להלן עובדה נדושה: תורת המלחמה מתפתחת על פי שלבי הפיתוח של אמצעי ההתקפה וההגנה. בשנות ה-50 וה-60 היה לישראל יתרון בהצטיידות הצבאית על אויביה. אספקת הטילים הרוסיים למצרים וסוריה שינו את מאזן הכוחות והכריחו את ישראל לפתח תורת הגנה ולרסן את הכוח ההתקפי שלה. אמנם, היהודים היו חכמים יותר והציבו נגד המערך האסטרטגי הערבי, נגד טילי קרקע-אוויר למשל, את הניידות וכושר התמרון. אך המצב התערער לחלוטין אחרי 1973. ישראל מסתמכת על הטנקים היקרים למדי ועל מטוסי חיה”א, והערבים מעדיפים לרכוש טילי קרקע-אוויר ומערכות נ”ט זולות מרוסיה. היתרון המספרי של הערבים והעלויות הנמוכות יחסית של המערך ההגנתי שלהם הופכים את האפשרות לפלישה ישראלית רחבה לשטחי מצרים וסוריה, אפילו באזורי הגבול לבלתי מציאותית. גם עכשיו, מלחמה רחבת מימדים יותר מדי היא יקרה עבור ישראל. אחד מהלקחים החשובים של מלחמת 1973 היה התרוקנות מחסני האמל”ח תוך שבועיים. בעתיד הקרוב הערבים לא יכלו להציף את כל שטחם בטילי נ”מ, והם ירכזו אותם לאורך הגבולות. לישראל תישאר רק האפשרות של תקיפות בעורף העמוק של היריב או מלחמות רחבות היקף. בכל מקרה, ישראל צריכה לוותר על האסטרטגיה האבסורדית של הימנעות מפגיע באוכלוסיה האזרחית של האויב.
ביקרו את היוזמה האמריקנית של ההגנה האסטרטגית כיוון שהיא מדרבנת את מרוץ החימוש ומסכנת את האזרחים. ההגנה היעילה יותר גורמת לאויב לכוון את המכות דווקא אל אזורים צפופי אוכלוסין המוגנים פחות. הצהרה אסטרטגית על כוונות הפגיעה באזורים צפופי אוכלוסין אזרחיים היא תשובה אפשרית ליכולת הספיגה של האויב. ההגנה אינה גורם בלתי מזיק והיא מערערת את מאזן האימה. הצד המוגן היטב יכול ליזום התקפה ללא חשש לנזקים כבדים לעורף שלו. זה היה הרעיון מאחורי ההתקפה המצרית ב-1973: להציב את הטילים לאורך תעלת סואץ ולתקוף את ישראל מהעמדה הזאת - משהוא כמו “אחריות מוגבלת”. סוריה תולה את תקוותיה להחזרת הגולן בכמות ענקית של טילים תוצרת רוסיה. כפי שרוסיה נקטה במדיניות של גרימת הנזק המרבי ליריב בתשובה ליוזמת ההגנה האסטרטגית האמריקנית גם ישראל צריכה לאמץ את השיטה הזאת. לא יספיקו לסורים הטילים כדי להגן על כל עריה החשובות.
בתקופה הצארית העיתונים ברוסיה היו מלאים בגינוים של קבוצות ההגנה העצמית שקמו בעת הפוגרומים. עיתונים סובייטים לעגו ליהודים שנועדו להישלח לסיביר – על הניסיונות שלהם להצטדק בפני עלילות-דם. ישראל ביחסיה עם רוסיה צריכה להפסיק לשחק את התפקיד של העגל המוקרב על המזבח . צריך להגיב על מדיניותה בתמיכה של קבוצות הבדלניות בתוך רוסיה ובמכירת נשק לאויביה הקרובים, דוגמת גרוזיה.

כיצד יכולה איראן להגיב על השמדת מתקניה הגרעיניים? איראן מילא מספקת את האמל”ח לאויביה של ישראל בלבנון וברשות הפלסטינית, ומגינה על סוריה. אם איראן תשגר את טילי ה“זילזל-2″ מלבנון על תל-אביב, ישראל, בתורה תהפוך את ביירות לאדמה חרוכה. קל ליירט טילים המשוגרים מאיראן עצמה. בכל מקרה הנזק שיגרם לישראל מתגובת התגמול האיראנית יהיה קטן יותר מסכנת הפוטנציאל הגרעיני השיעי. במקרה הטוב מבחינתנו איראן תגיב בהתקפות טרור אסטרטגיות שיגררו התערבות בינלאומית.
ללא קשר לרטוריקה הכרוכה בכך, מדינות ערב יהיו שמחות להפטר מהשכן הגרעיני שלהן. אי-השמדה של הגרעין האירני יחייב מדינות ערב רבות להשיג יכולת גרעינית כנגד איראן. איראן בעלת הגרעין פירושה - מזרח-תיכון מגורען, במיוחד אם המערב יכשל בהטלת סנקציות כלכליות על איראן. מראה המוסלמים המשמידים אומה את חברתה על ידי פצצות-גרעין היה יכול להיות מחמם את הלב אילולי הסכנה של משקעים רדיואקטיביים על ישראל והברחת הפצצות לארה”ב, אירופה וישראל.
השמאלנים מזכירים את האצת הפיתוח הגרעיני העיראקי לאחר השמדת הכור באוסיראק. ברם, איראן כבר מייצאת את משאביה בפיתוח גרעיני מקיף. עיראק הייתה רחוקה שנים מהשגת הפצצה, איראן – חודשים ספורים. השמדת מתקני הגרעין האיראניים לא יכולה להרע את מצבה של ישראל.
המתקן בנטאנז מבוצר ומפוזר מדי כדי להשמידו על ידי הפצצה מהאוויר. צריך לתקוף אותו בנשק גרעיני לא רק על מנת להשמיד אלא גם לזהם את כל סביבתו במידה חמורה.

המייחלים לטוב יכולים להיות מסוכנים. עם כל הדיבורים על ידידות והטפות המוסר ברוח ג’ימי קארטר - ארה”ב מתמידה בליבונו של הסכסוך הערבי-ישראלי. לא שישראל נוהגת בתבונה יתרה. הרי הפלסטינים אינם יכולים להתקיים על יסוד החקלאות הפרימיטיבית שלהם והם אינם מסתגלים לאף תחום אחר בכלכלה המודרנית. הם שורדים הודות לשני מקורות מימון: ישראל (מקומות עבודה והעברת כספי המיסים) ואירופה עם ארה”ב (קצבאות הפליטים מהאו”ם ותמיכה כספית ישירה לממשלת הרשות). אילולי ישראל וארה”ב, הפלסטינים היו נעלמים מזמן, והבעיה איתם. הם היו נכחדים, מהגרים והיו מתרבים פחות. ישראל הייתה מתמודדת מול קבוצת כפרים קטנים ולא עם מדינה אכולת השנאה כלפי ישראל.
מחנות הפליטים הפלסטינים הם תופעה ייחודית. באף מקום בעולם לא היו מחזיקים את הפליטים במחנות, ללא עבודה, בכוח - על ידי קצבאות מהאו”ם הגורמים להעמקת השנאה למצב.
אפשר בקלות להתגבר על הבעיה הפלסטינית – צריך להפסיק לממן אותם.

הרב כהנא בזמנו הזהיר מפני שנאת היהודים מצידם של מהגרים מברה”מ ובזמננו המצב רק מחמיר והולך. כמעט 200 אלף מהם מגדירים את עצמם כסלאבים – אב-טיפוס של אנטישמים. רוסים רבים הם בני-אדם נחמדים ואזרחים טובים, והלך רוחם הרבה יותר פרו-ישראלי ואנטי-ערבי מאשר זה של השמאל היהודי, אך האנטישמים בקרבם לא בטלים בשישים ואי-אפשר להתעלם מהם.
יש יהודים דתיים ויש חילונים אך שניהם מתמודדים עם יהודופוביה. סלאבים רבים שהתחתנו עם יהודים לא מפחדים מאנטישמיות כי הם לא דומים ליהודים. רוסים רבים התחתנו עם יהודים רק כדי לנצל את האפשרות לברוח מרוסיה הענייה לכל מקום היותר בטוח מבחינה כלכלית, אפילו לישראל.
שריפת דגל הלאום הוא מעשה לא אלים אך נחשב לעבירה ברוב המדינות. לישראל יש סמל קדוש הרבה יותר מדגל – היהודי. השפלה יום-יומית של יהודים היא פגיע חמורה בקדשי ישראל.
נכרים מעטים יכולים לתאר לעצמם את גודל האכזבה של יהודי שנמלט מהאנטישמיות הרוסית ונתקל באנטישמיות גלויה בישראל. העדר החשש להיענש הוא הדלק של האנטישמיות בישראל ובכל העולם. חופש הפעולה של יהודופובים מעליב את היהודים ומעודד את הסלאבים בארץ. פגיעה פומבית בסמלים סלאביים מהותיים של רוסיה על ידי יהודים הוא מצב כמעט בלתי אפשרי. מעשים כאלה מצידם של הסלאבים בישראל מתקבלים כחסרי משמעות על ידי משטרת ישראל . למרות שהאנטישמיות היא עבירה גזענית – אף אחד לא נענש עליה. בישראל קיים נוהל בלתי סביר על פיו המשטרה יכולה להאשים עבריין בגזענות רק באישורו של משרד המשפטים, שבדרך כלל לא נותן אותו.
אנטישמיות בישראל היא חוקית. המשטרה מתערבת רק במקרה שהיהודי מכה את המנוול האנטישמי, סותר בפניו של היהודופוב הצעיר הפוגע בילד יהודי שלומד איתו בכיתה – וזאת במדינת ישראל!
יהודי שלא אכפת מיהדותו עד כדי כך שהוא נושא אישה נכרית שאף לא מעוניינת להתגייר – לא צריך לקבל אזרחות ישראלית. – חייבים לשלול את אזרחותו של גוי תושב ישראל שמפיו נשמעת ולו פעם אחד הערה אנטישמית - ולגרשו מהמדינה בטענה ששיקר כשגילה את רצונו להיות אזרח נאמן למדינה.
את העונש על הפגיעה באנטישמים צריך להוריד לדרגה של הפרת סדר שעונשה – קנס לא משמעותי.

קונדי נהגה בגסות רוח ובעיוורון האופייני לה כשהזמינה את אולמרט ואבו-אבאס להשקיף על עיר-העתיקה של ירושלים ממרפסת חדרה בבית-מלון. אולמרט הפגין את ההתרפסות השגרתית שלו בהלכו אחרי קונדי. זה כבר מעבר לטעות פוליטית: ראש הממשלה מנהל משא-ומתן עם אויבו המושבע בחדר בבית-מלון, כשליח זותר. גם לקונדי לא יאה להפנות את תשומת ליבו של אבו-אבאס לירושלים כרמז להבטחה עתידית. ירושלים – בירת ישראל ולא נושא למשא-ומתן. לא נקודת המחלוקת, לא עיר-המריבה ולא כל כינוי אחר שמנסים להדביק לו הליבראלים. יהודים לא צריכים להצדיק את זיקתם לירושלים ע”י טיעונים פוליטיים – אנחנו פשוט נמשיך להתפלל כפי שנהגנו במשך אלפיים שנה: “לשנה הבאה – בירושלים!”

ממשלת ישראל בוגדת בעמה, פוגעת בכבודם וזכרם של אלפי חייליה ואזרחיה שמסרו את נפשם על תחייתה של מדינת ישראל כשהיא מפקידה את גורלה בידי נכרים. תראו את ה”קוורטט”: ארה”ב הטילה אמברגו על הספקת האמל”ח לישראל ב-1948; היא התראה בישראל לא להכות מכת-מנע בערבים ב-1967(ללא הצלחה) וב-1973 (בהצלחה). ארה”ב מחמשת את מצרים ואת רשות הפלסטינית. רוסיה ואירופה – אנטישמיות מובהקות. האו”ם – אסופת מוסלמים וברברים. מנהיגי ישראל הנשמעים לקווארטט הזה איבדו את שארית כבודם ומצפונם הלאומי.

ממשלת ישראל הנצורה גוססת. הכל נהרס : האמונה והאידיאולוגיה מבפנים, הבטחון וגבולותיה מבחוץ. מתקוות של 1947 דרך הגשמתם הכמעט מלאה ב-1967 – אל הגטו של 2007. מדינות קורסות נוהגות לחפש את האשמים בכך ולהפנות את האשמות אל גורמים חיצוניים, ומוצאים את פורקנם על הגורמים הלא קשורים למפלתם. לכן ממשלת ישראל עוסקת בטיהורים במשכן הנשיא ובתוכה, בקרב קציני משטרה וצה”ל ובבתי-המשפט. הגיע זמן לסלק את הכנופיה השולטת.

הארץ המובטחת משתרעת מנהר מצרים עד נהר פרת. הגבולות האלה הם לא אקראיים ולא בלתי אפשריים אלא בלעדיים ומציאותיים.
מצרים מעולם לא שלטה בסיני להוציא איזור חופו הדרומי הצר, ואין לה זכויות עליו, לא לאומיות ולא היסטוריות. מצרים עצמה התקיימה לרוב תחת כיבוש – מימי פרעה ועד למאה העשרים. מצרים די אדישה לגודל שטחה: ראו את גבולותיה ישרי-הקווים האקראיים. פעם היא וויתרה לישראל על הנגב – מדוע לא לצפות לוויתור גם בסיני?
הערבים – אינם לוחמים גדולים והם פוליטיקאים פרגמאטיים. מצרים יכולה לשמור על כבודה בהגדרתה את סיני כשטח מדברי חסר ערך השווה לנגב, ולוותר עליו לטובת ישראלים תוך אמירת ”ברוך שפטרני”. מצרים הייתה מכבדת את ישראל יותר אם זו הייתה תקיפה ונחושה מאשר אם תהיה חלשה וכזו המוותרת על ריבונותה תמורת פיסות נייר עם מילות שלום. החולשה הנוכחית של ישראל מעודדת את הלך הרוח אנטי-ישראלי במצרים שחולמת לנקום את חרפת ההפסדים הקודמים. לישראל החזקה יש יותר סיכוי לשמור על שלום לאורך זמן עם מצרים.
כעת סיני מהווה איזור-חיץ מפורז, דומה לאזור הנהר ריין בגרמניה לאחר מלחה”ע הראשונה. אף אחד לא פצה פה כאשר צבא גרמני פלש לאזור הזה למרות זעקותיה של צרפת - הרי בסופו של דבר זה היה שטח גרמני. אותו הדבר מובטח בסיני. מצרים כבר הכניסה כוחות מזוינים לסיני אחרי 1967 למרות קולות מחאה חלושים מצד המערב. עבור מצרים סיני הוא שטח אסטרטגי לתקיפת ישראל. עומק ההגנה בסיני הצילה את ישראל ב-1973. סיני מלא באוצרות נפט וגז. אילו סיבות נוספות דרושות לנו כדי להחזיר את סיני לידנו?

ארה”ב אינה עקבית. רייס מצהירה שהטילים האמריקנים בפולין נועדו להגיב על האיום האיראני. אם כן – מדוע לא למקם אותם בנגב ישראלי? באותה נשימה ארה”ב מנסה להעמיד פנים של נחישות במניעת הפיתוח הגרעין האיראני. אי-אפשר לשקר הפוך-על-הפוך… אם ארה”ב נחושה למנוע את הגרעין מאיראן – אין צורך בהגנה בפני הטילים האיראניים. רייס צודקת – מספר מערכות בפולין הוא סמלי ואינו מסוגל להתמודד עם הפוטנציאל הבאליסטי של רוסיה. זה – כפי שרוב פעולותיה של ארה”ב: טילים בפולין, תחנת הרדארים בצ’כיה – רק צעד של יחסי ציבור. במקרה הזה – צעד שנועד לעצבן את רוסים. אך ההנהגה הרוסית של היום יותר חכמה מזקני בריה”מ של עבר. רוסיה לא תגמול לאמריקה באותה מטבע – בהצבת מערכות נ”מ יקרות מולה – אלא תלבן את הסכסוכים מסביב לאינטרסים של ארה”ב, דוגמת הגרעין האיראני. כאידיאל – הצבת הטילים בפולין נועד למיקוח: העתקתם משם תמורת תמיכתה של רוסיה בסנקציות נגד איראן. אם זה נכון – זה יכול להצליח. ברם, לא הסנקציות ולא הלחץ הרוסי לא יניאו את איראן ממסלולה הבטוח להשגת הנשק הגרעיני.
איראן הציע לעולם לקחת סיכוי – להקפיא באופן מוחלט והדדי את כל תוכניות הגרעין. ישראל פעם החמיצה את ההזדמנות שהוצעה מצד המצרי – לפרז את מזרח-התיכון מנשק גרעיני: להחביאו ולהמשיך ביצור הסמוי. לארה”ב יש מספיק נשק גרעיני. אפשר כבר לעצור. המצב הנוכחי כשחברי “המועדון הגרעיני” מסרב לקבל חברים חדשים אינו יכול להמשך. דוגמאות של הודו, פקיסטאן, צפון-קוריאה ואיראן מוכיחות שלא רחוק היום וכל העולם יהפוך למחסן גרעיני – אם המעצמות לא יסכימו לפירוז הגרעיני.
צבא ארה”ב חמוש בנשק קונבנציונאלי הטוב ביותר בעולם ובעזרתו הוא מסוגלת להנחיל תבוסה לכל אויביו בעולם בזמן קצר ביותר, וארה”ב מסוגלת לייצר את האמל”ח בקצב המאפשר לה לנהל מלחמות התשה.
זה הזמן לעשות מאמץ עולמי להפסקת פיתוח הנשק הגרעיני אפילו באופן הדדי.

אידיאליסטים מרבים לקרוא לישראל להתייחס בטוב לב לפלסטינים ולעודד את התפתחותם. היום הוכחה דעה הפוכה: יחס טוב לא משתלם. האומה הליטאית קטנטנה שכל מקומה בהיסטוריה מוגדר הודות להתלהבותה בהשמדת יהודים בשואה, גיששה אחרי תגובתה של ארה”ב להוצאת “כוחותיה” המונים 53 חיילים בלבד מעיראק.
לפני מספר עשרות שנים ארה”ב באופן בלעדי סירבה להכיר בסיפוחם של המדינות הבלטיות לברה”מ ואפשרה את קיומם של קונסוליות עצמאיות שלהן בה. ארה”ב תמכה באופן בלתי מתפשר במדינות חסרת חשיבות מול המעצמה הרוסית, בניגוד לאינטרסים הרציונאליים של עצמה. הליטאים לעומתה החליטו ש-53 חיילים – זה יותר מדי עבור התמיכה המדוברת. זו היא תכונה אנושית מאוד: כאשר האיום הישיר נעלם – הנתמכים שונאים את תומכיהם.
במלחמת העולם השנייה – מלחמה אירופאית, שלא נגעה ישירות לארה”ב - אמריקה נלחמה בעיקר עבור בריטניה. היטלר – אם כבר – שיבח את ארה”ב על ההפרדה הגזעית שהייתה בה. גרמניה הייתה שותפה כלכלית של ארה”ב והיא הייתה המגן בפני הקומוניסטים באירופה – מגן חזק הרבה יותר מאשר המשטרים החלשים של אמריקה הלטינית שאותם טיפחה ארה”ב במשך עשרות שנים. ולמרות הכול, ארה”ב הצטרפה לכוחות הברית נגד גרמניה. כעת בריטניה מוציאה את כוחותיה מעיראק – מערכה כושלת, אך מערכה משותפת עם הפרטנר הכי טוב שהיה לה מעולם.
במקום לגמול לבריטים על ידי ביטולו של מעמדה כ”נציגה של ארה”ב באירופה” האמריקנים גורסים שהוצאת הכוחות הבריטים מעיראק מוכיח את הצלחת תהליך הרגיעה. הם סוברים שמישהו יקנה את השקר הזה?
אימפריה האמריקנית הפוליטיקלי-קורקטית מוותרת על דרישת נאמנות – ולא זוכה לה.

יחסה של ממשלת ישראל למקומות הקדושים מתאפיינת בשנאה חולנית ליהודים דתיים ולאומניים.
אולמרט אישר את בנייתו של הצריח החמישי במסגד בהר-הבית. המסגד הזה -אל-חראם-א-שריף – הוא חסר חשיבות בעולם האסלאם. עולי רגל לא ביקרו אותו כאשר הוא היה בשליטתם של הטורקים, הבריטים או הירדנים. רבבות המוסלמים ממצרים, ירדן או אירופה לא מתנקזים לכיוון מסגד אל-אקצא. כל עניין שמגלים המוסלמים במקום הזה הוא פוליטי, ולכן הישראלים מוותרים עליו לאויב, ללא כל קשר לדת.
גבעת הקפיטול אינה מרכז הלאומיות האמריקנית, אך האמריקנים לא ימכרו את המקום הזה ולא יוותרו עליו לטובת יחסי שלום עם אף אחד. הקרמלין הוא אתר חדש יחסית - במשך מאות השנים טובות ביותר בהיסטוריה הרוסית, הממשלה לא ישבה בו. אולם רוסים הקריבו עשרות אלפים של חיילים ואזרחים כדי למנוע השתלטות הנאצים על מוסקבה. לעומתם שני מקומות אלו, הר-הבית היה המרכז הרוחני עבור היהודים במשך אלפי שנים, ההר בירושלים הקדושה שאליו כיוונו יהודים את תפילותיהם. חיילים יהודים שכבשו את ההר ב-1967 בכו מאושר. והכול כדי שמשה דיין יצהיר שהוא אינו זקוק ל-”וותיקן היהודי”, וימסור אותו לירדנים…
היהודים החילונים צורחים בפחדנות שאנחנו לא יכולים להרוס את מקדשי המוסלמים כדי לפנות את המקום לבנייתו של בית-המקדש השלישי שלנו. הרי אנחנו לא ברברים, ולא רדיקאלים דתיים, אנו ליבראלים האדישים לרעיון הלאום. יריבינו לפחות פרגמאטיים, הם לא צודקים, אך הם נבונים. פעולות הממשלה מוצדקות רק אם מטרתה היא הרס היהדות. נניח שלא נהרוס את המסגדים שנבנו בכוונה תחילה על שרידי מקדשנו, למרות שכל אומה אחרת הייתה מטהרת את אתריה המקודשים מנטע זר. אבל להוסיף עוד מבנים נכרים? ממשלת ישראל לא כל כך אדישה ללאומיות: לא מזמן היא אסרה לבנות באותו מקום בית-כנסת. ממשלת ישראל לא סובלנית כלפי כל הדתות – היא מתנגדת יהדות.
צעדיה של ממשלת ישראל בהר-הבית מסוכנים מבחינה פוליטית. ממשלת ישראל אפשרה את האוטונומיה הכמעט מוחלטת של הירדנים בהר. הממשלה התעלמה מהעובדה שהירדנים מנעו את כניסתם של יהודים למתחם עד 1967. גם ממשלת ישראל – שומו שמים! – מונעת את כניסת היהודים להר – וזאת אחרי שהיהודים שחררו את האתר וסיפחו את ירושלים. ערביי ישראל, שונאי ישראל, שולטים בהר ומשתפים פעולה עם אויביה.
ישראל הזמינה את הטורקים לפקח על העבודות במתחם, ברם, זה לא הרגיע טורקים, ועורר התפרצות מצד הטורקים-המוסלמים. אולמרט פתח את שערי ירושלים לרוסיה. עיר הקודש עומדת להפוך למערת הנחשים האנטישמיים.
שנאה אינה יודעת גבולות. מדיניות הממשלה הישראלית המתעבת את הדתי והלאומי – בסופו של דבר מחלישה את ישראל בהתמודדותה עם אויביה הערבים.

הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב קיימה כנס הזדהות עם האסירים הפוליטיים הפלסטינים (למרות שבאופן פורמאלי הם לא עונים להגדרה הזאת). במקרה אחר, השמאל הישראלי שתמך והניע את תהליך “ההתנתקות” גינה את ממשלת ישראל בהפרת ההבטחות שניתנו למפוני גוש-קטיף לגבי שיכונם ושיקומם. לשתי דוגמאות כביכול הפוכות יש בסיס משותף: האינטליגנציה אוהבת להרגיש את עצמה חופשית, דהיינו לנקוט בדעה נגד השלטון – כל עוד אותו שלטון מממן אותה.
במאה התשע-עשרה, משכילים רוסים פרסמו דברי ביקורת חריפים נגד השלטון בעיתונות דלת התפוצה, ובראש מורם הלכו לגלות שהייתה דומה יותר לנופש. ההשכלה הסובייטית המהוללת חירפה וגידפה בהנאה רבה את ההנהגה הקומוניסטית ביושבם במטבח דירתם, אך גמרו את ההלל על אותם מנהיגים בפומבי. מאוד מחמם את הלב להרגיש את עצמך מתנגד למשטר כאשר משכורתך החודשית אינה בסכנה. המנהיגים הקומוניסטים הציניקנים הכירו בדלות הרוחנית של ההשכלה. הם אף התירו במות מסוימות לפרסום מאמרי ביקורת מתונה נגד השלטון כדי ליצור אשליה של חופש הביטוי. ההשכלה הייתה מאושרת והמשיכה לתמוך בממשלה הכול כך “ליבראלית”. ממשלת בריה”מ שיחקה את התפקיד שלה והרעיפה על ההשכלה הטבות ונופשים באתרים יוקרתיים.
המשכילים מכירים את טיבו של השלטון היטב: הוא יכול לתת אך הוא יכול גם לגזור. ההשכלה מסוגלת לפרסם מאמרים שאינם תורמים לתובנה, לכתוב ספרים מסובסדים שאף אחד לא יקרא, לחבר עבודות דוקטורנט שגורלן להעלות אבק על המדפים. במקרים רבים השלטון הוא הצרכן היחידי שלהם. המשכילים בזים לבירוקרטים ולפקידי הממשל אך יעמדו בתור בסבלנות לקבל מידיהם את משכורתם החודשית.
מעטים הם הוגי הדעות הפרוגרסיביים האמיתיים שבאמת שירתו את השלטון. ההשכלה המודרנית נעדרת כישורים המבוקשים בעולם הצרכני, והיא אינה יכולה להרשות לעצמה לנבוח יותר מדי חזק על השלטון. ברם היא אוהבת לנבוח, בעיקר בכיוון הרוח.
יהודים שמרנים יכולים לגייס את המשכילים חסרי עמוד השדרה למחנה שלהם, ויכולים להמשיך בבכייה הפוסט- כתומה שלהם ולצפות כיצד ההשכלה מתחברת לאויביה הפלסטיני.