רוברט גייטס ועמיר פרץ – שני בורים ללא כל ניסיון קרבי – מפקדים על אנשי הצבא המקצוענים. הדוקטרינה הצבאית הקלאסית ששימשה את גרמנים במלחמת העולם השנייה גורסת שפוליטיקאים צריכים להגדיר את מטרות המלחמה ולמסור את ניהולה לידי אנשי צבא. התערבותו של לינדון ג’ונסון בפרטי הלחימה והעדר מטרות בנות יישום אצל בוש מדגישים את אותה הבעיה. בירוקרטים פוליטיים שאינם מסוגלים אפילו להגדיר את מטרותיה של המלחמה מיצבים את אסטרטגיה ומנהלים את המלחמה.
בעיראק, כמו בוייטנאם, מטרת המלחמה נחשבה בטעות לניצחון מוחלט. זה לא נכון. גם ענישה ראויה יכולה להוות אסטרטגיה נבונה. הגנה סטאטית בפני האיום הקומוניסטי דומה לקו מאז’ינו. התשובה לאיום רב-מימדים היא הגנה דינאמית. הישראלים הדגימו זאת ב-1973: על ידי נסיגות ותמרונים בלמנו את סורים וגרמנו להם לאבידות קשות. בהתמודדות עם האויב העולה עליך בעוצמתו המטרה היא לא להשיג ניצחון אלא להפוך את ניצחון לחסר תכלית עבור האויב. מלחמות בפריפריה, קרבות על כל מדינה ומדינה נגד השתלטות קומוניסטית או פונדמנטליסטית – זו הדרך לבלימת התפשטותו של האויב. המערב צריך להעניש ולגרום נזקים משמעותיים ליריביו. הניצחון ייקבע בהתמודדות רחבת היקף עם עולם האסלאם. דיכוי עיראק הוא רק צעד קטן בהתמודדות הזאת, שפוליטית הוא יעיל רק למטרה היחידה שהיא הענשת עיראק.. העולם המוסלמי יישאר אויבו של המערב ללא קשר לתוצאה של המבצע בעיראק.
צריך להתייחס לכל המוסלמים כחיילים בצבא אחד. ההצלחה בקרב עם חטיבה אחת – עיראק - אינה משמעותית: היא לא תמנע מהעורף ומהכוחות הרזרבים – מאל-קעידה ועד איראן –להצטרף למלחמה. על המערב לבקר את ההוצאות שלו על המלחמה ולהנחית על אויביו מכות בעלות תכלית כלכלית. השמדה מהאוויר של כל מקורות הנפט ומתקניה הצבאים של עיראק הייתה מביאה לתוצאות צבאיות ופוליטיות מהירות ומשמעותיות יותר מהמלחמה הזוחלת הנוכחית. יתרונות המכונה המלחמתית המערבית מתבטאות בעוצמת מכותיה. בקרבות-קרקע נגד ארגוני גרליההמערב מפסיד, כי בהם הוא אינו יכול לנצל את יתרונותיו אלו.
חייבים להעניש גם את הטליבאן: להשמיד את שדות האופיום, ללחוץ על מפיצי הסמים תחת הסיסמה : “לא – לסמים האפגאנים” (השירותים החשאים מסוגלים להגיע להסכם כזה עם העולם התחתון). אפשרי גם מימון מתון של המוג’הידין בכדי שיסיתו את תשומת הלב של הטליבאן כלפיהם, או בידוד אפגאניסטן באמצעות הפצצת משאיות החוצות את גבולה. כך ארה”ב תתפנה לטיפול באיומים גרעיניים מצד מצרים, איראן ולוב.
ישראל צריכה תצטרך להבין לבסוף שמכת-מנע בתגובה להתגרות מינימאלית - היא האסטרטגיה היחידה עבור מדינה ללא עומק טריטוריאלי. אל תשברו את הראש בדרך בה ניתן לגרות את הפת”ח נגד החמאס – פשוט השמידו את מבני הממשל הפלסטיני על כל טיל שנורה לעבר ישראל.

רייסרייס הצהירה שארה”ב “מחוייבת לחלוטין” לתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. זה מסוכן. אמריקה שוב תדחף את ישראל אל עוד הסכם של התאבדות. האידיאליסט המוסרי ג’ימי קארטר החל בדחיסת ישראל אל תוך גבולות הגטו, בוש רייסורייס החליטו לחסל את ישראל כליל.
השלום בין ישראל לפלסטינים הוא בלתי אפשרי. ללא כל קשר להסכם שייחתם ביניהם, הפלסטינים המאוכזבים ימשיכו להלחם. שום הסכם לא יעצור את השאהידים. כל ניסוח לא יבטל את האמונה הפלסטינית שישראל גזלה את אדמת אבותיהם, והם לא ישלימו עם זה. השלום נקבע לא על הנייר אלא בשדות הקרבות. שלום בין הכובש לנכבש מושג על ידי פיזור האוכלוסייה המקומית ולא על פי רצונם הטוב.
שלום פלסטיני-ישראלי אינו אפשרי, כי ערביי עזה, יהודה ושמרון לא מייצגים את כל העם הפלסטיני. שהממלכה ההאשמית הארכאית תיפול, והרוב הפלסטיני יעלה לשלטון בירדן, ירדן תדרוש את כל שעל מאדמת פלסטין.
אין שלום בין ישראלים לפלסטינים כי אין מלחמה ביניהם. הרשות הפלסטינית היא רק נציגה של איראן, סעודיה, סוריה, מצרים, ואולי גם לוב. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הזירה של ההתנגשות העולמית של תרבות המערב והאסלאם הגוסס לאחר פשיטת-הרגל הכלכלית שלו. כל הסכם עם פלסטינים ייתן לישראל פסק זמן קצר אך לא שלום בר קיימא.
לישראל יש סיכוי גדול יותר להשיג את השלום אם הוא ישתלב במודל המוסלמי העולמי, ולא יהווה נטע זר של העולם המערבי במזרח-התיכון. המוסלמים יחושו פחות עלבון מעובדת קיומה של ישראל הדתית, לא מדינת-לווין של המערב החילונית. אך לישראל כמו שהיא עכשיו אין סיכוי לשלום עם הערבים.
מה עושה כל אומה סבירה כאשר היא מצפה למלחמה הבלתי נמנעת? מרחיבה את שיטחה. עומק השטח מספק גם הגנה (סיני הציל את ישראל ב-1973) וגם יכול להוות קלף-מיקוח. מדינות מאוימות אוגרות את כל היתרונות האסטרטגיים שלהן. לעומת זאת, ישראל תחת הלחץ האמריקני וויתרה על סיני על כל אוצרות הנפט שבו. אומות מחזקות את המוראל הלאומי. ישראל מחלישה אותו על ידי וויתורים סדרתיים. אם אין חשיבות לסיני – מקום מתן התורה, אם אפשר לסחור בקרקעות יהודה ושמרון – מדוע לדאוג בכלל לקיומה של מדינה יהודית? אם אין ערך ליהודי ביהודה – אז היכן?
בדרך כלל, מדכאים מדינות עוינות, אבל מצרים פורחת עם הסיוע הצבאי האמריקני על סך 1.3 מיליארד דולר לשנה. בדרך כלל מקיימים הסכמים, אבל ישראל משלימה עם המשך ההסתה האנטי-ישראלית הפרועה בתקשורת המצרית. מקובל למנוע מהאויב את הנשק החדיש, אך מצרים משתמשת במטוסי F-16 תחת אפה של ישראל. האחים המוסלמים תפסו עמדות חזקות בפוליטיקה המצרית ובסופו של דבר הם יעלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות לאחר מותו של מובארק.
ישראל - כבת-יענה עם הראש טמון בחולות קיסריה והרצלייה – מקיימת את הסכם השלום.
הפת”ח המתון סירב לתנאי משמעותי של מפת הדרכים: מדינה פלסטינית בגבולות זמניים. תודה לך, מחמוד עבאס – גם אנחנו לא אוהבים את הכניעה המוכתבת על פי מפת הדרכים.

הפנטגון וויתר על הגינוי כנגד חברות עורכי הדין האמריקנים שייצגו את תביעותיהם של אסירי גואנטאנמו. עורכי הדין האמריקנים מתקנים את העוולות שביצעו חיילי ארה”ב שנלחמים ונהרגים באפגניסטן. עצורים מעטים הועברו מאפגניסטן לגואנטאנמו, ואלה לא אנשים זוטרים. במקרים רבים, הם אשמים בחברות בתנועת הטאליבאן בלבד, ואת אשמתם של אחרים קשה להוכיח. איזו הוכחה הקבילה על בית המשפט אפשר היה להשיג באפגניסטן? בהעדר המסמכים והקלטות כל ההוכוחות הם עדויות של עדים מסופקים.
דמויות של עורכי דין אמריקנים - לוחמי הצדק העוסקים בהתנדבות בהגנה על האיכרים האפגאניים – הן מצחיקות. באמצעות ההתנדבות הזו, חלק אחד של עורכי דין אמריקנים משביתים את המאמץ המלחמתי של ארה”ב נגד טאליבן, וחלק אחר פשוט מנצל את ההתנדבות ליחסי-ציבור ולפרסום העצמי.
נושאת-המטוסים השנייה שנשלחה למפרץ הפרסי מיועדת לתמוך במבצע חסרת התועלת בעיראק, ולא כדי לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים. לא שולחים את נושאת המטוסים לשייט של חודש כדי להנחית מכת הפתע. ממשל בוש ימשיך לעשות פוזות במקום למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני.

סדאם, האויב המושבע של הטרוריסטים המוסלמים, שאף איימו על שלטונו, הציג מחוות כלפי הפלסטינים: 25,000 דולר למשפחתו של כל שאהיד. רוב מדינות ערב תמכו בשאהידים הפלסטינים (הגיבורים, למעשה). הדבר לא נחשב לתמיכה בטרור, לעומת התמיכה האיראנית.
בקשר להפגזת תל-אביב בסקאדים אפשר לחשוב שסדאם החמיץ בכוונה (הרי אי-אפשר להחטיא עיר שלמה). מצד אחד הוא עשה רושם של מלחמה עם ישראל, מצד שני עשה הכול כדי לא לגרור את תגובה הישראלית.
אין דרך לשנות את העולם המוסלמי. המתכון הוא הרתעה וענישה. הדחתו של סדאם מהשלטון הייתה עונש מספיק חמור על סירובו לשתף פעולה עם האו”ם.
עיראק היא מקום לא מוצלח לענישת ראווה של עולם האסלאמי. ערב הסעודית מגדילה את כוחה הצבאי באופן מסוכן. עבדול קאדר חאן כנראה מחזיק בארצו מספר פצצות אטום שנעלמו בפקיסטן.
התוכנית הגרעינית של איראן נחשפה עוד לפני הפלישה לעיראק. העולם המוסלמי ראה בסדאם בוגד, ולא מחיזק מעוז ההתנגדות לאמריקה. הפלישה לעיראק הפכה אותו לכזה.
האם יש עניין בהשכנת הדמוקרטיה בעיראק? הבחירות בעיראק גרמו ליצירת הברית בין השיעים המקומיים לבין איראן. מאזן הכוחות לא נעים. לבנות משטר דמוקרטי-ליבראלי בעיראק הוא רעיון טוב, אך לא ניתן להגשמה.
אחרי שהאמריקנים בגדו בבעלי בריתם באסיה, החל שם הרג המונים. מאוחר יותר ארה”ב נעמדה לצדהצבא האדום נגד הפלישה הוייטנאמית. הקומוניסטים הם רוצחים, אך האם ניתן היה להקים בוייטנאם משטר חילופי? בסייגון הוכח שלא. הכיבוש היה יכול לעכב את ההשתלטות הקומוניסטית או הפונדמנטליסטית, אך לבסוף משטרי הדמים יקומו כי חלק מספיק גדול של האוכלוסייה חושב שהאידיאולוגיה שלהם מספיק מושכת.
כעת, אחרי שארה”ב פתחה את תיבת פנדורה בעיראק (כפי שקרה גם בוייטנאם) מלחמת אזרחים תמשך שם, עם או בלי הנוכחות האמריקנית. בסיום הכיבוש מלחמת אזרחים תגיע לשיאה ובסופו של דבר ימצא דיקטאטור מקומי חזק שיתפוס את השלטון. כל עוד הכוחות האמריקנים יישארו בעיראק האבידות יהיו מתונות יותר מאשר בעיראק החופשית, אך מלחמה זוחלת יכולה להמשך יותר זמן. לא ברור גם מדוע האמריקנים צריכים לשלם בחיילים ובדולרים על טבח האחים בעיראק.

דברים כאלה גורמים לי להפוך לפציפיסט
אנשים הסוברים שבני-אדם מתפתחים מנטאלית, או שהחברה האנושית מפיקה לקחים מטעויות העבר, ראוי שישקיעו מחשבה בהשוואת מלחמת עיראק למלחמת וייטנאם. אחרי שהמלחמה נגד הפרטיזנים הקומוניסטים נחלה כשלון חרוץ, ממשלת ארה”ב החליטה להגדיל את מצבת כוחותיה שם ארבע מונים. לאורך ההיסטוריה האנושית למדו מצביאים מנוסים שכמות לא מכפרת על האיכות, במיוחד בנחיתות טאקטית, ובוודאי – אסטרטגית. פקידי הפנטגון מתעלמים מהעובדה הזאת.
ב-1967, עם ההגעה למסקנה שמלחמה הסתיימה, תנועת מחאה השאירה את המאבק בידי הליבראלים. לאחר מכן, בינואר 1968 החל המבצע “טט” שלא איפשר לארה”ב להסיג את כוחותיה באופן ראוי, ופתח פרק חדש במלחמה, היותר אכזרי ועקוב בדם. גם בעיראק ההסדר הראוי יכלול את המחוות למפלגת “הבעת’” ולפונדמנטליסטים האיסלאמיים, ולכן ארה”ב לא תוכל להסדיר את עניניה בעיראק כפי שלא הצליחה לעשות זאת בוויטנאם. אימונו של הצבא המקומי לא הביא תועלת בוויטנאם ולא יהיה יעיל בעיראק כי לצבא הזה חסרה מוטיבאציה. אמריקנים הימרו על הבוגדים, שוויתרו על שאיפותיה הלאומיות או אידיאולוגיות. האם חייל ראוי לשמו יסכים שהכובשים יאמנו אותו כדי להלחם נגד בני עמו? גם שיטת שילובם של מדריכים אמריקנים בתוך הצבא המקומי לא הוכיחה את עצמה. צבאות מקומיים נחלו כשלון וכוחות ארה”ב נאלצו להלחם במקומם.
שתי המלחמות יביאו להיווצרותם של בריתות מוזרות, שלא היו מביישות גם את קאליגולה: עם “הצבא האדום” ועם הפונדמנטליסטים השיעים, למעשה – עם איראן, ואולי עם סוריה.
לאחר הכישלון בוייטנאם ארה”ב חיפשה את מזלה במקומות נוחים יותר – לאוס וקמבודיה. כעת המבצעים “אתר וחסל” עוברים לסומאליה.
במלחמת וייטנאם צבא ארה”ב נאלץ לבצע הרג אזרחים המוני. בעיראק המשימה הזאת נמסרה לידי הפונדמנטליסטים השיעים שבינתיים תומכים בממשלה הפרו-אמריקנית.
את המלחמות בוייטנאם ובעיראק אי-אפשר לנצח. בהעדר מטרות ברורות השיטה היחידה היא מלחמת התשה אינסופית.
בוש מוכן להשלים עם עיראק דמוקראטית יחסית, כל עוד היא לא תומכת בטרור. בזמנו של סדאם, עיראק הייתה כמעט דמוקראטית ולא תמכה בטרור. למה היה צריך לפתוח נגדו במלחמה?
בניגוד לשנות ה-60, שכבת הצעירים הפעילים פוליטית לא קיימת היום. אמריקנים בגיל העמידה יותר סובלניים ל”אכזריות מתונה” ולא יתנגדו למלחמה כל עוד הנטל הכספי לא יהפוך לבלתי נסבל. קל לעמוד במחיר שנמדד בחיי חיילים .

קולונל ג’וזף בלאס: “הם צעירים, הם אידיאליסטים והם מתעבים את אכזריות ביחסי אנוש. כשיגדלו הם יהיו חכמים וסובלניים יותר”
מייג’ור מהמטה: “אנחנו נלחמים עם ילדים בני 10. זה אולי לא הומאני, אך זאת המציאות.”
הפנטגון מסר: “הטבח נגרם כתוצאה של הפגזה ארטילרית. קרבנות בקרב אזרחים במצבים האלה הוא דבר כה שגרתי שההסבר הזה היה מספיק כדי להפסיק את המשך חקירת המקרה”
“כעת, האמריקנים לא שוללים את המלחמה, הם פשוט רוצים שהסכסוך הזה יסתיים. כדי להשיג את המטרה הזו הם תומכים במדיניות מיליטנטית יותר ומוכנים להתעלם מתוצאותיה האכזריות. “
הנשיא טייאו העריך שהאמריקנים לא היו יכולים להרשות לעצמם להפסיד במלחמה ולכן הם יישארו כאן בכל מקרה, ללא קשר למה שהסייגון יעולל.
אם כך, ההתפתחויות הפוליטיות מוכיחות את העדר היכולת של ארה”ב להקים משטר קוויסלינגי יעיל.”
נועם חומסקי, “אחרי פינקוויל”, 1971.
ראש הממשלה, אל-מליכי, הדליף שבונה מזימות פוליטיות ידוע, חלילזאד, ביקש ממנו לדחות בשבועיים את הוצאתו של סדאם להורג. המטרה הייתה כנראה למצוא מועד טוב יותר עבור הקהל האמריקני, לא לעשות את זה בזמן החגים, אז הדבר לא יזכה לתשומת לב מיוחדת.

ההימור על מלחמת אזרחים
ראש השב”כ, יובל דיסקין, אישר ששירותי הביטחון הישראליים מהמרים על הסלמה ברשות הפלסטינית. לפי הערכות השב”כ, החמאס יתפשר וישחק תפקיד משני בממשלת האחדות ברשות. לפיכך ישראל וארה”ב מבעירות את המלחמה על ידי תמיכה מסיבית בפת”ח. איראן, סעודיה, האחים המוסלמים המצרים ומדינות מוסלמיות אחרות לעומתם, מחזקים את החמאס. אפילו אם נכונות הערכות השב”כ, ממשלת האחדות הלאומית ברשות לא תבשר שום טובה לישראל. על ידי ישיבה בממשלה החמאס יצבור יותר אהדה ברחוב הפלסטיני. הוא יכול אף לברך על כך שזכה בתפקיד שולי בממשלה שמוריד ממנו את האחריות על התדרדרות הכלכלית האפשרית, ועל ההסכמים המדיניים המשפילים עם ישראל. החמאס ישב בממשלה כמו בחממה: חברות בה מספקת לגיטימאציה, תקציבים ואהדה, בזמן שישיבה באופוזיציה לא מזכה אותו בכלום. החמאס תופס עמדה טובה ממנה יוכל להגיד לפת”ח: “אמרנו לכם!”
נכון היה לקבל את הממשלה עם החמאס בתוכה ולחנוק אותה כלכלית. לאסור כניסת העובדים מהרשות לישראל. להפסיק את היבוא מהרשות. להקפיא את כל הכספים. להמתין עד שהתושבים בעצמם יסלקו את החמאס.
יכול להיות שהשב”כ טועה, ושהחמאס יבחר בהסלמה. מלחמת אזרחים ברש”פ תקשה על עבודתו של השב”כ ותגביר את תנועת המתאבדים אל תוך ישראל. התגובה של החמאס על ההתגרויות של הפת”ח תלויה בגובה המימון, ולכן היא בלתי צפויה.
הכנסת תצביע בקרוב על החוק המבטל את כלל ההתיישנות על רצח ראש הממשלה. זה מזכיר לי את החוק של 1990 במדינת לואיזיאנה. לאחר שבית המשפט העליון פסק ששריפת הדגל הלאומי היא בגדר חופש הביטוי ומוגנת על ידי החוקה, בתי משפט מקומיים החלו להתייחס אל הכאת האשמים בשריפת סמלי המדינה כאל מפרי הסדר הציבורי והם דנים אותם לקנסות של 25 דולר. ההחלטה הזאת מתאימה מאוד למצב בישראל: 100 שקלים קנס על הריגת ראש הממשלה הבוגד – עונש ראוי בהחלט.
מדני העורך: “ג’רוזלם פוסט” פרסם כתבה על הסכנה הגוברת מצידה של מצרים. עובדיה כתב על זה מזמן: ראו http:// samsonblinded.org/heblog/archives/32.

חתרנות תחת הדמוקרטיה בפלסטין
קונדוליסה רייס האשימה את החמאס בכך שהוא מונע את השכנת הדמוקרטיה במזרח-התיכון. ראו מה קצר זיכרונה של גב’ רייס: הרשות הפלסטינית הייתה מקום די יציב לפני שבוש ורייס דרשו לערוך בו בחירות דמוקרטיות. החמאס הגיע לשלטון דווקא בדרך דמוקרטית. הבחירות ברשות הפלסטינית היו הכי שקופות ונקיות במזרח-התיכון. החמאס נהנה מדמוקרטיה והוא רוצה להביא שלום לכל האזור – ללא ישראל וארה”ב. בוחרי החמאס הם לאומנים-ומיליטנטים, ארה”ב תומכת בכאלה בכל העולם. החמאס פחות אכזרי מהברית הצפונית הנתמכת על ידי ארה”ב. רייס אינה מסוגלת להתמודד עם החמאס - לא בדרך הפוליטית, ולא בדרך הצבאית – אז היא פשוט “מלכלכת עליו”.
מנהיג השביתות שהפך לשר הביטחון – עמיר פרץ – תומך בתוכנית האמריקנית לחיזוק הפת”ח במלחמתו נגד החמאס. הפת”ח והחמאס לא נלחמים באמת: למרות הבזבוז של טונות של אמל”ח נהרגו רק מספר עשרות חמושים. אם זו הצגה טובה, או מדיניות הריסון העצמי ההדדית – בכל מקרה, זו לא מלחמה. לאבו-מאזן אין צורך בנשק חדש כדי להלחם בחמאס. הוא בן 71, גיל מופלג למדי עבור פלסטיני, במיוחד – ללוחם. הוא עלול למות בכל רגע ולהשאיר את פלסטינים ללא מנהיג ראוי. אם זה יקרה, לוחמי הפת”ח שאומנו על ידי האמריקנים פשוט יצטרפו לחמאס עם כל האמל”ח שהעניקה להם ארה”ב.
ארה”ב תומכת בפת”ח-אש”ף הלוחם נגד החמאס שנבחר לשלטון באופן דמוקרטי. האם זה גורם להיווצרות רוח של רצון טוב בקרב פלסטינים? התמיכה בפת”ח הגוסס היא חסרת תכלית.

המזרח הפרוע, מאוד פרוע. המזרח התיכון
בוש האשים בחוסר אחריות את מתנגדי התוכנית החדשה לטיפול בעיראק , כי “הם לא מציעים כל אלטרנטיבה”. לפעמים לא להציע כלום זוהי הדרך הטובה והנכונה ביותר. יצחק שמיר לא הציע כל תהליך שלום, הוא פשוט התעלם מהערבים – ואלה ידעו את מקומם. לממשלת ארה”ב לקח עשרות שנים להכיר בעובדה שאין להם מה לעשות בוייטנאם. בעיראק, ההכרה הגיעה מהר יותר. בהיסטוריה של ארה”ב היו תקופות של אלימות: גם עיראק צריכה לעבור את התקופה האלימה, הדומה ל”מערב הפרוע”, בדרך ליציבות אפשרית בעתיד. את התבונה המדינית אי-אפשר לכפות, אותה צריך להשיג.
האסטרטגיה החדשה של בוש נועדה “להגן על אוכלוסיית בגדאד”. בשביל מה? טוב יותר יהיה להפסיק להחרים את נשקם – שהאוכלוסייה תגן על עצמה מפני המורדים, אם היא חפצה בכך. בזמן שחיילי ארה”ב נהרגים בעיראק משלמי המיסים האמריקנים סופגים הפסדים: עיראק מוכרת את הנפט לארה”ב במחירים מופקעים.
בוש מתאר את עיראק כשותפה למאבק בטרור. עיראק הייתה שותפה בזה, שותפה הסמויה – בזמנו של סדאם, שלא הסתדר עם הפונדמנטליסטים. כעת, תחת השלטון השיעי היא תהיה שותפתה של איראן.
הדרך האופטימאלית לנצל את כוחותיה של ארה”ב בעיראק: להעביר אותם לאיראן, להנחית מכה אכזרית ומשפילה על האייתולות הגרעיניים, ולחזור הביתה.
קונדי איימה על איראן ב”תוצאות קשות” על תמיכתה במפגעים השיעים בעיראק, על מימון מכוניות התופת המתפוצצות שם. האיום הזה הוא לא אמין לאחר כישלונה של ארה”ב לעצור את תוכנית הגרעינית של איראן, מסוכנת בהרבה ממכוניות התופת.
גברת קלינטון הייתה מוקפת בחומה חיה של חיילים בעת ביקורה בעיראק. מדוע לפוליטיקאי שעושה יחסי ציבור בביקורו בעיראק להשתמש בחומה חיה של חיילים?

“אחים! חרפה היא לחמישה מיליון נפש-אדם לפשוט צוארם להורג ולצעוק לעזרה, מבלי נסות כוחם להגן בעצמם על רכושם וכבודם וחייהם. ומי יודע, אם חרפתנו זאת לא היא הסיבה הראשית להבזותנו בעיני עם-הארץ ולשימנו כעפר לכל?” (אחד העם על הפוגרום בקישיניוב)
נשמע כנאמר על גוש-קטיף.

יהודים התרגלו לפחד, והפחד עשה אותם לשומרי חוק – נכנעים לחוק עד מותם.

יהודים ידעו על הפוגרום המתוכנן בקישיניוב. הם אף ארגנו כיתות ההגנה העצמית. אומנם כאשר הצבא והמשטרה הרוסיים הקיפו אותם ודרשו להתפרק מנשקם הם התפרקו ללא התנגדות. הם היו מוכנים להלחם עם פורעים אך לא נגד כוחות השלטוניים למרות שהחוק הוזנח ברוסיה האנטישמית.

יהודים מעטים התנגדו לכוחות השואה הנאצית, אך הרוב נכנע למה שראה כזכותו הבלעדי של השלטון הנאצי.

הרוב היהודי סולד מערבים ומבקש מדינה יהודית בלעדיהם, אולם הוא נכנע לממשלה אשר דוחפת את ישראל לידי האויב הערבי.

יהודים אינם נרתעים ממלחמה: אנחנו נלחמנו נגד כוחותיו של הפריץ גונטה בעיר אומן באוקראינה; אומנם הפסדנו, אך הפסדנו בכבוד. חיילים ממוצא יהודי זכו לאיטורי הגבורה בתקופת מלחמת העולם השנייה בשיעור הגבוה ביותר מבין עמי בריה”מ יחסית למספרם. יהודים בישראל בזמנם נלחמו בגבורה ובהצלחה נגד צבאות ערב.

שימו לב: יהודים אגרו והסליקו נשק בלתי חוקי ברוסיה הצארית העיונת להם וחותרת תחת זכויותיהם הלאומיות; בישראל יהודים נרתעים מלרכוש או להחזיק בנשק לא חוקי למרות שממשלת ישראל מאיימת עליהם באותה מידה. ארטור קסטלר הסביר את התופעה הזאת בסיפרו “אפלה בצהריים”: אנשים מזהים את עצמם עם המערכת מצדיקים את תמיכתם בה אף אם המערכת מדכאת אותם.

לאחר הפוגרום הקישיניובי יהודים הבינו שממשלה היא אויבם, בפוגרום הבאה שהתרחש בעיר הומל (ביאלורוס) הם התנגדו בכוח לשוטרים ופורעים.
מה צריך לקרות כדי שיהודים בישראל יעשו אותו דבר?

המבנה של מערכת החוקים הדתית דומה למודל החילוני: הצהרה על עקרונות – חוקה – חוקים – גזרות – תקנות. ביהדות אהבת הבורא ושמירה על אי-גרימת נזק לזולת הם העקרונות המוצהרים. על אהבת הבורא מושתת האמונה באמיתות החוקים (אקסיומות שלא צריך להוכיח), והכלל השולל את הנזק מהזולת (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך) מהווה את היסוד לחיים החברתיים תקינים.
עשרת הדיברות הם החוקה היהודית. אהבה לאלוהים משתקפת במצוות האוסרות עבודה לאלים אחרים ולפסלים, ציווי שמירת השבת מאפשר יום לחשבון-נפש שבועי. הובהר גם כיצד להימנע מלגרום נזק לזולת: אסור לרצוח או לגזול את מהחבר, להעיד נגדו עדות-שקר, אין לחמוד ולקנא בשכן. ההתחייבויות כלפי גרים-תושבים הן פשוטות יותר: בעיקר איסור הרצח והגזל; בעצם - כללים חברתיים מקסימאליים שאפשר להציע לנכרים. עקרונות היחסים עם ההורים – הזולת הקרוב ביותר הםיותר מחמירים: חובה לכבד את ההורים.
התורה היא ספר החוקים היהודיים. הם מושתתים על עשרת הדיברות, וככל החוקים- תיאורטית, ניתן לתקנם. אך על המתקנים לעבור את המשוכה העצומה של הוכחת ההתיישנות, או (חס ושלום) פגם יסודי בחוק המקורי. התורה היא האמת המוחלטת כל עוד במקרים ספציפיים לא הוכח חסרונה. למשל החוקים נגד משכב זכור ומשכב בהמה מהווים הרחבה לאיסור הניאוף המקורי.
מצוות התלמוד הם מעין תקנות של הרשות המבצעת. הם מוצאים את החוקים אל הפועל. בהיותם אמיתיים באופן בסיסי, המשנה ובמיוחד הגמרא נשארו פתוחים לפרשנות לפי הצורך של המציאות המשתנה. חכמי התלמוד התאימו את חוקי התורה לזמנם. הם, למשל, החמירו באופן משמעותי את כללי הוכחת האשמה במשפטי רוצחים, כי בגולה מילא לא היו יכולים לדון את המקרים האלה בפועל. גם ליהודים המודרניים יש זכות להערכה דומה מחדש. וויתור גורף על החוכמה הנצחית הזו, הוא טעות. חיבור התלמוד נערך במשך מאות שנים: גם ההערכה המחודשת תיקח זמן.
ולבסוף שולחן-ערוך (או בית-יוסף, ליתר דיוק) מהווה קובץ תקנות בירוקרטיות המנוסחות בכוונה תחילה בסגנון ארכאי. חלק מטענותיו של רבי יוסף קארו הם שנויות במחלוקת במקורם: הוא לא קיבל, למשל, את דעתו של הרמב”ם המחייב את רבני הציבור לפרנס את עצמם ולא לסמוך על הקופה הציבורית. רוב החלק העוסק בתקנות משפטיות בשולחן-ערוך הוא תכליתי גם לתקופה שלנו ומהווה בסיס לחברה צודקת. חלק מתקנותיו, כל הקשור להכנת מזון למשל, בהחלט התיישנו. היו רבנים בתקופתו של רבי יוסף קארו שביקרו אותו על הישענות על קווים שמרניים בלבד וחוסר תשומת ליבו לרעיונות מתחדשים. היהדות הרפורמית שוללת את החוקים האלה לחלוטין, והתנועה קונסרבטיבית מטילה אחריות על עריכת השינויים הדרושים על רבנים חסרי ידע מעמיק. שתי הגישות הן שגויות. החברה צריכה מערכת חוקים אחידה. היהודים צריכים שולחן-ערוך חדש.
הבירוקרטים הדתיים ושותפיהם החילונים יצרו המון חוקים חסרי יסוד. הרבנים התחרו ביניהם בניסיון להטביע חותם ביהדות על ידי תשומת הלב לנושאים שוליים, כמו שאלת הפתיחה של המקרר בשבת.
על היהודים לוותר על ערימת החוקים האלה ולנהוג בכל מצב לפי הנכון בעיניהם.