יהודי ישר חייב לבחור בין שתי אופציות: לבנות את מדינת ישראל מחדש, או לתקן את המדינה הקיימת. כדי לרפא את המדינה החולה צריך לאבחן את המחלה: האדישות הנוראית. רוב היהודים מסתייגים מדו-קיום עם הערבים, ולא אוהבים את הוויתורים הטריטוריאליים. אך בגלל שכנגדם ניצבות מערכות חזקות של מדינה הם לא נותנים לעצמם סיכוי לנצח. קשה לחיות עם תחושת הכישלון ולכן היהודים שכנעו את עצמם שהממשלה חכמה מהם, ושלחיות עם הערבים ולוותר להם זו הדרך הנכונה, אף אם היא מנוגדת לתחושת הבטן.

אם היינו מסוגלים להציע להמוני היהודים את הדרך להשגת האידיאלים שלנו למרות ההתנגדות של האליטות השולטות הם היו חוברים אלינו ומצטרפים למאבק על המדינה היהודית. אנשי המשטרה וכוחות הביטחון – גם הם יהודים, וכמונו סולדים מהמדיניות היהודופובית של הממשלה. הם מעריכים את העוצמה ואת הכוח, ולכן כעת הם נסמכים למדינה. אם אנחנו נפגין עוצמה הולמת – עם ניצחונותינו הראשונים גם הם יחברו אלינו.
המרשם להצלחה ידוע – מחאה עצומה (לא מחייבת אלימות חמורה). העיקר – התמדה ונחישות. אפשר לכלוא אלף איש על התפרעות והפרת הסדר. אי-אפשר לעצור חמישים אלף איש. השאלה – האם יש בינינו חמישים אלף איש שמוכנים להסתכן במאסר כדי להפוך את המדינה ליהודית?