים, שעוד לא הוכתמו, שעוד לא דבק בהם רבב ינהיגו את הגירוש מיהודה ושמרון אל ישראל – מדינה בגודל של גטו.

אנשים מצפים מאנשים אחרים שיפגינו טוב לב ויושר, ולעיתים הם נדהמים מהתנהגותם. תפקחו את העיניים. האגודה השיתופית “בוש-רייס” אינה מגינה על ישראל. האנטישמיות המולדת, המוכפלת באדישות לזרים ועוד עשרות מונים באינטרסים של הממשל, לא מניחה מקום ליהודים בשיקול הדעת שלהם. וזה מוצדק כי היהודים צריכים לדאוג לעצמם ולא להתלות באשור של ימינו. ולדאוג לעצמנו לא אומר לבחור באלה שלא דואגים לנו. ובמה מתבטאת הדאגה של אולמרט לענייני היהודים, בדיוק? אולמרט נראה כאחד שמייצג את המחנה הלאומי-ימני: הוריו דחו את הסוציאליזם הרוסי, עלו ארצה, הוא היה חבר בבית”ר, חירות, והתנגד לנסיגה מסיני. השקפותיו של אולמרט התחילו להשתנות מאז שהתחתן עם אישה בעלת דעות שמאלניות. אף אחד לא יכול לשרוד לאורך זמן בתנאי הסכסוך אידיאולוגי במשפחה. אנשים משתגעים מזה או הופכים לציניקנים. תואר אקדמאי בפסיכולוגיה הציל את אולמרט משיגעון, אך לא נשארו לו אידיאלים. באופן אינרטי הוא עוד לבש את המסכה של איש ימין.
השחיתות כרסמה אותו מבפנים. אולמרט רכש דעות חדשות, רחוקות מהיהדות. כאשר שני בניו ערקו מצה”ל, וביתו הכריזה בפומבי שהיא לסבית, הוא לא יכל עוד להגן על הערכים המקוריים שלו. הוא נאלץ לבחור בין להודות בכישלון מוחלט בתחום חייו הפרטיים או להמיר את דעותיו. כשהוא הפך ליד-ימינו של שרון הוא הפך לציני, וללא בושה נטה שמאלה. הוא שנא את כל העבר שלו – עדות להתדרדרותו. הוא ניתק את הקשר שלו לימין, אך הבגידה לא רכשה לו חברים אמיתיים בשמאל. אז הוא החל לבנות קשרים עם העולם העסקי ועם פוליטיקאים בחו”ל. כל אלה דרשו את הקרבת האינטרסים היהודיים, והוא אכן הקריב אותם.
על השאלה “מדוע הוא מפר את הבטחותיו לבוחריו” שרון השיב: “מה שרואים מכאן – לא רואים משם”. נכון. ראש הממשלה לא רואה לא את יהודים ולא את האינטרסים שלהם. הוא רואה את הכנופיה של פוליטיקאים ואנשי עסקים בינלאומיים, שחלקם עוינים לישראל, וחלקם אדישים.
זוהי ההשקפה החדשה של ראש הממשלה על העולם.

“אנשים נבונים לא ידעו כיצד להתייחס אליו: היו שחשבוהו לאיש תמים וישר, אחרים קראוהו משוגע” (פוליביוס; “ההיסטוריות”, 26:1) זה נאמר על אנטיוכוס, לא על אחמדינג’אד.
לגבי ההתקפה על מתקני הגרעין האיראניים קיימים “אולי” ו”אבל” רבים. במצב דומה ב-1981 היה לבגין יתרון בכך שהוא פיגר במרוץ לראשות הממשלה ומחשש שהשמאלנים עם תפיסת בטחון מהוססת יעלו לשלטון, החליט להכות את הכור העיראקי. היום אין לישראלים את הזמן אפילו להעלות לשלטון את נתניהו – אם להניח שנתניהו או ליברמן מתכוונים להפציץ את איראן. הישראלים מתעלמים מחובתם האזרחית להנחות את הממשלה שלהם ומעבירים את פתרון הבעיה האיראנית לידי ארה”ב. זה לא יעבוד. ב-1981, ארה”ב יחד אם שאר העולם, גינתה את המתקפה על הכור באוסיראק. בוש אינו יותר נץ מרייגן, אפילו אם הוא פחות נבון. ב-1981 עיראק הייתה בת-בריתה של ארה”ב כנגד איראן. היום ג’יימס בייקר מבקש מאיראן לרסן את האלימות הבין-שבטית בעיראק. ההתקפה על איראן כעת היא צעד פוליטי לא נוח.
פצצת גרעין איראנית לא מהווה איום ישר נגד ארה”ב. אפילו האייטולות באיראן מספיק חכמים כדי לא לאיים על ארה”ב. יותר סביר שאיראן תעניק מטריה גרעינית לסוריה, חיזבאללה ולבנון כנגד ישראל, כדי למנוע תסריט לבנון-2006. כדי ללמד את העולם המוסלמי לקח, איראן עשויה להנחית מכה גרעינית על אחת מערים הסוניות בעיראק, מה שיהפוך למלחמת אזרחים שבעיני ארה”ב יראה כמעין המשך של הסכסוך עיראקי-איראני – וזאת התפתחות די נוחה לארה”ב.
לא תבוא לא עזרה ישירה ולא תמיכה רשמית מארה”ב. עלינו לדאוג לפתרון הבעיה בעצמנו ולא לקוות שאחרים יעשו את העבודה במקומנו.

המבקרים המאשימים את ממשל בוש בבזבוז מיליארדי דולרים בעיראק מפספסים את השאלה מרכזית: מדוע בכלל צריך לשלם על בנייתה מחדש?
מלחמות נועדו לגרום נזקים. תוכנית מרשל המהוללת לא הייתה גורם מכריע בשיקומה של גרמניה אחרי מלחה”ע השניה. הנאצים שהיו מבודדים כלכלית ופוליטית ותחת איום השילומים התאמצו לרסן את התדרדרות הפיננסית ובנו כלכלה משגשגת תוך שש שנים.
ארה”ב משלמת על שיקום מפעלי הנפט על ידי חברת “הליברטון”. תעשיית הנפט אינה זקוקה לסבסוד. לשלם לקבלנים אמריקנים סכומי עתק עם תוספות סיכון על עבודות שהעיראקים בעצמם - אולי באופן מרושל – יכולים לעשות? זאת – שערורייה! העיראקים גם רואים שעבודות ורווחים זולגים לארה”ב וזה מכעיס אותם.
העלאת העלות המדוברת ב-17%– זה מעט מדי. אם לקחת בחשבון את אי-הסדר הכללי המתרחש בעיראק אפשר להעריך בין חצי לשני שליש מכספי החוזים נגנבו. המבקרים עובדים רק על פי הניירת, הנפקת ניירות מסירה כל חשד. הם לא בודקים את איכות הביצוע של העבודות ולא את עצם ביצועם. שכר העובדים, המרקיע שחקים עבור העיראקים וגבוה מאוד מבחינת האמריקנים, לא מעורר שאלות בכלל.
שיקום עיראק מזכיר את הריגת פיל ענק כדי להשיג את השנהב שלו. תמורת שוחד ברמה של חצי-אחוז מחוזה, או אפילו תמורת מתנת חינם, פקידי הממשל והפנטגון מבזבזים מיליארדים, קובעים את מדיניות ארה”ב בעיראק וגורמים נזק לצבא ארה”ב ולמשלמי המיסים.
טרוריסטים עיראקים מבצעים את עבודת המבקרים. בארה”ב קבלנים לא ישרים עלולים להעלם מהשוק.

חוסר גילוי נאות גרעיני
Thursday, February 15th, 2007
הנושאים והנותנים האמריקנים מעריכים שצפון-קוריאה תסכים לפירוז הגרעיני שלה תמורת מליון טונות של מזוט, שעלותו היא פחות משלוש מאות מיליוני דולרים. במחיר זה היא יכולה למכור פצצה גרעינית בשוק השחור. ויש למדינה הזאת מספיק פלוטוניום ליצור מספר פצצות. העסקה הזאת לא מספקת את צפון-קוריאה לא במישור הכספי ולא במישור הגאווה הלאומית. צפון-קוריאה הצהירה שאספקת המזוט מהווה תשלום על הפסקה זמנית של יצור גרעיני. בהילקח בחשבון את העוצמה הקטנה של הניסוי הגרעיני הקוריאני ההפסקה הזאת הייתה מתחייבת בכל מקרה. צפון-קוריאה צריכה עוד זמן לשיפור איכות של הפצצה הגרעינית שלה. ההסכם מגדיר את השאיפה הכללית של הצדדים לפירוז האזור מנשק גרעיני, אך משאיר את השאלה פתוחה. בעוד זמן קצר הפוליטיקאים האמריקנים יעלו שוב את השאלה הקוריאנית. זה דומה למצב בשחרית ימיה של ההגירה לאמריקה: החלוצים סברו שהם רוכשים מהאינדיאנים את הקרקע, האינדיאנים סברו שהם מוכרים או מחכירים אותה. אותה אי-הבנה תתגלה גם עם קוריאה. ארה”ב תטען שהיא העניקה סיוע כנגד הפירוק של התוכנית הגרעינית, וצפון-קוריאה תשיב בהצהירה במפורש על הפסקת יצור זמני בלבד. מנהלי משא-ומתן היו זקוקים להשיג הצלחה פוליטית משמעותית כדי לכפות על הכישלון העיראקי והם הציעו לצפון-קוריאה מליון טונות של מוצרי נפט כדי לרצות את אמריקאים דעת הקהל האמריקנית. לא רחוק היום וארה”ב תאשים את צפון-קוריאה במרמה ותיווצר מתיחות. אולם חיי הפוליטיקאים קצרים מדי כדי לחשוב לטווח ארוך.
יפן נתנה לישראל דוגמה: היא סירבה לסייע לצפון-קוריאה כי זאת מחזיקה בשבי מספר חייליה. ממשלת ישראל משלמת לממשל הפלסטיני המחזיק בשבי את החייל שלה.

ליהודים הנרדפים יש תכונה לחפש לעצמם חברים באופן קדחתני. לעתים קרובות היהודים מוצאים את עצמם בסביבת מנוולים חסרי תועלת. לא מזמן אולמרט חיפש עזרה מצידו של המשטר הרעוע של ירדן, אצל מובראק המזדקן ואצל רוסיה פרו-ערבית, כדי למצוא תמיכה בתהליך השלום עם פלסטינים,. כעת הוא פונה אל הטורקים כנגד סוריה ואיראן.
בגלל הדמוקרטיה שלה, טורקיה בקושי מחזיקה מעמד תחת לחץ של האסלאם. כמו סין, גם טורקיה מודאגת בעיקר אודות השלמות הטריטוריאלית שלה. טורקיה שקועה בהתמודדותה עם הבדלנים בתוכה, עם פונדמנטליסטים מוסלמים ועם טרוריסטים. טורקיה במצבה לא יכולה להשפיע על סוריה בנושא הטרור או על איראן בקשר לנשק גרעיני. לא סביר להעריך שאיראן תשמע לטורקיה אחרי שסירבה למדינות המערב.
לא רק אולמרט - כל ראש ממשלה שמכבד את עצמו או את העם שהוא כביכול מייצג, היה מבטל את ביקורו אחרי ששמע את ההטפות של ארדגאן על כך ש”ישראל צריכה לכבד את המקומות הקדושים של המוסלמים”, בהתייחסו לעבודות שמתבצעות בשער המוגרבי. ללא כל קשר לכך שעבודות שם לא נוגעות להר-הבית יש לציין: הר-הבית הוא מקום קדוש ליהודים. נעשה שם כל מה שנרצה, ואפילו לא נחשוב על מוסלמים.
ולמי שסבר שהדרוזים הם חברינו הנאמנים: שימו לב על ההפגנות הגדולות ברמת הגולן בעד השבתם לסוריה. אתם עדיין חושבים שאפשר לסמוך עליהם במקרה של מלחמה עם הסורים?
ישראל נתנה לדרוזים אזרחות והטבות סוציאליות מפליגות. טוב, זה טבעי שהם יתמכו באויבנו.

היהודים מהססים, לא קולטים את הרמזים ומפספסים הזדמנויות.
עד 1970 פלסטינים לא נחשבו לעם. אש”ף הוכרז כארגון טרור בכל העולם.
כעת הפלסטינים בחרו בחמאס, שנסוג מהסכמי השלום ומשתמש בטרור. אולם היום הפלסטינים הוכרו כאומה, ואש”ף-פת”ח זוכה לקבלת פנים בפגישות רשמיות באירופה. זה היה צפוי כי מהפך דומה קרה ביחס לארגון טרור אחר – הקונגרס הלאומי האפריקאי של נלסון מנדלה.
ברם ישראל מוותרת צעד אחרי צעד במקום להעביר את הפלסטינים לירדן.
העולם לא נבוך לנוכח אכזריות, הרג המוני או טיהורים אתניים. כל מדינה עברה את תהליכים כאלה בזמן הקמתה. רק הססנות ממושכת מגונה. טבח המוני בוייטנאמים התקבל כסביר עד שהפך למטרד שגרתי. עשרים ושבע שנים היו צריכות לעבור מאז התקבלה החלטת האו”ם נגד האפרטהייד עד שארה”ב ובריטניה הטילו סנקציות, אף אם לא חמורות, נגד דרום-אפריקה.
הוויכוח בין הישראלים לפלסטינים הפך למטרד עולמי. היתרון המוסרי של האומה הלבנה המתמודדת עם כהיי-העור הינו מוגבל בזמן. קיים מאזן בין האכזריות המניחה את הדעת לבין שיקולים מוסריים. כשהעולם נוכח לדעת שדיכוי לא משיג את המטרות הפרגמאטיות הוא מתחיל לדאוג לצדדים המוסריים.
ישראל לא יכולה להמשיך בסכסוך עם הפלסטינים לנצח. העולם מתחיל לראות את הפלסטינים כקורבן אפילו כאשר אלה מפציצים את ערי ישראל. העולם יזעק על כל פשע ישראלי מדומה נגד הפלסטינים. היום, העולם דורש מישראל לפרק את גדר הביטחון ולהתיר כניסה חופשית של פלסטינים לתחומי ישראל. הזעקות האלה יתגברו וילכו. בכל כשלון פוליטי או כלכלי יאשימו את ישראל. שום סדרה של צעדים חיוביים לא תצדיק את קיומה של ישראל.
ישראל יכולה להתמודד עם הבעיה פלסטינית רק אם תפזר אותם בין לבנון לירדן.

צפון-קוריאה תהיה טיפשה (והיא לא כזאת) אם תפרק את התוכנית הגרעינית שלה. הדבר יקפיא את הסיוע ברמה נמוכה שהיא השיגה היום. המערב היה יכול לאיים בהפסקת הסיוע בכל הזדמנות: מכירת טילים בליסטיים או טכנולוגיה צבאית אחרת, או פעולות פיננסיות מסופקות, ואפילו הפצת תקליטורים פיראטיים יכולים לשמש עילה להפסקת הסיוע. ארה”ב כבר הפסיקה את הסיוע שלה בעבר והתסריט הזה יכול לחזור על עצמו. אז במקום לפרק את היצור הגרעיני שלה, צפון-קוריאה מציעה להקפיא אותו, אך עם זאת להשאיר את המצבור הגרעיני הקיים על כנו, וגם להמשיך את הפיתוח של נושא גרעיני במתקניה הסגורים בפני הביקורת הבינלאומית. השיטה הזאת מבטיחה לצפון-קוריאה את המשך הסיוע ואף את הגברתו לפי קצב התקדמותה בפיתוח הגרעיני. ערכו השוואה בין פקיסטאן ודרום-אפריקה - מדינה המחזיקה בנשק גרעיני לא חוקי, ומדינה שפירקה את תוכניות הגרעין שלה: פקיסטאן נמצאת במצב טוב בהרבה מבחינת הסיוע כספי והמעמד הבינלאומי שלה.
צפון-קוריאה הלא-צפויה תזכה ליותר סיועה אם תישאר מדינה בעלת פוטנציאל גרעיני. אנשי-המערב הם אנשים פרגמאטיים: הצעה טובה צריך לקבל. במזרח יש משקל לגינונים. גאווה שם מוערכת יותר מכסף. צפון-קוריאה לא תוותר על סטאטוס המדינה הגרעינית שלה (אם היא בצעה באמת את הניסוי הגרעיני) תמורת סיוע. היא תשמור על הסטאטוס הגרעיני, ללא הגדלת מצבור הנשק, וללא הפסקת הפיתוח.
ברם, מדוע יש כל כך הרבה רעש סביב צפון-קוריאה? הרי לפקיסטאן הנמצאת תחת שליטתם של מוסלמים-פונדמנטליסטים יש הרבה יותר פצצות גרעיניות.

ההסכם שהושג במכה הוא ניצחון של חמאס. ממשלת האחדות הפלסטינית הוקמה על בסיס דרישותיו: אי-הכרה במדינת ישראל, זכויות פלסטיניות על כל ארץ-ישראל,השבת פליטי 1948 לישראל, ועוד מספר דרישות דומות החוזרות ונשנות בהסכם. ההסכם בעצם נותן לגיטימאציה לחמאס כשותף פוליטי עיקרי של הפת”ח “המתון” הנהנה מהכרה בינלאומית. עד כה החמאס היה מנודה, והוא חשש מבחירות חדשות: פלסטינים-פרגמאטיים לא יכלו להרשות לעצמם שוב להצביע בעד החמאס שגורם לבעיות. כעת החמאס הוא מעין פת”ח, רק טוב יותר: הוא מוכר, הוא דואג, הוא מביא כסף, והוא מתנגד לישראל בעקביות. לבוחרי אבו-מאזן יש כל הסיבות לערוק לחמאס.
אמיר סעודי עשה את מה שירדן ומצרים לא הצליחו: להשכין שלום בין החמאס לפת”ח. זה אומר הרבה על ההשפעה הסעודית על החמאס. בן-ברית של ארה”ב מסבסד ארגון טרור שפועל להשמדתו של בן-ברית אמריקני אחר! האימפריה הרומית מנעה פעולות של בגידה שכאלה.
הסעיף המפורסם של ההסכם לפיו הפת”ח משאיר בידיו את השליטה במשרד הפניםהוא סתמי. כוחות הביטחון במילא היו נאמנים לאבו-מאזן. החמאס בעצם קיבל את השליטה על הממשלה, בשילוב גינוני כבוד סמליים כלפי הפת”ח.

החלטתו של בוש בנוגע לתקיפה בבגדאד נובעת כנראה מההצלחה בפלוג’ה. עיר שלווה בתקופתו של סדאם הפכה למעוז המרד לאחר הכיבוש האמריקני. אחרי שכל העולם ראה את גופות האמריקנים החרוכות תלויות מתחת לגשר, ארה”ב הייתה חייבת לפעול. המתקפה הראשונה על פלוג’ה נתקעה בגלל ההססנות האמריקנית והאבידות בקרב האוכלוסייה האזרחית. לאחר שהמתקפה הופסקה המורדים שוב השתלטו על העיר. המורדים נחלו ניצחון גם בזכות הכוח המזוין וגם בזכות כוחה של התקשורת, במיוחד “אל-ג’זירה”.
הקרב השני על פלוג’ה נוהל ביתר נחישות ללא התחשבות בסיכון אזרחים. נגרם נזק מרבי למורדים, והמבצע היה דומה לזה של סדאם בג’וג’איל. לעיתים הנחתים חסמו נתיבי הבריחה לגברים – גם אם לא היו חמושים - השתמשו בזרחן לבן, והרסו את העיר. צעדים ראוותנים היו מחוייבי המציאות.על כל פנים, נהרגו רק בין אלפיים לחמשת אלפי עיראקים – חלק קטן מהמורדים. הנחתים ספגו אבידות קשות: כ-800 הרוגים ופצועים. המורדים התפזרו לכפרים הקרובים, ולמרות שפלוג’ה הושקטה, מחוז ענבאר נשאר בשליטתם.
בוש מנסה להציג לציבור את הטקטיקה של מניעת ההסתננות חוזרת של המורדים, בה השתמש בפלוג’ה. לאחר טיהורה של העיר, האמריקנים הגבילו את התנועה בו עד כדי חלוקת תעודות זיהוי ביומטרי לתושבים. זה הקשה על ההסתננות אך לא מנע אותה לחלוטין. ההתנקשויות בנציגים אמריקנים בפלוג’ה נמשכות.
השיטה שבקושי עבדה בפלוג’ה הנידחת לא תצליח בבגדאד ההומה עיתונאים. מרדף אחרי המורדים בהכרח תגרום לפגיעה באזרחים וכלי תקשורת ערבים ומערביים גם יחד ירעישו עולמות בדיווחי זוועה. לא בגדאד – שכונת סער לבדה גדולה מדי מכדי שיהיה אפשרי לכתרה. תנאי צפיפות אוכלוסין בשכונות העוני הבגדאדיות שונות מפלוג’ה: הם לא מאפשרים תקיפות מהאוויר, והם הופכים את הקרבות על כל בית ובית למבצע מסובך ויקר מבחינת האבדות לאמריקנים. הנחתים שפעלו בפלוג’ה הם כוחות מיוחדים, אמיצים, בעלי מפקדים עם ראש פתוח, המוכנים לשקול פעולות מקוריות. כוחות הצבא הרגיל הם טובים אך פחות גמישים – תנאי הכרחי להצלחה מול המורדים.
לצבא ארה”ב יש תכונות טובות רבות אך גם חסרונות, והעיקרי שבהם – מוסריות. החיילים יודעים היטב להרוג, אך הפוליטיקאים דורשים מהם לפעול במגבלות בלתי-אפשריות. המטרה של הטרוריסטים היא לעורר אימה. למען המטרה הם מוכנים להתערות בתוך האוכלוסייה האזרחית ולהזמין את ההתקפות אמריקניות עליהם. הם מתעלמים ואף מעודדים אבידות משני הצדדים. המורדים ממומנים ומיומנים היטב, וגדושים במוטיבציה דתית ואידיאולוגית, חסרי רחמים. דרושים שנים רבות של דיכוי אכזרי כדי לחסל את התמיכה הציבורית במורדים ולנצחם. אולם הכוחות האמריקנים מוגבלים בזמן. המבצע יימשך כל זמן עד שכלי התקשורת והסנאט יצעקו “חרם!”
דמוקרטיה הגונה וליבראלית לא הוכיחה את עצמה במלחמות המוטלות בספק.