בוש חרד כביכול שהסגת הכוחות האמריקנים מעיראק תגרום להרג המוני של אזרחים. אך זה בלתי נמנע, כי יועציו של בוש הם בורים שאינם מבינים את המנטאליות המקומית, והם הפרו שם את מאזן הכוחות. משטרים חדשים מושתתים על דם. סדאם דיכא את כורדים ואת הפונדמנטליסטים בכדי למנוע התקוממות. הפרעות ימשכו או יתחדשו בעיראק אחרי הנסיגה האמריקנית.
המבצע לטיהור בגדאד מהמורדים שמציע בוש הוא חסר תכלית – המורדים ימצאו מקום אחר להתקומם. המגננה הפאסיבית היא כלי זמני. צריך להשמיד את המורדים (דבר בלתי ניתן ליישום, כי מתנדבים חדשים צומחים מתוך האוכלוסייה), או שצריך להנחית עליהם מכה ניצחת ללא התחשבות בקורבנות האזרחיים. ואפילו אחרי זה אין לארה”ב חלופה למצב הקיים: הברירות הם או שבטיות או דיקטטורה. כל ממשלת-בובות תגרור התנגדות ותופל. הגינוי של המחלוקת הבין-שבטית מבריח את הבוחרים של המגזר.
בוש מלין על מחסור בחיילים הנדרשים לאבטח את האזורים הנקיים מטרור. כיצד הוא רואה את האבטחה הזאת. לכתר אותו כדי למנוע כניסתם של הטרוריסטים? לאיזה פרק זמן? לאסור על האימאמים המקומיים להטיף לגיוס מתנדבים חדשים? אך האם בכלל אפשר להיות בטוחים שהאזור נקי? אפילו אם נניח שאפשר לערוך חיפושים אחר האמל”ח בכל בית ובית – כיצד מזהים את המורדים? על פי הזקן? שמירת הסדר הציבורי היא משימה משטרתית. שרון כבר הרגיע פעם את עזה על ידי משתפ”ים רבים, בעזרת המסתערבים ואמצעות פלישות אלימות. לעיראק יש יתרונות רבים על עזה, גם בשטח וגם בכמות האוכלוסייה. גבולותיה פרוצים ומימון המורדים אינו מוגבל. פקידי ארה”ב בעיראק לא יכולים להשתוות לשרון - לא בניסיון ובנחישות, ולא באמצעים הבלתי מוגבלים. הקלות בכללי הפעולה של חיילי ארה”ב פירושן קרבנות רבים יותר של אזרחים שיגרמו על ידי הפולשים הכופרים. המוסלמים לא יסלחו על זה. המוצא היחיד הוא להרוס את האזורים המוחזקים בידי המורדים ולגרש את האוכלוסייה. על זה הוציאו את סדאם להורג.
גבלס טען שבני-אדם נוטים לקבל את השקר החוזר ונשנה כאמת. בוש כנראה מסכים עם הטענה הזאת וחוזר ומצהיר שפשוטי העם במזרח התיכון תומכים בפעולה צבאית אמריקנית בעיראק. הם לא תומכים בה. הם שונאים את אמריקה.
הגדלת מצבת הכוחות ארה”ב בעיראק נועדה להרוויח זמן, אולי עד הבחירות לנשיאות הקרובות. מבחינה צבאית, תוספת של 16% היא אינה משמעותית והיא לא תשנה דבר. הערכות חדשה לא טומנת בתוכה חידושים טקטיים. יחסי ציבור - ולא הצורך הצבאי - מכתיבים את ההערכות מחדש: 17.500 חיילים בבגדאד ורק 4000 על כל מחוז אנבר. בימים שקטים יותר ארה”ב החזיקה יותר כוחות בעיראק.
בוש טוען שהתוכנית החדשה אושרה על ידי הדרגים הצבאיים. זה לא אומר שהתוכנית חכמה. רוב האסטרטגים בדרג הבכיר הם אנשים צרי אופקים וצמאי קרבות. הרי דווקא האסטרטגים המהוללים הקריבו 400,000 חיילים של הברית הצבאית “אנטנטה” בזמנו כדי להשיג את נסיגת הכוחות הגרמנים לשמונה קילומטרים באיפרה. במבצע האחרון נגד כוחות המורדים, צבא ארה”ב הרג 80 חמושים. שכרהניצחון יצא בהפסדו: 400 מיליארד דולר בעבור הקמפיין זה 1,000,000 דולר לגולגולת של כל תושב בגדאד. הם היו מתאבדים עבור סכום קטן מזה בהרבה.
ההערכות החדשה מתבססת על יחידות לשיקום מחוזות – מעין גדודים צבאיים במסווה של כוחות אזרחיים: אם כפר מסוים משתף פעולה עם השלטון החדש הגדוד יבנה בו בית-ספר בעלות של מטוס קרב. אפילו עבור תשלומי הענק, הקבלנים האזרחיים לא נכנסים לאזורים נידחים מחשש לביטחונם (חיילים גם עולים פחות: 500,000 דולר לראש במקום כ-1,000,000-2,000,000 דולר לראש עבור ביטוח חיים). יחידות השיקום האלה פועלות בהצלחה באפגניסטן לצלילי מחאות הארגונים ההומאנטריים נגד הבזבוז המשווע של משאבים והשוחד הלא מוסרי (אך החיוני) למשתפי הפעולה בקרב האוכלוסייה המקומית. על פי השמועה יחידות השיקום האלה העמידו בסכנה את חברי הארגונים שבאמת נחשבים להומאניטריים כי אלה עכשיו מזוהים עם הכובשים. מפקדי השדה של הארגונים האפגאנים לעיתים מזינים את היחידות האלה בדיסאינפורמציה כדי שהכוחות האמריקנים יתקפו את אויביהם. תושבי הכפרים מחסלים חשבונות עם יריביהם כשהם מוסרים אותם לידי הכוחות האמריקנים המחפשים את המורדים.
טוב שבוש מתנגד להמלצות של ועדת בייקר על חידוש היחסים עם איראן וסוריה. אי-מוסריות מתאימה למלחמה ולא יעילה בפוליטיקה. צריך לנדות משטרים תומכי טרור ולא להתחנף בפניהם בתקווה לסיוע. ברם, לבוש הנושא על כתפיו כבר שתי מלחמות באפגניסטן ועיראק אין זמן להתעסק עם האויבים היותר חשובים – סוריה ואיראן.
במדינות דמוקרטיות, בהן אחוז הבוחרים מצטמצם והולך, האזרחים מתרחקים מהשלטון. הממשל, ולא העם האמריקני יוזמים את המלחמות. גם מי שלא תומך במלחמה– תומך ב”חיילינו”. זה לא מוסרי. אזרחים – הבוחרים ומשלמי המיסים – נושאים במלוא האחריות על מדיניות הממשלה. כך לפחות רואה זאת העולם המוסלמי.
ראש הממשלה, מאליכי, הלך על כל הקופה בהצבת האולטימאטום לכוחות המורדים להתפרק מנשקם. הם בוודאי לא יתפרקו. אך למאליכי לא הייתה ברירה: ארה”ב דרשה ממנו פעולות נחרצות, גם אם הן היו חסרות תועלת. מאליכי הוא לא מספיק מקובל בקרב אנשי הצבא והוא לא יכול לסמוך על תמיכתם בלבד, וגם עימות חזיתי עם אנשי הדת השיעים לא יחזק את מעמדו. הוא מנסה להימלט מאחריות בשולחו את הכורדים למחוזותיו של צאדר להלחם נגד השיעים. זה עלול לפתוח עוד חזית – כורדית-שיעית – בנוסף לסכסוך בין סונים לשיעים, אך לא ישקיט את המדינה. הסונים מבחוץ מצטרפים למלחמה נגד השיעים בעיראק, ומדינות ערב המתנגדות למדיניות האיראנית תומכות בסונים – כל זה לא מגדיל את סיכויו של מאליכי להצליח.

היגררותה של ארה”ב מחדש אל תוך הסכסוך בסומאליה מלמד על העדר האסטרטגיה. צבא ארה”ב נצח את הקרב במוגדישו ב-1993 ביחס אבידות של 200:1 לטובתם. עסקנים ועיתונאים פירשו את ההישג הזה כהפסד וקלינטון הסיג את הכוחות מסומאליה. הוא לא ראה אז סיבה להישאר במוגדישו: חיילים רק פיקחו על חלוקת הסיוע לתושבים בשנת הרעב.
אם ארה”ב הייתה מתעלמת מהסכסוך בסומאליה, מלחמת האזרחים והרעב היו עוברים שם כשיגרה. הנסיגה אמריקנית ממוגדישו נתנה תנופה רבה לכוחות האיסלאמים, שבסופו של דבר ביצעו את ההפיכה ונטלו את השלטון.
ארה”ב חזרה לסומאליה. הפעם יש לה תירוצים: מסוקים יורים על פעילי אל-קעידה בלבד, ולא על האוכלוסייה התמימה. ארה”ב מסיעת לממשלת סומאליה השלומיאלית שאין לה כל השפעה בשטח. ציד הטרוריסטים העולמי הביא את ארה”ב אל סומאליה.
יש מיליארד וחצי מוסלמים בעולם. אי-אפשר לגלות ולחסל את כל ההתארגנויות שלהם. הם נוצרים בתוך האוכלוסייה בקצב מהיר יותר. אפילו אם ארה”ב תשמיד את כל המוסלמים בסומאליה זה לא ישפיע על שאר העולם המוסלמי. הם מתעלמים מהאבידות הצפויות להם וכל מה שלא מסתיים בתבוסה מוחלטת הם מציגים כניצחון.
אויב העולה במספר באופן עצום – אינו דבר חדש. לאימפריות תמיד היו אויבים רבים במקומות שונים. התשובה הנכונה גם ידועה: ענישה ראוותנית. האיסלאמיסטים יכולים לעשות כל העולה על רוחם בסומאליה ובמקומות זניחים אחרים. אך ברגע שהם צוברים עוצמה ומסכנים את האינטרסים של ארה”ב יש ללמד אותם שיעור קצר, כואב ואכזרי, המלווה באבידות רבות לאוכלוסיית האויב, ללא להשאיר ספק לגבי מי הוא זה לו שייך הניצחון.
התקפות אוויריות בסומאליה הם דוגמה רעה והכוחה לאסטרטגיה גרועה.

מזכ”ל האו”ם מעד בלשונו כשאמר שהדרישה להשגת השלום בעת הזאת זו היא משימה ייחודית במינה. מה שייחודי היא ההסכמה עם הדרישה הזאת. מדינות ואומות תמיד התנגשו זו בזו. מלחמות אזרחים וסכסוכי הגבולות הם דבר שגרתי. עימותי הכוחות הם הדרך לעיצובם של העמים. גבולות המאה העשרים לא יותר יציבות וקבועות מהגבולות במאה הראשונה לספירה. אף מדינה או שבט לא מוותרים על שטחיהם מרצונם אלא רק על ידי מלחמה או מחמת איום כזה או אחר.
מעצבי השלום התבררו כלא יעילים: לרוב הם מעצבים מחדש את הגבולות למורת רוחם של הרוב. בדרך כלל הם רק מדכאים את האלימות אך משאירים את סיבות הסכסוכים על קנן וממשיכים לבעבע מתחת לשטח ומתפרצים שוב בשעת הכושר. היתקלויות קטנות רבות הוחלפו במלחמות אזוריות גדולות עקובות מדם. האלימות – בין אם יאה לנו בין אם לא – הכרחית להשלטת הסדר החברתי. האם היה נעים לארה”ב אם כוחות האו”ם היו בולמים את הפקחים של רשות המיסים מלרדוף את מעלימי המס?
ממשלות חסרות כוח ומפלגות שהפסידו בבחירות מזעיקים את הסיוע הבינלאומי על מנת לקבע את סטאטוס-קוו. זה לא יעבוד. הם הפסידו - וכוחות זרים אינם יכולים להחיות את העבר. המפסידים מבקשים מהאו”ם “לשמש כבוררים בעניין הסכסוך” אך המפלגות העולות לשלטון מתנגדות לכך. ההיסטוריה מכירה רק דרך אחת לבירור הסכסוך – מלחמה או איום של מלחמה.
החוק הרומאי מלמד לקח אחר. רומא הייתה לא רק הבורר היחידי באזור אלא גם הכוח היחידי. אם המערב רוצה להשכין את השלום בעולם הוא צריך לפרז באופן משמעותי את הנתינים שלהם במדינות העולם. הדבר לא עולה בקנה אחד עם האינטרסים של יצרניות הנשק הגדולות שהם במקרה גם משכינות השלום. רומא גם לא נגררה לכל סכסוך קטן בין נתיניה - שליט העל ציפה מנתיניו לפתור את בעיותיהם בעצמם ולא הגביל אותם בכלים ושיטות, חוץ מגרימת מלחמה מתמשכת: רומא לא רצתה הצטברות של חוסר שביעות הרצון של האוכלוסיות בשליטתה והעדיפה ראשי מדינות נבונים. בזמנים המודרניים המעשה המקבל הינו לאפשר לסכסוכי הגבולות ולמלחמות אזרחים להתנהל כסדרם. המערב המודרני לעומת רומא לא מוכן לנקוט בענישה ראוותנית של שבטים שלא מקבלים את כללי השלום שנכפו עליהם. בהעדר התכליתיות הזאת, כל מאמצי השלום של האו”ם לא יישאו פרי.
קיא-מון לא צודק באומרו שאין כל אפשרות למדינות לבדן לפתור את הסכסוכים כמו קוסובו או דארפור, ושזאת אחריותה של האו”ם.
נראה שהאו”ם בתפיסתו הבירוקראטית המוכרת נוטל לעצמו את התיקים ללא קשר ליכולתו לטפל בהם. האו”ם הוא חסר תועלת והוא לא יכול להיות אחראי לשום דבר. לא האו”ם - אלא נאט”ו דיכא את הסכסוך ביוגוסלביה. חוסר תכליתיות של כוחות השלום של האו”ם ידוע – ראו דוגמאות של סיני ולבנון.
אולי תפקידו של האו”ם הוא לבלום את הזוועות? הם לא הצליחו לבלום את התרחשותן בין עיראק לאיראן, או להפסיק את הטבח ברואנדה. איזור דארפור לבדו גדול מדי כדי שכוחות האו”ם יפקחו עליו, וחיילי האו”ם לא מקבלים שכר הולם כדי שילחמו במורדים. והשאלה: במי להלחם? מי התוקף ומי הקרבן? סכסוכים תמיד הם מסובכים, וכל הצדדים מפעילים אלימות עצומה כנגד היריב. אם האו”ם היה מתערב כדי לעצור את הזוועות הרי כל הצדדים היו מבינים שצריך להספיק לבצע אותם ולהסיג ניצחון לפני שהאו”ם יכנס לתמונה וייתן ליריב אפשרות להשיב.
ההוצאה להורג של סדאם על ידי השיעים הוכיחה שהניסיונות להשליט חוק וסדר לעיתים מספקים רק צד אחד בסכסוך בין-שבטי.
שוחרי המוסר גורמים לסכסוכים ולא מונעים מלחמות.

הטרוריסט הנמלט הכיר בקיומה של ישראל. כעת אולמרט יוכל להתנשק עם חאלד משעל… אזרחי המערב הרציונאליים אינם קוראים בין השורות; הערבים – כן.
משעל כינה את ישראל “העובדה”. לא כל עובדה מקובלת על כולם. גם סדאם היה עובדה; מילת מפתח היא “היה”. משעל ישתף פעולה עם הפת”ח ועם ממשלת ישראל הבוגדנית כדי להפוך את ישראל לעובדה לשעבר.
משעל דרש מישראל לקבל את 6,000,000 צאצאיהם של פליטי 1948. ישראל ע”פ משעל היא ישות ערבית שמכנים אותה ישראל כדי לרצות את המערב.
משעל כנראה צחק על בר-שיחו באומרו שלא קיומה של ישראל היא בעיה אלא אי-קיומה של פלסטין. לשיטתו הרי פלסטין כוללת את כל ישראל, וכל עוד ישראל קיימת – פלסטין לא יכולה להתהוות. משעל צריך את מדינת פלסטין כמדינה בת-קיימא ולא פיסת קרקע גזורה מישראל. פלסטין בת-קיימא כוללת את ירושלים כבירתה המוכרת ע”פ החלטת הליגה הערבית בפז. ישראל אינה יכולה לבטל את ההחלטה הזאת ומותחת ביקורת על אמנת החמאס.
משעל נשאר נאמן לאמנתו ולבוחריו ואינו מוכן לשנות את הסעיף הקורא להשמדתה של ישראל. ממשלת ישראל חובבת הצהרות ריקות דורשת מחמאס לבטל את הסעיף כאילו זה יפריע לחמאס להמשיך להלחם נגד ישראל, וכאילו הכנופיה הזאת באמת מסוגלת להשמידה.
הערבים לא מסוגלים למחוק את ישראל ממפת העולם. ממשלת ישראל היא זו שעוסקת בעניין הזה בהצלחה. לו היה לישראל מנהיג בשיעור קומה של משעל!

הבלוג - www.isrealli.org, שמתוקצב ע”י ממשלת ישראל, פירסם את סיפור אהבתם של שני הומואים – יהודי וערבי – שהכירו בתל-אביב.

כשאנחנו מתפללים “לשנה הבאה בירושלים!” – אנחנו לא מתכוונים לישראל כזאת…

אל תשלו את עצמכם – ממשלת ישראל אינה מייצגת את העם היהודי. השמאל ושותפיו חמסו את השלטון, הם מצנזרים את כלי התקשורת והם משסים את המשטרה באופוזיציה.
ממשלות ישראל הרסו בעקביות את חזון המדינה היהודית: בהסכמתם לחלוקת 1947 המשפילה, בסירובם לספח את יהודה ושמרון ב-1967, במסירת סיני, בהסכמתם למדינה ערבית נוספת - חוץ מירדן – בגדה המערבית, בהענקת אזרחות ישראלית לערבים במספר שיאפשר להם להפוך לרוב במדינה. ממשלות ישראל ללא הפסק לעגו למסורת היהודית וכפו על יהודים התבוללות תרבותית.
דעו לכם שיהודים רבים אינם מכירים בסמכותה של ממשלת ישראל, ומספרם גדל והולך. הוויתורים המחפירים ודעת הקהל הליבראלית העולמית הם דברים הפיכים.
יש מספיק יהודים שיוותרו על אזרחות ישראלית, יאחזו בנשק ויקימו את מדינת יהודה.

ספציפית, מדובר במימון הסוציאליזם הוונצואלי בשיעור של 80 מילון דולר ביממה דרך יבוא הנפט. וונצואלה תומכת באיראן, בניקרגואה ובבוליביה, היא מפרנסת תנועות שמאלניות בכל החלק המערבי של כדור הארץ. האמריקנים הלטינים הם באופן מסורתי לא נאמנים, בלשון ההמעטה, למוסר העבודה, אבלאוהבים את החיים הטובים – הרי לכם סוציאליזם.
צ’אבס לא רחוק מהאמת: תאגידי הנפט העולמיים מנצלים את העם הוונצואלי. הברוקרים שהשקיעו במניות החברה לתקשורת האלקטרונית CANTV מרוויחים יותר מהפנסיונרים של החברה. גם חברת האנרגיה AES אמריקנית אינה הפרנס הנדיב של משק האנרגיה הוונצואלי.
עלית מחירי הנפט הצפויה כתוצאה של הפלישה לעיראק הייתה מתנת האלים לוונצואלה. צ’אבס נהנה בדומה לקלינטון: שניהם התפארו בהצלחה כלכלית שלא יצרו. היתרה הגדולה המפתיעה ברווחי המדינה זיכו את צ’אבס בניצחון חוזר בבחירות ב-2005.
ארה”ב נחונה בתבונה רבה בתמיכתם האיתנה במשטרים הצבאים של אמריקה הלטינית. לאחר פירוקה של בריה”מ הם שחררו את המושכות והסוציאליסטים שוב הרימו ראש ביבשת. מותו של נותן החסות של המשטרים הסוציאליסטים הלא יציבים כלכלית היא בשורה טובה. כעת זהו תורה של ארה”ב להפסיק לפרנס את הסוציאליזם. הצעדים שעל הפרק הם פיתוח מקורות הנפט השמורים, יבוא הנפט הרוסי או קיצוץ בשימוש בנפט על ידי פיתוח מקורות האנרגיה אלטרנטיביים מעבר לשימוש בהנעה חשמלית.

האם לא תמוה שהתובעים במשפטו של סדאם מצאו הקלטות של שיחותיו עם עוזריו בנושאים רגישים ביותר כמו הנשק הכימי? למה היה לו להקליט את השיחות האלה מלכתחילה?
אל-מאג’ד באופן מפתיעה זיהה את קולו בהקלטות, אך עם זאת הכחיש שהווידיאו מתאר את ההתקפה העיראקית (כנראה הייתה זו התקפה איראנית). סביר להניח שאילצו אותו להכשיר את הקלטת המזויפת.
ומה לגבי האמירה של סדאם: “זה (הגז הרעיל) יגרום להם לעזוב את בתיהם, לברוח מבתיהם ערומים”? הרי הגז הזה לא פועל כך, וסדאם ידע זאת. חוץ מזה הכמות של הגז שהשתמשו בו, כביכול, העיראקים, לא מספיק “להרוג אלפים”, כפי שטוען סדאם בקלטת.
לי זה נשמע מוזר. מה דעתכם?

אוה, העולם כל כך רגיש! אלפים נהרגים בעיראק בברבריות – וזה בסדר. סדאם – אוטוקראט מתון, שסייע לארה”ב כנגד איראן, ולא תכנן מזימות נגד ישראל – מוצא להורג, וגם זה בסדר. הביצוע, לדעתו של בוש, היה לא נקי, לא מכובד – וזה לא בסדר. כאילו ע”פ ההוצאה להורג נמדד הכבוד.
תוך כדי חילול ערך המשפט בית הדין השיעי שפט את סדאם, בן 69, על הדברים שבוצעו לפני עשרות שנים, ולא מהווים פשע בזמן מלחמה. צופים-שיעים חגגו בזמן הוצאה להורג. שללו מסדאם את הכבוד של מוות בירייה, והוא נתלה באופן בזוי, כאשר ההמון מדקלם את שמו של האימאם השיעי, אל-צאדר-מוכתאד. צדק? נקמה מוצדקת? לא, זו היא מריבה בין כיתתית.
ארה”ב הפילה את סדאם ומסרו אותו לידי תומכיו של האימאם האנטי-אמריקאי חריף, אל-צאדר. סדאם עלה לגרדום ברוגע, סירב לחבוש את כיסוי העיניים, ובמילותיו האחרונות לעג לאימאם השיעי. דוגמה של סוני המעונה על ידי השיעים בגלל האמריקנים. סוף-סוף איראן שמה את ידה על סדאם לאחר עשרות שנים של מריבות אישית, שמקורה בגירושו מעיראק על ידי סדאם את האייטולה הגולה חומייני. האמריקנים הבוגדים (שמע ישראל!) הסגירו את האיש שעשרות שנים עזר להם להתמודד עם איראן.
יכול להיות שאמריקנים חוששים מאיום הגרעיני האיראני, אך העולם הערבי מזהה בוודאות את הציר ארה”ב – איראן. ערבים לא מסוגלים להאמין שממשל אמריקני טיפש עד כדי חבירה באופן מודע לשיעים הפרו-איראנים בעיראק. בירדן, המדינה “הידידותית” כלפי ישראל ובת-בריתה של ארה”ב במזרח-התיכון התקיימה הפגנת המונים תחת הסיסמאות: “מוות לאיראן וארה”ב!”. הירדנים והערבים בכלל חוששים מאוד מהציר האיראני שנבנה בעזרת ארה”ב.

החמאס הוא טוב ליהודים. ללא איום חיצוני החברה הישראלית הייתה ממשיכה לזלוג שמאלה, ומתפרקת בדרך. אם הערבים יחדלו להיות עוינים אז גם האוכלוסייה המוסלמית בתוך ישראל תפסיק להוות איום. אם יתאפשר להקים מדינה פלסטינית – ישראל תאבד את יהודה ושומרון.
אם החמאס יחלש עד כדי שיאלץ להכיר בישראל הוא יחדל לייצג את הפלסטינים, והחברה הפלסטינית תהיה מפורדת ומפוררת לסיעות רבות. הדבר ייצור רשות לא יציבה ליד גבולות ישראל. אין לפלסטינים תרבות עבודה ומסורת של השכלה, לכן הם יישארו עניים ומרודים – קרקע פורייה לגידול טרוריסטים צעירים. החמאס מספק תעסוקה לקיצונים פלסטינים. אם החמאס יפסיק להיות אנטי-ישראלי, אותם הקיצונים יתפזרו בין קבוצות רדיקליות רבות ולשב”כ יהיה קשה להתמודד נגדם.
רק טובה אחת יכולה לצמוח מהחמאס המתון, ובמדינת פלסטין השקטה: ממשלת ישראל לא תוכל לתרץ -על ידי האיום הפלסטיני - את הדיקטטורה שהיא משליטה, את הניהול הכושל, את המיסים הגבוהים ואת עצם זכותה להרוס את המדינה היהודית. אחרי שפלסטין תשקוט – ישראל תוכל להתקומם. אך זה לא על הפרק.