צפון קוריאה מסרבת להיכנס למשא ומתן עם ארה”ב בנושא התוכנית הגרעינית שלה כל עוד אמריקה לא תפשיר את נכסיה הקוריאנים בעולם ולא תיסוג מדרישתה לפירוז הגרעיני. טוב - בכך קוריאה יכולה לחסוך למשלם המיסים האמריקאי מספר מיליוני דולרים שהיו מבוזבזים לועידות-סרק בינלאומיות. הרי מה יכולה ארה”ב לצפות מקוריאה?
כל מדינה חולמת על השגת נשק גרעיני. מקרים הפוכים – מעטים וספציפיים מאוד. דרום-אפריקה התפרקה מיכולתה הגרעיני כדי שזאת לא תיפול לידי השחורים. אוקראינה מסרה את נשקה הגרעיני לידי רוסיה בכדי לפייסה. לאחר האסון בצ’רנוביל אף אוקראיני לא התנגד למהלך הזה של נשיא אוקראינה. מדינות-לווין כמו בלרוס או קזחסטן לא יכלו להתנגד לדרישה דומה של רוסיה.
עבור צפון-קוריאה יכולתה הגרעינית היא כורח המציאות. קוריאה מרגישה מאוימת על ידי סין, דרום-קוריאה, יפן וכמובן – ארה”ב. המשטר הקומוניסטי הגווע היה מוכרח להנחיל לנתיניו גאוות העוצמה הצבאית. יכולת גרעינית מקנה למדינות עניות מקום מכובד בפורומים בינלאומיים. מציאות גרעינית מבטיחה למדינה ענייה את תשומת הלב המרבי ומאפשרת סחיטת סיוע כלכלי ממדינות מפותחות.
האם יכולה צפון-קוריאה לשאוף ליותר מזה בעזרת הנשק הגרעיני שלה? אפילו אם נשקול את האפשרות של הסכמה שלה לפירוז – מי יבדוק ומי יערוב לכך שהיא באמת התפרקה מנשקה ושהיא לא מוכרת את הטכנולוגיה גרעינית למדינות אחרות?
יכולתה הגרעינית של צפון-קוריאה היא מציאות בלתי חוזרת. מה שארה”ב יכולה לעשות - זה לנטרל את התוצאה - להשמיד את מתקניה הגרעינים של צפון-קוריאה כולל תת-קרקעיים, ולאיים בהשמדת עריה במקרה של הפצת הטכנולוגיה גרעינית על ידה. תגובה חריפה הייתה מרתיעה מדינות אחרות השואפות להשגת היכולת הגרעינית.
מה הסבירות של התקפה אמריקנית על צפון-קוריאה? ב-1953 ו-1976 אייזנהאואר גילה תוכניות אמריקניות לתקוף את קוריאה וזאת התקפלה. בעבר ארה”ב מספר פעמים איימה בהצלחה על סין.

התוכנית הגרעינית של איראן גרמה להתנגשות חזיתית שחשפה את ההבדל בין האוטוקרטיה הענייה לבין הדמוקרטיה העשירה: את האחריות. מדינה ענייה אינה ממספקת לאזרחיה את הערובות כלכליות או ביטחוניות מהותיות ומרגילה אותם לשאת באחריות אישית על גורלו של הפרט, המשפחה, ובסופו של דבר –המדינה.
במדינה עשירה הדברים מתנהלים אחרת. מערכות הביטחון היקרות מגנות היטב על האזרחים, והקצבאות הסוציאליות מבטיחות רמת חיים למעלה מהממוצע. אזרחים קוראים למשטרה בעקבות סכסוך עם השכנים, ומקבלים דמי אבטלה במקום לחפש עבודה. המדינה לוקחת על עצמה את האחריות ואזרחים מברכים על כך. המדינה משתלטת על חיי הפרט ואנשים מתמוגגים באינפנטיליות.
העם מתנגד לטוטליטריזם המיליטנטי המצוי ומוחה על כפיה. מדינות חכמות משיגות את השליטה הטוטאלית על אזרחיהן בעורמה, קל וחלק, על ידי מיסוי וחלוקת המשאבים; היא נוטלת לעצמה את הדאגה על כל צרכי הפרט עד הקטן שבהם: התסריט של “העולם החדש הנפלא” הידוע של אלדס האקסלי. האיראנים יכולים להתקומם נגד המשטר, האמריקנים – לעולם לא.
העדר אחריות היא מחלה מדבקת שפוגעת בממשלות. ארה”ב, כמעצמת העל וכמעצמה הצבאית היחידה – מנסה להגיעה לקונסנזוס לגבי הסנקציות נגד איראן. האם היא זקוקה לתמיכתה של רוסיה? האם היא חוששת ממכת תגמול מצידה? האם רוסיה השואפת להתקבל לארגון הסחר העולמי יכולה לאפשר לעצמה להתעמת עם ארה”ב? אמריקה מסוגלת להתמודד עם האיום האיראני בכוחות עצמה אך חוששת לשאת בכל האחריות.
המשחק הדמוקרטי הוא השיטה האידיאלית עבור השליטים. הדמוקרטיה מרסקת את האחריות האישית והיא מאפשרת לממשל שליטה על אזרחים באמצעות התקשורת, סילוף המידע הרשמי, והכי חשוב – על ידי כך שהיא מנצלת את האמון שההמון חייב לתת בממשל אם הוא חפץ להתנער מאחריותו האישית. הממשל האמריקני מבקש לנצל את המשחק הדמוקרטי גם ביחסים בינלאומיים. זה עבד במקרה של עיראק ומדינות משניות הצטרפו לארה”ב. אך במקרה של איראן זה לא יעבוד.
איראן קראה תיגר על הקהילה הבינלאומית בהצהרה על תחילת הפיתוח הנשק הגרעיני. כעת זמנה של ארה”ב לקחת אחריות ולחסל את הבעיה האיראנית בלי להזדקק לעזרתן של מדינות משנה.
הדיבורים על הסנקציות נגד איראן הם חסרי ערך. לטהרן יש כבר את היכולת הטכנולוגית. אפילו אם יחול איסור כניסת המומחים זרים לאיראן זה לא יעצור את המדענים המקומיים מלהמשיך בפיתוח הגרעין. גם הקפאת הנכסים האיראניים בעולם לא תועיל – איראן תתאפק מספר שנים עד להשגת היכולת הגרעינית, ואז תאלץ את ארה”ב לנהל עמה משא ומתן תחת איום הגרעיני. איראן לא תזדקק לאיים בתקיפה גרעינית ישירה על אמריקה או ישראל - היא פשוט תפרוס את המטריה הגרעינית מעל החיזבאללה וחברותיה האחרות. אמנם האמינות של המטריה הגרעינית האיראנית נפגע בגלל ההיתר שניתן לחיזבאללה להשתמש בטילים ארוכי טווח נגד ישראל. האיום בשימוש בנשק הגרעיני על רקע הסבירות הנמוכה של ניצולו מפחית את הסכנה, אך בכל זאת הדבר מספיק בכדי לכפות על ארה”ב את משא ומתן.
לארה”ב אוזל הזמן. היא צריכה לקחת אחריות ולפעול.

ישנה גרסה שמאלנית טיפוסית: אני צודק, אך להפוך את האידיאלים שלי למדיניות זה בלתי אפשרי. הם צודקים: הצהרות, פוליטיקה ואמת – אינם הולכים יחד.
אז אל תעשו את מה שאתם אומרים. האירופאים יודעים את ההבדל בין דיבור לבין מעשה. ליתר דיוק, הם מודעים שכל עמדה בביטויה הקיצוני מגיעה להיפוכה. מחילה וסובלנות הן מידות טובות, אך סלחנות ללא גבולות מעודדת עבריינות. החרות היא ערך יקר, אך חופש מוחלט של אדם אחד יכול לגרום נזק לזולתו. מידת הרחמים היא ברוכה, אך רווחת האזרחים עלולה לגרור את המדינה אל תוך הסיוט הסוציאליסטי.
צרפת הצהירה על “חרות-שוויון-אחווה”, אך נשארה מדינה קולוניאליסטית, עם חברה מפולגת ללא זכר לאחוות עמים.
האידיאליסטים מופתעים מכישלונותיהם, ובסברם שהם לא מתאמצים מספיק מגבירים את הלחץ. מדיניות הבלימה של המשטר הקומוניסטי בווייטנאם הביאה לטיהור השטח בעזרת כימיקאלים, ההתמודדות עם משטר קאסטרו בקובה גרמה לאמברגו שמתמשך עשרות שנים, הדמוקרטיזציה של עיראק הפכה אותו למדינה אבודה, בה רצח הוא דבר שבשגרה. דבקות באידיאלים מצדיקה פגיעה ביריב, וגם בבן-ברית הלא מספיק נלהב. ואם האוכלוסייה המקומית לא כל כך מתלהבת – האידיאליסטים נוטלים על כתפיהם את המעמסה: החיילים האמריקנים נלחמו בווייטנאם, ולוחמים בעיראק.
האידאליסטים האמריקנים, והישראלים חסרי הניסיון מדיני הקצינו את עמדותיהם עד רמת האבסורד. הדמוקרטיה לא נועדה לתת לערבים את הזכות להצביע בעד ביטול אופייה היהודי של מדינת ישראל. הליברליות לא מחייבת לרסן את האויב על ידי מסירת שטחי הארץ היהודית לרשותו. אין לכבד את ריבונותה של מדינת אויב המפתחת נשק גרעיני. דו-קיום בשלום עם אויב הוא בלתי אפשרי.
השימוש בתוויות מסוכן במקרה שפוליטיקאים אינם יודעים היכן עובר הקו האדום.

ארה”ב ובריטניה לא עזרו לישראל ב-1948. בריה”מ עזרה והייתה לה סיבה לכך. סטאלין זכר מה גדולה הייתה תרומתם של יהודים בהקמת המשטר הקומוניסטי ברוסיה וסבר שהיהודים יקימו מדינה סוציאליסטית בפלסטין.
הגלות פיתחה את תחושת הפחד בפני ההמון בנפשם של היהודים. לכן - היהודים ודאי ישאפו להקים מדינה חזקה. היהודים הם עקשנים וחכמים, והם יאבקו על השליטה. במלכויות השלטון עובר בירושה. גם בדמוקראטיות לא בוחרים בנציגי המיעוט המוזר – היהודים – לעמדות כוח. משטר לא דמוקראטי-ריכוזי הגשים את השאיפות של יהודים לשלוט. היהודים שהיו ספוגים ברעיונות לתיקון כל העולם קיבלו את התורה הסוציאליסטית. סטאלין היה בטוח שהם יבנו סוציאליזם במזרח התיכון.
וכך אמנם היה. החקלאות בארץ הושתתה על הקיבוצים – הביטוי הרדיקאלי של רעיון ה”קולחוזים” הסובייטים. כמו בבריה”מ, קיבוצים הצליחו בהתחלה אך מהר מאוד הדרדרו. עם הגדלת נפח המשק הריכוזי השיטה הפכה לרוורסיבית.
ישראל אינה נמנית על מדינות הרווחה המערביות. התוצר הלאומי מתחלק בה באופן הדומה למדינות סוציאליסטיות. מגזרים רבים בישראל משליכים את יהבם על קצבאות של המדינה ופחות – על שכר העבודה. זה בולט במיוחד בקרב עולי רוסיה המבוגרים שלא עבדו בארץ ולו יום אחד, במשפחות ספרדיות ברוכות ילדים, המגזר החרדי והערבים. הממשלה מנצלת את העובדה הזאת במשחקיה הפוליטיים בעזרת מנוף הקצבאות.
הסתדרות העובדים החזק סחט תנאי העבודה טובים, פנסיות מעולות והטבות רבות לעובדים והפך אותם לחסרי יכולת תחרותית בשוק העבודה העולמי. החברות הציבוריות התמזגו עם הממסד הממשלתי ופורח על חשבון יצור הנשק חסר התועלת במחירים מופקעים.
כדי להכריח את הציבור להשלים עם המיסוי בגובה עד 63% חייבים לשלוט בהליכי החשיבה – והממשלה שולטת בתקשורת וההסברה. בישראל אין תקשורת חופשית . חלק משוק התקשורת שייך לממשלה וחלק אחר נשלט על ידי האוליגרכים המקורבים לשלטון. הבקרה והצנזורה מכסות לא רק על נושאים צבאיים אלא גם לחקירות מטרה ונושאים פוליטיים רבים. בעזרתה השיג שרון את השוואת ההתנגדות לנסיגה מעזה להסתה למרד –עבירה פלילית.
בבתי ספר ישראליים ובצבא מתרחשת שטיפת מוח במימדים שלא הוכרו במדינות חופשיות, הדומה לתעמולה סובייטית. השמאל שולט במערכת החינוך ומפטם את הנוער בערכים אנטי-דתיים (אנטי-יהודיים), ובמחשבת סרק על ערבים כשכנים טובים (ולכן צה”ל השולט בהם הוא פושע).הממסד הישראלי קטן במספר ומאוד מגובש. כל מחלוקת איתם מסוכנת ומביאה לתוצאות הרסניות עבורך. כמו בבריה”מ בדיוק, ובניגוד מוחלט למדינות המערב – אין בישראל הרבה נותני חסות פוליטיים בלתי תלויים. כתוצאה – מפלגות שלא מתאימות לזרם המרכזי מתקשים לאסוף תרומות.
הממשלה עומדת על צדקתה בכל תוקף. הקיטוב בציבור הישראלי מאפשר למשטר לנקוט בצעדים קיצוניים נגד האזרחים שנמצאים באופוזיציה כנגדו. אם הקהילה הבינלאומית מסמפטת את הערבים – אז צריך את כל תשומת הלב וכל מאמץ להפנות כנגד “הימין היהודי הלאומני”. כשהבטחון האישי תלוי באופן מוחלט בממשלה – אזרחים נוטים להשלים עם עוולות “קטנות”. המשטרה מסתדרת באופן יחסי עם הערבים וגדלה על חשבון הגברת השליטה ביהודים. המערכת המשפטית התומכת בשמאל והמשטרה, מדכאים כל ניסיון של חשיבה פוליטית שונה. מאסר מנהלי ללא הגשת כתב אישום שנועד למאבק בטרוריסטים היום נמצא בשימוש נרחב של כוחות הביטחון כנגד היהודים.
ממשלות ישראל מעדיפות להתמודד עם האויב הפנימי (הפחות מסוכן) מאשר עם אויבי המדינה חיצוניים ההרסניים. ממשלות ישראל מעדיפות להלחם נגד הדתיים והימניים ולא נגד הערבים. במטרה לדכא את הדת ואת הלאומיות הם מוכנים לוותר על שטחי ארץ יהודית לטובת הערבים ולקלוט בתוך המדינה אחוז נכבד של ערבים.
השמאל מנסה לכסות על טעויותיו האסטרטגיות בעזרת הקשחת המשטר הריכוזי.
ישראל היא מדינה קטנה עם שירותי הביטחון חודרי-כל שוקעת אל תוך הסיוט“1984″ של אורוול. על פני המשטר המבוסס על משטרה ומערכת לדיכוי חופש הביטוי של מתנגדיו הציבור הישראלי כבר החל אף לדבר בניב שמאלני אורוולי מיוחד. המושגים מקבלים פרשנות חדשה, מהערכים נעקרת משמעותם המקורית. ציונות – השאיפה הנמרצת לבנות מדינה יהודית – כעת מופשטת לכל תוכנית מדינית של ממשלת ישראל. הממשלה היהודית, כביכול, מוסרת את אדמתו של העם לאויב הערבי – והעם שאיבד את התקווה להגשים את חזונו, אך מסרב להודות בכך, נאלץ לסרס את שאיפותיו הלאומיות.
כלפי חוץ ישראל מצטיירת כמדינה פלורליסטית כנסת מפולחת לקבוצות שונות, כפי שהיה הרייכסטאג הגרמני לפני עלייתו של היטלר לשלטון. הפילוג הפוליטי, העדר דיון ציבורי מהותי רחב, בעיות כלכליות וצפי מתמיד למלחמה יוצרים תנאים להפכה טוטליטרית. הציבור שהגיע לסף השבירה יקבל כל משטר שיבטיח להם שלום, בטחון ויציבות.
ספק אם ישראל תהפוך למדינה דיקטטורית מובהקת. אמנם גם גרמניה הנאצית לא הייתה כזאת. דעותיו של הפרט היו יכולים להיות שונים מדעתו של המשטר בנושאים שונים כגון המתת-חסד או אתיאיזם. המשטרה הגרמנית שמרה על זכויותיהם של עבריינים זוטרים, התקיים משפט פלילי ואזרחי. גם בבריה”מ התקיימו בחירות, ובחלק משטחי המחנה הסוציאליסטי התקיימה מערכת רב-מפלגתית.
לטוטאליטריות יכול להיות טעם שונה. המכנה המשותף – העדר בחירה פוליטית אלטרנטיבית. וישראל כבר עברה את הגבול הזה.

ראשי השלטון בישראל חיים בביטחון – היהודים שומרים עליהם. אך משום מה הם פרסו את מטריית הביטחון גם מעל ראשי השלטון הפלסטיני. כשהחמאס חטף את חייל צה”ל ממשלת ישראל הגיבה בפעולה נקודתית והרגה מספר פעילי חמאס זוטרים. רוב מנהיגי החמאס ממשיכים לחיות בעזה בשלווה יחסית. מדוע לא לחסל אותם מיד, ואת הדובר שלהם – תחילה?
ישראל כבר למדה לקח כאשר שחיסול מנהיג החיזבאללה הקודם – מוסווי– גרם בתגובה לפיצוצים בשגרירויות ישראליות בעולם ולקרבנו רבות. המשימה החיסול שנראתה בלתי אפשרית התבצעה בהצלחה אך לא הניבה פירות: יורשו – נסראללה – לא פחות מאיים. אולי טוב יותר להשאיר את המנהיג במעטה ביטחון ולפגוע בעוזריו הבכירים. המתח בין הפגיעות בפעילים זוטרים על רקע ביטחון האישי הגבוה של המנהיג יערער את מעמדו ואת האמון בו מצד חבריו.
השיטה הנכונה להפסיק את ה”קסאמים” ולהחזיר את החייל החטוף היא לחטוף בני ערובה. מדינה יהודית צעירה כבר עשתה את זה בהצלחה ואף חטפה מטוס אזרחי לצורך מיקוח. יש לצוד את כל הפרלמנט הפלסטיני ולהחזיק אותם בכלא עד שיוחזר החייל החטוף.

בישראל, דיבורים על מדינה יהודית מתפרשים כגזעניים, וגילוי הצורך בגירוש ערבים – כהסתה למרד. שניהם מהווים עבירה פלילית. אבל ברור שמדינה יהודית אינה יכולה להכיל רוב ערבי. את הערבים חייבים להעביר למקום אחר.
אנחנו לא נרתעים מלהפר את החוקים האלה אך מעדיפים לעקוף אותם. הבה נחשוב ביחד על סיסמאות הטרנספר. העיקר שהסיסמאות יישארו במסגרת חוקית. אני מציע למטה מספר אפשרויות ואתם יכולים להוסיף את שלכם בתגובות.
“ישראל יהודית = ירדן פלסטינית”
“מדינה יהודית = מדינת היהודים”
“לשמור על ישראל היהודית”
סיסמאות יכולות גם לחרוג מהמסגרת החוקית במקרים שלמדינה יהיה קשה לטעון מנגד:
” “לא” לערבים בממשלה של ישראל היהודית “
אפשר גם להשתמש בדיוקים המצמצמים כדי להימלט מהאשמה בגזענות:
“בהתנחלויות אין פיגועים – כי בהם אין ערבים “
המטרה הסופית יכולה להיות מוסוות:
“אל תעסיקו אותם, אל תקנו מהם”
ולבסוף – משהו נלעג:
“ישראל היהודית מברכת את הרוב הערבי”.

יש סוף לדרך הויתורים. תהליך הויתורים יכול להמשך שנים, גם עשרות או מאות שנים להפוך לשגרה. בתהליך הזה צד אחד מקבל קמעה-קמעה כמעט את כל מבוקשו, והצד השני מוותר לאט-לאט על מה שהוא מוכן לוותר. אמנם בשלב מסוים מגיעים למצב שהדרישה לוויתורים נוספים לא מצדיקה את המאמץ שהושקע, וההסכמה לוויתורים נוספים פוגעת יותר מדי בכבוד הלאומי. בהגיע למאזן השברירי הזה הצדדים חיים בשלווה יחסית עד שמאזן הכוחות יופר.
וויתורים מהירים מדי של אחד מהצדדים לא מביא לאיזון הנ”ל. באחד מהצדדים הדבר מפיח רוח הגבורה ומדרבן לדרישות יתר. מעניין יותר מה שקורה בצד המוותר – הוויתורים יכולים לגרום לא רק לירידה במוראל אלא לעורר את השאיפות לנקמה.
ישראל מוותרת לערבים במהירות מסחררת. הוויתורים החלו בקמפ-דויד, התגברו באוסלו, והגיעו לשיאם הזמני בנסיגה מעזה. אין כמעט ספק, ויש מספיק ראיות לכך שהנסיגות רק עודדו את העולם המוסלמי. מסירת סיני למצרים עוררה את הלחץ הבינלאומי על ישראל בנושא רמת הגולן והקמת המדינה הפלסטינית. תוצאת הנסיגה מעזה היו אלפי רקטות על ישובי הנגב המערבי: זוהי הדרך לסחוט נסיגה ישראלית מיהודה ושמרון.
הבריחה מלבנון בשנת 2000 נתנה רמז לחיזבאללה – כעת אפשר להתחיל במערכה על הגולן וחוות שבעה. ההסכמה הישראלית למדינה פלסטינית גרמה לתביעתם על ירושלים, כאילו יש להם קשר כל שהוא לעיר הזאת. הוותרנות הישראלית הולידה את הדרישה להחזרת פליטי 1948 – הרי אף מדינה מוסלמית אינה חפצה בפלסטינים בתוכה.
החברה הישראלית מחולקת לשלושה ציבורים: ליהודים-מזוכיסטים חדורי שנאה עצמית, קבוצה קצת יותר גדולה של יהודים חזקים, המונעים על ידי אמונה דתית או אידיאולוגיה לאומית, והמון אנשים החפצים בשלום ובטחון אך אינם משתייכים לזרם דתי או פוליטי מובהק. עד כה השמאל המזוכיסטי שלט בפוליטיקה הישראלית. הרוב בציבור הישראלי הלך אחרי השמאלנים כי אלה הטיפו לשלום. לטובתם פועלים גם הסברות האינטואיטיביות: הכוחנות והתוקפנות של הימין הם אלה שגורמים למלחמות, ולעומתם הוויתורים יביאו את השלום. אך הסברה הזאת היא נכונה ביחסים בין אנשים ולא בין האומות.
הענווה באמת חיונית ביחסי אנוש בתנאי שהמדינה מבטיחה את זכויותיהם הבסיסיות של האנשים: לא חשוב לאיזו מידה של התלהבות יגיע הצד המנצח – הוא לא יכול להגזים ולדרוש מיריבו להתאבד או להסתלק מהמדינה או למסור את היקר לו מכל. ביחסים בין מדינות לא קיים המנגנון המבטיח את המגבלות האלה. האו”ם חסר התועלת עוד לא הצליח להבטיח לאף מדינה את הגנתה. המדינה המנצחת יכולה לסחוט עד הסוף את המפסידה – עד כדי חיסולה. רק מאבק מתיש על כל וויתור והישג עוצר את התיאבון: צרפת קיבלה את אלזס-לוטרינגיה ולא דרשה יותר מאומה מגרמנים, כי לא רצתה לגרום למלחמת עולם נוספת בעתיד. ישראל וויתרה על חבל עזה ללא השגת ניצחון כנגד האינתיפאדה השנייה – ולכן הערבים ממשיכים לדרוש וויתורים נוספים.
הקהילה הבינלאומית היא מושג שווא. כל מדינה דואגת לענייניה ומנסה לנצל את האחרות. מוסריות היא סגולה מיוחדת של האדם. אך מדינות לא פועלות ע”פ המוסר. מדינות הן מעטות וגדולות מדי – הן דומות למספר מונופולים בשוק השואפות להשתלט על נישות חדשות ולפגוע במתחריהם. רק מערכות עם מספר נמוך של מרכיבים שווי-ערך הן יעילות. מערכות בהן מספר מרכיבים חזקים העולים בכוחם על היתר אינם יציבות. מאזן הכוחות בהן משתנה מעת לעת ודורש הערכות מחודשת לעיתים תכופות. מדינות מנצלות את חולשותיהם של אחרות. עיקרון ה”חיה ותן לחיות” לא עובד בין מדינות.
מה יקרה אחרי שיתברר לחברה ישראלית שהאידיאולוגיה השמאלנית היא טעות – מפח נפש, אדישות, או התקוממות?
ספק אם הישראלים יצביעו בבחירות בעד פוליטיקאים נבונים. במקרה של התגברות הטרור הערבי ראש ממשלה מתון צריך לתת אור ירוק לתנועה ימנית לאומית מובהקת כפי שעשה אריאל שרון בתמיכתו בגוש-אמונים.
ברם, יכול להיות שערבים לא יצטרכו להגברת הלחימה. הם יכולים להתגבר על ישראל על ידי הילודה. מדינות ערב מסוגלים להמתין עוד מספר עשרות שנים – בזמן הזה ישראל ללא יהודה, שמרון ועזה תהפוך ליישות חסרת ערך.