יהודי ישר חייב לבחור בין שתי אופציות: לבנות את מדינת ישראל מחדש, או לתקן את המדינה הקיימת. כדי לרפא את המדינה החולה צריך לאבחן את המחלה: האדישות הנוראית. רוב היהודים מסתייגים מדו-קיום עם הערבים, ולא אוהבים את הוויתורים הטריטוריאליים. אך בגלל שכנגדם ניצבות מערכות חזקות של מדינה הם לא נותנים לעצמם סיכוי לנצח. קשה לחיות עם תחושת הכישלון ולכן היהודים שכנעו את עצמם שהממשלה חכמה מהם, ושלחיות עם הערבים ולוותר להם זו הדרך הנכונה, אף אם היא מנוגדת לתחושת הבטן.
אם היינו מסוגלים להציע להמוני היהודים את הדרך להשגת האידיאלים שלנו למרות ההתנגדות של האליטות השולטות הם היו חוברים אלינו ומצטרפים למאבק על המדינה היהודית. אנשי המשטרה וכוחות הביטחון – גם הם יהודים, וכמונו סולדים מהמדיניות היהודופובית של הממשלה. הם מעריכים את העוצמה ואת הכוח, ולכן כעת הם נסמכים למדינה. אם אנחנו נפגין עוצמה הולמת – עם ניצחונותינו הראשונים גם הם יחברו אלינו.
המרשם להצלחה ידוע – מחאה עצומה (לא מחייבת אלימות חמורה). העיקר – התמדה ונחישות. אפשר לכלוא אלף איש על התפרעות והפרת הסדר. אי-אפשר לעצור חמישים אלף איש. השאלה – האם יש בינינו חמישים אלף איש שמוכנים להסתכן במאסר כדי להפוך את המדינה ליהודית?

אנשים שמתרגלים להעדר החופש נכנעים כל החיים. היהודים גלותיים והרוסים לימודי הסבל נעמדו בתור אל מכונות המוות של הנאצים. כל מי שחקר את השואה נדהם למראה בני-אדם שהסתדרו בתור, ראש בראש, כך שאפשר היה להרוג מספר אנשים בכדור אחד. מה גרם להם לנהוג כך? אנחנו, אלה שלא רגילים להעדר החופש, לא מסוגלים להבין מדוע אנשים בבאבי-יאר המתינו שלשה ימים בזמן שהנאצים הובילו את חבריהם – בעשרותיהם – אל כיתת היורים, עד שהגיע תורם - במקום להתקומם ולפחות למות בכבוד, להימנע מהשפלות, עינויים ואונס שביצעו הנאצים ועוזריהם האוקראינים. אנחנו לא יכולים להבין כי אנחנו לא רגילים להעדר החופש. אנחנו בני-חורין. האומנם?
ישראל היא מדינה טוטליטרית ע”פ כל אמות מידה. מדינה טוטליטרית מתוחכמת, ליתר דיוק. לא כפי שהייתה בריה”מ שהתירה את קיומה של מפלגה אחת בלבד אלא כמו הרפובליקה גרמנית הדמוקראטית לשעבר, ששמרה על חזות של פלורליזם. הרי כל המפלגות העיקריות בישראל רוצות את אותו הדבר: הקמתה של מדינת ישראל החילונית, בגודל של גטו, שלא מבדילה בין דת וגזע. הרי הממשלות הימניות כביכול של מפלגות “המחנה הלאומי” מסרו לערבים את מרבית שטחי ישראל בסיני ובעזה.
הימין והשמאל משלימים עם הנוכחות המאסיבית של הערבים בתוך המדינה, שלבטח יהפכו בקרוב לרוב. כל המפלגות העיקריות מסכימות להקמת עוד מדינה ערבית, חוץ מירדן, על אדמה יהודית ביהודה ושמרון. ניסיון להביע כל דעה אחרת נחסם: בין אם על ידי הכנסת שמסרבת לעלות לדיון את הנושא של גירוש ערבים מהמדינה (אף אם ללא אלימות),בין אם על ידי גורמים ממשלתיים המתנכלים לבעלי עסקים שתורמים לתנועות לאומיות האמיתיות, בין אם על ידי כלי התקשורת המבוקרים על ידי ממשלה והנשלטים על ידי האוליגרכיה המקורבת לשלטון, ובין אם על ידי כוחות המשטרה והשירותים החשאיים של המדינה.
ישראל היא המדינה המתורבתת היחידה שבה מצנזרים אפילו דעות פוליטיות של האזרחים. העלאה לדיון בתקשורת ישראלית את השורשים האתניים של הטרור, את הבעיה הדמוגראפית הערבית במדינה או את נושא הגירוש ערבים היא משימה בלתי אפשרית. גם בבריה”מ עיתונים היו חופשיים באותה המידה: היה מותר לבקר בהם את הבירוקרטים ואת התרבות. חופש הביטוי נבחן בכל הנוגע לחופש הבעת דעות פוליטיות- בישראל זה דבר בלתי אפשרי. אף עיתון מרכזי בארץ לא יפרסם מאמר בנושא “האם ישראל מסוגלת לשאת את הרוב הערבי בתוכה?”
מדינת ישראל פיתחה מערכת משטרתית מרשימה. המטרה המקורית הייתה להלחם בטרור, ועם המשימה הזאת המשטרה והשב”כ התמודדו טוב מאוד. כל עוד היה מדובר במלחמה בטרור אף אחד לא היה מוטרד מהמספר העולה וההולך של מלשינים, משת”פים, מאסרים מנהליים ללא כתב-אישום ומשפט. אך המשטרה והשב”כ מזמן חרגו באופן משמעותי מהמטרה המקורית שלה נועדו, והם חודרים אל תוך הארגונים הפוליטיים היהודיים ונלחמים נגדם.
טרוריסטים מפעילים אלימות. גם לתנועות פוליטיות מותר להעלות הצעות לפעולות אלימות אך הן מעדיפות להפעיל את הכלים הדמוקראטיים. הרב כהנא ומשה פייגלין לא הקימו את תנועותיהם כדי להרוג ערבים אלא על מנת לנצח בבחירות לכנסת. הם לא היוו סכנה מיידית לאושיות המדינה – תנאי מוקדם לשלילת חירויות. אך המשטרה והשב”כ בעידוד הממשלה והתקשורת הרסו את התנועות האלה.

ארה”ב תמכה בהקמתה של מדינת ישראל ב-1948 מאותם סיבות שבגינן היא תומכת במדינת פלסטין – הגינות, והרצון למנוע את התפרצות הסכסוך המתפתח באזור (עם הבריטים, ב-1947). התארגנות לא טבעית כל כך ולא תכליתית כמו האו”ם יכולה להצדיק את קיומה רק על ידי מטרות מוסריות. האו”ם לא יכלה להתעלם מהבעיה היהודית לאחר השואה, ומהפלסטינים – אחרי עשרות שנים של דיכוי, כביכול. לוחמים יהודים בשנות ה-30-40 והלוחמים הפלסטינים של היום הפכו את הסטאטוס-קוו לבלתי קביל מבחינתם של הבוררים האזוריים.
ארה”ב לא יכלה להרשות לעצמה להתייחס ליהודים פחות טוב מהיחס הרוסי: בריה”מ תמכה בישראל וגם ארה”ב הייתה חייבת.
התמיכה אמריקנית בישראל הייתה רציונאלית לא רק במובן הצר של התועלת המיידית אלא בקונטקסט יותר רחב של האידיאולוגיה האמריקנית שעליה מושתתת מדיניות-החוץ של ארה”ב. ארה”ב מבססת את התפקיד הגלובאלי שלה על הצהרות בזכות החופש והחירות, על התמיכה בזכות להגדרה עצמית – ולכן לא יכלה להצביע נגד הקמתה של מדינת ישראל. ארה”ב הצביעה בעד הגדרה עצמית של עמים רבים ומדינות שונות, ואין ליחס להצבעתה בעד ישראל כל עניין מיוחד. ארה”ב לא סייעה לישראל בזמן מלחמת השחרור המתישה אלא הטילה אמברגו להספקת האמל”ח אליה. כשצה”ל הניס את צבאות ערב ארה”ב כפתה את הפסקת האש שהעמידה את ישראל בגבולות בלתי אפשריים. ולא רק ארה”ב – גם בריטניה מיד הציעה למצרים את הסיוע כנגד מדינת ישראל הצעירה.
ב-1956 ישראל תקפה את מצרים כדי לשבור את המצור ואת האיסור המצרי למעבר אוניות ישראליות בתעלת סואץ וטיראנה ומצרי טיראן. ארה”ב בלמה את המבצע הישראלי למרות שזאת פעלה ע”פ הכללים הבינלאומיים המקובלים. התנהגות אמריקנית לא הייתה נגזרת ממאבק האנטי-קולוניאלי – הרי היא תמכה בצרפת קולוניאליסטית במלחמתה נגד הלאומנים הווייטנאמים. מצרים גם הייתה מדינה קומוניסטית ולא היו לארה”ב אינטרסים להגן על מצרים.
אחת מהסיבות להתנהגות המוזרה של ארה”ב ב-1956 היה העלבון: ישראל, בריטניה וצרפת יזמו פעולה בלי לשתף את ההגמון העולמי. סיבה נוספת ולמעשה הסיבה הבסיסית היא יהודופוביה מערכתית: כל הצלחה ישראלית נראתה גדולה מדי. היהודים היו אמורים להסתפק במדינה בגודל של גטו וברמת ביטחון של גטו. כדי ללמד את היהודים לקח ארה”ב שלחה לים-התיכון את ספינת-הקרב עם ראשי-נפץ גרעינים על סיפונה: גרי טרומן נזהר לא להשתמש בפצצות-גרעין נגד קוריאה אך היה בסדר מבחינתו להשתמש בהם בסיני נגד צה”ל.
ב-1967 אמריקה כבלה את ידיה של ישראל כדי למנוע את מכת המנע. ולמה לא? אם המוסלמים היו מתקפלים – מה טוב, ואם לאו – על הטעות הייתה משלמת רק ישראל?
אחרי שישראל הוכיחה את כוחה ב-1967, ארה”ב ניצלה אותה בהתמודדותה עם התפשטות הסובייטית במזרח-התיכון. גם זה לא היה ייחודי לישראל – ארה”ב תמכה במדינות רבות באזורי ההשפעה הסובייטים: השקיעה מיליארדים ביפן, תמכה במדינות אירופה כנגד האיום הסובייטי המדומה, ניהלה מלחמה ללא תכלית בוויטנאם, שחררה את הממלכה הכוויתית. . בריה”מ סיפקה לבנות חסותה סיוע נדיב בהרבה ממה שישראל קיבלה מארה”ב אי-פעם.
הקיצוניים האמריקנים יוצאים בפומבי נגד השדולה היהודית בארה”ב. למעשה – השדולה הזאת מקדמת את ענייניה של ארה”ב בישראל. ישראל אינה זקוקה ל”תמיכה תמורת עצמאות”.

למפלגת הבעת’ העיראקית החילונית היה דרוש מנהיג כריזמטי– וארה”ב סיפקה להם זאת בהתרת ההוצאה של סדאם חוסיין להורג. חוץ מלוותר על הפלישה לעיראק היו לארה”ב מספר אופציות. האחת – להביא את סדאם לארה”ב בתור שבוי מלחמה ולהחזיק בו שנים רבות ולחקרו על נושאים שונים. אין להניח שמאסרו היה גורר תגובת נקמה כי הוצאתו להורג פותחת פתח לטרור נגד אזרחים אמריקנים בכל העולם באותה מידה. אפשר היה להחזיק את סדאם בכלא בגואנטנמו. אפשרות שנייה הייתה לכלוא אותו בעיראק ולהחזיק בתנאים המקומיים (הגרועים למדי) עד מותו או עד להפיכתו לנכה לצמיתות. השלישית הייתה לאפשר לאיראנים לחטוף את סדאם. הרביעית – למסור אותו לכווית, ולתת לפחדנים האלה לסגור את החשבון עם אויבם. האפשרות החמישית הייתה להרעיל אותו או להמית בשיטה חשאית אחרת. והשישית הייתה להעלים אותו או להחזיק אותו בחשאי, למשל בישראל.
במקום כל אלו, ארה”ב אפשרה לסדאם החילוני השנוא על כל העולם המוסלמי להפוך לקדוש מעונה. מכתב הפרידה שלו לאומה העיראקית יכנס להיסטוריה כדוגמה לקריאה לפייסנות ולמאבק הבלתי מתפשר בכובשים הכופרים בו-זמנית.
המשפט נגד סדאם חוסיין היה פרסה מבוימת. השמדת העם? ארה”ב בפלישתה למדינה ריבונית גרמה לאבידות בנפש רבות יותר. מלחמת האזרחים באפגניסטן במימון האמריקני גבתה יותר קרבנות. שימוש בנשק הכימי נגד הכורדים? זוהי פעולה איראנית; לעיראקים לא היה ציאנוגן כלורידי. רצח המונים בדוג’אעיל? הינה הסיפור האמיתי:
דוג’אעיל היה קן הצרעות של כל ההתקוממות השיעית. בעת המלחמה בין עיראק לאיראן השיעים של דוג’אעיל תמכו באיראנים – היה זה מרד בזמן מלחמה, זו בגידה. למרות הכול ב-1982 סדאם הגיע באופן אישי לדוג’אעיל כדי לנסות לשכנע את תושביו באופן לא אלים. הם ירו בו. היורה לא היה בודד – הקרב שהתפתח בעקבות ניסיון ההתנקשות נמשך מספר שעות. כל אוכלוסיית העיר הייתה חמושה מרגל עד ראש. כתגמול צבאו של סדאם הרג כ-150 איש: בעת מלחמה - מספר נמוך לכל הדעות, מזערי יחסית למקובל במדינות האסלאם. חלק מקרבנות היו נערים בני שלוש-עשרה – ילדים בקנה מידה אירופאי, לוחמים כשרים ע”פ התרבות העיראקית. אוכלוסית דוג’אעיל נשלחה למחנות הסגר. חלקם נכלאו. כל זה אינו פשע מלחמה! יבוא יום והאמריקנים יברכו את סדאם על הרג השיעים.
כעת הסונים טוענים בצדק נגד המשפט השיעי הלא הוגן כלפי סדאם, וארה”ב באופן מפתיע משתפת פעולה עם השיעים תומכי איראן.
כיצד אפשר לדרוש צדק אם אי-אפשר להבדיל בין הרעמה לזנב?

…”ערביי פלסטין תמיד היו גנבים מלידה, ואלה שגרים בקרבת הישובים היהודים הם הכי יצירתיים, והם נועזים ביותר. הבריטים ע”פ מדיניותם לאורך כל הקמפיין התייחסו אל הנבלות האלה ממערב לירדן כאל מוסלמים אדוקים. והערבים, הנוכלים הללו זיהו את העדר הכוונה של בריטים להעניש אותם וניצלו את המצב המופקר הזה עד תום.”
(”ההיסטוריה הרשמית של אוסטרליה בתקופת מלחה”ע הראשונה”, עמ’ 787)
האם אפשר להאמין בכנות שמנטאליות של אומה יכולה להשתנות בתוך מספר עשרות שנים? אתם אומרים – הגרמנים? מה השתנה בהם מאז מלחמת העולם ? ב-”התנגשות הציוויליזאציות” סמואל אנטינגטון מציין את הסקר שנערך על ידי “ניו-יורק טיימס” בשנות ה-90: רבע מהגרמנים סברו ש”יש יותר מדי יהודים בסביבתם”. הגרמנים נשארים האומה המשכילה, השקדנית, ממושמעת. הגרמנים שואפים לקידום הפוליטי וכלכלי, ולא צבאי. אך הם היו כאלה לאורך רוב ההיסטוריה שלהם. חשובה הדומיננטיות, ולא הדרכים להשגתה: מלחמה יכולה להיות ההמשך של הפוליטיקה בדרכים אחרות.
לא השואה ולא העצמאות המדינית לא שינו את היהודים. אנחנו נשארנו סובלניים, משכילים, שקדנים ולא ממושמעים. מדוע אנו סוברים שערבים השתנו?
ישראל מתייחסת באהדה לדרוזים – עובדי אלילים המוזרים, המציגים את עצמם כמוסלמים. הם זקוקים לברית איתנו אך הם לא יצילו אותנו.
הישראלים שראו את הבדואים רק בכפרים שהפכו לאתרי התיירות חשים אהדה כלפיהם ומעריכים את שירותם בצה”ל. אך באותו רגע שהסעודים יציעו להם מספיק כסף הם יחליפו את נאמנותם. הבדואים מוכנים לבגוד בבני משפחתם כדי להיות משת”פים ישראלים. בוגדים לא הופכים לידידים. אם תכירו את הבדואים מקרוב תבינו מדוע הערבים שונאים אותם. המנטאליות הבדואית דומה להתנהגותו של הצבוע – חמוד כל עוד הוא מפחדת מכם, ורוצח קר-דם ברגע חולשתכם.
הערבים רצחו בנו בפרעות רבות עד 1948, ובאינתיפאדות שלאחר מכן. הם ממתינים לשעת הכושר לחזור ולהרוג אותנו. זו הייתה התוכנית של אש”ף וצבאות ערב שנדחו מחמת העצמה הצבאית הישראלית. תנאי גן-עדן הכלכלי המוצעים להם על ידי ישראל לא מספק אותם. פטור ממיסים, העדר החובה לקבל אישורי בניה והגנה מרבית – שום דבר לא יגבור על האידיאולוגיה.
תארו לעצמכם שמדינת פלסטין המוסלמית תכבוש את ישראל. הם יחילו את חוקי השריעה על כולם, יתירו ליהודים הבזויים להקים אוטונומיה אדמיניסטרטיבית, וייתנו לנו מספר מושבים בפרלמנט. הערבים ישלמו למורים יהודים עבור חינוך ילדים יהודים ברוח הכיבוד של השלטון הערבי. ערב הסעודית תממן את הפרוייקטים המוניציפאליים בערי היהודים. הכול יהיה בסדר.
הרי בכל זאת הינו נלחמים נגדם. גם הם ימשיכו להלחם.

אולמרט קיים פגישה סמלית עם אבו-מאזן. מטרתו של הצעד הזה היתה סתירה מצלצלת לציבור דתי-לאומי.

הוויתורים של אולמרט יחזקו את חמאס, לא את פת”ח (כאילו יש הגיון בתמיכה בפת”ח-בין אש”ף). פלסטינים יהיו עדים להפשרת הנכסים ושחרור אסירים-טרוריסטים למרות שחמאס נשאר בשלטון ומרכיב את הממשלה פלסטינית. הם יקשרו את ההשגים האלה למאבק של החמאס ולא עם מדיניותו  המתונה של אבו-מאזן.

אולמרט ביודעין מסכן את חיי המתנחלים היהודים ע”י הסרת מחסומים צבאיים בגדה. עכשיו לטרוריסטים יהיה קל יותר לפגוע בתושבי הישובים ביו”ש. מות יהודים אינה מרתיעה את אולמרט – לא פת”ח אלא התנועה דתית-לאומית היהודים היא האויב שלו. כדי להכיח את זה מעל לכל ספק סביר הוא הורה לקצץ בחצי את התקציב של מערכת החינוך הממלכתית-דתית – צעד חסר תקדים בחברה מתורבתת שנועד לסחוט את שתיקתם של ציונים דתיים אשר מוחים נגד הוויתורים לפלסטינים.

הוראת בוש על הענקת העזרה לרשות הפלסטינית אוסרת תמיכה בחמאס אך מתירה זאת לפת”ח-בין-אש”ף. אם אבו-מאזן לא יקח את כל הכסף לעצמו ולמקורביו הוא יחולק בין אותם פלסטינים שרובם הצביעו בעד החמאס בבחירות. למי נועדו הכספים האלה? למזוודה האישית של אבו-מאזן? לפת”ח – לרכישת האמל”ח עבור מלחמת האזרחים שמתלקחת ברשות? הרי אין כל הבדל בין התמיכה בפת”ח או בחמאס.

הארגונים היהודים בארה”ב הכריזו על גידול במספר היהודים מעבר למצופה – 6.4 מיליון איש. הסטטיסטיקאים עיוותו את הנתונים כדי לקבוע שמספר יהודים בארה”ב גדול יותר מאשר בישראל וזאת על מנת לשפר את מעמדם הרם של מנהיגי היהדות של אמריקה.
לסקר טלפוני יש נטייה להטות את התוצאה כלפי מעלה כאשר הנשאלים הם בעלי מעמד גבוה. בני משפחות עשירות משתמשים יותר בטלפונים סלולאריים ובחיוג אקראי הם עונים יותר לפניות. מספר ילדים במשפחות עמידות הוא נמוך מזה שבקבוצות אתניות לא מפותחות וזה גם מגדיל מספר מכשירי הטלפון לנפש.
שיטה אחרת – סיכום הנתונים ע”פ דפי רישום קהילתיים דרך בתי כנסת – טומן בחובו טעות סטטיסטית הנגרמת על ידי הכללה של נתונים של בני הזוג הלא-יהודים ובני משפחה שנפטרו.
אך העיקר הוא שנתונים סטטיסטים משקרים – מרבית יהודי ארה”ב כבר התבוללו, הקימו משפחות מערבות עם הגויים. מאז שנות ה-70 ההתבוללות עברה מתופעה נרחבת לכמעט מוחלטת. כאשר הדור שנולד לפני כשלושים שנה יעבור מהעולם, עד שנת 2070 יהדות ארה”ב תעלם.
במדינת ישראל “היהודית” על כל שלשה יהודים יש גוי עויין אחד. הכפילו מספר זה במספר האנטי-שמים בארה”ב.

כמה פעמים צריכה טהרן להגיד “לא” כדי שהמערב יאמין לה? לא, טהרן לא תפסיק את תוכנית הגרעינית שלה. ולמה שתעצור? התקדימים של פקיסטאן וצפון-קוריאה מוכיחים שהאיום הגרעיני מניב פירות: המערב מתחיל להתחנף למדינות גרעיניות. איראן הגרעינית תקבל הרבה יותר סיוע מאשר קיבלה לפני הפיתוח הגרעיני שלה. היא צפויה “לסבול מאמברגו”? אתם באמת מאמינים לזה? ארה”ב, מעצמת-על כלכלית, לאורך שנים השתמשה ב”נשק הסנקציות” נגד איראן – עשתה זאת ללא הצלחה יתרה.
הסנקציות החדשות לא נוגעות לבניית הכור הנבנה בסיוע של רוסיה בבושאר. הכורים הפועלים על מים קלים לא נחשבים למסוכנים כי קשה לייצר בהם גם אנרגיה וגם פלוטוניום בו-זמנית. האנליסטים מניחים שכל מדינה תעדיף ייצור האנרגיה על פני ייצור פלוטוניום. במקרה האיראני ההנחה הזאת לא נכונה. טהרן תעצור את פעילות הכור כל ארבעה חודשים כדי להוציא את הפלוטוניום-239 בטרם שהאיזוטופ-240 יכלה אותו. עיכוב בהספקת החשמל למרבית התושבים למשך שבוע אינה בעלת חשיבות עבור טהרן.
איראן יכולה גם לסרב להחזיר לרוסיה את המוטות המשומשים ולנצל אותם לייצור הפלוטוניום. אם רוסיה, בתגובה, תפסיק לספק להם את הדלק הגרעיני טהרן תוכל לרכוש אותו בסין או להעשיר את האורניום בעצמה.
הכור בבושאר נמצא מחוץ לעיר ולכן פיצוצו אינו מסוכן. תודה לסדאם חוסיין שהשמיד את שני הכורים האחרים בזמן מלחמתו עם איראן.
פרוייקט הסנקציות המקורי כלל גם הפסקת הבניה בבושאר אך כעת כבר מאוחר, והסעיף הזה הוצא מרשימת הסנקציות כדי לרצות את הרוסים. כעת האספסוף של האו”ם יכול להריע בחצוצרות על הטלת הסנקציות חסרות השיניים.

בתקופת מובארק המזדקן והלחץ האמריקני לדמוקרטיזציה יתפשו האחים המוסלמים את השלטון במצרים. מצרים תהפך למדינה פונדמנטליסטית לא פחות מאיראן. הפרסים הרבה יותר משכילים ומתורבתים מהמצרים. קהיר נגועה בתרבות המערב אך זרימת האוכלוסייה הכפרית החשוכה לתוכה משנה את פניה. ישראל חייבת לנקוט בצעדי מנע בפני התהוותה של מדינה פונדמנטליסטית בעלת יכולת גרעינית.
ראשית ישראל צריכה להשתלט על סיני כדי להבטיח לעצמה את העומק האסטרטגי. המצרים גדושים בשנאה כלפי ישראל כתוצאה מההפסדים שנחלה מצרים בעבר והם לא ישנאו את ישראל יותר כתוצאה מהפסד הנוסף. מצרים וויתרה על הנגב לטובת ישראל ועל עזה לטובת מצרים, היא רגילה לתקן את גבולותיה למען הסדרים עם שכנותיה.
מצרים לא שלטה באמת בסיני אין לה חיבה לבדואים בסיני. מאז תקופת פרעה מצרים לא הייתה באמת עצמאית, ומדינה שיותר מאלפיים שנה עברה מכובש וכובש לא מסוגלת לעמוד על עצמאותה.
לעומת זאת סיני הוא מרכז התודעה הישראלית. הוא חלק מארץ-ישראל ההיסטורית. עם ישראל התגבש שם, שם הוא קיבל את תורתו. כל אומה הייתה מעמידה מקום בזה במרכז מורשתה.
בסיני נמצאים אוצרות הנפט הישראלים, וגם אורניום טמון בו. מצרים לא הצליחה לחסל את ישראל במלחמת בזק ב-1973 רק בגלל העומק האסטרטגי שסיני העניק ליהודים. אם סיני יישאר בידי המצרים הוא יתמלא בכוחות מזוינים כפי שגרמניה הכניסה את צבאה מזרחה מנהר ריין בניגוד להסכמים הבינלאומיים.
הדילמה הישראלית בנושא המלחמה עם מצרים היא לא על עצם קיומה אלא האם להתחיל אותה היום, רחוק מרכוזי האוכלוסייה היהודית, ובידיעה שהמצב הפוליטי לא יאפשר למצרים להשתמש בנשק גרעיני, או בעוד מספר שנים או עשור, אז תהיה המלחמה כנגד מצרים פונדמנטליסטית בעלת ראשי נפץ גרעיניים המוצבים במרחק חמישים ק”מ מערי ישראל.
העימות המצרי-ישראלי מסוכן יותר מהמשבר הקובני. ספק אם רוסיה הייתה משתמשת בגרעין נגד ארה”ב, אך מצרים השבורה כלכלית ואידאולוגית, חדורת השנאה לישראל – לא תהסס.
קנדי היה חכם – הוא הבטיח לארצו את העומק האסטרטגי בעת המשבר גרעיני.

אני רגיל לקבל מכתבי שטנה מכל העולם. מאות אנשים מעשרות מדינות מתחרים בניסיונם להכפיש אותי או לאיים עלי. הליבראלים השמאלניים המחפשים את השלום עם האויב המר, יהודים ימניים ודתיים שמגנים את העיסוק שלי בעצם המדיניות הפלסטינית, אידאולוגים קיצונים שדורשים מכל העולם לקבל את דעתם האישית לגבי בעלותם על ארץ-הקודש. אני רגיל לכל אלה.
מי שבאמת מרגיז אותי אלה השבחים של השוביניסטים. הם מחפשים בטקסטים שלי ומוצאים בהם רק קריאות לרצח. כף ומשבחים אותי על כך. יהודים שאוכלים בשר חזיר, מפרים את רוב כללי האתיקה היהודית. נערים נוצריים שלא איבדו אף פעם מישהו יקר, שמעולם לא ראו גופת המת, המיליטנטים יושבי-משרדים שלא הרגו ולו אויב אחד בחילופי אש, שאפילו לא שברו עצמות לאף אחד – כולם רוצים להרוג ערבים.
לישראל היה מזל: מספר ראשי ממשלה היו בעלי עבר צבאי עשיר. השתתפות בקרבות יכולה לגרום לאנשים להפוך לקשוחים יותר, אך לעיתים זה גורם להם להתייחס לאחרים ביתר חמלה. אלה יודעים להרוג, אך מכירים גם את ערך החיים. הם בודקים את כל האמצעים טרם השימוש בקיצוני ביותר מביניהם. לא במקרה הלוחמים המהוללים הופכים למדינאים המתונים ביותר – ראו את בגין ושרון. ראשי ממשלה עם ניסיון קרבי דל ניהלו מדיניות תוקפנית ומיליטנטית בצורה היסטרית : רבין בתחילת האינתיפאדה הראשונה הורה על שבירת ידיים ורגלים למחבלים.
עלינו להכיר את אויבינו ולנקוט באלימות רק אחרי שכל הניסיונות האחרים נחלו כשלון. אך לא צריך לעשות דמוניזציה לאויב. באופן אובייקטיבי, המוסלמים הם האויב של המערב. אבל הם לא איסלאמו-פשיסטים. האסלאם הוא דת קיבוצית הרחוקה מהפאשיזם הטוטליטארי. המוסלמים לא שואפים כל כך להרוס את השיטה המערבית, הם יותר מבולבלים עקב התפרקותה של השיטה הפטרנליסטית. ברמה המעשית – טרור הוא העיסוק של המוסלמים, הוא לא עתיד להפסק ונגדו חייבים להמשיך להלחם. ברם, זה לא הופך את המוסלמים לעצם הרוע: במערב הרגו אנשים במימדים גדולים יותר, ובתקופת המנדט יהודים גם ביצעו מעשי טרור וחטפו בני ערובה. הנוער היהודי והנוצרי השתתפו בקרבות על רקע אידיאולוגי בדיוק כמו המוסלמים, והלכו למות על קידוש השם כגיבורים. גם המוסלמים לוחמים באופן הרואי – הצדיעו ללוחמים.
ארה”ב שיתפה פעולה עם רוסיה הקומוניסטית נגד הנאצים. גם אנחנו מוכנים לשתף פעולה עם כל אחד בכדי לדכא את כוחם האידיאולוגי והצבאי של המוסלמים. ברם, הסכנה האמיתית צפויה לנו לעיתים בצד בני-בריתנו דווקא.